ישראל ופורטוגל. התמונה הגדולה

כשיש לכדורגל קו, גם בקמפיין נוראי ממשיכים הלאה. כשאין קו, גם בקמפיין טוב יחסית אין כמעט סיכוי לעלות

אלן שייבר. ערוץ הספורט
אלן שייבר. ערוץ הספורט

שני תיקו עם פורטוגל הם הישג שצריך להרשם לזכותו של אלי גוטמן. ויותר מכך: התיקו הראשון הושג כשהבית עוד היה פתוח. הוא אפילו הוביל 1-3. והתיקו השני היה משחק שפורטוגל הייתה צריכה ניצחון בו. אז גם הוא הישג מצויין.

וצריך לומר בפשטות: ישראל הכבידה מאד על פורטוגל למרות נחיתות עצומה בחומר השחקנים.

 *

אלא שזה הזכיר לי שפורטוגל הקשתה מאד על ספרד ביורו האחרון. למעשה כנראה הייתה ראויה קצת יותר לניצחון בתוך 90 הדקות. ספרד הייתה טובה יותר בהארכה ופנדלים זה פנדלים.

אבל כל זה רק בגלל שפורטוגל הכבידה על ספרד. לא כי היא קרובה אליה ברמתה. אם זכור לי הם צופפו את הקישור, החזיקו בכדור יחסית הרבה זמן ליריבות ספרד, וספרד חששה לשלוח יותר מדי אנשים ללחץ או להתקפה בגלל החשש מרונאלדו. דוגמא למצב בו היתרונות של נבחרת אחת משחקים על חסרונות נבחרת אחרת. הם גם הביסו את ספרד במשחק ידידות בהזדמנות אחרת. אין מה להגיד: לספרד יחסית קשה איתם.

*

אבל זו הדינמיקה של משחקי ראש בראש. כל אוהד יודע שיש את היריבות שמקשות על הקבוצה שלו ויש את היריבות שהקבוצה שלו בדרך כלל טובה מולן. אלא שלא זו איכות אמיתית של נבחרת. איכות אמיתית של נבחרת היא יכולתה לשחק מול מגוון גדול של נבחרות. מול בונקרים ומול נבחרות שתוקפות. מול נבחרות שמחזיקות כדור ונבחרות קאונטר-פאנץ'.

לרוב נבחרות מעולות מהסוג הזה הן נבחרות עם סגנון ושיטה התקפית די קבועה – נניח ספרד או גרמניה או ברזיל. יש נבחרות, כמו איטליה, שפותרות טקטית כל יריבה בפני עצמה. האמת היא שאני טועה. אין נבחרות טובות כאלו ברבים. יש את איטליה וזהו. רוב הנבחרות שמשנות הכל בהתאם ליריב הן נבחרות לא כל כך טובות.

*

פורטוגל טובה מישראל כי גם אם המשחקים מולה הסתיימו בשתי תוצאות תיקו. כי יש לה מספיק שחקנים מוכשרים בכדי להביא לכמה ניצחונות קלים יחסית. אבל כאן צריך להדגיש: זה בכלל לא מקרי. כריסטיאנו רונאלדו הוא בכלל לא מקרה מבחינת כדורגל פורטוגזי. הוא בא מבית ספר לכדורגל של ספורטינג ליסבון שהצמיח את פוטרה את פיגו ואת נאני. כשאתה מוציא שחקנים כאלו על פס ייצור באופן קבוע אז סטיית תקן קלה – תוספת עבודה של אלכס פרגוסון במקרה הזה – ויש לך רונאלדו. בדומה, בפורטו מוציאים מאסות של קשרים. בדומה יש להם גם מאמנים טובים ומקוריים – מוריניו, וילאש בואש, קירוש ברמה האירגונית. כשרון בכל אשר תפנה.

אז גם לפורטוגל יש היסטוריה של בלגן בנבחרת. וקשה לדבר שם על יציבות או על קו עקבי. אבל בכדורגל שלה יש הרבה מאד עקביות ברמת גידול השחקנים. וזה שווה פלייאוף גם בטורניר מוקדמות נוראי.

*

אני דווקא חושב שגוטמן הוא מאמן עקבי. ראיתי אותו מצליח בקריירה בכמה סיטואציות עם סוגים שונים של הרכבים. בקמפיין הזה הייתה אצלו איזשהי שאיפה לעקביות. והוא הוציא די הרבה מהרכב שהשחקן הבולט שלו משחק ברובין קזאן. כשבניון, בן חיים ואוואט – שבקמפיינים קודמים נתנו לישראל שלושה שחקנים רציניים בליגות בכירות – כבר בדמדומי הקריירה הבינלאומית שלהם.

אבל להבדיל מפורטוגל אין לכדורגל הישראלי שום קו ברמת השטח. לא אכנס פה בכלל לנושא הניהול והאקדמיות וההשקעות ומשכורות מאמני נוער. אינני נמצא בארץ כבר כמה שנים ואינני מתמצא לעומק.

אבל אני יכול להגיד דבר אחד: אחרי שלושים ומשהו שנות צפיה בכדורגל ישראלי אני לא יכול לענות על שתי שאלות פשוטות: מהו סגנון המשחק המקובל בישראל? מהו שחקן ישראלי טיפוסי?

 

תשע לב אדום. על עידן מימון וענף הכדוריד
הימורי פוטבול שבוע שישי

52 Comments

אופיר 12 באוקטובר 2013

*מחכה לחוכמולוג הראשון שיגיד ששחקן ישראלי טיפוסי הוא ערס ששונא להתאמן, קם ב-11 ויוצא למועדונים.

אגב, אני לא מכיר אף כדורגלן מקצועני מקרוב. כמה הקלישאה קרובה לאמת (לאלו שמכירים)? כמה זה שונה מכדורגלנים במדינות אירופה?

תומר חרוב 13 באוקטובר 2013

אני הראשון כנראה…

לא יודע כמה זה שונה באירופה אבל משהו ששמתי לב אליו בארץ זה שערכתי ראיונות עם כדורגלנים, השעה 11 בבוקר הייתה די פופולרית. אצל מוזיקאים זה היה בדרך כלל 8-9….

גרבר 13 באוקטובר 2013

לא אשכח את הרגע שראיתי את אחד ה"תכשיטים" הגדולים והמבוזבזים של הכדורגל הישראלי (מעדיף בלי שמות) מוריד בעמידה לאפה שווארמה וכל העזרים הנלווים, בשעה שהקבוצה שלו – בסבירות גבוהה – מקיימת אימון.

הבנתי הכל.

באופן כללי, עוד לפני המחסור באקדמיות ובאנשי מקצוע – צריך להבין : בספרד כשמגיע ילד בן 12 כמו מסי או איניסטה, "יקרעו" אותו עד שיוציאו ממנו את השחקן השלם שהוא הפוטנציאל הממומש שלו. בארץ, אם הוא מעביר בגיל 12 3 שחקנים ושם גול, אבא שלו מקלל את אמאמא שלך אם אתה לא שם אותו בהרכב מול הפועל טיז אל-נאבי.
אין דחיפה קדימה, אין רצון להשתפר מול עצמך, רק להיות הכי טוב בשכונה. (וכולנו הכרנו הרבה כוכבי שכונות)

תומר חרוב 13 באוקטובר 2013

לטעמי השחקן הישראלי הטיפוסי הוא דדי בן דיין. דדי מבין עניין, יש לו כישרון והוא גם יודע למקסם אותו במינמום מאמץ. הוא מבין שמה שהוא לא יעשה, זה יספיק לחוזה טוב, חנות בגדים וביקור יומי בחוף גורדון והוא רוכב על זה. יהיו לו עונות חזקות יותר וחזקות פחות אבל מה שבטוח זה שהחוזה מובטח ואפשר להתעורר ביקיצה טבעית. יש יוצאים מהכלל לכאן או לכאן, מדי פעם יהיה איזה בנאדו או דקל קינן ומצד שני יהיו גם ברק יצחקי ואיתי שכטר למינהם, אבל דדי קובע את הטון, הוא הקונצנזוס.

לגבי השאלה הראשונה, אני קצת מתבלבל. מה סגנון המשחק של לטביה? יש כמה נבחרות שיש להן טקטיקה ברורה פחות או יותר או שהן קובעות את הטון(הולנד, איטליה, ספרד, גרמניה), יש את הבריטים שמשחקים פחות או יותר אותו דבר(למרות שהסקוטים תמיד היו מגוונים יותר ומפסידנים יותר) וכל השאר פחות או יותר עובדים עם מה שיש להם.

עדי אבני 13 באוקטובר 2013

אני דווקא חושב שהשחקן הישראלי הטיפוסי הוא חן עזרא (או רפאלוב. או ורמוט.או עידן ורד. או טל בן חיים). הוא משוכנע שכדורגל שווה דריבל, ואת מירב המאמצים שלו הואמשקיע בטיפוח של יכולת כזאת. אף אחד לא באמת מלמד אותו לקרוא משחק, לעצור כדור כמו שצריך, להגביה תוך כדי תנועה, לשחרר כדור בזמן, לשפר את טכניקת הבעיטה. כשהוא מגיע לליגות הבכירות בארץ זה כבר מאוחר מדי. הדריבליסטים המוכשרים יזכו לשחק ולהעלים את הבעייתיות. מתי המעט שלא פוחדים לעבוד קשה יזנחו בשלב מסויים את הדריבל בשביל קריירה אירופאית (רביבו, בניון). השאר לא יבינו למה למסי מותר ולהם לא.

גרבר 13 באוקטובר 2013

פשוט נכון

שי 13 באוקטובר 2013

ורמוט מקרה שונה, אפילו שהוא דריבליסט מוכשר – יש לו כישרון מיוחד לצאת מפוקוס.
אבל כדי להמשך להשתפר מעבר לרמת הנוער, שבה תמיד יכולות קבוצתיות פחות חשובות ובהתאמה תמיד הצלחנו יותר, צריך אינטיליגנציה, מוטיבציה וביקורתיות. לא בכמויות גדולות אפילו, רק מספיק בשביל להבין שיש לך מה להשתפר, ששיפור קורה דרך עבודה קשה ואז לקום ולעשות את כל זה. במדינות עם תשתית ותרבות כדורגל מפותחת הדברים האלה מגיעים מהסביבה; אצלנו צריך להביא אותם מהבית.
ולכן, אם משהו מאפיין את השחקן הישראלי הרי שזאת עצמאות – התנהלות עצמאית מתוך אגואיזם מפונק או מתוך רצון לעבוד קשה ולהתבדל מהאחרים. הרוב המוחלט של שחקני הייצוא שלנו לא מגיעים לאירופה כדי להיות חוליה שקטה ויעילה.

ארז 13 באוקטובר 2013

קלעת בול.

רועי מ 13 באוקטובר 2013

אני מכיר אישית שחקן אחד. הוא שוער בקבוצת צמרת בליגה השניה כרגע. לרגע שיחק בכמה קבוצות ליגת על. כנראה שזה לא המקום שלו. אבל הוא לא טיפוסי הוא רציני . מעדות אמינה של אב של שחקן אחר אמר שהמאמן היה גוער בשאר השחקנים תלמדו מ X להתאמן. אם היה קצת יותר כישרון כנראה ש יה בליגת העל. אבל הוא כנראה שונה.

איציק 13 באוקטובר 2013

גוטמן אמר שהוא מאוכזב שהנבחרת לא עשתה את קפיצת המדרגה לה ציפה בקמפיין זה. משמעות הדברים, גוטמן האמין שהשחקנים שיש לו ביד, והתנאים שהוא קיבל היו צריכים להספיק לקפיצת המדרגה. כנראה מה שלא הספיק לקפיצה הזו זו איכות המאמן. אולי הוא מתאים להיות מאמן ליגה אשר מתקשר עם השחקנים על בסיס יומיומי, אך אימון נבחרת זה משהו אחר, ולזה הוא לא התאים את עצמו כראוי. אני גם לא חושב שהוא מתאים להתאים את עצמו וצריך להישאר מאמן בכיר בליגה. לגבי איכות השחקנים, זה מה יש, וכנראה זה מה שיהיה, אלה עם יקום פה ניהול דוגמאת מכבי תל-אביב אשר יתווה דרך ולא רק הישגים מיידיים.
אם להיות קצת יותר רציני, אני חושב שפחות חשוב מה עם השחקנים ומי המאמן. אם רוצים לקדם את הכדורגל, חשוב להשאיר את לוזון כיו"ר ההתאחדות לעוד קדנציה אחת לפחות (הדגש על לפחות).

נחשון שוחט 13 באוקטובר 2013

הירהורים ושאלות בנושא "אופי השחקן הישראלי".
אני יוצא משתי הנחות מוצא: 1. כולם חולמים*. כלומר, גם שחקן כדורגל ישראלי בתחילת דרכו חולם להגיע לפסגה האולטימטיבית – להבקיע את שער הנצחון בחצי גמר המונדיאל, לשחק באחת הקבוצות הגדולות, לשחק בגמר גביע האלופות, וכו'. כנקודת מוצא, היה מוכן ללמוד, להתאמץ ולהשקיע כדי להגשים את החלום (יכולת ההתמדה מכאן היא עניין של מידה, אבל נדרשת ההנחה שבנקודת ההתחלה המוטיבציה הבסיסית להגיע רחוק ככל הניתן בדרך כלל ישנה אצל שחקן ישראלי לא פחות מאשר אצל שחקן פורטוגזי, בכדורגל כמו בכל תחום אחר). 2. אין שום דבר דטרמיניסטי ב"אופי" של השחקן הישראלי. צעירים בגילאי 16-20, וגם כשהם מבוגרים יותר, נתונים מאד להשפעה, לדרישות שדורשים מהם ולאתוס ולאווירה (השראה?) שהם גדלים לתוכם.
אם ההנחות האלה באופן כללי נכונות, אז מכאן שני הירהורים/שאלות:
1. במקום לעסוק באופי של השחקן הישראלי, האם אין מקום להפנות את השאלות למודלים של ניהול ואימון, כמפתח לשינוי? מאמנים ומנהלי קבוצות משתלמים בחו"ל, רואים ולומדים. האם נעשה בכדורגל הישראלי ניסיון לאמץ מודל למסגרת אימון כוללת? מערך תמריצים ישירים ועקיפים לשחקנים, דרישות ברורות ביחס לאימונים ואימונים נלווים, אורח חיים וכל מה שמצופה משחקן מקצועני, שימת דגש על התפתחות השחקן לטווח ארוך? במלים אחרות, האם הבעיה נובעת מ"אופי" השחקנים (בראש וראשונה) או מהעובדה שלא דורשים מהם ולא מציבים בפניהם מודל/דוגמה? שאלה יותר קשה: האם ישנם גורמים ואינטרסים שמעכבים התפתחות כזו? (אני לא יודע את התשובות אבל מתפלא מדוע מאמנים רציניים שהיו כאן, ולמדו הרבה מאד בחו"ל, לא ניסו – ואולי לא הצליחו? – לאמץ את אותם המודלים שאליהם נחשפו).
2. מה המקום של האוהדים ושל הסיקור התקשורתי בעניין הזה? ההתייחסות ל"אהדה" היא מן הסתם מאד אמורפית, אבל אי אפשר להתעלם מן ההשפעה/התאמה לצפיות ול"דרישות" של הצרכנים. אם מעריצים ועוקבים ללא תנאי ("באש ובמים" – תופעה ייחודית לאהדת ספורט), מאדירים ונתלים בכל הישג – האם התמיכה/התלהבות המוגזמים והבלתי-מסויגים לא מעודדים בעצמם את הבינוניות? (כולל "האדרת הדריבל" והדגשים המעניינים מאד שדיברו עליהם בתגובות מעליי). אם אתה הולך לתיאטרון ומרגיש שהשחקנים לא רציניים מספיק, מזלזלים בעצמם, לא מוכנים, לא יסודיים – אז לא תחזור. אם אתה הולך למסעדה ומרגיש שמזלזלים בך – אתה לא חוזר, עד שיש לך סיבה טובה להאמין שנעשה תיקון יסודי. ואם מגישים לך מנה עיקרית גרועה (ויקרה), אתה לא מתלהב מזה שהקינוח היה סביר.

* "כל בני האדם חולמים, אך לא באופן שוויוני. מי שחולמים בלילה בשעת ההפסקות המאובקות של המחשבה מתעוררים ביום כדי לגלות שמדובר היה בסך הכל בגאווה. אבל החולמים ביום הם אלו שמפניהם יש להיזהר, כי הם עשויים לפעול למימוש החלומות שלהם בעיניים פקוחות ולאפשר הפיכתם למציאות" (ט.א. לורנס, לורנס איש ערב)

(במקור:
“All men dream: but not equally. Those who dream by night in the dusty recesses of their minds wake in the day to find that it was vanity: but the dreamers of the day are dangerous men, for they may act their dreams with open eyes, to make it possible.”)

גל דגון 13 באוקטובר 2013

אני חושב שתשובה חלקית לשאלות שלך אפשר ללמוד מאייל ברקוביץ'. ההורה, לא השחקן או הפרשן.

מתן גילור 13 באוקטובר 2013

לא הבנתי איך נקודה 2 יחודית לישראל. הקהל כאן פחות שבוי אחר קבוצתו מאשר בדרום אמריקה למשל. לא נראה לי שיש להם בעיה בפיתוח שחקנים.

נחשון שוחט 13 באוקטובר 2013

תופעת האהדה "שאינה תלויה בדבר" איננה ייחודית לישראל. אבל בישראל היא מאפשרת קיומו של פער עצום בין היכולת, ובעיקר הרצינות והגישה המקצועית, לבין רמת התהילה והתגמול, וזה משפיע מאד על מערך התמריצים. (אולי ישנם מקומות נוספים שבהם קורה דבר דומה. ככל שרמת התחרותיות גבוהה יותר, ובעיקר הרמה של "סף הכניסה" אז פחות סביר שפער כזה יתקיים לאורך זמן). הדגש שלי איננו על ייחוד של התופעה ביחס למדינות אחרות אלא ביחס לתחומים ודיציפלינות אחרות שבהן פער כזה פשוט לא יכול להתקיים.

אני גם לא טוען שזהו הגורם הסיבתי הראשון אלא שהוא מעכב שינויים מהותיים.

איציק 13 באוקטובר 2013

1. אני לא בטוח שאני מסכים עם ההנחה השנייה שלך. היא אולי מתאימה לגילאי 12-14. בגיל 16 הוא כבר מספיק מעוצב ויודע שדרישות פיזיות זה לא משהו שמצדיקות מאץ כיוון שלא זוכות להערכה. הוא יודע שאם יעבור 3 שחקנים ויאבד כדור ימחאו לו כפיים ויומרו שאם עכשיו הוא עובר שלושה בעוד שלוש שנים יעבור חמישה. לשנות זאת צריך מאמנים חזקים עם גם של מנהלים חזקים המגובים על ידי הבעלים. את זה אין לנו כאן.
2. לגבי אימוץ של מה שלמדו בחו"ל. שמכת פעם איך המאמן הדגול/פרשן שלומה שרף היה מגיב על כך שגרנט יצא לצ'לסי או מילאן או קבוצות אחרות (לא זוכר בדיוק שמות) להשתלמות. הגישה היתה שגרנט יוצא לטייל כיוון שכל מה שהוא רואה שם יודעים בארץ, ומה שעושים שם לא מתאים למנטאליות הישראלית. הוא חזר על השטות הזו מספר פעמים (ולא משנה האם גרנט השתלם, בזבז זמן או פשוט לא יוצלח, מדובר על הגישה). מה שיותר גרוע שכולם (אולי עם יוצא מין הכלל מידי פעם) צחקו איתו והצדיקו אותו שבמקום לטייל בחו"ל שישב ויכין את הקבוצה שלו (אם זה באמצע העונה), או סתם בזבוז זמן כדי להשוויץ, אם זה בקייץ. שרף הוא לא היחיד והרבה חושבים שמה שיודעים שם יודעים גם פה (גם אוחנה התבטא כך לא פעם), שאין יותר סודות וכולם יודעים הכל.
אם אתה משלב את (1) שהשחקן כבר בגיל 16 מעוצב שאין צורך בהשקעה רבה מידי, עם (2) שהמאמן הישראלי יודע לא פחות מכל מאמן או מנג'ר בחו"ל, תוסיף לכך חוסר מוכנות לקבל מעליו מנהל מיקצועי (משהו רואה את קשטן או אלי כהן או קלינגר מסכים למנהל מקצועי מעליו) אז אתה מקבל את התשובה החלקית לתהיות שהעלת.

נחשון שוחט 13 באוקטובר 2013

איציק, מה לגבי מאמנים כמו גרנט ושפיגל? (לגבי מה שאתה כותב ב – 2) אני שואל, באמת לא יודע.

לגבי סוגיית הגיל וההרגל, אני לא חושב שיש סתירה בין מה שאנחנו כותבים. אתה כותב על כך שהתרגלו להצלחה ע"ב דרישות מסוימות (או היעדרן). אני טוען שבגיל 18 עדיין החלומות בשמיים ודמות/מסגרת נכונה שמציבה חזון, סדר עדיפויות, מוטיבציה ויד מכוונת עדיין יכולה מאד להשפיע. אשאל כך: כוכב כדורסל בתיכונים שרגיל לנצח ב"אחד על חמש" וכל הפרשנים בוחרים כפרוספקט. כשהוא מגיע אל דין סמית' או מייק ששבסקי – הוא נתון להשפעה? (ברור שישנם הבדלים רבים, אבל הם לאו דווקא קשורים ל"אופי" של השחקן).

כתבת: "לשנות זאת צריך מאמנים חזקים עם גב של מנהלים חזקים המגובים על ידי הבעלים. את זה אין לנו כאן". בזה אנחנו מסכימים לחלוטין. זה בדיוק העניין.

מי שחושב ששחקן מעוצב בגיל 16 ואין צורך בהשקעה והכוונה נוספת – שלא יאמן.

איציק 13 באוקטובר 2013

שפיגל רוצה להיות מנהל מקצועי, עד כמה שאני מבין, ואני חושב שהוא גם מתאים לכך, רק אף אחד לא נותן לו כי אף מאמן לא רוצה סמכות מיקצועית מעליו (הוא הבוס). גרנט, אני חושב מוכן למודל מנהל מיקצועי ומתחתיו מאנן, אך לא מוכן לאמן בפרטאץ' של הארץ (ללא קשר ליכולתו כמאמן). מכאן נובע שלא נשאר לך הרבה.
לכול השאר אנחנו כמובן מסכימים, אך לא נראה לי שזה ישים בארץ, לפחות לא בכדורגל.

נחשון שוחט 13 באוקטובר 2013

תודה על ההסבר.

ניר 13 באוקטובר 2013

פעם היה לי מורה לסוציולוגיה שדיבר על הכישלון של המורים בישראל ולמה הם כאלה גרועים, הוא אמר שמורה מגיעה לחדר מורים מלאת מוטיבציה, צעירה בתחילת דרכה, ואז כל המורים הזקנים מדכאים אותה ותוך שנה היא נהיית בדיוק כמוהן, אז צריך להחליף את כל חדר המורים ביחד כדי לייצר שיפור.

אני חושב שהכלל הזה נכון גם בכדורגל. עולה שחקן צעיר מהנוער, מלא מוטיבציה, ואז החברים שלו מלמדים אותו שלא צריך לרוץ כל כך הרבה ושאפשר לצאת לשתות, ותוך שנה הוא הופך לאחד מהם.

אביאל 13 באוקטובר 2013

בקשר לפורטוגל, זה נראה שהיא מתקשה כאשר היא הדומיננטית וצריכה ליזום בעצמה את המשחק, אם אני לא טועה, גם לדרום אפריקה וליורו באוקראינה-פולין הן עלו מהמקום השני בבית ודווקא מול ספרד כמו שציינת הם שיחקו טוב, הסתגרו בעיקר ויצאו למתפרצות עם נאני ורונאלדו כאשר המגנים הספרדיים התקשו להתמודד איתם. אני חושב שמעל לכל חסר להם סוג של פיגו שינהל להם את המשחק מהאמצע, מוטיניו משחק קצת יותר מדי אחורה.

ראול 13 באוקטובר 2013

הם היו בבית המוות עם גרמניה, הולנד ודנמרק.
הפסידו 0:1 לגרמניה, וניצחו את דנמרק והולנד.

לא יודע עם המסקנה שלך לגבי סגנון המשחק שהם טובים בו נכונה.
מה שאני מרגיש לגביהם, זה שרמת הכדורגל שלהם מאוד מושפעת מהיריבה.
כך שכשהם משחקים נגד הולנד, הם ברמה של הולנד, אבל כשהם משחקים נגד ישראל, הם ברמה של ישראל.

קורא 13 באוקטובר 2013

אביאל, מזכיר קבוצה אחרת עם כוכב פורטוגלי (ומאמן פורטוגלי עד השנה), לא?…

אייל הצפון 13 באוקטובר 2013

לדעתי לישראלים (והספורטאים אינם שונים מכל אחד אחר), אין אופי שונה מהאופי של בני אדם כלשהם. אם נוצרה מצב שבו שחקנים לא מקיימים אורח חיים ספורטיבי זה רק כי הם יכולים. אחת ההתניות הבסיסיות ביותר של כל בעלי החיים ובני אדם בכלל זה, היא למנוע בזבוז, כלומר להגיע לתוצאה במינימום מאמץ. מעבר לזה הבעיה העיקרית של רוב הספורט בישראל היא ההשקעה בחינוך של צעירים. לפורטוגל למשל עד אמצע שנות ה-90 היו רק שתי הופעות במונדיאל, ובכללי היא לא הייתה נבחרת יותר טובה מישראל. מה שקרה הוא שבתחילת שנות ה-90 התחילו להעביר משאבים לנבחרות צעירות, ו"פתאום", קמה הנבחרת של פיגו ושו"ת, שהייתה מבוססת על הנבחרת שזכתה באליפות העולם לנוער והגיעה לרבע גמר, חצי גמר וגמר בשלוש אליפויות אירופה, ואז הגיע אחד כריסטיאנו. חינוך להתנהלות מקצועית צריך להתחיל בגיל 12, אבל למדינת ישראל יש סדרי עדיפויות אחרים. אם לילדים בבית ספר יסודי יש 4 שעות בשבוע מורשת ישראל ועוד שעתיים תורה, אבל רק שני שיעורי חינוך גופני המצב לא ישתנה.
גוטמן לא אשם בזה שלשחקן הישראלי אין מספיק יסודות, ובזה שבגלל שלא הייתה לו תחרות מספקת הוא לא נאלץ לפתח הרגלי חיים ספורטיביים מתאימים. גם השחקנים לא אשמים בזה. בספורט, כמו בהרבה דברים אחרים השיטה הישראלית היא לזרוק אנשים למערכה בידיעה שהם מצוידים פחות מהיריבים, ולחכות לנס (ובמקביל להכין את התירוצים. לפעמים זה מצליח ובדרך כלל לא.
נ.ב., גם אם ישראל הייתה מנצחת את אזרבייג'ן בשני המשחקים ומוציאה תיקו מול רוסיה, היא עדיין הייתה במקום השלישי בבית (בשוויון נק' עם פורטוגל), ולא הייתה מגיעה למשחקי ההכרעה. אני חושב שצריך לתת לגוטמן עוד קמפיין, ויש סיכוי לא רע להגיע ליורו 2016.

איש הפח 13 באוקטובר 2013

לפני כמה שנים באחד המשחקים ביורוליג כשליאור אליהו הציג משחק הגנה כמו שצריך, שאלו את בלאט איך הוא גורם לליאור אליהו לשמור. התשובה של בלאט היתה "אנחנו מראים, מלמדים ואז דורשים".

הבעיה בספורט הישראלי היא שרוב הפעמים לפחות שניים משני המרכיבים האלו חסרים.

איציק 13 באוקטובר 2013

גם עם אליהו זה לא עבד לאורך זמן… נקודה למחשבה… אולי הראו לו מאוחר מידי ודורשים מעט מידי… ואולי בגלל זה הוא איפה שהוא עכשיו.

תוהה בדרכים 13 באוקטובר 2013

צריך לזכור שפורטוגל תמיד חזקה מאד בטורנירים (ארבעה חצאי גמר מאז שנת 2000- יותר מאנגליה לאורך ההיסטוריה שלה), אבל די חלשה במוקדמות. הם תמיד עושים תוצאות מטופשות ומסתבכים מול נבחרות נחותות.

אולי זה קשור למשהו באופי שלהם, אולי לסגנון המשחק שבנוי להתמודדות עם נבחרות חזקות (מתפרצות עם האתלטיות העצומה של השחקנים שלהם) אבל מתקשה מול קבוצות קטנות שסוגרות משחק.

תוהה בדרכים 13 באוקטובר 2013

עוד הערה אופטופיקית.

דווקא לברזיל אין סגנון קבוע. לאורך השנים הם הציגו נבחרות מאד התקפיות (על גבול המופקרות) לעומת נבחרות מאד הגנתיות ופיזיות. הם כמובן יכולים להרשות לעצמם לאור מבחר השחקנים העצום שיש להם.

דורפן 13 באוקטובר 2013

הסגנון של ברזיל מתבטא בשחקנים. לא במערך ובשיטה. עדיין אם אתה מסתכל בהם אתה יודע שהם נבחרת ברזיל. זה משהו בטכניקה – לא עדיפות או נחיתות – אבל אתה יודע שזה שחקן ברזילאי ולא גרמני

תוהה בדרכים 13 באוקטובר 2013

אני חולק עליך.

בנבחרות של סקולארי יש אחוז גבוה מאד של שחקנים לא טכניים. שאתה מסתכל על הנבחרת הנוכחית: פאוליניו, לואיס גוסטבו, הולק, פרד, כולם שחקנים לא טכניים בסטנדרטיים ברזילאיים / ספרדיים / ארגנטינאיים, שמשחקים מהקישור ומעלה.

סקולארי בונה על הגנה חזקה, אתלטיות, פיזיות והברקות של בודדים בחלק הקידמי. מבחינתו הוא כנראה צודק, הרי בעידן הנוכחי, האתלטיות היא היתרון שלו על ספרד, ארגנטינה ואפילו גרמניה ולא הטכניקה.

רומן 13 באוקטובר 2013

זאת הנבחרת ברזיל ההכי טובה מאז 2002.
בגביע הקונפדרציות הם היו פשוט מדהימים

תוהה בדרכים 13 באוקטובר 2013

וכזכור, הנבחרת של 94 הייתה הסנונית הראשונה של סוג כזה של נבחרת שהיותה בעצם שינוי היסטורי לעומת הנבחרות של שנות ה80 מבחינת הסגנון שלה.

דורפן 13 באוקטובר 2013

שום סנונית. ב-54 וב-74 הם שברו רגליים כמו גדולים. ותמיד היו להם אתלטים מעולים.

כיום אין להם שחקנים כל כך טובים – ועדיין, אפילו בתיקול קשה להתבלבל בין ברזילאי ללא-ברזילאי.

תוהה בדרכים 13 באוקטובר 2013

מקבל לגבי הנבחרת של 74, אני באמת לא יודע לגביה כלום.

ההגדרה "שחקנים לא טובים" היא בעייתית. גוסטבו ופאולניו הם טובים מאד במה שהם עושים, הם פשוט לא שחקנים יצירתיים. ועצם הבחירה לשחק עם שניהם מעידה על קו המחשבה של סקולארי.
הנקודה אצל הברזילאיים שרוב השחקנים היצירתיים שלהם מאד צעירים מכוון שדור הביניים (רוביניו, דייגו) לא עמד בציפיות והשחקנים המעט יותר מבוגרים (רונאלדיניו, קאקא), ירדו ביכולת בצורה מהירה מידי, כך שנוצר להם חלל. חוץ מזה שהעובדות מראות שבעידן המודרני הם זכו באליפויות עם הנבחרות היותר הגנתיות שלהם, כך שבמובן הזה לפחות, הבחירה שלהם מובנת.

אגב, בניגוד לתדמית, הספרדים אם הם רוצים, יכולים להעמיד נבחרת של ענקים, שתהיה סופר חזקה ופיזית: קישור של חאבי מרטינז, בוסקאס ואלונסו (או מאריו סוארז) ושחקני התקפה כמו יורנטה, נגרדו והיום גם דייגו קוסטה. הם הנבחרת היחידה שיש לה באמת סגנון יחסית מוגדר וכמעט קבוע.

אופיר 13 באוקטובר 2013

תוהה, מונדיאל 2002 היה שכונה, אבל הדבר האחרון שהייתי אומר על הנבחרת ההיא של ברזיל הוא שהיא היתה הגנתית, כשקאפו ורוברטו קרלוס בילו רוב הזמן לצד ריבאלדו, רונאלדו ורונאלדיניו בהתקפה.

תוהה בדרכים 13 באוקטובר 2013

יחסית לנבחרות של שנות ה80 ואפילו 98 או 2006, היא הייתה הגנתית עם שני גרזנים מוגבלים באמצע כמו קלברסון וז'ילברטו סילבה. זה נכון שלנבחרת הנוכחית יש אומנם שני מגנים תוקפים כמו לנבחרת מ2002, אבל שחקן יצירתי אחד פחות בחלק הקידמי (פרד הוא חלוץ רחבה מוגבל כל אספקט אחר).

Avner 13 באוקטובר 2013

ידיעה מעניינת

http://www.globes.co.il/news/article.aspx?did=1000884937

האם יעשו ליגות אירופאיות לנבחרות?

yaron 13 באוקטובר 2013

חמישה שבועות באמסטרדם, ואחד המראות הזכורים הוא של אמהות משחקות/מאמנות את הילדים הקטנים כדורגל… מדבר על ילדים מגיל העגלה ועד גיל בי"ס. אז נכון שיש בהולנד תנאים מצויינים, ואת מגרש האימונים של הילדים של אייקס ראיתי מהחלון, אבל המראה הזה של האמהות ששיחקו, אבל בעצם כבר אימנו נחרט היטב.

ארז 13 באוקטובר 2013

אני לא זוכר מי אמר את זה, ובאיזה מאמר באיזה עיתון, אבל שחקן כדורגל, שמקבל כדור, עושה שלושה דברים: קולט את הכדור, משתלט עליו, ויוצא איתו הלאה – בועט, מוסר, מגלגל ומתקדם, וכו'. הטענה של הכותב הזה היתה ששחקן אירופי יכול לבצע את שלושת הדברים האלה בתנועה אחת, לישראלי זה לוקח שלוש תנועות.

זה אומר שלשחקן ישראלי קשה לשחק תחת לחץ שמפריע לו בזמן קבלת הכדור, והוא נאלץ לשחרר תחת לחץ או לאבד את הכדור ומייד או לעשות עברה או להשטתח כאילו עשו עליו.
מעבר לזה, שחקנים ישראלים משחקים בעיקר לרוחב המגרש, ומתקדמים על ידי תנועה עם כדור, ותנועה לעבר העמדה שלהם על המגרש, הרבה פעמים בלי קשר למתרחש על המגרש.

הרבה מרעיון ההתקפה הישראלית בנוי על מתפרצות, שחקן שחוטף כדור ורץ פנימה, ומצליח למסור או לבעוט, או, להגיע למצב של סחיטת עבירה או "נפילה", לפנדל או חופשית.
במקרה של התקפה עומדת, שוב מבצע אישי כל שהוא. בכלל שחקנים ישראלים משחקים בידיעה ששחקן ישראלי נמדד ב5% של המצבים שהוא היה מעורב בהם, לא במה הוא עשה ב95% האחר.
אופציה נוספת, מצליחים לסמן אחד לשני לתנועה לתוך הרחבה, או אפילו דאבל פס, ופורצים את הבונקר.

מכאן שנגד ישראלים הכי טוב לשחק לחץ על מובילי הכדור ואופציות המסירה אם אתה טוב יותר ובונקר אם אתה רע יותר. ישראלים נוטים לקרוס שלא הולך נגד התקפה, ולהפסיק להקשיב למאמן ולאחרים כשלא הולך בהתקפה.

השחקן הישראלי הוא לא היחיד שיורד אחורה אחרי יתרון, אבל החולשה שלו ללחץ של היריב בשילוב עם הירידה לאחור גורמת לכך שהרבה צדדים חלשים יותר שיוצאים קצת ללחוץ אחרי שחטפו גול, מגלים שהישראלים נלחצים מאוד בקלות.
זו גם הסיבה שמול חלשים הישראלים מסיימים איזה 2:0 2:1 בשיניים.

ויש עוד הרבה דברים, למשל החולשה לכדורי גובה, הבעיה בריכוז בדקה ה90 ואילך.

רומן 13 באוקטובר 2013

מתי ישראל נתנה גול במתפרצת מאז שברקוביץ פרש?
ישראל זאת נבחרת שיוצאת למתפרצת בהליכה.

ארז 14 באוקטובר 2013

האמת, אני לא ממש עוקב אחרי כדורגל הישראלי מאז שגיליתי את אלוהים שפורש בקרוב ממשחק פעיל. הדבר האחרון שהלהיב אותי היה מכבי חיפה אצל רוני לוי שלדעתי, אם וכאשר יהיה מאמן הנבחרת, אז יהיה על מה לדבר. כנראה שמחכים שהוותיקים יפרשו כדי שלא יהיה לו מחנה. בכל מקרה, מאמן שהבין "ככה השחקן הישראלי שיחק וישחק, וכל שינוי שיהיה לא יקרה בחיי אלא בחיי ילדי, ולכן נפתח טקטיקות שמניחות שהוא איטי, משתלט לאט על כדור, דריבליסט ולא נע בלי כדור. זה היה מפתיע ומרענן לראות את רפאלוב וקטן פורחים תחתיו.
יש בקונספציה הזו באג אחד, שאומר שבשביל שזה יעבוד כמו שצריך, השחקנים צריכים להיות כאלה שהמאמן אומר להם מה לעשות ולא רק מייעץ. שהמאמן קובע והשחקנים יכולים לקפוץ לו, ושחקנים ישראלים, ולא רק, הם לא כאלה שקופצים למישהו. אם הם צעירים מדי, זקנים מדי, לא בקליקה של הקפטן/המנהיג, הולך בליגה, בליגת האלופות, יש על מה לדבר. אולי בנבחרת בעוד איזה חמש שנים זה ילך. ששחקן אשכרה תלוי בך לקבל זימון, הוא נוטה לעשות דברים. הבעיה הם "פרנצ'ייס פליירס" כמו בניון. המושג מתכוון לשחקן שאנשים משלמים כסף לראות או "מאז שאין להם את זה וזה הפסקתי ללכת". תחשבו על ברצלונה בלי מסי. אפילו ריאל בלי רונלדו פחות תעסיק את הקהל הישראלי, הבלגי או הגרמני. הם גם אלה שמקבלים חוזה פרסומת ולא של מוצרי ספורט אלא מותגי אוכל וכיוב. בנבחרת גם יש כאלה שאנשים יקנו כרטיס לראות, וכנראה שתמיד יש אחד שראש ההתאחדות שם בסגל אם הם כשירים ולא המאמן. היום זה בניון, אבל יכול להיות שהוא כבר לא מה שהיה פעם. אני לא מעודכן. גם אין לי מושג אם מישהו שמאמן נבחרת עוד 5 שנים לא יוכל לספסל או אפילו לא לזמן כי הוא עושה לו מחנאות.

רומן 13 באוקטובר 2013

השחקנים הישראלים ברובם שחקני קטרגל לפני שהם שחקני כדורגל.
חסרה לנו אתלטיות, ויכולת לשחק כדורגל מהיר עם מסירות ארוכות.

סיכם את זה סרגיי רברוב שהיה סקאוט עבור דינמו קייב נגד מכבי ת"א.
"מכבי קבוצה טכנית שמסוגלת להחזיק כדור תחת לחץ, יחסית חלשים פיסית, ממעטים לשחק על כדורים ארוכים, לא מצטיינים במתפרצות, משחק האגפים לא קיים."
אני חושב שזה די ממצה את הכדורגל הישראלי

תוהה בדרכים 13 באוקטובר 2013

כן, כי אתלטיות ומסירות ארוכות זו כידוע הדרך להצליח בכדורגל העולמי. ראה אנגליה.

רומן 13 באוקטובר 2013

מה זה אמור להביע?
אנגליה היא עוד נבחרת מצוינת שמלאה בשחקנים אתלטים כמו ברזיל גרמניה הולנד ספרד אוקראינה יוון קרואטיה ובערך כל נבחרת אחרת מהטופ העולמי.
הישראלים מפגרים מול האירופאים במהירות, בכוח ובכושר גופני.
זה לא משהו שאפשר לשנות בשנה שנתיים זה עניין של שינוי כללי של תרבות הספורט.
עד שלא תהיה כאן אתלטיקה ברמה בין לאומית לא יהיה פה גם כדורגל.
יש הבדלים שונים בגישות לכדורגל, אבל המחנה המשותף לכל הקבוצות בטופ העולמי זה אתלטיות וכוח (כן גם ספרד וברצלונה) ישראלים נחותים בזה וכל עוד זה לא ישתנה נמשיך לגנוב נקודה פה ושם.

נרי 14 באוקטובר 2013

אכן, מתסכל לראות כל מאבק פיזי, אפילו הקל ביותר, מסתיים בזכייה של הקבוצה היריבה בכדור.
ובכלל לא משנה אם מדובר בפורטוגל, אזרבייג'אן, צפון אירלנד או רוסיה, השחקנים הישראלים שמים גוף והיריב פשוט מזיז אותם בקלות. וזה כולל את ה"קשוחים והמנוסים" (בן חיים, אלברמן) וגם את נאתכו (הזר המצטיין ברוסיה שמשום מה בנבחרת לא מופיע לאף משחק), ובוודאי שחן עזרא/רפאלוב/מליקסון או כל אחד אחר.
היחיד שבנוי כמו שחקן- תומר חמד.

תוהה בדרכים 14 באוקטובר 2013

אנגליה היא נבחרת מצוינת ביחס לישראל. היא אולי הנבחרת הכושלת ביותר בכדורגל העולמי ביחס לגודל האוכלוסייה, המסורת, השם והמשאבים. יש לה, אולי, שלושה-ארבעה שחקנים ששווים סגל (לא הרכב) בנבחרת מתוקנת מהצמרת העולמית. תראה איך כל שחקן שם שנותן שני משחקי ליגה סבירים+ מקבל מקום בהרכב הנבחרת.
ואחת הסיבות המרכזיות למצב הנוראי של הכדורגל האנגלי (שמסווה כמובן על ידי שיווק גאוני) זו מדיניות פיתוח השחקנים שלהם ששמה דגש על אתלטיות על פני טכניקה.

אתלטיות בכדורגל זו תוספת מבורכת. הבסיס הוא טכניקה אישית ושילוב שלה בתוך המשחק הקבוצתי. לא במקרה מדינות ששמות את הפיזיות בראש- מדינות בריטניה וסקנדינביה, ארצות הברית, אוסטרליה- לא מגיעות לכלום.

תוהה בדרכים 14 באוקטובר 2013

ורק להוסיף, הבעיה של השחקן הישראלי היא שהוא לא מספיק טוב ברמה הטכנית ובטח לא יודע לשלב אותה בתוך משחק קבוצתי (ראה חן עזרא). למעשה אחד השקרים הכי גדולים לגבי השחקן הישראלי היא הטענה שהוא "טכני".

שהיו לנו שחקנים טכניים טובים גם ברמה אירופאית כמו ברקוביץ' ורביבו הייתה לנו לפחות נבחרת תחרותית שלא רק הציגה תוצאות סבירות, אלא שבלא מעט מקרים נראתה שייכת בהתמודדות מול נבחרות מהטופ האירופאי.

גודיונסן 13 באוקטובר 2013

אני מאמין שהרבה מהבעיות של הכדורגלן הישראלי הן נגזרת של החברה הישראלית, ומכיוון שיהיה קשה לשנות את החברה כולה רק כדי לעלות למונדיאל, אני מציע שנתמקד באיך למקסם את היכולות של הכדורגלן הישראלי.

אם דובר על עצלות, אני משער שליוונים יש גם בעיה של עצלות מסויימת מהיכרותי הלא מעמיקה עם תרבותם. לכן, מה הלך להם?
1. מאמן קשוח (ריהאגל) שהביא משמעת וסדר ועבד על נקודות התורפה בהגנה, במצבים נייחים וכו'
2. פיתוח של איזו יכולת להרדים את היריבה ולעקוץ, תוך שליטה חלקית במתרחש על המגרש.

אני מאמין שמאמן חכם יוכל לפתח שיטה מקבילה שתביא תוצאות. אבל לא מדובר במשהו טריוויאלי.

כמה רעיונות:
– שימוש חכם בכור ההיתוך וריבוי התרבויות (שחלקן יותר מקצועניות או נותנות שקט תעשייתי בגישתן) ליצירת תלכיד מפתיע (ע"ע באדיר, סואן, נאתכו אבל גם יוצאי ברה"מ לשעבר, אתיופים וכו)
– הנבחרת כבר מזמן לא השתמשה, לפחות מול התקשורת בקמיעות, אמונות טפלות, תרנגולים שפורצים למגרש (יש את הסיכון שאופ"א תשעה אותנו על התעללות בבע"ח אבל זה שווה אותו לדעתי) וכו, ובכלל אם חושבים על זה לא "גייסה את השכונה" לטובת התלהבות ושמחת חיים.
– גרנט התחיל לבנות מעין מכונה שלא ניתן לנצח. זה לא הביא מונדיאל אבל בהחלט יצר תדמית קשוחה ובטחון בסגל. אולי צריך ללכת על הקו הזה שוב.

ועוד כמה נקודות שאולי יעזרו:
– פרידה סופית וקולקטיבית מפנטזיית המלמיליאן-סיני באותו הרכב (גם לאנגליה זה לא עבד עם סטיבי ג'י ופרנקי)
– ירידה מעוגנת חוקתית מרעיון 3 הבלמים במשחקים קובעים
– הרכב קבוע ב-80% גם במשחקים קלים וגם במשחקים קובעים
– אין לנו חלוצים חזקים ומהירים? אולי צריך לשחק עם 3 חלוצים בסגנון חיפה של ה-80? אולי ללא חלוצים טבעיים בכלל?
– להתבנקר זה יפה אבל צריך ללמוד לעשות את זה
– די עם הטריקים הילדותיים בהרכב. נמני הוא לא מגן שמאלי. קוזוקין לא ברמה של נבחרת. זה לא מפתיע אף אחד כי ישראל גם ככה אלמונית.

רומן 13 באוקטובר 2013

מצחיק שאתה משווה אותנו ליוונים..
הם אומת ספורט אדירה, עם נבחרות מעולות בכל ענפי הכדור, כמות מכובדת של מדליות בכל אולימפיאדה.

גודיונסן 13 באוקטובר 2013

אתה צודק אבל אני לא משווה וגם לא מצפה לזכיה ביורו. רק לבניית נבחרת באופן שמקבל את הקיים ומוציא ממנו יותר באופן חכם.

נרי 14 באוקטובר 2013

לדעתי רק אדם אחד יכול להתחיל פה מקצוענות בארץ- יעקב שחר.
מכבי חיפה הרי תמיד התיימר להיות מועדון אירופאי לכל דבר, אז אני לא מבין למה הבעלים הכל יכול לא דורש מהמאמן שלו שהמועדון יתנהל כמו באירופה: באים ב-8:00 בבוקר ומסיימים ב 18:00 בערב אחרי שני אימונים, טיפולים, חדר כושר, פילאטיס וכל מה שכדורגלן צריך כדי לתפקד ולהימנע מפציעות. זה גם יגרום לשחקנים לא ללכת לאכול שווארמה אחרי האימון אלא תפריט אחיד לקבוצה.
ברגע שמועדון אחד יתחיל, הפער מהאחרים יהיה בולט (אני מניח) וכולם יתיישרו לפי זה.
הכדורגלנים מקבלים מספיק כסף בשביל להיות במועדון 10 שעות, ואולי ככה הם ילכו לישון ויקומו בשעות הגיוניות ואורח החיים ישתפר, וכך גם הביצועים.

תוהה בדרכים 14 באוקטובר 2013

זה קצת אופטופיק לנושא, אבל ה"מקצוענות של שחר" זה גם קצת מיתוס.

OK, ברור שבהשוואה לטביבים, הדדשים ומרכז הפועל, הוא נראה כמו שיא המקצוענות, אבל עובדה שברגע נכנס מישהו כמו גולדהר שהרבה יותר חזק ממנו כלכלית, אתה רואה מה שווה ה"מקצוענות" של מכבי חיפה.

ההיסטוריה מאז תחילת שנות ה90 מוכיחה שכאשר מכבי חיפה הייתה הקבוצה החזקה ביותר כלכלית ויכלה להחזיק אצלה בסגל את השחקנים הטובים בארץ, היא באחוז גבוה מהמקרים זכתה באליפות. שהיא לא הייתה הקבוצה החזקה ביותר כלכלית והייתה צריכה להביא לידי ביטוי אספקטים אחרים של "מקצוענות", התגלה שהמלך די עירום.

Comments closed