הבעיה

0:1 לסן אנטוניו

DUNCANPARKER

טוב, אפרופו הדיון בפוסט הקודם, הבעיה עם סן אנטוניו רק החמירה.

גם אחרי ניצחון חוץ במשחק הראשון בסדרת הגמר, העניינים לא טובים.

לא ברור: מי הכוכב כאן? מי האלפא-דוג? מי הגו-טו-גאי? על מי רשום הניצחון ומי רק סייע? מי הפרנצ'ייז?

חמור מזה: נראה שדאנקן ופארקר פשוט בוחרים לעצום עיניים. להתעלם מהבעיה.

מכתבים על אליפות - נספח (המכתב)
עוד פארקר ביטר (פיינלס 1)

81 Comments

בני תבורי 7 ביוני 2013

בדיוק!

אלעד 7 ביוני 2013

למי יתנו את ה-MVP? סטרן לא עוצם עין

יואב בורוביץ' 7 ביוני 2013

זה דווקא כן ברור. הכוכב הוא טוני פארקר. הסייען הראשי הוא טים דאנקן. ויש גם עוד כמה סייענים בכלל לא רעים. בסיכומו של דבר, הצוות המרשים הזה יפסיד למיאמי של הסופרטסאר לברון ג'יימס (אם ג'יימס אכן ישחק כמו סופרסטאר, מה שלא קרה במשחק הראשון)

אלעד 7 ביוני 2013

כלומר, אם במצב של 85-81, מאנו מוצא את דני גרין שקולע שלשה, זה לא נחשב? כי פארקר ודאנקן לא נגעו בכדור?

tim 7 ביוני 2013

Borowitz what this post is telling you is that your perception of basketball is so one dimensional. begin to understand it is a team game

משה 7 ביוני 2013

שמעתי שהפועל ירושלים בודקים אפשרות לצרף את ג'יימס. הם רגילים לשחקנים שמשחקים ברבע האחרון פעם כן ופעם לא.

ניתאי 7 ביוני 2013

לפחות השנה אין נבואת 4:0…

ראובן 8 ביוני 2013

למה לא?

כסיפוביץ 7 ביוני 2013

כיף לחזור ממשחק נהדר [גרמניה-הולנד] אל דנקן קשישה.
שאחרים יתעסקו בכמה לברון הקפיץ או לא הקפיץ..

סו אנטוניו פשוט קבוצה אדירה. מאוד נדיר במחוזות הכדורסל האמריקאי

חלפס 7 ביוני 2013

מה זא"ת? לברון ג'יימס!

סוסמעץ 7 ביוני 2013

אני חושב שמאד ברור לכל הקבוצה מי הכוכב.
שרביט הנהגת הקבוצה הועבר לפארקר ודאנקן מקבל את זה
ופועל בהתאם.

ניימן 7 ביוני 2013

אני חושב שלאור התגובות פה ובפוסט הקודם המשפט "מאד ברור לכל" היא קצת לא מציאותית..

גיל שלי 7 ביוני 2013

דווקא ברור שדנקן המנהיג ופארקר חי עם זה בשלום. מנהיג זה לאו דווקא השחקן שזורק הכי הרבה או את הזריקה האחרונה. בכל מקרה אני ראיתי קבוצה שלמה היום לא שחקנים כבודדים

wazza 7 ביוני 2013

אני חושב שזאת הייתה כוונת הדורפן (המשפט האחרון שלך)

גיל שלי 7 ביוני 2013

ברור הגבתי לסוס מעץ

סימנטוב 7 ביוני 2013

דורפן תתחיל לדייק פחות ביותר מילים :)

MOBY 7 ביוני 2013

טוב שיש עדיין עיתונות חוקרת.
מציפה בעיות ומציבה מול העיניים.
הפתרון…..(של סטרן)
הכשרון חייב לעבור שוב (ועכשיו) על מנת לשמור על "האלמו"

אני 7 ביוני 2013

חלק מהתגובות של האנשים לטור הזה… ג'יזס.
הבן אדם היה ציני. לקחתם מילולית מדי. מילא בורוביץ' שלא מבין כלום, אבל מה עם היתר?

נחשון שוחט 7 ביוני 2013

שלוש מחשבות:
– כשאתה שומע את דאנקן מתראיין, אתה מבין את ההבדל. מנהיגות שקטה, לא צעקנית, כזו שלא צריכה כל הזמן להצדיק את עצמה. ובכל זאת בעלת עצמה, משרה בטחון.
– עד שאתה נהיה מנהיג אתה נשפט לפי היכולות שלך. מרגע שאתה נהיה למנהיג, אתה נשפט לפי היכולות של אלו שסובבים אותך.
– לברון מסר לבוש חופשי לגמרי לשלוש. ודווקא אהבתי את זה. דווקא אהבתי.

גיל שלי 7 ביוני 2013

סן אנטוניו שמחים לתת לבוש לזרוק לשלוש. לברון ימצא אותו פנוי שם כל הזמן

מתן גילור 7 ביוני 2013

להזכירך הוא קלע מולם שלשת ניצחון השנה.
האם זה אומר משהו? לא בטוח.

Martzianno 7 ביוני 2013

מה בוש עושה בכלל על קו השלוש?

אלעד 7 ביוני 2013

בוש קלע בעבר זריקות כאלו. ואם הוא היה קולע זה גם היה גורם לס"א לחשוב יותר טוב לפני שהם מצופפים את הצבע לחדירות של לברון. הייתה מסירה נהדרת, לא ראיתי שחקן כל כך פנוי מול ההגנה של ס"א. פשוט הכדור לא נכנס.

נחשון שוחט 7 ביוני 2013

אם היה קולע הרשת היתה מוצפת בכתבות ושירים על הגדולה של לברון.

ניצן פלד 7 ביוני 2013

חבל שאני לא יכול לצרף כאן תמונה שתראה לכם עד כמה הצבע לא היה צפוף במהלך הזה.
כל מה שחיכה ללברון מתחת לסל היה טים דאנקן, בתנועה – כך שהסיכויים שלו לעצור ו/או לסחוט תוקף קלושים.

המהלך של לברון היה טעות – גם אם בוש היה קולע. המסירה לבוש היא מהלך יפה לרבע השני, אבל בדקה לסוף בפיגור 4, כשאתה לברון ג'יימס והאופציות שלך הן או חדירה לסל על שומר אחד, כשאתה כבר עם המומנט אל הצבע, או מסירה לסנטר שלך לשלשה פנויה – המהלך הנכון הוא ללכת עד הסוף.

עמית זילברבוש 7 ביוני 2013

כמו שכתב מרציאנו, "מה בוש עשה בכלל על קו השלוש".
נכון, הוא קלע שלשת ניצחון השנה, אבל גם זה היה לא אופייני.
בוש הוא קלע חצי מרחק אדיר, אבל מהשלוש זה כבר סיפור אחר, על אף שלפעמים הוא שם אותן. כמו שואן גאנדי הסביר במשחק, אם כבר, עדיף שיזרוק שלשות מהפינה שם המרחק יותר קצר (ולכן הוא אכן קולע משם יותר טוב).
בקיצור, אם כבר, הטעות היא קודם של בוש שמחכה לכדור על קו השלוש (לדעתי, כי הוא לא רצה לקבל את הכדור הזה בכלל והעדיף שלברון יכריע את המשחק). once לברון ראה שהוא על קו השלוש ולא בחצי מרחק, הוא לא היה צריך למסור לו, לדעתי. אבל זה כמובן קל להגיד והרבה יותר קשה לבצע.
לדעתי,בדומה למה שניצן כתב, הבעיה והגדולה (את "גדולה אני הוספתי, זה לא "בדומה" :) ) של לברון היא שהוא חושב קבוצתי ולא לוקח על עצמו ב"כח".אבל אני לא זוקף את זה לחובתו. בשביל זה יש 3 סופרסטארים בקבוצה. כדי שאחד מהם יקלע זריקת חצי מרחק פנויה כשההגנה מתקבצת מסביב האחר.

ניצן פלד 7 ביוני 2013

שלושה תיקונים קלים למשפט האחרון שלך:
1) אין בקבוצה הזו 3 סופרסטארים.
2) הזריקה לא הייתה מחצי מרחק.
3) ההגנה לא התכווצה.

חוצמזה סבבה… :)

עמית זילברבוש 7 ביוני 2013

שלושה תיקונים קלים להערות שלך:
1. רבים טוענים שיש, ושלברון גורם להם להיות "לא סופרסטארים".
2. לא טענתי שהיתה. מה שטענתי הוא: בוש היה צריך להיות אקטיבי ולגרום לה להיות כזו על ידי צעד קדימה לאזור הנח שלו. בהנתן שחיכה על השלוש לברון לא היה צריך למסור לו. האופציה העדיפה היתה ללכת עד הסוף על דאנקן.
3. השחקן של בוש הוא דנקן. הוא בא לעזרה בצבע והשאיר את בוש חופשי. השחקן של וויד הוא ג'ינובילי. גם הוא נכנס לצבע ברגע החדירה. להבנתי זה בדיוק ההגדרה של ה"תכווצות ההגנה".

סבבה סבבה :)

ניצן פלד 7 ביוני 2013

1) לאאא… כבר כשחברו יחד לא היו אדם הגיוני אחד שדיבר עליהם כעל 3 סופרסטארים. אבל עזוב, אנחנו מבינים אחד את השני פה.

2) נכון. לא טענת שהייתה. טענת שבמקרה וזו הייתה זריקת חצי מרחק הוא היה צריך למסור. אני אמרתי שזה פשוט לא היה המקרה. גם כאן אנחנו מבינים אחד את השני.

3) לגבי ה"הגנה התכווצה" – ובכן, זה לא מה שקרה.
דאנקן היה בצבע מראש כי הוא חיכה לחדירה ומראש לא התכוון לצאת רחוק מדי לבוש. זו הזריקה שהספרס במודע ויתרו עליה.
כשלברון נכנס לצבע אחרי הפיק היחיד שחיכה לו שם היה דאנקן.
גרין לא היה בצבע, כי שם עין על מילר בפינה אחת.
ג'ינובילי עמד עם חצי מכף הרגל שלו בתוך הצבע כי שם עין על ווייד בפינה.
זה לא מקרה של הגנה שהתכווצה.
על כל הזורקים הייתה שמירה, מלבד בוש.
בין לברון לבין הטבעת עמד שחקן אחד.

shohat 7 ביוני 2013

הטבעת או "הטבעת"?

ניצן פלד 7 ביוני 2013

ואיכשהו, בין תגובה שלי לשלך, נבלעה יציאה משעשעת של shohat :)

עמית זילברבוש 7 ביוני 2013

3) רחוק מדי או רחוק בכלל? העובדה היא שצעד פנימה של בוש הייתה שמה אותו בזריקה שעליה הוא עושה קריירה של ס-ט-א-ר ב-NBA. חופשיה לגמרי.
לברון יכל ללכת עד הסוף – זו היתה אופציה טובה (למרות שזה על אחד השוט בלוקרס הטובים בהיסטוריה).
מצד שני יכל לתת כדור לזריקה פנויה של הסטאר האחר בקבוצה שלו. לא חושב שאפשר להגיד שזו החלטה רעה.
כלומר כן, אפשר להגיד – בדיעבד.

ניצן פלד 7 ביוני 2013

מה זאת אומרת "בדיעבד"?
ההחלטה הנכונה – בזמן אמת – הייתה ללכת עד הסוף.
העובדה היא שההגנה לא התכווצה, והמסירה של לברון השאירה את ההיט עם הזריקה הפחות טובה מבין שתי האופציות.

אלעד 7 ביוני 2013

השיפוט של ההחלטה הוא בדיעבד, והוא בעייתי, כי תחת לחץ ההגנה ולחץ הזמן אין לשחקן את הכלים שיש לנו לנתח את המהלך. כנ"ל לגבי הכידרור של פארקר בסוף.

עמית זילברבוש 7 ביוני 2013

"בדיעבד" זאת אומרת שאם הוא היה הולך עד הסוף ומקבל בלוק מדאנקן, הוא היה חוטף על זה שהוא לא שיתף את הקבוצה שלו ולא עשה אותם טובים יותר.
לגבי מצב ההגנה אני לא חושב שזה חד משמעי כמו שאתה אומר.
אני מסכים שבהינתן העובדה שבוש חיכה על קו השלוש, לברון לקח את ההחלטה הפחות טובה.

ניצן פלד 7 ביוני 2013

זה ממש לא נכון ומעוות ומוציא את כל הטעם מהדיון לומר ש"השיפוט של ההחלטה הוא בדיעבד".
זה פשוט לא נכון.
השיפוט, שלי, של ההחלטה היה זזהה גם במקרה ובוש קולע.
השיפוט הוא לא בדיעבד – אלא בזמן אמת.
וזה השיפוט שלברון צריך לעשות.
יש בפניו נתיב לסל עם שומר אחד.
ויש את הסנטר שלו פנוי לשלשה.
ברגע הזה מכל בחינה ההחלטה הנכונה יותר כשאתה לברון ג'יימס היא ללכת עד הסוף. זה מה שאנשים ואני בניהם כל הזמן אומרים על לברון, שברגעים שכאלה הוא יותר מדי פעמים מעדיף את המסירה לשחקן היותר פנוי, שזה כביכול מהלך הכדורסל הקלאסי הנכון לעשות, על פני הללכת עד הסוף בכל הכוח. במקרה הזה, כל התנאים בזמן אמת הצביעו על כך שההחלטה הנכונה הייתה להמשיך לסל בכל הכוח.
זה לא בדיעבד וזו ציפייה לגיטימית לצפות מלברון ג'יימס.

ניצן פלד 7 ביוני 2013

ועמית, אף אחד בחיים לא יאשים את לברון בכך שהוא אנוכי מדי בקלאץ'. במקרה והיה הולך לסל וחוטף גג, אני הייתי מהלל את האסרטיביות. ולא רק אני. ואח"כ היינו חוזרים להילוכים החוזרים ורואים שהאופציה הכי טובה הבאה בתור הייתה למסור לבוש פנוי לשלשה.
והיינו אומרים שזו אולי אופציה סבירה, אבל כשיש לך אחד על אחד בצבע, ואתה לברון ג'יימס, והמומנטום של התנועות לטובתך, זו עדיין ההחלטה היותר נכונה.

עמית זילברבוש 7 ביוני 2013

אם הדעה שלך הייתה נשארת חזקה ואיתנה גם במקרה שלברון הולך עד הסוף וחוטף גג, וגם במקרה שכריס בוש שם את הזריקה הזאת – אז אשריך.
מחק את הערת ה"בדיעבד".
כמו שאמרתי, אני מסכים שלברון היה צריך ללכת עד הסוף במצב הנתון.
אני מוסיף – שבוש היה צריך לקחת צעד קדימה ולאפשר ללברון לקחת את ההחלטה הנכונה באמת והיא לתת לו זריקה חופשיה מחצי מרחק.

עמית זילברבוש 7 ביוני 2013

(הערה: התגובה האחרונה שלי נכתבה לפני שראיתי את התגובה האחרונה שלך)

ניצן פלד 7 ביוני 2013

מסכים איתך שההחלטה של בוש לעמוד מעבר לקשת (בהנחה וזו החלטה שלו ולא הוראה), גרמה לכך שהאופציה השנייה של לברון הייתה פחות טובה משהייתה יכולה להיות.
ואם זו באמת החלטה של בוש – זה כמובן לא מפתיע שהוא בוחר להתרחק מהאש.

ולגבי לברון – אני באופן אישי פשוט רוצה לראות אותו מחסל ברגעים שכאלה.
הזריקה הכי בטוחה בכדורסל היום היא לברון הולך אחד על אחד עד לטבעת.
לעתים (לא קרובות) הוא כן מגיע לדקות האחרונות של משחק צמוד כשהוא במוד כזה.
לעתים (קרובות מדי) הוא לא.

מי זה היה שאמר עליו לאחרונה? סטיב קר? סטיבן איי סמית'? לא זוכר. אבל אמרו עליו שהוא יכול לבחור בכל משחק, בכל רבע, בכל מהלך – אם להיות מייקל ג'ורדן או מג'יק ג'ונסון.
שזו, כמובן, אמירה קצת גוזמנית ומתחנפת מדי (לכן אני נוטה לחשוב שסטיבן איי אמר אותה), אבל בקונספט שלה היא ברורה ונכונה.
ההיסטוריה מוכיחה שלמשך 3 רבעים וחצי עדיף לו להיות מג'יק.
ברגעים אחרונים של משחקים צמודים, עדיף לו להיות ג'ורדן.
(אגב, גם מהלכי הקלאץ' הגדולים של מג'יק כוללים יותר קליעות גדולות מאשר מסירות מדהימות)

נכון – זו דרישה קצת מוגזמת לצפות ממנו שכל הזמן ידע לג'גל בין האופציות האלה בדיוק בזמן הנכון. אבל הוא היחיד בהיסטוריה שבכלל יש לו את שתי האופציות האלה (בפוטנציה), לכן סביר שתהיה ממנו הציפייה שבשנתו העשירית בליגה ידע לנווט בניהן טוב יותר.

עמית זילברבוש 7 ביוני 2013

דברים מעניינים, ואני חושב שאנחנו מסכימים על השורה התחתונה – הוא צריך לקחת יותר.
אבל אני חושב שהתאוריה הזאת היא לא קצת גוזמנית , אלא המון גוזמנית.
אני חושב שאנשים ממעיטים בערך "הביצוע במאני טיים". זה קשה. לכן יש אנשים כ"כ גדולים כמו רוברט הורי. ולהבדיל אלף אלפי הבדלות ג'ורדן.
לדעתי, ועד שיוכח אחרת, לברון לא יכול להיות ג'ורדן, לא יכול אפילו להתקרב. הוא שחקן שהטבע ועבודה קשה נתנו לו המון, אבל יש דברים שאתלטיות, גובה, שליטה בגוף וכו וכו לא מספיקים להם. וזה שמירה על רמה אבסולוטית בדקות המכריעות. לכן לדעתי לברון לא יכול לבחור להיות מייקל. הוא לא יודע. (כמובן היו פעמים שכן, יגידו לי אנשי בוסטון יגידו אנשי דטרויט. אבל לא בצורה עקבית)
וכשאני מקבל את זה כמצב נתון, אני חושב שאופציית המסירה עבורו למישהו פנוי זו אופציה טובה מאד. האם טובה כמו חדירה על דאנקן? החלטה קרובה. לא חד משמעית. כמו שאמרתי – צריך לקבל החלטה אז אני חושב שכן, עדיך לו ללכת עד הסוף. אבל זו דילמה. לפחות לדעתי.

ניצן פלד 7 ביוני 2013

עמית, תרשה לי לומר: אני חושב שהגענו לעמק שווה בדיון על לברון ג'יימס באינטרנט.
זה הישג לא מבוטל כלל!

עמית זילברבוש 7 ביוני 2013

:)

rondi 7 ביוני 2013

ניצן, אולי תרגע עם מסע הצלב שלך..?
דקה לסיום, ארבע הפרש, המניה הכי בטוחה של בוש לאורך הפלייאופס הזה (כן כן, הוא מרגיש יותר טוב מחוץ ל-3 מאשר מבפנים כרגע ובטח שממתחת לסל..) ולברון שם אותו לזריקה חופשית. זה היה מהלך כדורסל מצוין ולא משנה מה היו האפשרויות האחרות בכלל או אם הוא יכל להיכנס לסל או לא בפרט.
זה הכדורסל – הכדור נכנס אתה גדול, לא נכנס והשיירה ממשיכה.

ניצן פלד 7 ביוני 2013

ראשית, אין פה שום מסע. דיון לגיטימי וענייני.

שנית, האם אתה באמת חושב ש"לא משנה מה היו האפשרויות האחרות"?

למלא הוראות וללכת עם התרגיל שקבעו ולמסור לשחקן הפנוי (שזה גם במקרה בדיוק מה שההגנה של הספרס, במודע, נתנה) גם מריו צ'אלמרס יכול.

לברון הוא אחד שצריך לקבל החלטות. ואם הייתה אופציה א' – ללכת אחד על אחד לסל (ולברון-באחד-על-אחד-עד-לטבעת זו הזריקה הכי בטוחה כיום בעולם), והייתה אופציה ב' – בוש לשלוש, תפקידו של לברון הוא לבחור. לקבל החלטה.

והוא בחר לא נכון.

הוא בחר בזריקה הפחות בטוחה.
(נראה לי שלפחות על זה שלברון-באחד-על-אחד-עד-לטבעת זו זריקה עדיפה על בוש-לשלוש אין ויכוח. ואם יש, לא בא לי להיות חלק ממנו…)

rondi 7 ביוני 2013

בחמש ההתקפות האחרונות שלו במשחק לברון תקף את הסל שלוש פעמים והצליח פעמיים והשאיר שתי שלשות חופשיות לריי אלן ובוש שאיכשהו הוציאו שלוש נקודות. כל זה אחריי שהוא לא הצליח למצוא את הזריקה שלו לאורך כל המשחק (לא מחוץ לקשת, לא בכניסות מהפוסט ואפילו לא זריקות חופשיות מחצי מרחק). לכריס בוש יש 0.45 מחוץ לקשת לאורך הפלייאופס הזה. לברון מקבל החלטות מעולות באופן שוטף. אז אם אתה טוען שלברון צריך תמיד לקחת את הכדור לסל אז אתה לא רק מתייחס למשחק באופן מאד שטחי אלא גם כנראה לא מבין את ההבדל בין זריקה טובה ללא טובה.

ניצן פלד 7 ביוני 2013

אוקיי, בקשה קטנה לפני שממשיכים (כדי שבאמת יהיה טעם להמשיך): בלי קטעים אישיים, סבבה? בוא נשמור את הדיון על מה שקורה במגרש, בלי העלבות.

1) לגבי הפוזשנים אחרונים – בוא נעמיד את הדברים על דיוקם.
קודם כל, זה נחמד לדבר על 5 הפוזשנים האחרונים, ולהשמיט את הפוזשן ה-6 מהסוף, בו לברון הסתפק בשלשה מעל לנארד. שיצאה החוצה.
ב-5 האחרים הוא לא הלך לסל 3 פעמים, כמו שאתה כותב.
עד לטבעת הוא הגיע פעם אחת, מעל דאנקן, וקלע.
עוד פעם אחת נעצר בפאול עוד לפני שחדר או ניסה לזרוק.

ב-3 הפוזשנים האחרים מסר לאלן (לפני שממש תקף את הסל), מסר לבוש (בלי לתקוף את הסל), ומסר לווייד, בלי לתקוף את הסל.

אז זה מה שבאתמ קרה.

2) אני לא מצפה ממנו ללכת לסל כל הזמן, ולא כתבתי את זה בשום מקום ולא אמרתי את זה מעולם.
אבל הוא כן היה צריך ללכת לסל במהלך הזה. בינו לבין הסל עמד רק דאנקן, עליו הוא כאמור קלע דקה וחצי קודם. לברון היה עם התנועה לסל, דאנקן היה בתנועה בעצמו ולא יכול היה לסחוט תוקף, או לעצור את לברון בלי פאול.
אם אתה חושב שללכת לבוש חופשי ל-3 במצב הזה, אז זו זכותך.
אני חושב שלא.

אסף 7 ביוני 2013

אני רוצה להסתכל על העניין בפרספקטיבה קצת יותר רחבה.

במהלך האחרון במשחק 1 מול הפייסרס, לברון קיבל שומר יחיד (ג'ורג') בלי דאבל טים. אבל אולי אני לא צריך לכתוב "קיבל" – אלא "הרוויח".

לאורך כל הקריירה שלו, לברון תמיד שאף לקבל את ההחלטה הנכונה בכל רגע במשחק. גם אם זה אומר לוותר על כדור אחרון לטובת שחקן מקצה החמישייה, גם אם זה אומר שפרשנים ועיתונאים יתלוננו שהוא לא לוקח את המשחק על עצמו.
כמובן שהיו לו טעויות בשיקול הדעת לאורך השנים, אבל העיקרון הוא אותו עיקרון: קודם טובת הקבוצה.

המחיר הוא אי התאמה למיתוס הגיבור שלוקח עליו את הזריקה האחרונה.
הרווח הוא שומר בודד. ( טוב, וגם די הרבה נצחונות ).

עכשיו, אם היה עושה את ההפרדה בין מהלך בסוף הרבע השני לבין מהלך אחרון במשחק פלייאוף, זה לא היה עובד. אם קבוצות היו יודעות שלברון עושה את הדבר הנכון תמיד, "אלא אם כן זה באמת חשוב", המשחק שלו היה הופך לשקוף, והוא היה מקבל את השומר הנוסף בסופי משחקים. בנוסף, הוא היה מחייב את עצמו להיות מין קובי בריאנט כזה – שאתה יודע שתמיד יזרוק את הזריקה האחרונה, למרות שבגלל שכולם יודעים את זה האחוזים שלו בזריקות קלאצ' הם די גרועים.

אז לברון עשה מה שהוא תמיד עושה: מסר לשחקן שהיה עליו שומר אחד פחות.
ואפשר להיות בטוחים שבפעם הבאה שמצב כזה יקרה, גם אז הספרס לא ירשו לעצמם דאבל על לברון.

rondi 7 ביוני 2013

קודם כל, באופן אישי אני אוהב ומעריך אותך ולא התכוונתי לפגוע או להעליב.
אפשר לדייק ולהרחיב ולהתפלפל כמה שרוצים, אבל השורה התחתונה היא שלברון שלא היה טוב במשחק הזה בכל זאת לקח על עצמו את המשחק במהלכים האחרונים והמשיך לעשות את מה שהוא עושה תמיד. אני מבין שאתה חושב שכמו שג'ורדן תמיד עשה השחקן הכי טוב צריך לקחת את הכדור לסל, אבל לברון (לשמחתי) לא מסכים איתך. לאורך כל הקריירה שלו הוא יעדיף לתת לשחקן שהוא סומך עליו זריקה חופשית מאשר לקחת בכוח זריקה שהוא לא מרגיש שיש לו. הרבה פעמים תקפו אותו על זה והרבה פעמים הוא ניצח ככה משחקים.
הוא לא קיבל החלטה לא נכונה – הוא קיבל החלטה טובה שאתה לא מסכים איתה…

ניצן פלד 7 ביוני 2013

אסף –

אתה אומר הרבה דברים נבונים, אבל:

1) אני לא אומר שהוא תמיד חייב להיות הגיבור.

2) וחשוב יותר – איך כל זה משפיע על המקרה הנקודתי היום?
האם היה עדיף לו למסור בשביל שבפעם הבאה לא יביאו עליו דאבל טים?
ברור שלא. זו לא סיבה למסור.
הוא צריך לקבל בכל פעם את ההחלטה הטובה ביותר.
והיום הוא הלך עם ההחלטה הפחות טובה.
זה שהיא במקרה הייתה זריקה של מישהו אחר ולא שלו זה לא רלוונטי.
יכול להיות בפעם אחרת שההחלטה הנכונה תהיה למסור. יש הרבה מקרים כאלה.
היום זה לא היה. לדעתי.

ניצן פלד 7 ביוני 2013

rondi –

(אז אנחנו סבבה)

בוא נבהיר משהו חשוב ובסיסי: אני לא חושב שהוא צריך כל הזמן לקחת את הכדור לסל.
אני לא חושב שג'ורדן תמיד היה צריך לקחת את הכדור לסל.
גם לא קובי.
או שאק.
או מי שלא יהיה.

אני חושב שהיום – במהלך הנקודתי הזה – היו לו שתי אופציות:

אופציה א) ללכת עד לסוף על דאנקן, כשלברון כבר בתנועה קדימה ודאנקן בתנועה הצידה. דקה אחרי שהוא כבר קלע עליו.
אופציה ב) להוציא לבוש לשלוש.

תיתן לי 100 פעם לבחור בין שתי האופציות האלה – 100 פעם אני אחשוב שאופציה א' עדיפה.
זה הכל.

אני לא אומר פה שום דבר לגבי היכולת של לברון בקלאץ' או לגבי האם הוא הגיבור או לא.

אני רק אומר שכאן היו לו 2 אופציות – אחת ממש טובה, השנייה פחות. הוא בחר בפחות טובה.

אסף 7 ביוני 2013

ניצן – אני אומר שאי אפשר לנתק את המשחק הזה מהאופי וההתנהלות של לברון לכל אורך הקריירה. ולכן הויכוח היום צריך להיות רק על שיקול דעת במהלך הספציפי, ולא טענה כללית על האופי שלו או זה ש"היה צריך לקחת את המשחק על עצמו".

לגופה של החלטה – אני לא חושב כמוך שזו החלטה של 100% ( לכאן או לכאן ). יותר משהו כמו 60-40.
בכנות, אם אני זוכר נכון, ברגע המסירה זה נראה לי מהלך טוב. הניתוח בדיעבד כבר מושפע מיותר מידי גורמים.

גיל 7 ביוני 2013

אכן. במקום להתעסק בשאלת מנהיגות הם פשוט מנצחים במשחק לפנתאון. איזו מלחמה אדירה על כל כדור, איזה סל ענק של דאנקן בסוף החצי בזמן שקבוצות אחרות היו מוותרות על ניסיון ממשי לקלוע. וזה עוד בערב קליעה רע, במיוחד לשלוש ואחרי הפסקה של 9 ימים כך שיש עוד מקום לשיפור!

ומה אפשר לומר על לברון המנהיג שדאנקן עשה לו בית ספר מתחת לסל ומי שיסתכל על הבוקס סקור יחשוב שהיה לו משחק טוב והוא מראה כמה הוא קבוצתי ומוסר מעולה אבל בפועל הוא פשוט נעלם ברגעים הכי קריטיים של המשחק, פשוט התאדה, כאילו עושה טובה שהוא משחק. רק שימשיך ככה.

אלעד 7 ביוני 2013

אני לא מסכים עם המסקנה שלך על לברון.
אבל הגדולה של דאנקן היא זו – ברגע הכי קריטי הוא ייקח איזה ריבאונד גארבג' ויעזור לו להיכנס לסל. גם זה 2 נקודות. וזה מוציא את הרוח מהמפרשים של היריבה.

גיל 7 ביוני 2013

למה אתה לא מסכים עם המסקנה על לברון? לי נראה שהוא ניסה להפטר מהכדור כמה שיותר מהר ברבע האחרון. למה לא לנהל את המשחק ולהחזיק כדור? איפה החדירה?

אלעד 7 ביוני 2013

אתה מנסה לאחוז את המקל משני קצותיו. מצד אחד, סאן אנטוניו קבוצה גדולה כי יש הנעת כדור, וכולם משתתפים במשחק. מנגד, במיאמי לברון אמור להחזיק בכדור וליצור לבד.
אני ראיתי הרבה פעולות חכמות שלו. סאן אנטוניו התכוננו טוב למשחק וחיכו לו בצבע לחדירות. אז הוא שיחרר את החברים לקליעות. נשמע לי מתכון לא רע דווקא, שיכול לעבוד לטובתם בהמשך הסידרה.

גיל 7 ביוני 2013

איפה כתבתי שהוא אמור להחזיק בכדור וליצור לבד? לקלוע 8 נקודות בלבד כל המחצית השנייה ו4 ברבע האחרון, אחד בריבאונד חוזר והשני בקליעות עונשין זה לנצל את התרומה שלו באופן מקסימלי אתה חושב? אני לא ראיתי שהוא שיחרר אחרים לקליעות אלא פשוט מסר את הכדור בלי לנסות בכלל ליצור מצבי קליעה כל הרבע.

אסף 7 ביוני 2013

10 אסיסטים.

צרה צרורה 7 ביוני 2013

והנה צפה ועולה לה שאלת המנהיגות של דאנקן מול לברון, וברצוני להתייחס דוקא לויכוח שהתעורר בפוסט הקודם של דורפן.
אף אחד לא התייחס שם לנקודה החשובה ביותר אצל ספורטאים מקצוענים: הציפיות הגבוהות והלחץ המופעל על השחקן כתוצאה מכך. כאשר לברון הגיע לליגה, עוד לפני שזרק כדור אחד כבר היה הייפ תקשורתי מטורף סביבו. הציפיות ממנו היו גבוהות, ומה לעשות שהוא גם נתן לזה פוש רציני בדמות סחיבת קבוצה נחשלת לפלייאוף, מה שגרם לעוד ציפיות, ולעוד לחץ.
עכשיו כשבאים לדון בשאלת הרול פליירס ו'הצוות המסייע', צריך לקחת גם את זה בחשבון. כשליד טימי דאנקן יש את דייויד רובינסון או טוני פארקר, אז זה לא שיש לו עוד שחקן של ממוצעים גבוהים. יש לו עוד שחקן שמתחלק איתו בלחץ, שמצופה ממנו לעשות דברים מיוחדים, מה שלא היה מצופה מכל השחקנים שהקיפו את לברון בשנותיו בקליבלנד. זה לא ענין של סטטיסטיקות כמו שניצן פלד טרח והביא, גם אם דני גיבסון היה נותן חמישים נקודות למשחק, זה לא מצופה ממנו, והוא לא מתחלק בלחץ עם לברון.
תסבירו לי איך אפשר להשוות בין טים דאנקן שאם היה נכשל השנה ולא מגיע לפיינלס, לא היה קורה כלום, לבין שחקן שאם יזכה באליפות ויתן בפיינלס ממוצעים של 25-9-7, וינצח כמה משחקים אבל משחק אחד זה לא יהיה הוא שניצח, כבר יכינו את הגרדום.

גיל 7 ביוני 2013

הוא יצר בעצמו רף ציפיות ענק ויש לומר שעמד בחלק לא קטן ממנו. אבל אחרי 10 שנים בליגה אפשר לצפות שידע להתמודד עם הלחצים הללו כמו כל שחקן על, זה לא תירוץ.

לגבי השאלה האחרונה שלך, לדאנקן כבר יש 4 אליפויות והמורשת שלו חקוקה בסלע. עוד אליפות רק תעצים אותה. ללברון לעומת זאת יש רק אליפות אחת והופעות לא אחידות בפלייאוף כך שיש לו עוד הרבה מה להוכיח ולהשיג.

אלעד 7 ביוני 2013

לפני שאתה אומר שאף אחד לא התייחס לנקודה הזו, תנבור בארכיון של האתר. יש שם הרים של מילים שנכתבו בדיוק על הנקודות שאתה מעלה.

צרה צרורה 7 ביוני 2013

לדאנקן 4 אליפויות ב-15 עונות, עם שחקנים שחולקים איתו את הלחץ שוה בשוה (וזה בלי להתייחס לכמות הפעמים שהוא נחשב לכוכב הראשון, ומתי נחשב כחלק מהטריו).
ללברון 0 אליפויות ב-7 עונות בקליבלנד, בלי שום שחקן שמתחלק איתו בלחץ. ואליפות אחת בשתי עונות כשיש לו עוד שתי כוכבים לידו שחולקים איתו את הלחץ.
אז חלילה וחס להמעיט מגדולתו של טים דאנקן הגדול. אבל זה הרבה פחות קשה לקחת אליפות כשלכל העולם לא משנה אם זה יהיה אתה שתיקח אותה.

צרה צרורה 7 ביוני 2013

לאלעד-
כוונתי היתה לפוסט אתמול שם לא ראיתי התייחסות לעניין (יש לי תור לרופא עיניים שבוע הבא).

וסתם כך, אם יורשה לי: מקריאת הודעות רבות שלך אני רואה שאתה די מחבב את לברון וגם את דאנקן, את מי אתה רוצה לראות אלופה בסוף?

אלעד 7 ביוני 2013

אני שמח שאתה הראשון ששואל את השאלה הזו. כי עד עכשיו כל מי שקורא אותי מגן על דאנקן, מסיק מזה שאני שונא את לברון. וכל מי שקורא אותי מגן על לברון מסיק מזה שאני שונא את דאנקן. אז לא.
סאן אנטוניו היא הקבוצה (במובן "קבוצה") שהכי כיף לראות, ולברון הוא האינדיבידואל הכי פחות אינדיבידואלי שיש (לעומת קובי למשל). אז אני בעדו במובן הזה.
ואני בכלל אוהד של הסיקסרס. מה לעשות, באליפות האחרונה שלהם התחלתי להתעניין ב-נ.ב.א (אל תשאל בן כמה הייתי אז).

אלעד 7 ביוני 2013

ולא עניתי לך – לא איכפת לי מי תיקח. שיהיו 7 משחקים.

יריב 7 ביוני 2013

+1

שלו 7 ביוני 2013

שני כוכבים אן שתי כוכבות?

עופר 7 ביוני 2013

כדי לפתור את הבעיה דיויד סטרן הורה לשופטים לתת את האליפות למיאמי.
חכו ותראו…
במשחק הראשון הם לא הבינו את ההוראות ולכן צוות השיפוט יוחלף בהקדם…

אסף 7 ביוני 2013

הסל של פארקר לא היה באזר ביטר, ולא הפך פיגור ליתרון.
ועדיין, בזיכרון שלי ( קצת פחות מ 25 שנה ), אין 10 סלים גדולים יותר ממנו בסדרת גמר.

אלעד 7 ביוני 2013

לא…הגזמת.

אסף 7 ביוני 2013

קודם היה הזיכרון ממשחק 1 מול אינדיאנה, והאופציה להשאיר את מיאמי עם כדור אחרון במרחק סל.
ואז ההגנה של מיאמי.
ואז פארקר ירד על הברך, והצליח לקום, ולהסתובב, ולהעביר כדור בדיוק מתחת ליד של לברון.
והקרש.
ושעון ה 24 – מאז שהכניסו אינסטנט ריפליי, אני לא זוכר החלטה יותר קשה של שעון. זה היה על חודו של פריים! כמה זה, 1/25 שניות?

ואולי הגזמתי, ואני פשוט עדיין המום.

ניימן 7 ביוני 2013

לא חושב שהגזמת. יען אולי הוא לא בעשיריה – אבל הוא בהחלט מועמד ראוי.

אייל הצפון 7 ביוני 2013

אין ספק שאפשר לסכם את הסדרה אחרי משחק אחד,
בייחוד משחק שקבוצה אחת באה אליו אחרי שבוע מנוחה ולשנייה זה משחק רביעי בשבוע.
באחת הסדרות (דטרויט -לייקרס 1990?), הקבוצה האורחת גונבת את הבייתיות במשחק השני, ומומחי הסטטיסטיקה אומרים שאין ספק שהסדרה תחזור, כי מאז שעברו לפורמט של 232 אף קבוצה לא ניצחה 3 משחקים רצוף בבית. נגמר 4-1 אחרי 3 נצחונות רצופים בחוץ.
לדעתי ס"א ב-4, אבל כבר קרה שנתנו את ה-MVP של הגמר לשחקן הקבוצה שהפסידה. 1969, משחק 7 של בוסטון מול לייקרס, הפעם הראשונה שהעניקו MVP של הגמר והמשחק האחרון של ביל ראסל. הסלטיקס ניצחו (כרגיל), והתואר הלך לאחד ג'רי ווסט.

אסף 7 ביוני 2013

שיקאגו-לייקרס 91

יריב 7 ביוני 2013

הם (הלייקרס) גנבו את הביתיות במשחק הראשון.

גיל 7 ביוני 2013

דווקא בגלל שהם באו אחרי 9 ימי מנוחה יכל לשחק לרעתם. תראה מה קרה במשחק הראשון נגד גולדן סטייט שהם היו חלודים והיו צריכים להפסיד. למיאמי היו 3 ימי מנוחה, לא מעט זמן וכוכבי המשנה דווקא היו טובים מאוד הפעם והם אלו שזקנים כך שלא שם הבעייה.

וגם מיאמי וגם דטרויט ניצחו 3 בבית.

rondi 7 ביוני 2013

היה משחק ראשון מצוין, אבל קשה לקפוץ ממנו למסקנות.
מהמחצית הראשונה אין הרבה מה לקחת. במחצית השנייה ההגנה של הספרס נכנסה לקצב שלה וביחד עם העייפות הברורה של מיאמי (מדהים – כמו מול אינדיאנה לברון נח על המגרש בהגנה דקות ארוכות!) ההיט בקושי הצליחו לייצר מצבי קליעה. הכניסה ברבע האחרון של פרקר ודנקן נתנה תנופה לא יותר מקלה שהספיקה לחטוף את המשחק.

אין בכלל שאלה – האיש שמוביל את הספרס הוא טוני פארקר (טימי הענק נשאר במאסף…). השלשות של גרין וניל, הגריינדינג של לנרד הגדול ושל דנקן בעצמו, הכל עובד חלק כשטוני מניע את ההתקפה. כשההתקפה מתחילה אצל כל אחד אחר האופציה הכי טובה היא בידוד של דנקן (ועם זה מיאמי יכולים להתמודד). גם ג'ינובילי הרבה יותר מסוכן כשהוא אוסף שאריות מאשר כשהוא מנסה להניע את ההתקפה.

לנסות להוציא את פרקר ודנקן טהורים כי אין להם בעיה עם הגדרות של עיתונאים זה קצת מעוות את המציאות. גם פופוביץ', גם דנקן וגם פרקר דיברו השנה בגלוי על העברת שרביט המנהיגות לפרקר. כשהדברים ברורים אז הם ברורים.
זה תמיד יראה לנו יותר טוב בעין המנטור הותיק והשוליה שהופך לכוכב כפי שהיה גם בין וויד ושאק בזמנו, מאשר שני כוכבים שמנסים לזהור ביחד כמו במקרים של לברון-וויד, דוראנט-ווסטברוק ומייקל-סקוטי בזמנו…

אני עדיין מאמין שהכלים של מיאמי לעצור את המפתח של הספרס (פרקר) יותר מתאימים שאלו של הספרס לעצור ההיט (לברון)…

שלו 7 ביוני 2013

אחרי 15 שנה ראיתי משחק NBA,
שרדתי,
היה בסדר גמור.
ג'ינובלי מקריח, דנקן גבוה ופרקר שחקן.
אנדרסן מקועקע עד צוואר.
אלו התובנות שלי.
וכן 1-0 לספרס.

עומרי 7 ביוני 2013

גם אוקלהומה גנבה את הראשון בשנה שעברה. ההיט לא העבירו לחמישי בדקות האחרונות כמו שהם יודעים. לברון היה צריך לעבור לשמור את פארקר מוקדם יותר ברבע הרביעי.
בנוסף, צ'אלמרס הוא לטעמי שומר טוב מנוריס קול ושחקן חכם יותר. קשה להבין למה הוא לא שיחק מספיק.

ההיט יחזרו מזה.

גיל 7 ביוני 2013

התחלנו עם תקוות השווא? איפה הסוויפ או הניצחון הקליל שניבאת? לא משנה התוצאה הסופית, קליל זה בטוח לא יהיה. וזה קצת מצחיק לנסות להסיק ממה שהיה שנה שעברה להיום. גם שנה שעברה הספרס הובילו 2:0 בגמר המערבי והפסידו והשנה קרה בדיוק להפך.

Comments closed