יש קבוצתיות ואז יש קבוצתיות

לברון הוא קבוצתי לפי הדרישות. דנקן קבוצתיות במצב צבירה של כדורסלן

In כללי

Lebron-Tim-Duncan

להבדיל מקובי בראיינט – מתחרהו על תואר "השחקן בתפקידים הנמוכים הטוב אחרי תקופת מייקל ג'ורדן" – לברון ג'יימס לא מדבר על חבריו  "כצוות מסייע". הוא אוהב קבוצתיות. אבל העובדה היא ששחקנים מאד טובים קצת דועכים בסביבתו. ודעתי כזו: אצל לברון קבוצתיות מתבטאת במסירה לשחקן פנוי ובדוגמא אישית בהגנה. אבל היא מוגבלת לכך. הוא לא גורם לשחקנים סביבו להתפתח מנטלית. ולכן באופן אירוני, שלוש שנים אחרי שהלך למיאמי לחפש קבוצת סופרסטארים, הוא מוצא את עצמו כסופרסטאר עם צוות מסייע.

הטובים ביותר מסוגם כרגע. ולחלוטין לטעמו הלא משובח של דייויד שטרן.

 

אמר לי פעם מאמן כדורגל דווקא: יש את השחקנים שרק מחפשים לעשות את תפקידם ולשרוד את המץ' שלהם. ויש את השחקנים ברמה מנטלית אחת מעל שרוצים לעשות את תפקידם בתוך דרישות הקבוצה. ומעליהם יש שחקנים שמבינים איך הקבוצה כולה אמורה לשחק. אפשר להמשיך משם באופן תאורטי למצב של שחקן שמבין את המצב המנטלי של חבריו. ואולי מעל זה שחקן שמבין מה רמת ההבנה של חבריו לגבי כל התכנית ולגבי יכולתם אלו של אלו. נדמה לי אחרי שנעלה עוד כמה רמות ברמת ההבנה האינטואיטיבית הזו נגיע לרמת טים דנקן.

184 Comments

אריאל גרייזס 6 ביוני 2013

נראה לי אתה מפיל על לברון יותר מדי את הפציעה של וויד או את הירידה ביכולת של בוש, שכל שנה נראה פחות טוב.
אני חושב שטים דנקן, במידה רבה, הוא לארי בירד המודרני. הדרך שבה הוא משתלב בקבוצה, היא בדיוק ככה.

דורפן 6 ביוני 2013

דנקן הוא ראסל מודרני. בירד לקח על עצמו הרבה יותר את המשחק והיה אינדוודואל רוצח.

לגבי הנקודה הראשונה. או קיי לא ווייד, לא בוש. שאקיל הגיע מאוחר מדי. בקליבלנד מויישה לא היה מספיק טוב.

מי השחקנים שכן הפכו ליותר ממה שהם בסביבתו?

אריאל גרייזס 6 ביוני 2013

על מה אתה מדבר, תראה איפה כל השחקנים שהיו לידו בקליבלנד. מישהו זוכר איפה הם? איגלאוסקס היה נותן 15 נקודות למשחק עם לברון, איך שלברון עזב המספרים הפכו לחד ספרתיים.
רבאק, האיש לקח את קליבלנד ההיא לגמר ה-NBA, מכל אחד אחר היינו הופכים לאלוהים על כזה הישג

אסף 6 ביוני 2013

מו וויליאמס היה אול-סטאר ליד לברון. שנה אחרי שעזב הפך למחליף בקליפרס.

גיל 6 ביוני 2013

אול סטאר לא אומר כלום. הפרופיל הגבוה של קליבלנד עם לברון גורמת לאנשים להתייחס גם לשחקנים אחרים אבל מזמן זה כבר לא מדד למצוינות.

יריב 6 ביוני 2013

אילגאוסקאס עזב עם לברון למיאמי, אולי רצית לתת את מו וויליאמס בתור דוגמה? מצד שני, ורז'או המשיך להשתפר אחרי שלברון עזב, אם כי שיחק הרבה פחות בגלל פציעות.

c web 6 ביוני 2013

אם אני הבנתי נכון זה בדיוק מה שדורפן אומר – לצד לברון הכישרון של שחקנים כמו ביג Z או מו וויליאמס ודניאל גיבסון קיבל ביטוי כי הוא בכל זאת שחקן מצוין שעושה את אלו שלידו לשחקנים טובים יותר בזמן שהם משחקים איתו.
הוא לא עושה אותם שחקנים טובים יותר.

ניצן פלד 6 ביוני 2013

טוב, מספיק עם הבלוף הזה.
מו וויליאמס, מו וויליאמס, מו וויליאמס. הוא הדוגמא היחידה שיש לכם?
אז קודם – הוא היה אול סטאר עם 18 נק' ו-4 אס' למשחק. עונה קודם הוא נתן 17 ו-6.3 במילווקי. הסיבה שהוא היה אול סטאר היא לא כי שיחק לצד לברון ולכן היה טוב יותר, אלא כי שיחק לצד לברון ולכן נהנה מכמויות מפגרות של יח"צ והייפ.

ומעבר למו וויליאמס:
ביג זי?נתן 17 ו-7.5 בעונה ש-ל-פ-נ-י לברון. לפני, כן?
ממוצעיו ב-5 העונות שלו בקליבלנד לפני לברון: 14 ו-7.5.
ממוצעיו ב-7 העונות שלו בקליבלנד עם לברון: 13 ו-8.

נקסט:
בעונה שהגיע עם הקאבס לגמר שיחקו שם:

* לארי יוז (20, 6, 4 ו-2 חט' בשנתיים שלפני קליבלנד, 15, 4, 4 בשנתיים המלאות בקליבלנד. השנייה שבהן היא 07). אז מה, להביא לצידו גארד הגנתי ואתלטי של 20 נק' למשחק זה פח אשפה?

* דרו גודן (12 ו-8 על פני עשור, בכל קבוצה שהיא). כמה כאלה יש בליגה? האם לא כל קבוצה רצינית הייתה שמחה לאחד כזה?

* דוניאל מארשל (14 ו-8 ב-8 העונות שלפני קליבלנד, 8 ו-5 בשתי העונות המלאות עם הקאבס, בשנייה היה בגמר). אז נגיד שפתאום נפלה עליו הזיקנה והמספרים שלו ירדו, אבל כמה פורוורדים של 2.05 מטר, ריבאונדים טובים שדופקים שלשה וחצי למשחק ב-38% (מספריו בין 2003 ל-2007, שנתיים ביוטה, שנתיים בקאבס) יש בליגה? האין זה כלי יעיל מאוד לכל קבוצה בעולם?

* אנדרסון וארז'או (7 ו-7 ב-6 עונות לצד לברון. 11 ו-12 ב-3 עונות בלעדיו. והוא רק הולך ומשתפר מאז). גבוה שומר נהדר, ריבאונד מעולה, אנרגיות. נתן 14 ו-14 העונה עד שנפצע. גם הוא פח אשפה? האם ב-2007 היה פח אשפה?

* דיימון ג'ונס (1.4 שלשות למשחק ב-39% בקריירה). מהצלפים הטובים בליגה משך שנים. לא כלי שצריך לשים סביב סטארים?

* אריק סנואו (12 ו-7 אס' ב-3 השנים שלפני קליבלנד. 4 ו-4 ב-3.5 עונות בקליבלנד). האם רכז סולידי של 12 ו-7, שהוא גם מנהל משחק טוב, גם שומר מצוין, וגם מאוד מנוסה וכבר היה בגמר, גם נכנס לקטגוריית פחי האשפה של הליגה? ולמה גם המספרים שלו צנחו בעונות בקליבלנד? גם עליו סתם ככה פתאום נפלה הזיקנה?

* בובי גיבסון (שחקן של 1.5 שלשות ב-41% בקריירה). עוד צלף שלשות איכותי ויציב.

* דייויד ווסלי (10, 2, 3 בעונה שלפני קליבלנד. 2, 1, 1 בעונה היחידה שלו שם, 07). תראו, עוד מישהו שפתאום הפסיק לשחק!

* שאנון בראון (3 נק' כרוקי בקאבס ב-07. אתלט שימושי שזכה כשחקן משלים בשתי אליפויות עם הלייקרס ב-09 ו-10 ובשתי העונות האחרונות נותן 11 נק' למשחק ב-24 דק'). גם הוא היה לפני השיא? או אחרי השיא? או הזדקן? או השתפר רק אח"כ? גם הוא פח אשפה חסר שימוש?

יש כאן 10 שחקנים שהיו שם ב-07.
4 שחקני פנים מגוונים ושימושיים (ביג זי, וארז'או, גודן, מארשל).
1 גארד אתלטי-הגנתי שגם מסוגל לייצר נקודות – בגיל 28.
3 ועידת רכזים-צלפים
1 גארד אתלטי צעיר שגם מסוגל לייצר נקודות.
1 גארד רב גוני בסוף הקריירה

ברור שאין כאן עוד סטאר לידו. וברור שזה הישג ענק שהוא הביא (סחב, משך, הכל נכון) את החבר'ה האלה לגמר. זה אדיר. והוא היה עצום בסדרה מול קליבלנד.

אבל מכאן ועד מה שאומרים על החבורה הזו – המרחק מאוד גדול, והוא עובר דרך גבול לא דק אבל עם אבטחה רעועה שנקרא "שקר!".

אם היה לידו עוד סטאר נורמלי באותם ימים – זו הייתה קבוצה אלופה, ובצדק. ואז פתאום כל הצוות המסייע הזה, שכולם היום קוראים לו בלי לחשוב פעמיים "חבורה של פחי אשפה", היה נזכר (ובצדק!) כצוות מסייע שנבנה בדיוק למידותיו של לברון, צוות מגוון ועמוק שיש בו כל מה שצריך כדי להשלים את היכולות של לברון ועוד כוכב כלשהו.

אבל זה לא קרה.
ועכשיו, תסתכלו שם שוב ותגידו לי אתם:
מי מהשחקנים האלה נתן את העונות הטובות ביותר בקריירה שלו לצד לברון?
מי מהשחקנים האלה השתפר כשחקן לצד לברון?
מי מהשחקנים האלה יצא מהשנים לצד לברון עם איזה ערך מוסף לקריירה שהפך אותו לשחקן טוב יותר?

שאלות קשות, אני יודע.

גיל 6 ביוני 2013

ניצן, אני איתך. מכפישים את מי ששיחק לידו כדי להאדיר אותו. קבוצה עם מאזן הכי טוב בליגה שנתיים לא יכולה להיות רק שחקן על אחד וחבורה של נגרים, וגם אם כן, איפה הוא היה בפלייאוף באותן שנים?

אלעד 6 ביוני 2013

למה זה חייב להיות אחד מהשניים?
אני חושב שלקליבלנד היה סגל טוב, וגם אמרתי את זה לאורך הדיונים.
מנגד, אני לא חושב שלברון הוריד את רמתם של האחרים. אני גם לא חושב שססטיסטיקות מספרות את הסיפור הזה. ברור שלארי יוז היה שחקן של 20 נקודות. בקבוצות לוטרי. אין סיבה שהוא יזרוק כל כך הרבה (ויקלע כל כך הרבה) בקבוצה שרצה לאליפות. סתם דוגמא. קליבלנד כקבוצה הייתה חזקה מאוד הגנתית. בעיקר כי המאמן שלהם לא ידע לאמן התקפה. הם לא היו מאומנים התקפית, והציפייה הייתה שלברון פשוט ייקח את הכדור ויחליט מה לעשות אותו. אני לא חושב שהוא בעצמו רצה את התפקיד הזה.
עכשיו בסקירה של ניצן יש המון הטיות שאני לא יודע מאיפה להתחיל. סטטיסטיקות כאמור לא מספרות את כל הסיפור – היו שם שחקנים לפני הפריצה, שחקנים אחרי השיא וכו'.

אבל שוב – אני מסכים שהייתה בקליבלנד קבוצה מספיק טובה, וחבל שאנחנו לא נדע אף פעם אם הם היו יכולים לזכות באליפות.

ניצן פלד 6 ביוני 2013

אתה צודק גיל.
לקבוצות שניצחו 66 ו-61 משחקים ב-09 וב-10 היה סגל שאיפשר את זה.
אתה לא מנצח 60+ שתי עונות ברצף עם שחקן אחד.

ואגב, סתם בשביל הכיף:
שצ'רביאק (18 נק' עם 1.4 שלשות ב-40% בין 2005 ל-2007. 13 נק' עם 1.4 שלשות ב-07/8 לפני שעבר לקאבס. הגיע לקאבס באמצע העונה ונתן 8 נק' עם 0.8 שלשות ב-36.5% בחצי עונה. אח"כ נתן 7 עם 0.9 שלשות ב-41% ופרש).

ג'יי ג'יי היקסון – היה ברור שיש לו כדורסל. ב-09/10 נתן 8 ו-5. בעונה הראשונה בלי לברון עלה ל-14 ו-9. העונה נתן 13 ו-10 בפורטלנד.

בן וואלאס. בקליבלנד נראה היה שחקן גמור שחייב לפרוש. נתן 4 ו-7 בחצי עונה ראשונה שם עם 46% מהשדה, ואז 3 ו-6 ב-44% מהשדה בעונה המלאה היחידה. דועך ונגמר. חייב לפרוש. במקום זה, חזר לדטרויט ועלה ל-5.5 ו-9 עם 54% מהשדה.

אנתוני פארקר ירד מ-12, 4, 3 ב-3 עונות לפני לברון, ל-7, 3, 2 בעונה הראשונה עם לברון (אח"כ נשאר על זה עוד שנתיים ופרש).

ג'מאריו מון נתן עונת רוקי של 8.5 ו-6.5 ריב'. נתן 7 ו-5 עונה אח"כ. בעונה הבאה הגיע לקליבלנד, ירד ל-4 ו-3, ומעולם לא חזר לרמות המספרים משתי העונות הראשונות שלו, לפני קליבלנד.

לאון פו נתן 8 ו-4.5 בשנתיים לפני קליבלנד (כולל אליפות בבוסטון). בקאבס: 4 ו-3.

נשאל שוב:
מי מהשחקנים האלה נתן את העונות הטובות ביותר בקריירה שלו לצד לברון?
מי מהשחקנים האלה השתפר כשחקן או צמח לצד לברון?
מי מהשחקנים האלה יצא מהשנים לצד לברון עם איזה ערך מוסף לקריירה שהפך אותו לשחקן טוב יותר?

ניצן פלד 6 ביוני 2013

אלעד –

בגלל שאתה אומר ש"מספרים לא מספרים הכל" הוספתי גם מלל קצר על השחקנים.
ובגלל שלסיפור כזה או אחר אפשר למצוא "תירוץ" – אז יש לך כאן 15 סיפורים שונים עם הכל מהכל: צעירים שפרחו אח"כ, מבוגרים שדעכו מהר, וכאלה בין לבין שההתקדמות שלהם נבלמה פתאום, ולרוב לא חזרה לעצמה.

15 סיפורים שמספרים סיפור זהה: אף אחד מהם לא צמח או פרח לצד לברון, אף אחד מהם לא השתפר כשחקן לצד לברון, אף אחד מהם לא נתן את השנים הכי טובות בקריירה שלו לצד לברון, אף אחד מהם לא המשיך הלאה עם איזשהו ערך מוסף לקריירה בעקבות השנים שלו לצד לברון.

אגב, יש רשימה באורך דומה של שחקנים שכל הדברים האלה כן קרו להם. לצד טים דאנקן.

אסף 6 ביוני 2013

ניצן, אתה טוען כאן שתי טענות נגד לברון:
1. השחקנים ששיחקו איתו היו טובים.
2. השחקנים ששיחקו איתו היו גרועים.

אלעד 6 ביוני 2013

ג'ורג' היל נותן עונות טובות יותר באינדיאנה. זה בגלל שבס"א הוא לא התפתח? אני טוען ההיפך – היה לו המזל לנחות באקדמיה של ס"א, אחרת הוא עוד היה מוצא עצמו מחוץ לליגה.
לדעתי גיבסון, ויליאמס, ורז'או, היקסון ובראון, לפחות חמישתם, השתפרו מאז ימיהם בקליבלנד. אני לא בא לומר שזה בזכות לברון, אבל אי אפשר לזקוף את זה לגנותו. כמה אחרים כבר הגיעו לקליבלנד עם הפנים לירידה של ההר, כולל אהובי מימיו בפילי, אריק סנואו.
בוא נגיד שלתת סקירה מגמתית זה קל.

אלעד 6 ביוני 2013

אגב, ניצן, בניגוד אליכם אני לא משתמש בהכפשת בדאנקן כדי להעצים את לברון או להיפך. אתה צודק שלצד דאנקן (ופופוביץ') צמחו שחקנים. אני גם בטוח שהיו כמה שדעכו, אם רק נחפש. אבל ברור שסאן אנטוניו זה הדבר הכי טוב שקרה בליגה ב-15 השנה האחרונות.
מצד שני, אני זוכר הרבה רגעים מרגשים מימיו של לברון בקליבלנד. מאוד רציתי שימשיך שם ולו כדי לראות מה יקרה. האם הוא יהפוך את קליבלנד לשיקאגו של ג'ורדן. לא קרה.

הגורם העיקרי שבזכותו צומחים שחקנים בספרס זו ההמשכיות, שאין כמוה באף קבוצה בליגה.

ניצן פלד 6 ביוני 2013

אלעד –

אתה צריך להיזהר כשאתה אומר דברים כמו "לתת סקירה מגמתית זה קל".

כי אתה סתם טועה ומטעה.

אשמח אם תוכל לומר לי מה מגמתי בסקירה שכוללת 15 מתוך 16-18 השחקנים הכי חשובים ששיחקו לצד לברון בין 2007 ל-2010?

זה היה מגמתי אם הייתי מביא נגיד 5 או 6, והיו לך גם 5 או 6 דוגמאות אחרות, שפשוט לא הראיתי.

אבל כתבתי כאן את כל מי שחשוב ורלוונטי לדיון (מי בעצם נשאר בחוץ? שאק?).
ובכל המקרים, אין לך אף לא אחד שאו שהשנים הכי טובות שלו היו לצד לברון או שהשתפר לצד לברון או שלצד לברון צמח והפך לכדורסל גדול.

אז מה מגמתי פה? הסיקור? או המציאות?

ואני לא מנסה להכפיש את לברון. אני מנסה להראות את התמונה כפי שהיא נוכח זיכרון קולקטיבי קצר ומעוות. לברון הוא לא הבעיה. הזיכרון והסיקור וההתייחסות סביבו – הם הבעיות כאן.

ודוגמת ג'ורג' היל היא דוגמא מאוד טובה… לצד של דאנקן והספרס.
היל נבחר 26 בדראפט בלי שמישהו בכלל שם לב אליו או מצפה ממנו לעשות משהו. בספרס הוא קיבל צ'אנס וזמן וטיפוח. והוא עלה מ-6, 2 ו-2 ברוקי ל-12, 3, 3 בשתי העונות הבאות. בספרס. הוא פתח אצלם בפלייאוף על חשבון פארקר. ב-2 העונות שלו בפייסרס, אגב, הוא עומד על 12, 4, 4. אין כאן שום ספק לגבי מי נתן לו את הצ'אנס, מי טיפח אותו, מי לקח אותו מאנונימיות מוחלטת והפך אותו לשחקן שהוא היום. ואגב, גם העביר אותו בטרייד תמורת עוד שחקן שהספרס הפכו להרבה יותר טוב משאנשים ציפו שיהיה בשלב הזה בקריירה שלו.

אסף –
הטענה מאוד פשוטה, ואחת היא: לצד לברון שיחקו שחקנים שהם הרבה יותר מ"פחי האשפה" שכולם מתארים אותם היום, ועדיין לצידו כמעט אף לא אחד מהם נתן או את השנים הכי טובות שלו, או השתפר לצידו, או פרח וצמח לשחקן גדול לצידו. זו טענה אחת.

אלעד 6 ביוני 2013

המגמתיות היא לא בכמות הדוגמאות שאתה מביא, אלא בנתונים שאתה בוחר להבליט, או אלו שאתה בוחר לא להבליט. כאמור, אם אני רוצה "להיכנס" בספרס, אפשר לעשות גם רשימה כזו עליהם.

קורא קבוע 6 ביוני 2013

לניצן, יכול להיות שכדי לקבל תמונה קצת יותר מלאה (עדיין סטטיסטית בלבד) יהיה מעניין לבדוק את הנתונים בהשוואה לדקות משחק
(זה כמובן יכול להעצים את הנתונים, ויכול לגרוע מהם).

יכול להיות שיש שחקנים שקבלו משמעותית פחות דקות ליד לברון?
(שחקנים במשבצות קרובות? או כי הם היו יותר קרובים לפרישה / פצועים – זה כמובן יוריד מהטענה)

יכול להיות שיש שחקנים שקבלו משמעותית יותר דקות ליד לברון?
(בגלל קבוצת ה"פח" שהייתה סביבו או כל סיבה אחרת – זה כמובן יחזק מאוד את טענתך)

אני לא כ"כ יודע לבדוק נתונים אלו.
אשמח אם מישהו יוכל להעלות אותם, כדי לנסות ללמוד יותר.

אלעד 6 ביוני 2013

תראה, אין מעריץ של דאנקן יותר גדול ממני. ואני מלא בביקורת על לברון על המעבר למיאמי. אבל כל ההשוואה הזאת שגויה מיסודה.
קודם כל, לברון לא נשאר מספיק זמן בקליבלנד כדי שנוכל לקבוע אם הוא עזר בהתפתחות של מישהו. זאת אשמתו כמובן, כי החליט ללכת למיאמי. אבל לא צריך לתקוע עוד מסמרים בארון הזה.
תאר לך אם דאנקן עוזב את הספרס אחרי 4 שנים. מה היית אומר אז? אותם שחקנים צעירים שפרחו אחרי שהוא הלך, היינו אומרים שהם שיחקו טוב יותר בלעדיו. אותם מבוגרים שבצד השני של ההר, היינו אומרים שהמספרים שלהם עם דאנקן הכי גרועים בקריירה. וכו'.. וחוץ מזה (ושוב, אני מעריץ גדול של דאנקן), איפה ההשפעה של מאמן (פופוביץ' מול בראון), אירגון שמאחוריו (ביופורד מול מי שלא יהיה בקליבלנד)?
כמה שנים לברון שיחק עם השחקנים שמנית – שנתיים, שלוש? איגלאוסקאס לדעתי הממוצעים שאתה מראה מראים על זה שלברון דווקא החיה את הקריירה שלו, בדיוק בשנים שכל הממוצעים שלו אמורים ליפול משמעותית.

הגישה ביסודה היא שגויה.

ניצן פלד 6 ביוני 2013

אלעד –

אה, אז עכשיו המגמתיות היא בנתונים שאני מציג?

אה הה. נכון מאוד. הנתונים הקטנוניים והנישתיים והלא רלוונטיים האלה של… המממ… נקודות, ריבאונדים ו… מה זה השלישי שהמצאתי? אה, אסיסטים.

בחיאת.

ואם אתה חושב שזה כל כך קל לבדוק את זה ולהציג את המספרים בצורה דומה לגבי סן אנטוניו אתה מוזמן להתחיל מטוני פארקר (בחירה 28 בדראפט), מאנו ג'ינובילי (57), קוואיי לנארד (15), קורי אלכסנדר (29), מאליק רוז (44), סטפן ג'קסון (42), ג'ורג' היל (26), דחואן בלייר (37), דני גרין (46), טיאגו ספליטר (28), בנו אודריך (28), ננדו דה קולו (29), יאן מאהינמי (28), מאט בונר (45), גארי ניל (לא נבחר) ועוד ועוד ועוד… רשימה ארוכה ארוכה של שחקנים שחייבים את היותם שחקני NBA לגיטימיים לסן אנטוניו. שחקנים שאת השנים הטובות ביותר שלהם או את קפיצת המדרגה שלהם עשו בסן אנטוניו. שחקנים שאחרים לא האמינו בהם, ובספרס מצאו מקום.

לקורא קבוע –
אפשר בהחלט לבדוק את זה, אבל מספיק לראות את הגיוון בעמדות ובגילאים של השחקנים שנמצאים ברשימת ה-15 שפירטתי לגביה (שכאמור, אלה פחות או יותר 15 מ-16 השחקנים הכי משמעותיים ששיחקו לצד לברון בין 2007 ל-2010). אתה רואה שיש כאן רוקיז וזקנים שעוד רגע פורשים, ויש גם כאלה שבדיוק עברו גיל 30 וכאלה שעכשיו מגיעים לשיא. יש לך שם רכזים, שוטרים, גארדים הגנתיים, פורוורדים שקולעים שלשות, שחקני פנים הגנתיים וריבאונדרים, וגם אחד עם יכולות התקפיות נהדרות.
הגיוון הזה – בגילאים, במצב בקריירה, בעמדות וביכולות השונות – של רשימת ה-15 הזו מצביע על כך שאין כאן מקרה של שחקנים שפשוט ישבו על המשבצת של לברון. יש כאן משהו אחר.

אלעד 6 ביוני 2013

לא התייחסת בכלל למה שאני אומר. אני מכיר את כל השחקנים האלו. מה אתה בא להגיד? שסאן אנטוניו זה אירגון נהדר? צודק!
תקרא עוד פעם את התגובה שמתייחסת לפרק הזמן שהשחקנים ששיחקו עם לברון עברו איתו. בשנתיים שלוש אתה יכול להשפיע על שחקן?
בשום מקום בליגה אין המשכיות כמו בסאן אנטוניו. אבל זה נובע קודם כל מהאירגון. והרבה קרדיט לדאנקן כאן. אפשר גם לתת להם את הקרדיט בלי להשמיץ את לברון.

ליאור 6 ביוני 2013

גם הווארד לקח את אורלנדו לגמר בלי שום כוכב לצידו
כל עוד לא ניצחת לא יזכרו אותך
וחוץ מזה הוא הפסיד גם 2011 לדאלס
בקיצור LOSER הבנת למה לא הפכו אותו לאלוהים !?

דורפן 6 ביוני 2013

סליחה – אתם מדברים על שולייים. מויישה קלע 13 במקום 9. זה יפה. אני מדבר על הול אוף פיימרים שצומחים בסביבה.

אסף 6 ביוני 2013

זו בדיוק הנקודה. ראית בקליבלנד פוטנציאל ל HOF ?

רובינסון היה נכנס להיכל גם אם היה פורש ביום בו דאנקן נבחר בדראפט, ג'ינובילי יהיה שם על הישגים בינ"ל, פארקר מגיע לשיאו כמעט עשור אחרי השיא של דאנקן.

דורפן 6 ביוני 2013

אסף – קל מאד להגיד בדיעבד ששחקן צרפתי היה הול אוף פיימר, או שכוכב קינדר בולוניה הוא הול אוף פיימר (לדעתי גם על הליגה הוא שם – אבל כמובן שפחות ברור). אני בדיעה שהרבה יותר שחקנים משנדמה הם פוטנציאל הול אוף פיים והכל עניין של סיטואציה. ודנקן יצר את הסיטואוציה הזו.

אסף 6 ביוני 2013

אני מניח שאתה יודע שהתכוונתי בעיקר למדלייה האולימפית.

דורפן 6 ביוני 2013

אני יודע. הזהב האולימפי מקבע את מקומו בהיכל מעבר לכל דיון. אני רק אומר שהוא מועמד סביר לכך גם ללא הזהב האולימפי.

שי 6 ביוני 2013

גם בלי המדליה ג'ינובלי שם בלי שום ספק, אני לא מבין מה קורה פה בין השנים 2003-2007 לא היה שחקן בליגה שהייתי נותן לו את הכדור בדקות האחרונות לפני מאנו, ואני חושב שזה אומר הכל.

אלעד 6 ביוני 2013

ועדיין צריך לתת קצת הנחה ללברון.
כי אם דאנקן יכול אפילו "להיעלם" לכמה דקות או לשבת על הספסל ברגעים המכריעים ולתת לחברים לעשות את העבודה, ללברון אין את האופציה הזאת. הוא מייד יעמוד במרכז של טקס צליבה ציבורי, גם אם מיאמי ינצחו. הציבור רוצה שהוא יהיה תמיד במרכז העניינים. והציבור הוא הלקוח. והלקוח תמיד צודק.

דורפן 6 ביוני 2013

או קיי. הוא רוצה להיות קבוצתי כמו ראסל או דנקן אבל הציבור לחץ

גיל שלי 6 ביוני 2013

דרך אגב, כנראה ראסל הוא המנהיג האולטימטיבי ששיחק בNBA

אריאל גרייזס 6 ביוני 2013

הוא לא כזה בגלל לחץ ציבורי, אבל נדמה שאין לו ברירה אלא להיות כזה.
לברון הוא לא שחקן כדורסל, הוא מותג. וכמותג, אתה חייב לעשות דברים מסוימים, גם אם הם לא טובים מבחינת כדורסל.

אלעד 6 ביוני 2013

אבל אתה לא מדבר על "קבוצתי". אני חושב ששנינו מסכימים שהוא כן קבוצתי.
מטופש לדבר על עולם ללא תקשורת, כי זה ספקולטיבי לגמרי. אבל מה היה קורה אם לברון לא היה נצלב אחרי השנה הראשונה שקליבלנד עפו בפלייאוף? בשנה הזו, בעונה הרגילה, הקאבס שיחקו כדורסל יפה, בעיקר בהגנה, קבוצתי. אני כן חושב שאלו שהקיפו אותו העלו את משחקם.
לשנה שאחרי, בפלייאוף, הוא חזר הרבה יותר לחוץ. ניסה לכפות את עצמו על המשחק. אני לא יודע מה בדיוק עבר לו בראש, איזה סוג של לחצים. אני גם לא יודע מתי הוא כבר החליט שהוא עוזב בכל מקרה. אבל נראה שהלחץ שהופעל סביבו השפיע גם על צורת משחקו שהיה פחות קבוצתי ופחות יעיל.
ראסל ודאנקן, כל אחד מסיבות שונות, לא עמדו אף פעם בכזה לחץ. הם עמדו בלחצים, אבל לא כאלו.

אסף 6 ביוני 2013

בפשטות, ראסל שיחק ליד יותר מ 10 HOF, ודאנקן ליד 3 כנראה.
ב 4 שנים שקליבלנד היתה קונטנדרית, רק מו וויליאמס הגיע פעם אחת לאולסטאר.

גיל שלי 6 ביוני 2013

דווקא במצב כזה ההנהגה שלו היא קשה יותר, ובולטת יותר. הרבה יותר קל להנהיג אנשים שברור שאתה מוכשר מהם

אלעד 6 ביוני 2013

לא, אני חייב להדגיש שאני לא עושה פה השוואות של חוזק הקבוצה. לטעמי הייתה בקליבלנד קבוצה מספיק חזקה. עיקר הכוח שלהם היה כשהם שיחקו כיחידה אחת והיו רגעים כאלו. כשהגיע הפלייאוף זה הפך פתאום להיות לברון + 4 שעומדים בצד ומסתכלים.
הטענה שלי פשוט היא שגורם נכבד בכך היה ללחצים שלברון היה חשוף אליהם. שאם הוא לא היה "לוקח על עצמו את המשחק" אז הוא היה נחשף תמיד לביקורות. וזה חלק מהגורמים שגרמו לו להיות פחות קבוצתי. וגם הביאו למפלה של הקבוצה ההיא בקליבלנד.

אסף 6 ביוני 2013

אני לא זוכר את לברון מאשים מישהו ששיחק איתו.

בכל אופן, התכוונתי שבקליבלנד לא היתה לו ברירה אלא לקחת על עצמו את המשחק. פשוט כי לא היו לקבוצה אלטרנטיבות סבירות.

יריב 6 ביוני 2013

זו הגזמה.
מהשחקנים ששיחקו עם ראסל אמנם נכנסו להיכל כשחקנים אחד עשר (אם זכרוני אינו מטעני), אבל בספירה הזו נכללים גם שחקנים שנכנסו למעלה מ20 שנה אחרי פרישתם (ולכן כנראה שהם מקרים די גבוליים להיכל), וגם שחקנים ששיחקו איתו בעונות פרישה. דוגמה מהסוג הראשון הוא KC ג'ונס, דוגמה מהסוג השני הוא אנדי פיליפ (דוגמה משולבת הוא ארני ריזן).
שני שחקנים ששיחקו עם ראסל בשיאם נכנסו להיכל מיד (קוזי והאבליצ'ק), ועוד שלושה נכנסו תוך פחות מ20 שנה מהפרישה (סם ג'ונס וביל שרמן, 15 שנה. פרנק רמזי, 18 שנה). מצד שני, קוזי והאבליצ'ק היו כנראה שניים מהטובים בהיסטוריה.

תוהה בדרכים 6 ביוני 2013

ראסל שיחק בליגה עם 12 קבוצות. אולי היה מסביבו סגל יותר טוב, אבל גם ליריבות היה סגל הרבה יותר טוב ממה שמקובל ב2013. הדברים צריכים להישפט בקונטקסט של התקופה ולא בהשוואה להיום.

שי 6 ביוני 2013

שחכתי שלברון בן 37

מתן גילור 6 ביוני 2013

זה בערך (ואפילו קצת יותר) מה שאוראל דקסל טוען לגבי לברון כאן:
http://www.calcalist.co.il/sport/articles/0,7340,L-3604381,00.html

ברוך 6 ביוני 2013

דווקא שיקגו של מייקל ג'ורדן היתה קו פרשת המים. זאת היתה הנקודה שבה התחיל להתפתח הקונספט, הבזוי בעיניי, של צוות מסייע. זה גם היה השלב שבו נגמרה הקבוצה. העניין הוא ששיקגו ספק אם ידעה שהיא כזאת. היתה בנויה על חצי צוות מסייע, כי בכל זאת התקפת המשולש נתנה נפח וייצרה תלות בעוד שני שחקנים לפחות. אבל מכאן והלאה הקונספט שזוהה כמנצח אליפויות היה זה של הצוות המסייע. אז אולי הוא באמת מביא אליפויות, אבל הוא גמר את המשחק.
הקבוצות שלקחו אליפות לפני עידן שיקגו, היו שונות. לאיזיאה תומאס היה את דומארס רודמן למביר וג'ון סאלי, לבירד היה את פאריש מקהייל דניס ג'ונסון ודני איינג', למג'יק את קארים וורתי וביירון סקוט. היו בקבוצות האלה כוכבים גדולים יותר ופחות, אבל לא היו כוכב וצוות מסייע. לא היה מסייע כי כולם היו צוות, גם בפועל וגם בהגדרה הבסיסית על פיה נבנתה הקבוצה. מאז שיקגו למעשה הנסיון הוא לחקות את המודל של ג'ורדן, אבל בפועל כולם מפסידים. אף אחד לא מצליח להיות דומיננטי כמו ג'ורדן (וזה לא עניין של מספרים בלבד), ומצד שני הצוות המסייע אף פעם לא הופך לקבוצה אמיתית.

בעיניי הסדרה הזאת היא מאצ' אפ בין מה הכדורסל היה לבין מה שהוא יהיה. גם אם סאן אנטוניו תנצח, זה יהיה לא יותר משעשוע נקודתי. הקרב הזה כבר אבוד.

איציק 6 ביוני 2013

יש עוד בעייה, ההרחבה של הליגה. היא גרמה לכך שהכישרון יותר מפוזר וקשה למצוא תלכיד של שחקנים איכותיים בקבוצה אחת. לכן, שחקן מגה סטאר בעל סיכוי רציני לזכות אם יש לו "צוות מסייע" סביר. גם האגו גדל בשנים האחרונות, ולכן קשה לתאר ששחקנים ברמות שציינת היו מסוגלים להכיל את כל האגו שלהם לקבוצה אחת. לכן, כל מי שאמר שהרמה עלתה עם השנים לא צודק. אין מספיק כישרון פר קבוצה, למספיק קבוצות.

c web 6 ביוני 2013

שמישהו יתקן אותי אם אני טועה אבל בזמן ג'ורדן היו 28 קבוצות בליגה והיום יש 30
על זה ההבדל?

איציק 6 ביוני 2013

אני מדבר על מג'יק ובירד. חוץ מזה, 2 קבוצות, עוד 30 שחקנים, מהם צריך 4-5 סטארים או מגה-סטארים. זה לא כל כך מעט.

מיקו גוטליב אהלן סבבה 6 ביוני 2013

אני חושב שאפשר להגיד ששארלוט לא פוגעת במאגר הכשרונות בליגה.

איציק 6 ביוני 2013

:-)

גיל שלי 6 ביוני 2013

דורפן מתאר כאן מנהיגות. קובי הוא איש חכם, ומנסה לקרוא הרבה על איך להנהיג, אך כנראה שמנהיגות היא סוג של אינואיציה מאוד קשה ללימוד. לדנקן יש אותה, אצל לברון עוד מאוד קשה לדעת.

יריב 6 ביוני 2013

יכול להיות שאני טועה, אבל דומני שליד כל שחקן טוב שחקנים טובים אחרים נראים כדועכים, זה נובע מהצורה שבה אנחנו מסתכלים על המשחק.

נאמר זאת כך, אם היית רואה את פיפן של 93-94 ואחריו את פיפן של 92-93, לא היית תוהה למה הוא קצת דועך ליד ג'ורדן?

אלעד 6 ביוני 2013

נקודה יפה

אסף 6 ביוני 2013

לא מסכים.

מרגע "ההחלטה", היה ברור שהדבר הכי חשוב במיאמי הוא יחסי בכוחות בין השלישיה.
לקראת סוף השנה שעברה, וביתר שאת השנה, נראה שכל החתיכות בפאזל הזה נפלו למקומות הנכונים: לברון הפך למנהיג הברור, וויד מרוצה כמספר 2 ובוש מרוצה כמספר 3. אין חיכוכי אגו בהתקפה, וכולם נותנים את הטוסיק בהגנה.
אני לא רואה סידור טוב יותר עבור מיאמי.

יכולת מנטלית היא לא רק להנהיג קבוצה עד הסיבוב הראשון בפליי-אוף כמו שעשו ווייד ובוש לפני לברון, אלא גם לדעת לקבל עליך את התפקיד הכי חשוב לקבוצה ברגע נתון, וזה מה שהם עושים היום.

את אותו דבר ניתן לומר גם על אלן.

ניצן פלד 6 ביוני 2013

רק נקודה אחת די חשובה: ווייד זכה באליפות כשחקן המרכזי של קבוצה הרבה לפני שלברון הגיע לסאות' ביץ'.

אסף 7 ביוני 2013

כששאקיל היה עדיין הסנטר הכי טוב בליגה.
מאז ועד לברון ב 4 עונות ווייד לא עבר סיבוב פלייאוף.

עומרי 6 ביוני 2013

הטוטאליות שבה מיאמי קמה ונופלת על לברון – התקפה, הגנה, מנהיגות, ריבאונד, מומנטום היא בספרה אחרת לחשיבות של דאנקן לספרס הנוכחיים.

לברון לא משך לזה, להיפך. זה נכפה עליו קצת בגלל שדווין וייד איז דד.

לברון הוא לא דמות עוגן כמו דאנקן. אבל מבחינה מקצועית לא הייתה אלופה שבדרך שתלויה הרמטית בשחקן אחד שאין לו תחליף בליגה אולי מעולם.

אין שחקן אחד אחר בליגה, בכל עמדה, שתוכל לשים במקום לברון במיאמי וההיט יהיו איפה שהם היום. המקרה הכי מובחן שאני יכול להעלות על דעתי הוא אולאג'ואן של 93-95. העוגן ההגנתי וההתקפי הבלתי מעורער של קבוצת ריפיט. אבל לאולאג'ואן היו תחליפים סבירים היסטורית וגם בזמן אמת.

4-1 מיאמי. לא פוסל גם סוויפ.

עומרי 6 ביוני 2013

טוב קצת הגזמתי. אבל לברון נכנס לרשימה מצומצמת של אלופים שלא היה להם תחליף סביר היסטורית ובזמן אמת.
ג'ורדן. אייזיאה. בירד.
הם לקחו אליפויות מרשימות בסיטואציה בה לא בטוח שיש מישהו אחר בהיסטוריה בעמדה שלהם או מחוצה לה שהיית שם במקומם בסגל והתוצאה הייתה זהה.

מיקו גוטליב אהלן סבבה 6 ביוני 2013

עם דוראנט מיאמי לא לוקחת אליפות? לא מובן מאליו בכלל. אני מאמין שגם בלי לברון בכלל הם קבוצה של גמר מזרח.

עומרי 6 ביוני 2013

אתה מסתמך על שמות ולא על מציאות. דווין וייד חווה ירידה דרסטית ביכולת. למרות שהוא רק בן 31 10 שנים של סגנון משחק מבוסס חדירות ואתלטיות וגוף לא גדול במיוחד נתנו את אותותיהם חזק.

דוראנט הוא שומר סביר מינוס, שלוש-ארבע מדרגות מתחת ללברון.
והוא גם לא מנהל משחק באופן שבכלל מתקרב אליו.

c web 6 ביוני 2013

אולי דווקא עם מישהו שהוא יותר קלעי וייד היה יכול לחדור יותר בקלות והם לא היו מפסידים לדאלאס בגלל מחסור בהתאמות לנוביצקי?

לעולם לא נדע ולכן להתעסק בזה משאיר את כולנו עם דעות כביכול מוצדקות אך שונות שאי אפשר לבדוק

Ron 6 ביוני 2013

למה? באמת למה? למה כולם מרימים את דאנקן לרמה של אל כדורסל.
טים דאנקן הוא שחקן כדורסל מעולה, מהמעולים שבהם. יציב, אינטלגנט, קבוצתי, טים פלייר. אבל זהו, פה זה נגמר. אין לו יכולות כדורסל חריגות. המהלך הכי יעיל שלו הוא ג'אמפ מ45 מעלות עם הקרש שגם איתו הוא לא עשה מי יודע כמה נזק. הוא היה בר מזל לשחק לצד שחקנים שלא הייתי אומר אפילו שהשלימו אותו, אלא האפילו עליו, כל שהיה צריך לעשות הוא לשמור על תפקידו הצנוע, לא להפריע, להיות מנהיג. אבל כאלו היו ויהיו..
אני אגיד לכם מה הוא, הוא שחקן אפור, הישגי, צנוע.. שהם שילוב נדיר בתקופתנו. וזהו. הוא האנטי קליימקס לשחקנים שמעוררים בנו ובך דורפן קצת גועל וחוששני שעל זה אנחנו כל כך מפארים אותו.
זה לא מספיק.

אלעד 6 ביוני 2013

כי דאנקן הוא כן בעל יכולות כדורסל חריגות כמו שאתה מתאר כאן. לא ראינו את זה, בגלל שהיו דברים יותר חשובים לעשות – לזכות בתארים למשל. אבל דאנקן יכל לשים ממוצעים של 30 ו-12 אם הוא רק היה רוצה.

תוהה בדרכים 6 ביוני 2013

על סמך אתה קובע את זה?

אין לטענה הזו שום בסיס עובדתי.

אלעד 6 ביוני 2013

עוד פעם עובדות ודיעות? :)
ברור שאין בסיס עובדתי, כי דאנקן אף פעם לא היה איש של סטטיסטיקות וזיקוקים. אבל ראיתי ממנו מספיק בימי חיי כדי לדעת שהוא היה מאוד דומיננטי כשהיה צריך. ברור שהיום פחות, בכל זאת הגיל.
הוא לא עשה צוקאהרות באויר כמו גריפין, לא קלע 80 נקודות ב-50 זריקות כמו קובי, ולא חילק מסירות מאחרורי הגב. אבל זה שלא ראינו אותו מציב מספרים מפלצתיים לא אומר שהוא לא מסוגל. זה פשוט לא נדרש ממנו במסגרת הקבוצה בה שיחק.

תוהה בדרכים 6 ביוני 2013

אתה שוב מתבלבל. ה"עובדות" הן שהוא מעולם לא התקרב ל30 נקודות למשחק, גם בשנים שהספארס היו לכאורה צריכים מספרים כאלה ממנו. שוב, אלו העובדות. "דעה" זו הקביעה שלך שהוא יכול לקלוע 30 נקודות למשחק "אם הוא היה רוצה", למרות שאין לכך שום בסיס עובדתי.

אלעד 6 ביוני 2013

הפעם אני לא חולק עליך. אין לי עובדות. אבל תסיר את המילה "שוב". בדיון הקודם שלנו אתה התבססת רק על דיעות, שמפאת כבודך אני לא אגיד מה דעתי עליהן, ומה שהגדרת כ"עובדות" היה אוסף של הנחות מופרכות ביותר.

תוהה בדרכים 6 ביוני 2013

מתוך רצון לא להפוך את הדיון המענין הזה לאישי, אני אכתוב בעדינות מירבית שה"דעה המופרכת" ביותר שלי יותר מבוססת מה"עובדות" שלך.

גיל 6 ביוני 2013

26 ו13 לא מספיק טוב? ומה זה היו צריכים ממנו? כל עונה עם 50 ניצחונות פלוס זה הדבר הכי חשוב ולא כמה נקודות הוא קלע.

Ron 6 ביוני 2013

דאנקן לא יכול לשים 30 ו-12 על הלוח בכל משחק, זה עניין של מץ' אפ קודם כל.. ומה זה אומר עסוק בלהביא תארים??

תוהה בדרכים 6 ביוני 2013

לדאנקן אין ארסנל התקפי מצד אחד או דומינטיות פיזית מצד שני (סטייל שאקיל בשיאו) לשים 30 נקודות למשחק. יש לו איכויות אחרות כמובן.

אלעד 6 ביוני 2013

אין לו עכשיו. בימיו הגדולים היו לו. זה פשוט לא היה סגנון המשחק שלו. הוא לא עמד עם הגב לסל וביקש שהכדור יעבור דרכו כל התקפה, ואם זה לא קורה שולח מבטים נזעמים לספסל.

יריב 6 ביוני 2013

אולי בגלל שדאנקן הנהיג את הכוח ההגנתי העקבי בליגה מאז שראסל פרש. אני מבין שזה לא מרשים כמו חדירות לסל, אבל הקלישאה קובעת שזה מה שמביא אליפויות.
(עקבי – היו עוד קבוצות שהציגו הגנות דומיננטיות, אבל רק בוסטון של ראסל, ובמידה פחותה סן אנטוניו של תחילת הקריירה של דאנקן (עד לפני כחמש שנים) עשו את זה באופן עקבי לאורך שנים).

אסף 6 ביוני 2013

דטרויט?

יריב 6 ביוני 2013

מהעונה הראשונה של דאנקן, עד 2007-8 (11 שנים), סן אנטוניו דורגו ביעילות הגנתית:
5 פעמים ראשונים בליגה
4 פעמים מקום שני
פעמיים מקום שלישי

הבאד בויז היו שלוש עונות רצופות בשלישיה הראשונה (87-88 עד 89-90), דטרויט של לפני עשור היו בשלישיה הראשונה רק פעמיים (2003-4 ו 04-5).

Ron 6 ביוני 2013

אין ספק לדאנקן הוא כח הגנתי משמעותי בליגה, קשה לי להגיד שיותר מגארנט או טייסון צ'נדלר.. ועוד יותר מזה קשה לי להגיד שאם תשים את שניהם בשיטה של פופ הוא לא יפרחו יותר ממנו..
אני ממש לא מזלזל בדאנקן השחקן, פשוט סבור שעושים ממנו הרבה מעבר למה שהוא מהסיבות הלא נכונות..

יריב 6 ביוני 2013

אני לא יודע איך למדוד את התרומה האישית של שחקן להגנה, אבל אני יודע שהוא הגורם המשותף היחיד על הפרקט לסדרה של 11 שנים של ספרס בתור קבוצה דומיננטית בהגנה.

אלעד 6 ביוני 2013

למה הצורך הזה לכמת כל דבר במספרים?
לא מספיק שהבנאדם לא הפסיק לנצח מהשנייה שהוא נכנס לליגה לפני 16 שנה? והוא ופופוביץ' וביופורד המכנה המשותף היחידי לשנים האלו.

מישהו 6 ביוני 2013

אתה מדבר על דאנקן של השנה שזה באמת כל מה שהוא (ולא שזה מעט) אבל דאנקן של תחילת שנות ה2000 היה הגבוה הטוב בליגה.
היעילות בפוסט, ההגנה המדהימה וההישגיות שלו היו הדבר הכי טוב בליגה, והוא עשה את זה ב2003 עם חבורת נגרים לא קטנה, אולי אפילו יותר גרועה מהחברה שלברון שיחק איתם בקליבלנד.
הפלייאוף שלו ב2003 בהחלט היה מהמרשימים שנראו, MVP שנתיים רצוף בתקופה בה על העמדה שלו התחרו כמה מהPF הגדולים בהיסטוריה

c web 6 ביוני 2013

זה מאוד סובייקטיבי
אני דווקא מרגיש שעל לברון מדברים כעל אל, משווים לג'ורדן וכבר שמים אותו בטופ 5 אם לא 3 של שחקני כדורסל אי פעם למרות שהוא לקח רק אליפות אחת עד כה ויש לו עוד לא מעט שנים בהן ההוא יכול להצליח או להיכשל בעוד דאנקן, שכבר די הוכיח את עצמו, צריך להילחם על להיחשב בכלל ה PF הכי טוב בזמנו…

דורפן 6 ביוני 2013

דנקן לא צריך להוכיח דבר. גמר בגיל 37 עם הפלייאוף שהוא נותן רק מוסיף ללגאסי שלו גם אם לא יזכה באליפות. כמו הגמר של זידאן ב-2006.

תוהה בדרכים 6 ביוני 2013

זידאן הוביל את צרפת ונתן נגד ברזיל נתן אולי את המשחק הגדול בקריירה שלו נגד היריב הקשה ביותר. דאנקן הוא חלק חשוב אבל לא החשוב ביותר בקבוצה מנצחת שהייתה לך דרך נוחה מאד לגמר (בגלל מכת הפציעות במערב).

c web 6 ביוני 2013

מה היה נוח מאוד בדרך של הספרס לגמר?
גם בלי הפציעה של קובי הלייקרס היו קבוצה די גרועה השנה
חוצמזה הווריורס והגריזליס היו בין הקבוצות החזקות במערב
בדיוק כמו שהספרס לא פגשו את אוקלהומה בדרך לגמר ככה גם מיאמי לא פגשו את ניו יורק אותה כולם הגדירו כיריבה המרכזית שלהם במזרח
על מילווקי ושיקאגו(מכת פציעות ANYONE?) אני לא ארחיב

ניצן פלד 6 ביוני 2013

אתה ראית את שתי ההארכות מול ממפיס?

שניר 6 ביוני 2013

הגדול בדורו.

עומרי 6 ביוני 2013

Trader

שניר 6 ביוני 2013

:)

יואב בורוביץ' 6 ביוני 2013

דורפן- לדעתי אתה לא אוהב את לברון ומחפש ליקויים במשחק שלו ובאופי שלו בגלל זה. מה זה לא גורם לשחקנים סביבו להתפתח מנטאלית? איך אתה יודע אם מריו צ'אלמרס התפתח מנטאלית לצדו או לא (לדעתי כן). איך אתה יודע אם נוריס קול התפתח מנטאלית? וריצ'רד ג'פרסון התפתח מנטאלית ליד דאנקן?
כמובן שדאנקן הוא שחקן שמאפשר לשחקנים לידו לשגשג. אבל הם משגשגים גם כי הם בעצמם שחקנים מעולים (פארקר וג'ינובילי) וגם כי דאנקן בעצמו אינו שחקן דומיננטי כמו ג'יימס. כשג'יימס בקבוצה שלך זה מחייב אותך שכמעט כל דבר יילך דרכו בהתקפה (וכמובן שגם בהגנה הוא מאוד דומיננטי). זה כורח מציאות ולא שום דבר אחר, ולכן להאשים את לברון בכך זה לא נכון.
אין בכך כדי לבקר את דאנקן. אני חושב שהוא שחקן נפלא, מה-10-15 הגדולים בהיסטוריה אולי, אבל זה גם שחקן שכבר שש שנים לא העפיל לסדרת גמר. לברון העפיל לסדרות גמר כבר שלוש שנים ברציפות, והוא עושה זאת עם צוות מסיע פחות טוב ממה שלדאנקן יש בסן אנטוניו. לדעתי אין בכלל מה להשוות בין השחקנים הללו בשנים האחרונות. דאנקן בצעירותו היא גדול עולם, ולכן זכה בארבע אליפויות. כבר די הרבה שנים, שהוא סתם שחקן מצוין.
בראי הההיסטוריה לברון ייחשב לשחקן גדול ממנו גם אם הוא יזכה בפחות אליפויות. ועדיין, אני מסכים שזה בהחלט נראה "לא טוב" אם לאחר סדרת הגמר הקרובה לדאנקן יהיו חמש אליפויות וללברון רק אחת. אין ספק שזו תהיה עדות ליכולת של דאנקן וגם ל"קבוצתיות" הנפלאה שלו. אבל יש גם עניין של נסיבות. דאנקן לא בחר בפופוביץ', והוא לא בחר בפארקר וג'ינובילי. גם לברון לא בחר להיבחר בדראפט ולשחק 7-8 שנים בקבוצה היסטורית רעה כמו קליוולנד. דאנקן הגיע לקבוצה שהיה בה הול אוף פיימר, שמאוד סייע לו לזכות באליפות הראשונה. לברון הגיע לכלום ושום דבר, ורק בגלל נבנה סביבו משהו נורמלי בקליוולנד, אפילו משהו שהעפיל לפיינלס ועשה סדרות פלייאוף נהדרות. כמובן, זה לא היה מספיק טוב לאליפות. אבל גם הסיטואציה שהגיע אליה במיאמי לא הייתה אידיאלית. מיאמי היתה קבוצה בינונית לפני הגעתו. כריס בוש היה כוכב בקבוצה קטנה שלא מעפילה לפלייאוף. דוויין ווייד בשנים האחרונות מאוד פגוע מפציעות. ועדיין, לברון הצליח להוליך את מיאמי למעשה לבדו לשלושה פיינלס רצופים- הישג מונומנטאלי בפני עצמו. הוא גם זכה כבר ב-4 תארי MVP. הוא השחקן הטוב בעולם כבר הרבה שנים. ומה שאתה כותב, שקובי בראיינט "מתחרה" איתו על תואר "השחקן הנמוך הכי טוב בעולם מאז ג'ורדן" גם אינו נכון. בראיינט אינו מתחרה איתו. לברון גדול מבראיינט כבר המון שנים, ולדעתי כל מי שטען שברייאנט משתווה או עולה עליו טעה בגדול. בשנים האחרונות רק ניתן להבחין עוד יותר עד כמה זו היתה טעות.
לסיכום, לברון הטוב בעולם- בין אם מיאמי תזכה באליפות או לא. אם מיאמי תזכה באליפות זה רק יהפוך את לברון לגדול עוד יותר, ולדאנקן גדול קצת פחות. זה הכל.

דורפן 6 ביוני 2013

לפני יומיים כתבת מאמר מלומד בו טענת משהו – שאני לאו דווקא מסכים איתו – שבליגות של הגדולים באמת האליפויות כן קובעות. אז כרגע בראיינט כסטאר עיקרי 2 ולברון אחת. (אני אגב לוקח את לברון לפניו – אבל לטעון שאין דיון כי עכשיו לברון יותר טוב זה מגוחך. בראיינט מעבר לגבעה)

תוהה בדרכים 6 ביוני 2013

אם ככה, לדאנקן יש שלוש אליפויות וגם זו אם תקרה, לא תיכלל ברשימה- הוא באופן ברור לא השחקן המוביל של הספארס.

אלעד 6 ביוני 2013

דאנקן היה השחקן המוביל בכל האליפויות של הספרס עד עכשיו. זה שהוא נתן לפארקר את הבמה בגמר הכי חד צדדי בהיסטוריה של הליגה, רק מראה על רוחב ליבו.

תוהה בדרכים 6 ביוני 2013

אתה צריך להתחיל לכתוב תסריטים. היכולת שלך לבלבל בין דימיון למציאות מרשימה בכל פעם מחדש.

בוא נסכם שג'ורדן צריך להודות על הקריירה שלו ל"רוחב ליבו" של פיפן.

יואב בורוביץ' 6 ביוני 2013

אין דיון. בראיינט זכה אמנם בשתי אליפויות כשחקן הטוב בקבוצה שלו, אך היו לצדו פאו גאסול, למאר אודום ואחד מגדולי המאמנים בהיסטוריה (רבים טוענים שהוא הכי גדול. אני לא, אבל הוא בפירוש אחד הגדולים)- פיל ג'קסון. הוא עשה זאת בקבוצה המצליחה בכל הזמנים (לצד בוסטון). לברון זכה אמנם באליפות אחת, אבל הוא היה בהפרש גדול השחקן הטוב בקבוצתו (בניגוד לבראיינט) והוא גם עשה זאת עם סטטיסטיקה הרבה יותר מגוונת ומרשימה מזו של בראיינט. לברון גם העפיל ל-4 פיינלס (כמות זהה לזו של דאנקן), וגם על כך הוא לא מקבל מספיק קרדיט, רק כיוון שהפסיד כבר בשניים.
אבל אם נחזור לדיון קובי-לברון, אז לדעתי קובי הוא אחד האוברייטדים הגדולים כשמדברים על הגדולים מכולם. בשלוש האליפויות הראשונות שאק היה השחקן הכי טוב בקבוצה (ו-MVP של הפיינלס). קובי גם הצליח לסיים עונות בלי להעפיל לפלייאוף או להביך עצמו בפלייאוף. אצל לברון לא היה דבר כזה, למרות שהוא הגיע למועדון הרבה פחות מעוטר מאל איי.
לברון, בניגוד לקובי, זה גם שחקן שמוסר וקוטף ריבאונדים, והוא גם שומר טוב יותר (למרות שקובי, כשרצה, היה שומר מצוין). מה שכן- קובי היה סקורר לא פחות מוכשר מלברון, אבל זה בעיקר כי קובי אגואיסט שחושב על רק על עצמו. לברון חושב על הקבוצה, והוא מפרגן לחבריו לקבוצה.
הדבר היחיד שקובי משתווה בו ללברון (ואולי אף מעפיל על לברון למרות רמות המוטיבציה המאוד גבוהות של לברון) זה הדרייב. שוב, אני לא מזלזל בקובי ובחמש האליפויות בהן זכה. אבל אני באמת חושב שגם במניין האליפויות בסוף לברון, למרות שהיה לו הרבה פחות מזל בעניין הקבוצות, יסיים קריירה עם כמות זהה (או כמעט זהה) של אליפויות. ומה שכתבתי בעניין האליפויות בליגה של הגדולים מכולם הכוונה היא שבהחלט לאליפויות יש משקל רב מאוד. אבל זה עדיין לא הפקטור היחיד.

קורא אדוק 6 ביוני 2013

יואב לפחות תדייק במה שאתה רושם:
קובי החמיץ פלייאוף רק פעם אחת ובשנים שהוא הודח מוקדם הסגל שם היה מאוד מאוד חלש (וד"ש לקוואמי בראון)

בהפרש גדול לברון היה שנה שעברה השחקן הטוב בגמר? כנראה שכחת מאחד בשם דווין וויד.

הסגל של הלייקרס היה טוב בשנים האחרונות אבל לא משהו היסטרי
פאו גאסול לטעמי הוא אכן הול אוף פיימר אבל חוץ מזה היו שם בעיקר את הלב של דרק פישר ורול פליירז איכותיים.

מהרגע שגאסול הגיע בינואר 08 לקבוצה ולקובי היה עם מי לשחק הוא הגיע לשלושה גמרים רצופים שתי אליפויות והיה השחקן המוביל בנבחרת שלקחה את המדלייה ב-2008.
אתה יכול להגיד הרבה דברים על קובי (אופי מגעיל,אגואיסט וכולי וכולי) אבל הסטרץ' של השלוש שנים האלו (שכללו אגב MVP ו 2 finals mvp) הוא מאוד מאוד מרשים בכל קמנה מידה אפשרי.

בת'ריפיט הוא לא היה השחקן הטוב בקבוצה כמובן אבל היה בגיל צעיר מאוד השני בטיבו.

אי אפשר להשוות אותו לג'ורדן (ולא צריך אגב,ג'ורדן הוא הגדול מכולם) כי הקריירות שלהם שונות.

בחמש אליפויות ובשבעה גמרים הוא היה השחקן הטוב בקבוצה או השני בטיבו,זה פשוט בלתי נתפס.

(או במילים אחרות,על טעם וריח אין להתווכח…)

תוהה בדרכים 6 ביוני 2013

המשתנה השני במשוואה הזו הוא שלברון משחק באזור שהוא אולי השני הכי החלש בהיסטוריה של הNBA (אחרי המזרח של תחילת המילניום), מה שמסדר לו, בעזרת הקרטל שהוא יצר במיאמי, מקום כמעט אוטומטי בגמר.

c web 6 ביוני 2013

בא לא נתבלבל – קובי קלע הרבה יותר טוב מלברון. זה לא בא לידי ביטוי באחוזים כי הוא לוקח זריקות הרבה יותר קשות(גם בגלל הגיל) וכי הוא בהחלט יותר אגואיסט(קשור לדרייב שלו שהרבה יותר גדול משל לברון וזה הדרייב להוכיח)
בתור סט תכונות שלם לברון יותר מלא אבל זה לא מונע מקובי להיות קלע יותר טוב. בגלל זה ובגלל הדרייב הוא שחקן שיותר קרוב לג'ורדן.

בסופו של דבר לברון לקח אליפות אחרי שהבין שהקליעה שלו לא כזו טובה ויציבה ושהנשק הכי טוב שלו הוא חדירה לסל. תהליך שלפי דעתי רק ישחוק אותו יותר ויותר ככל שהקריירה שלו תאריך ימים.

חוצמזה דווין וייד לפי דעתי שחקן הרבה יותר מוכשר מפאו גאסול או לאמאר אודום ובוש יותר טוב מאודום ובשיאו לא היה כל כך רחוק מגאסול בשיאו. אם ויש יתרון לקובי בנושא הזה הוא אך ורק בעמדת המאמן אבל לצד ספולסטרה צריך לשים כוכבית עם הרבה ג'ל…

תiמר 6 ביוני 2013

יואב, לפי דעתי אתה לא אוהב את קובי ברייאנט ובגלל זה
אתה מחפש ליקויים במשחק ובהישגים שלו. לפי זווית הראיה שלי
האשמת את דורפן במשהו בזמן שעשית בדיוק את אותו דבר.
תשים לב

יואב בורוביץ' 6 ביוני 2013

תומר, אני חושב שדורפן עוד אוהב את בראיינט פחות ממני. אני לא מתווכח על גדולת קובי, ועדיין אני חושב שהוא אוברייטד.

תוהה בדרכים 6 ביוני 2013

לדעתי יש פה הגזמה פראית ביכולות של דאנקן. לא יודע, אולי בגלל שהוא כל כך אנטי כוכב NBA במובן המקובל והתקשורתי, יש ניסיון להאדיר אותו יתר על המידה.

השנים האחרונות שבהן דאנקן הוא כבר לא השחקן הבולט בקבוצה והיא עדיין ממשיכה להצליח מוכיחות לדעתי שזה הרבה יותר הארגון והאימון מאשר הוא ברמה האישית. היה לו מזל גדול מאד להיבחר על ידי סאן אנטוניו לא פחות מאשר לספארס היה מזל לזכות בשרותיו.

אלעד 6 ביוני 2013

לך תשאל את הביצה אם היא הייתה שם לפני התרנגולת

תוהה בדרכים 6 ביוני 2013

סאן אנטוניו הייתה קבוצה של יותר מ50 ניצחונות למשחק, גם לפני דאנקן, שנפלה ללוטרי רק בגלל הפציעה של דיויד רובינסון. בעונה המלאה האחרונה שלו (95-6) הם ניצחו 59 ממשחקים.

די ברור שאם דנקאן היה מגיע לקבוצת לוטרי אמיתית, לא היו לו היום ארבע אליפויות.

גיל 6 ביוני 2013

מאיפה אתה יודע? ואגב, איתו הם באמת היו 50 ניצחונות למשחק אבל עם רובינסון הם לא היו כאלו כל הזמן והוא בפרוש פחות טוב ממנו ולא הוביל את הספרס אפילו לגמר לפני שדאנקן הגיע.

יריב 6 ביוני 2013

מההגעה של רובינסון לספרס ועד לעונת הפציעה היו שתי עונות של פחות מ50 נצחונות (מתוך 7), 47 ב92, 49 ב93. שתי העונות שלפני הפציעה הן בין חמש העונות עם הכי הרבה נצחונות בהיסטוריה של הספרס.

גיל 6 ביוני 2013

2 מ7 זה די הרבה. ועם כל הכבוד להצלחה בליגה הרגילה, בפלייאוף הוא לא הגיע לגמר כשקבוצות כמו סיאטל ופורטלנד כן הגיעו באותן שנים.

יריב 6 ביוני 2013

כן, אבל ההבדל בין 49 ל50 הוא לא כל כך גדול. לא שאני טוען שסן אנטוניו של ראשית שנות ה 2000 לא הרבה יותר טובה מזו של אמצע שנות ה90, או שדאנקן לא תורם יותר מרובינסון.

בפלייאוף הם הצליחו בערך כמו בחמש השנים האחרונות (07-08 עד 11-12), זה נכון.

גיל 6 ביוני 2013

ומה עם 47? זה לא כבר הבדל משמעותי? בשורה התחתונה, המערב העלה 6 קבוצות שונות לגמר כך שלא הייתה איזו קבוצת עילית לעבור ועדיין הספרס תחתיו לא הגיעו רחוק. שנה אחת עם דאנקן וכל זה השתנה.

יריב 6 ביוני 2013

שנתיים, אתה מתכוון.

שוב, אני לא אומר שדאנקן לא שיפר את הקבוצה, זה יהיה די טיפשי לטעון דבר כזה. עם זאת, להתעלם מהעובדה ששחקן הגיע לקבוצה טובה למרות שהבחירה הראשונה הולכת בדרך כלל לקבוצה מחורבנת זה קצת מוגזם. הספרס היו קבוצה טובה לפני שדאנקן הגיע, ב 95 הם סיימו עם המאזן הכי טוב בליגה. סביר להניח שאילו דאנקן היה מגיע לקבוצה מחורבנת הם לא היו מגיעים לאליפות בשנתיים, ולו בגלל ששחקן אחד לא עושה את ההבדל בין הקבוצה הטובה בליגה לקבוצה הגרועה בליגה, לא חשוב כמה הוא טוב.

גיל 6 ביוני 2013

שנתיים משבע זה קרוב ל30% מהזמן ובהשוואה ל100% עם דאנקן על תקופה ארוכה יותר זה הבדל גדול. וזה שהוא הגיע לקבוצה טובה זה משהו אחד, אבל זה שהוא הפך לשחקן המוביל מיידית ואחרי שהיא השתנתה קיצונית לפחות פעמיים הוא עדיין שחקן משמעותי זה משהו ברמות היסטוריות. קבוצה טובה עוזרת רק בהתחלה אבל מה עם כל השנים שאחרי כן?

יריב 6 ביוני 2013

מי אומר שהוא לא שחקן היסטורי? כל מה שאני אומר הוא שאם הוא לא היה מגיע לקבוצה טובה הוא לא היה זוכה באליפות ב99, ויש להניח שהוא היה זוכה עד כה בפחות מארבע אליפויות.

גיל 6 ביוני 2013

מאיפה הביטחון הזה? סביר שלא היה זוכה ב99 אבל אולי היה זוכה ביותר אליפויות כי היו להם בחירות דראפט גבוהות יותר והצוות שלו היה טוב יותר בתחילת שנות ה2000?

תוהה בדרכים 6 ביוני 2013

נובאמת גיל. אתה מתווכח שלהגיע לקבוצה מאד חזקה זה לא יתרון גדול עבור שחקן?

יריב 6 ביוני 2013

הבטחון הוא ביחס ל 99, ביחס לכל השאר אני רק אומר "יש להניח" – כלומר שזה הסביר ביותר. הסיבה לזה היא שאני חושב שגם בקבוצה חלשה נוכחותו של דאנקן היתה הופכת אותה תוך שנה-שנתיים לקבוצת די חזקה, ובחירות הדראפט שלהם לא היו הרבה יותר טובות. כמובן, אי אפשר לדעת, אני רק מניח.

אלעד 6 ביוני 2013

"די ברור שאם דנקאן היה מגיע לקבוצת לוטרי אמיתית, לא היו לו היום ארבע אליפויות."
זאת עובדה או דעה?

תוהה בדרכים 6 ביוני 2013

כי בקבוצת לוטרי אמיתית לא היה בסיס לאליפות ראשונה תוך שנתיים.

אין לי ויכוח על כך שדאנקן העלה את הספארס מדרגה, אבל יותר קל ונוח לעלות מדרגה מקבוצה של 50+ ניצחונות בהשוואה לקבוצה של 25 ניצחונות.

גיל 6 ביוני 2013

רובינסון היה בירידה בדיוק כשדאנקן הגיע ולקח פיקוד. אני לא זוכר איפה קראתי את זה לפני כמה ימים אבל שחקן ותיק ששיחק נגד דאנקן בשנה הראשונה שלו אמר שהוא טוב בהרבה מכל פאוור שהוא שיחק נגדו.

תוהה בדרכים 6 ביוני 2013

עדיין הבסיס שהוא קיבל בסאן אנטוניו הוא יוצא דופן לשחקן שהוא נבחר מספר 1 בדרפאט.

במצב נורמלי, שחקן מבחירה כל כך גבוהה מגיע לקבוצה שצריכה להתבגר או (במקרה היותר גרוע) מאד להתחזק. דאנקן הגיע לקבוצה מוכנה, שהוא הפך אותה מקבוצה של גמר אזורי למועמדת ריאלית אליפות. קפיצה יפה? אין ספק, אבל רוב הכוכבים הגדולים היו צריכים להתמודד עם אתגרים הרבה יותר קשים.

מעבר לרמת הקבוצה בעונה הראשונה שלו שם, הוא הגיע לקבוצה שמנוהלת ומאומנת הכי טוב בNBA מאז תחילת שנות ה90. זה לא מוריד לחלוטין את ההישגים שלו, אבל זה משהו שבהחלט צריך לקחת בחשבון בהשוואות וניתוחים.

יריב 6 ביוני 2013

זה לא קשור לדיון, אבל אותו דבר קרה גם למג'יק.

גיל 6 ביוני 2013

בסיס חזק זה טוב לכמה שנים, אבל ב2003 הבסיס כבר היה שונה ובטח ב2005 וב2007. בשורה התחתונה, 16 שנה של דומיננטיות חסרת תקדים בליגה ששותפים לה רק פופ ודאנקן.

מאומנת ומנוהלת נכון מתחילת שנות ה90? להפך, היה שם הרבה בלאגן בניהול שלא להזכיר את הפארסה עם רודמן. כשפופוביץ הפך למאמן היציבות חזרה בניהול.

תוהה בדרכים 6 ביוני 2013

לא דאנקן בחר את ג'ינובילי במקום ה57 ואת פארקר בסוף הסיבוב הראשון, את שניהם מאירופה. הניהול המקצועי המצוין של הספארס הוא זה שמייצר את הבסיס.

גיל 6 ביוני 2013

היא הנותנת. שחקנים עם בחירות נמוכות מאוד הפכו לידו לכוכבים גדולים ולו יש חלק גדול בכך (כמו גם לפופ). לפי איך שאתה מתאר את זה דאנקן היה שם סתם במקרה כשהארגון הופך אותם לשחקני על. דאנקן היה הבחירה הבטוחה למספר אחד והיה עצום בוייק פורסט והיה ברור שיהיה כוכב על בנבא. המהירות שבה עשה זאת והיציבות שכמו שכתבתי מקודם רק לקארים הייתה היא פשוט מעוררת השתאות. תראה לי שחקן אחר שכל כך הרבה שנים שומר על יציבות כזו והקבוצה שלו מצטיינת כל כך כשהוא היחיד שקבוע ברוסטר.

יריב 6 ביוני 2013

אתה יודע שב76 קארים לא הצליח להביא את הלייקרס לפלייאוף? זה לא שהייתה לו עונה רעה, הוא בכל זאת נבחר לMVP, אבל הקבוצה שסביבו לא היתה מספיק חזקה.

גיל 6 ביוני 2013

נו, זה רק מחזק את הנקודה שלי. דאנקן תמיד הוביל את הקבוצה שלו לפלייאוף ואפילו קארים בעונת MVP (שהיום לא היו נותנים לו עליה) לא.

יריב 6 ביוני 2013

או שלדאנקן היתה הפריבלגיה שתמיד תהיה סביבו קבוצה טובה (הנהלות מביאות אליפויות?)

אגב, בעיני העובדה ששחקן שהקבוצה שלו לא מגיעה לפלייאוף אינו נתפס כמועמד לMVP היא בעיה. כן, היום מקובל לתת את הפרס לשחקן הטוב ביותר בקבוצה הטובה ביותר, יופי.

גיל 6 ביוני 2013

פריביליגה של 16 שנים שבמקרה נאספים סביבו no names שלידו הם מצטיינים ומתפתחים והוא השחקן היחיד שנמצא בסגל כל אותן שנים ואין לו שום נגיעה להצטיינות שלהם או של הקבוצה? מה אני אומר לך, זה חייב להיות השחקן בעל המזל הכי גדול בהיסטוריה.

יריב 6 ביוני 2013

פריבילגיה של 16 שנים שהוא משחק בספרס, עם ההנהלה הטובה ביותר בתקופה זו. אתה חושב שביצועי ההנהלה אינם מבוססי יכולת? שאלה היפותטית, מה היה קורה אם הניקס היו אלו שבעקבות פציעה מקבלים את הבחירה הראשונה בדראפט 97? (ועדיין דולאן היה תופס את העמדה שתפס ב99).

אגב, שוב אתה מנסה לתקוף טענות שאיש לא טוען – "אין לו קשר להצטיינות של הקבוצה"? באמת? אני לא יודע איזו השפעה היתה לדאנקן על ההתפתחות של פארקר כשחקן, אבל אתה חושב שתיארתי אותו כטרמפיסט על הספרס?

אלעד 6 ביוני 2013

יריב, בלי לפגוע בטיעונים שלך, אני די בטוח שאם הניקס היו מקבלים את הבחירה הראשונה הם היו לוקחים את קית ואן-הורן.

גיל 6 ביוני 2013

באמת, הנהלה מעולה בונה קבוצות לבד? יש עוד הנהלה שהצליחה להשאר 16 בטופ, ועוד בלי שחקן על בכל התקופה הזו? יש גבול לכמה אתה יכול להמעיט בערכו של דאנקן. תבדוק כמה שחקנים בהיסטוריה זכו בלפחות 2 MVP של העונה הרגילה ו3 של סדרת הגמר. או שגם את זה עשתה ההנהלה והוא היה רק סטטיסט?

תוהה בדרכים 6 ביוני 2013

גיל,

אתה טוען שאם הוא היה מגיע לסיטואציה דומה לזו שבה היה גארנט במינסוטה, הוא מצליח כמו בסאן אנטוניו?

גיל 6 ביוני 2013

אני אומר שאין סיכוי (כמו שסימונס טען) שהוא היה מגיע רק לגמר מערב אחד בלבד.

תוהה בדרכים 6 ביוני 2013

אני מסכים שהוא היה מצליח יותר מגארנט. הוא פשוט שחקן יותר טוב. מצד שני, אני לא חושב שהוא מתקרב להישגים שלו בסאן אנטוניו.

גיל 6 ביוני 2013

לדעתי דווקא כן. הוא חסר אגו שלא כמו גארנט שנתן מספרים מפלצתיים אבל לא שיפר אף אחד לידו. זה כל ההבדל ביניהם על רגל אחת.

יריב 6 ביוני 2013

אתה מוכן להפסיק לנסות לדחוף לי טענות שאיני מקבל? אפשר להסתפק במה שאני באמת טוען?

הנהלה מעולה מביאה שחקנים טובים. דאנקן הוא שחקן גדול בקנה מידה היסטורי, אבל את הקרדיט העיקרי על הרכבת קבוצה מבחירות דראפט נמוכות צריך לתת להנהלת הספרס.

יריב 6 ביוני 2013

אתה זוכר מה אמרו על גארנט כשבוסטון לקחה אליפות? איך פתאום התברר שהוא הופך את כולם סביבו לשחקני הגנה הרבה יותר טובים?

גיל 6 ביוני 2013

הנהלה טובה מביאה בדראפט שחקנים עם פוטנציאל. מאמנים ושחקנים עוזרים לפתח שחקנים אחרים וזה מה שדאנקן עשה.

מי אמר שהוא הופך אחרים ליותר טובים בהגנה? הוא שיחק שם עם לפחות שני האל אוף פיימרים בטוחים. בטח הוא לא הפך אף אחד ליותר טוב. אולי ההגנה הייתה טובה יותר כי הוא שיחק שם אבל זה טיעון שונה.

יריב 6 ביוני 2013

זה מה שהיה מקובל לומר באותו זמן. הוא "הדביק אותם באינטנסיביות שלו" או משהו.

גיל 6 ביוני 2013

בדיוק. המציאו איזו שטות כדי להסביר איך 3 האל אוף פיימרים שחברו להם יחד זכו באליפות.

ניב 6 ביוני 2013

בורוביץ ההסבר המפורט שלך היה מאד ענייני.. רק תרשה לי לחלוק עלייך בעובדה אחת. לברון לא הוליך את מיאמי לבדו לפיינלס במיוחד לא בעונה הראשונה שהם הפסידו לדאלאס.. דווין וויד עדיין היה מאד דומיננטי בפלייאוף ההוא ואף עלה על לברון בהרבה משחקים.. אין ספק שבשנתיים האחרונות אתה צודק.

c web 6 ביוני 2013

מסכים ולא מסכים
מסכים בקשר ללברון ועדיין אני לא חושב שזה מוריד מהגדולה שלו. כן הרבה אנשים(בורוביץ' למשל) כבר הכתירו אותו כשחקן הטוב בעולם ועוד אליפות או שתיים יכתירו אותו גם כגדול מכולם ועם זה אני לא מסכים אבל אי אפשר לזלזל ביכולות הפיזיות שלו ובשיפור, האיטי אומנם, של היכולות המנטליות שלו. בעיניי הוא עדיין קצת ילדותי ולא מספיק בוגר בהתנהגות שלו אבל הוא התבגר הרבה מימי קליבלנד העליזים. כל הכבוד לו על זה.
לי זה מרגיש שהיכולות הפיזיות שלו הן הגדולה שלו אבל לא המנטליות. זה בא לידי ביטוי גם בהנהגה של שחקנים אחרים והפיכתם לשחקנים טובים יותר.

מצד שני דאנקן הוא שחקן עם יכולות גבוהות, אבל לא נדירות כמו לברון, שהתאים כמו כפפה ליד למערכת החצי צבאית של פופוביץ' והתאים לו להיות הבורג הכי גדול במערכת. הכי גדול אבל עדיין רק עוד בורג.
עוד מימיו של האדמירל הוא הורגל להיות מונהג. ההפך המוחלט מלברון.
זה לא עושה אף אחד מהם יותר טוב. זה בטח לא הופך אותם לפחות גדולים

איציק 6 ביוני 2013

לכול התוהים מה יש בדאנקן… יסודות. יש לו יסודות משחק נכונים בכול האספקטים, כולל כידרור לא רע לגובה שלו, מסירה, תנועה נכונה עם ובלי הכדור, חסימה לשחקן, וכנ"ל בהגנה, סגירה לריבאונד, עזרה ועוד. כול הארסנאל האישי והקבוצתי שצריך. הוא לא הכי טוב במשהו, אבל יש לא כל רעל שצריך. הוא לא יקפיץ פעמים אם יוכל להשיג את אותה התוצאה בהקפצה אחת, וכנראה לא ימסור מאחורי הגב אם יגיע למטרה במסירה רגילה. אינני מכיר אותו אישית, אך כנראה שיש לו גם אופי של מנהיג שקט אשר מצד אחד לכולם ברור היכן הוא בהיררכיה מיצד שני כולם מסביבו יכולים לבוא לביטוי ולהשתפר. תוסיפו לזה מזל עם המאמן והשחקנים שהגיאו ותקבלו למה דאנקן הוא מה שהוא. לא הכי גדול בכלום, ובטח לא הכי מלהיב, אבל הכי יסודי. אולי זה משעמם, אבל זה מאוד יעיל.

גיל 6 ביוני 2013

הייתי גם מוסיף שהוא השחקן חסר האגו ביותר ששיחק את המשחק כנראה. ממש לא איכפת לו שאחרים יצטיינו לידו אלא להפך. כמו כן, הוא טיפוס מופנם שמראה שלא חייבים להיות מוחצן בשביל להצליח בספורט.

matipool 6 ביוני 2013

בירד ?

יריב 6 ביוני 2013

ראסל? לא שהוא לא היה מוחצן לפרקים, אבל בהקשר של המשחק אומרים שהיה חסר אגו לחלוטין.

יריב 6 ביוני 2013

מוחצן זו לא המילה הנכונה. ראסל עשה גם דברים מאוד פומביים שאינם מתחום הכדורסל, לזה התכוונתי. הוא בלט, אישית, גם בצורות שלא היו קשורות למשחק.

גיל 6 ביוני 2013

גם בירד וגם ראסל היו הרבה יותר מוחצנים ושחקנים עם פרופיל הרבה יותר גבוה בזמן ששיחקו. כולם התייחסו אליהם ככוכבי על בעוד לדאנקן הרבה פחות אבל מה שיפה, לא ממש איכפת לו והוא אפילו אוהב את זה.

יריב 6 ביוני 2013

התייחסו אל ראסל ככוכב יותר גדול כי הוא היה שחקן יותר דומיננטי. עם זאת, הוא במידה רבה דחה את היחס הזה (ברמה האישית, אם כי לא ברמה העסקית). סיפור ידוע הוא שראסל סירב לחלק חתימות לאוהדים, אם כי לא היתה לו בעיה להיכנס איתם לשיחות.

גיל 6 ביוני 2013

אבל כל הליגה לא הייתה ליגה של כוכבים וזו תקופה אחרת לגמרי. שחקנים נסעו ברכבת ממקום למקום ועישנו ולא היו מקצוענים במובן המודרני.

יריב 6 ביוני 2013

היחס של ראסל היה מאוד לא טיפוסי, והיה כשלעצמו חלק מהחריגות שלו (כמו שהאפטיות שדאנקן משדר היא חלק מהחריגות שלו). חוץ מזה, אני לא מבין איך אתה יכול להתחיל ב"כולם התייחסו אליהם [בפרט, ראסל] ככוכבי על", ואז לעבור ל"כל הליגה לא הייתה ליגה של כוכבים".

הבדלים ביחס של שחקנים לקבוצה ולהישגים האישיים היו גם אז. ראסל הוא הדוגמה הבולטת של התקופה לשחקן גדול שלא מתייחס להישגים אישיים (כעמדה מוצהרת).

דורפן 6 ביוני 2013

גיל – דווקא לזה אין משמעות. אני שומע את הטענות שנבחרת ישראל בכדורגל מנצחת את ברזיל 1958 בגלל העליה בכושר גופני והחידושים הטקטיים. זה נכון. תביא אותם אלי במכונת זמן. שלושה חודשים מחנה כושר. שבועיים עבודה על טקטיקות חדישות – והם מנצחים את ישראל 4-0.

גיל 6 ביוני 2013

למה אין לזה משמעות? הוא היה הכי טוב לדורו אבל הדור שלו הוא לא משהו במונחים היסטוריים בדיוק כמו שלא תטען שטיי קוב או סיי יאנג הכי טובים אי פעם בגלל הסטטיסטיקות הבלתי אפשריות שלהם. כששחקני על מגיעים לספורט מתפתח הם יכולים להיות דומיננטיים ברמות היסטוריות שלא ישוחזרו ולכן אני חושב שההקשר כן חשוב. הרי ברור שאם ראסל היה משחק היום הוא לא היה זוכה בכל כך הרבה אליפויות כי יש יותר קבוצות ושחקנים מוכשרים מאז.

יריב, הכוונה בכוכבים כמצטיינים היסטורית. לא נראה לי שהיו יותר מדי כישרונות ברמות היסטוריות אז בהשוואה לשנות ה80 וה90 למשל.

יריב 6 ביוני 2013

אין שום דרך לבדוק, אבל ברשימה של "50 הגדולים" שהליגה פרסמה ב96 היו 14 שחקנים שהיו פעילים ב62 (אמצע הקריירה של ראסל), ו18 שחקנים שהיו פעילים ב1985.

גיל 6 ביוני 2013

ורשימה שיעשו היום אני מוכן להמר שחלק גדול מהדור ההוא כבר לא יהיה שם.

יריב 6 ביוני 2013

אתה חושב שברשימה שיעשו 45 שנה אחרי פרישת ראסל יהיה פחות מבני דורו מאשר ברשימה שנעשתה 30 שנה אחרי פרישתו? כלומר, בהחלט יהיו פחות אם שוב יעשו רשימה של 50, יהיה גם פחות מאלו ששיחקו בכל נקודת זמן אחרת, צריך יהיה להכניס שחקנים חדשים (כמו דאנקן וג'יימס).

גיל 6 ביוני 2013

לא רק שיהיו פחות אלא שמתקופתו יוצאו יותר שחקנים.

יריב 6 ביוני 2013

אשרי המאמין, נראה ב 2021.

גיל 6 ביוני 2013

אני קצת נדהם מהתגובות פה ונראה לי שפשוט לאנשים יש זיכרון קצר או שלא ראו את דאנקן בשיאו. מעבר לעניין ההגנתי שכמו שהזכירו פה זה לא משהו כל כך "סקסי". קליעת הבאנק שוט היא אולי הגדולה בהיסטוריה ויעילה להדהים. איזה עוד גבוה שמההתחלה קולע מחצי מרחק ומשתפר כל הזמן אתם מכירים? כל ההתקפה סבבה סביבו במשך יותר מעשור. היה צריך לעשות עליו דאבל טים וגם אז הוא היה מוצא את האיש הפנוי לשלשה או חדירה. תצפו במשחקים מתחילת שנות ה2000 ותראו גדולה היסטורית שמעטים מגיעים אליה. הוא גם שיחק יחסית מעט דקות שמתמעטות עם הנשים אבל במדדי היעילות הוא תמיד בין הגבוהים בליגה.

גיל שלי 6 ביוני 2013

אני שותף לדעתך שכנראה יש פה הרבה שמכירים את הסטטיסטיקות של דנקן, התעמקו בסטטיסטיקות של רובינסון, אבל לא ראו את שניהם בשיא. להגיד שבאליפות הראשונה של סן אנטוניו רובינסון היה השחקן המרכזי זה עלבון לאינטליגנציה

אלעד 6 ביוני 2013

הבעיה עם סטטיסטיקה, שלאורך זמן היא הראיה היחידה שתופסת.
ובספורט כמו בחיים אף פעם אי אפשר לשפוט על סמך סטטיסטיקה בלבד.

גיל 6 ביוני 2013

בספורט יותר מהכל טוב מראה עיניים.

תiמר 6 ביוני 2013

ממתי התמונה?

גיל שלי 6 ביוני 2013

מסוף הסדרה בה סן אנטוניו מעכה את קליבלנד

rondi 6 ביוני 2013

הרבה יותר קל לדבר על הדברים בדיעבד. את הקריירה של דנקן גם אם לא הושלמה אפשר כבר פחות או יותר לסכם. גם את של קובי, נאש, גארנט, פירס ונוביצקי (ושאק כמובן). לנסות למקם את הקריירה של לברון, וויד ואפילו בוש וכרמלו בדפי ההיסטוריה זה עדיין מוקדם לדעתי…

לברון זוכה להייפ כמובן על ידי אנשים מסויימים ולזלזול מגוחך לפעמים ע"י אנשים אחרים.

דנקן הפך מועדון מן השורה לפאוורהאוס מהרגע שהגיע ועד היום שיפרוש כנראה. היו לו שנים טובות יותר או פחות, והיו לידו שחקנים טובים יותר או פחות והתפקיד שלו בקבוצה היה משמעותי יותר בעונות מסוימות ופחות בעונות אחרות. האדמירל היה מפלצת אתלטית מהסוג של האוורד אבל גם עם המנטליות הווינרית של ה"סופרמן". בלי דנקן הוא לא היה זוכה בכלום גם אם היה משחק עד היום. אבל ביחד עם פופוביץ' היו לו נתוני פתיחה לקריירה שכל פרנציי'ז פלייר יכול לחלום עליהם.

יש רק שחקן אחד שהגיע לליגה וכבר ידע איך מנצחים אליפויות והוא ראסל כאמור. למרות שגם נתוני הפתיחה שלו לקריירה היו לא פחות מאידיאלים הוא הפך קבוצה מעולה לאלופה מיד כשהגיע לליגה. הכי קרובים אליו אלו דנקן כאמור וקארים שהפך קבוצה גרועה למקום ראוי לביג O תוך שנה ולאלופה תוך שנתיים…

לכל שאר הגדולים היה או המזל להגיע לסיטואציה מצויינת (מגי'ק ולארי קובי, וויד) או שהם היו צריכים לעבור איזושהי דרך כדי להבין איך משיגים את הטבעת (מייקל, נוביצקי, אולאג'ואן) או שהם יצרו לעצמם סיטואציה מתאימה יותר לתארים (שאק, לברון, KG)

ללברון תמיד היה כדורסל עילאי. נתוני הפתיחה שלו בליגה היו עלובים ומי שטוען אחרת עיוור או משקר. לא היה דבר אחד בקליבלנד שלברון יכל לבנות עליו או להיבנות ממנו – לא כוכבים מנוסים ומוכחים, לא מאמן שיתעל אותו ולא מסורת שדוחפת אותו. אפשר לזרוק שמות שחקנים ונתונים סטטיסטיים שלהם עד מחר אבל השורה התחתונה היא שהוא סחב את הקבוצה סתמית לשיאים גם בעונה הרגילה וגם בפלייאופס.

עכשיו לברון מתחיל את החלק השני של הקריירה שלו ורק בעוד חמש-שש שנים נוכל למקם אותו בייחס לגדולי המשחק ולעריך את רמת התרומה שלו ל'מקום העבודה שלו'.

באופן אישי, בדראפט כל הזמנים שלי (מהשחקנים שראיתי משחקים) רק מייקל מקדים את לברון ואז דנקן, לארי, מג'יק, שאק, אולאג'ואן דוראנט (כנראה) ורק אז קובי.

תוהה בדרכים 6 ביוני 2013

קבוצה שבשתי העונות המלאות האחרונות של רובינסון לפני הגעתו של דאנקן ניצחה 62 ו59 משחקים, היא לא "קבוצה מהשורה", היא אחת הקבוצות הכי טובות בNBA. זה יתרון גדול מאד שהיה לדאנקן על כוכבים אחרים. הרבה יותר קל לנצח מהר שאתה מגיע לקבוצה מוכנה מצמרת הליגה. ג'ורדן ואלג'ואן לא "למדו לנצח" בשלב מאוחר מדאנקן, פשוט הם לא נהנו מסיטואציה שתאפשר להם לנצח.

rondi 6 ביוני 2013

גם דאלאס, פיניקס, יוטה, אינדיאנה, אורלנדו, פורטלנד וסיאטל נתנו עונות עם הרבה ניצחונות ואין להם אף דגל תלוי על התקרה. היום רק ללייקרס, לסלטיקס ולבולס יש יותר אליפויות מלספרס…
בשורה התחתונה אתה בעצם מסכים עם הטיעון שלי.

יריב 6 ביוני 2013

הם לא קיבלו בחירה ראשונה בדראפט. אף אחד לא טוען שדאנקן לא היה השחקן הכי חשוב באליפות של 99, אבל אין ספק שהוא הגיע לקבוצה מצוינת. אגב, בירד הגיע לקבוצה שניצחה בשנתיים שלפני כן 32 ו29 משחקים. השחקן היחיד שנשאר בבוסטון מאז הפעם הקודמת שהם הגיעו לפלייאוף היה דייב קאונס.

תוהה בדרכים 6 ביוני 2013

ואגב, אני מסכים שרובינסון לא היה ווינר (ובזה יש לדאנקן יתרןן גדול עליו) אבל הוא היה שחקן כדורסל הרבה יותר טוב מהווארד ובשיאו, לפחות סטטיסטית, מפלצת ברמות של לברון. אם אני זוכר נכון, הוא היה זוכה כמעט באופן קבוע בתואר שניתן לשחקן עם המדד הסטטיסטי המשוקלל הטוב ביותר.

דורפן 6 ביוני 2013

רונדי – אני חושב שההגדרה שלי "אחד משני מועמדים לשחקן הכי טוב מאז ג'ורדן בתפקידים הנמוכים" לא חוטאת לכלום (אולי לאייברסון). בתפקידים הגבוהים אלו דנקן ושאקיל.

rondi 6 ביוני 2013

אין לי ויכוח לגביי ההגדרה שלך. בהקשר של סיטואציה מתאימה דרך אגב, אני חושב שהנאמנות שKG גילה כלפיי מינסוטה בשנות השיא שלו פגעה אנושות במורשת שיכל להשאיר ומבחינת הפוטנציאל הוא יכל לעמוד עם טימי ושאק…

תומר 6 ביוני 2013

שאלה, אני היחיד בדהבזר שחושב שהספרס הולכים לקחת את האליפות השנה,
או לפחות לסחוב למשחק שבע

חוץ מזה לגבי הדיון על הגדולה של לברון – לדעתי הבחור נחנק די בקביעות בהרבה מאד מקרים לאורך הקרירה שלו ואני לא מדבר על משחק רע שזריקות לא נכנסות (קורה לכולם) אלה על היעדרויות בMONEYTIME ובלי וויד לוקח משחקים על עצמו גם הקוף עוד היה על הגב

תוהה בדרכים 6 ביוני 2013

הערה על הדיון בין דורפן לגיל על יכולתו של ראסל ביחס לשחקני הווה.

התפיסה המקובלת היא שהכדורסל מאד התקדם בין שנות ה60 לשנות ה80 ובערכים מוחלטים אי אפשר להשוות יכולות של שחקנים בין שתי התקופות.
רק שיש זווית נוספת לוויכוח הזה: קארים נכנס לליגה עונה לאחר עונת הפרישה של ראסל. הוא עוד הספיק לשחק נגד ווילט בשלהי הקריירה ועם אוסקר רוברטסון. במילים אחרות, הוא היה שחקן מהתקופה הזו על רצף ההיסטוריה של הליגה.

אותו קארים, בגיל 35+ ומעבר לשיאו, היה שחקן מאד דומיננטי בליגה שבה כבר שיחקו כל כוכבי הדרים הטים הראשונה. הוא היה MVP של סדרת גמר שבה השחקנים הכי גדולים של שנות ה80. אם קארים מעבר לשיאו היה מספיק טוב לרמה הכי גבוהה בליגה ב"עידן החדש" למה ראסל או צ'מברליין בשיאם, לא?

גיל 6 ביוני 2013

אין שום ספק שהם היו שחקנים ענקיים גם היום, אבל הסטטיסטיקות שלהם לא מציאותיות במונחים מודרניים. נראה לך שחקן עם ממוצעי נקודות כמו צ'מברלין ועוד בלי ה3? או שחקן שיש לו ממוצע טריפל דאבל בתקופה של 5 שנים?

יריב 6 ביוני 2013

הפוך, הכנסת קו השלוש הורידה את מספר הנקודות (כי היא הביאה להאטה בהתקפות. היעילות עלתה אבל מספר הזריקות לסל ירד). באותה צורה ירדו מספי האסיסטים, ומספרי הריבאונדים ירדו עוד הרבה יותר, גם פחות זריקות וגם יותר מדויקות. בכל מקרה, אין ספק שלא ניתן להשוות את הסטטיסטיקות, המשחק אחר. החוקים שונים, רק היכולות הנדרשות דומות.

גיל 6 ביוני 2013

ההתקפות דווקא הרבה יותר מהירות היום אלא שאז הם קלעו בעיקר מהצבע כך שהכנסת קשת השלוש לא הייתה עוזרת להם ספציפית.

יריב 6 ביוני 2013

http://www.basketball-reference.com/leagues/NBA_stats.html

תסתכל על המגמות של אחוזי הקליעה לעומת מספר הנקודות למשחק, או על מדד קצב המשחק, לעונות שעבורן הוא זמין (החל משנות ה70). ההתקפות האיטו, בהתחלה היעילות שלהן עלתה ואז היא התייצבה, אם כי הזריקות לשלוש נעשות יותר מרכזיות כל הזמן. עוד מגמה מעניינת וברורה היא השיפור הקבוע בריבאונד ההגנה, שיעור הריבאונדים שההתקפה לוקחת יורד באופן מאוד עקבי מתחילת שנות ה80.

גיל 6 ביוני 2013

לא יודע מה מדד קצב המשחק אומר. אחוזי הקליעה דווקא לא השתנו הרבה מאז בהשוואה להיום. אם כבר הם היו בשיאם בשנות ה80 ותחילת שנות ה90.

יריב 6 ביוני 2013

מאז בהשוואה להיום? אנחנו לא מדברים על צ'מברליין ורוברטסון? בעונת 61-62 (טריפל דאבל של רוברטסון, 50-25 של צ'מברליין) אחוז הקליעה הממוצע ב NBA היה 42.6%, מה שאומר 0.852 נקודות לזריקה. מאז הכנסת השלשות האחוז הכי נמוך היה 43.7% (לא נראה הרבה יותר גבוה, אבל זה אחוז נמוך באופן חריג), מספר הנקודות הנמוך ביותר לזריקה היה 0.932.

ב61-62 קבוצה קלעה בממוצע 118.8 נקודות למשחק, הרבה יותר מהשיא מאז הכנסת קו השלוש – 110.8 (בעשרים השנים האחרונות הכי גבוה היה 101.5).

גיל 6 ביוני 2013

הרבה נקודות לא מעידים על קצב מהיר אלא בעיקר על הגנות גרועות וקליעות בטוחות של מפלצות שאי אפשר היה לעצור.

יריב 6 ביוני 2013

אם זה היה המצב אתה לא חושב שאחוזי הקליעה היו גבוהים יותר? אם אחוזי הקליעה נמוכים במיוחד ומספר הנקודות גבוה במיוחד, כנראה שזורקים הרבה זריקות, לא?

ב61-62 היו 107.7 זריקות מהשדה ו37.1 זריקות עונשין בממוצע לקבוצה במשחק. הנתונים הכי גבוהים מאז הכנסת קשת השלוש: 90.6 זריקות מהשדה, 30.5 זריקות עונשין (לא באותה עונה). הטרנד, אגב, התחיל עוד לפני הכנסת קשת השלוש, הטענה שהכנסת הקשת תרמה לו היא ספקולציה אישית שלי (אבל הטרנד בהחלט ממשיך עד היום – בעונה זו היו 82.0 זריקות לסל ו22.2 זריקות עונשין).

גיל 6 ביוני 2013

לא, כי כאמור היו הבדלים גדולים ברמה בין השחקנים. כשאין איזון אז שחקני על קולעים בלי סוף. והרבה זריקות לא אומר שהקצב משחק מהיר יותר.

Yavor 7 ביוני 2013

הרבה זריקות אומר בדיוק את זה – קצב משחק מהיר יותר.
זאת עם סייג קטן – אם כמות ריבאונד ההתקפה היתה גבוהה משמעותית, זה יכול להסביר את התופעה (ביחד עם אחוזים נמוכים, שגם מתאימים לפי מה שכתבתם).

גיל 7 ביוני 2013

לא נכון. אתה יכול לעשות התקפה עומדת ובסוף לזרוק, או להניע כדור בלי סוף ולא להגיע למצב זריקה בגלל הגנה חזקה. עצם זה שזרקו או לא, לא אומר כלום לגבי הקצב של המשחק.

יריב 7 ביוני 2013

יש גם ירידה עקבית של מספר איבודי הכדור מאז שהתחילו לרשום אותם (עונת 73-74).

יבור – כמות ריבאונד ההתקפה היתה צריכה להיות גבוהה במידה שלא נראית לי סבירה כדי להיות אחראית להבדל, כנראה צריכה להיות יותר גבוהה מ 50%. אי אפשר לדעת, כי ריבאונד התקפה לא נרשמו בנפרד עד 73-74.

Drazick 6 ביוני 2013

ומעבר למקום שבו הרבה יותר פשוט לקבוע מי טוב יותר או פחות,
איפה ואיך רואים את המשחק של נדאל מול דג'וקוביץ' בישראל?
איזה ערוץ / לינק ובאיזו שעה?

תודה.

מתן גילור 6 ביוני 2013

ערוץ יורוספורט – 51 בממיר הדיגיטלי, 14:00.
מקווה שאני לא טועה. אם כן, שמישהו יתקן אותי.

ארנון 6 ביוני 2013

טוב, אוטוטו מתחילים. ואני, אין לי מה להוסיף לדיון, רק את התחושות שלי.
ואחרי שש שנים ללא גמר (בתוספת שמונה שנים ללא תואר של ארסנל), ועם ההרגשה שזו ההזדמנות האחרונה, ההתרגשות גדולה.
ציטטו היום איפשהו את לברון שאמר כי הוא היום פי חמישים טוב יותר מהלברון ששיחק בגמר ב-87. אז אני מאחל לו פי חמישים יותר נצחונות מאשר באותו גמר.
קדימה טימי, עוד פעם אחת.

גיל 7 ביוני 2013

איזה משחק ענק של הספרס עם לב של אלופים. ואיפה נעלם לברון ברבע האחרון? פשוט מביש.

תומר חרוב 7 ביוני 2013

וואו, הזריקה של פארקר…

buy toms 26 ביוני 2013

Hello it's me Fiona, I am also visiting this web site יש קבוצתיות ואז יש קבוצתיות | על ספורט ועניינים קריטיים אחרים on a regular basis, this web site is genuinely pleasant and the users are genuinely sharing pleasant thoughts.

Comments closed