סיכום העשור (אחרון). הגדול מכולם בכל הזמנים

הטקסט הסיכומי האחרון שלי לעשור שהסתיים לפני 16 שעות נוגע במה שהתייחסתי אליו בטקסט במוסף העיתון. זה היה מעבר להכל העשור של הספורטאי הגדול ביותר בכל הזמנים. אתם בוודאי יודעים למי אני מתכוון…



אלא שכאן צפויה לכם הפתעה. אתם יודעים למי אני מתכוון על פי ענף הספורט בו אתם מתעניינים יותר. כי אני יכול בלי שום בעיה להתכוון לכל אחד מהרשימה הבאה לפחות:

טייגר וודס

מיכאל שומאכר

רוג'ר פדרר (בנוסף לכך שהעשור ראה את הטניסאי הגדול ביותר בכל הזמנים על חימר)

ואלנטינו רוסי

קנניסה בקלה

לאנס ארמסטרונג

כמעט שכחתי את מייקל פלפס

עד שפתאום אנחנו אומרים לעצמו "רגע? זה לא כל כך הגיוני שעשור אחד הצמיח כל כך הרבה גדולים מכולם בכל הזמנים. משהו פה לא הגיוני".


*


טוב, בצדדים התרבותיים והתקשורתיים של העניין אני משתדל לטפל בטקסט המודפס. אני אקח את זה לספורט נטו. יש דבר אחד משותף לכל הגדולים מכולם הללו. כשבאים לדון בגדולתם בדרך כלל הטיעון שהופך אותם בעיני אוהדיהם לגדולים בהיסטוריה קשור ליציבות ולסטטיסטיקה. מספרי תארים.



אני משער שאנשים יזדעקו כאן להגן על "הגדול" שלהם. אני לא בא לחלוק על גדולתו של מישהו מאלו. אני רק אומר לכם שההייפ התקשורתי-תרבותי סביבם נבע מההישג הסטטיסטי ולא מהיכולת האמיתית. ראיתי את זה השנה בווימבלדון. זכיה או אי זכיה של פדרר בתואר ממש לא צריכה לשנות כלום בהתייחסות אליו. במיוחד שהגמר המותח להפליא היה דל להפליא מבחינת טניס. אבל בעודי עסוק בפרידה מכמה עיתונאים שהכרתי במהלך הטורניר כבר יצרו איתי קשר ממחלקת הדעות של העיתון. נודע להם שטניסאי שוויצרי הוכתר זה עתה כגדול מכולם בכל הזמנים.



ברמה יותר אמיתית ומעשית אנשים מצביעים על היציבות של פדרר (כמדומני 22 הופעות רצופות בחצאי גמר של טורנירי גרנד סלאם). בדומה ידוע רצף הקאטים של טייגר וודס והעובדה שכמעט לעולם איננו שומט יתרון ביום האחרון של טורניר מייג'ור. ולגבי שומאכר יכולתו לזכות בפול-פוזישן ולשמור עליו במירוץ. ולגבי פדרר אלו הופעותיו הרצופות בחצאי גמרים וגמרים. ולגבי לאנס ארמסטרונג הביצוע המושלם של התכנית הקבוצתית, מבלי שיטריח עצמו לזכות ביותר מדי ימי רכיבה אינדוודואלים.



ואת זה אני מייחס לתעשיתיות של הספורט ולעלייה הדרמטית בסכומי הכסף של ספורט. היכולת של המערכת של הספורטאי לנטרל תקלות  הצליחה "לזקק" את הספורט לעניין של יכולת נטו. וכשרק יכולת נטו קובעת הכשרון הוא באמת אלמנט מכריע.



כמה סיפורים שלא נתקלנו בהם בעשור הזה: הספורטאי הגדול בעולם מורחק מספורט בגלל דעותיו הפוליטיות לגבי מלחמה. הטניסאי הגדול בהיסטוריה לא משתתף שבע שנים רצופות בטורנירי גרנד סלאם בגלל שהוא עובר למקצוענות. הטניסאי הטוב ביותר בתולדות ווימבלדון נשרף מנטלית. הכדורגלן הטוב בעולם לא משחק שנתיים בגלל פלישה לארצו וממשלת הבובות שמוקמת בארצו לא נותנת לו שחרור. הנהג הטוב בעולם מפסיד מרוץ פורמולה-1 כי בתחילת השבוע הוא משתתף במרוץ בצרפת בסבב אחר ולאחר מכן נוהג לאיטליה להשתתף במרוץ הפורמולה. כוכב מנצ'סטר יונייטד מתפרק לחתיכות כי איש לא מטפל בבעיית השתייה שלו. השחיין הטוב בעולם פורש בן 23 כי הוא ילד יהודי טוב והולך ללמוד להיות רופא שיניים. למי שלא זיהה: אלו סיפוריהם של עלי, לייבר, בורג, פושקש, פאנג'יו, ג'ורג' בסט ומרק ספיץ. שהם רק חלק מהרבה סיפורים אחרים.



ואגב, אחת הסיבות ליציבות הקוסמית הזו של ספורטאי על היא שהם מנוטרלים לחלוטין מאיזשהי משמעות לא ספורטיבית. גם כשיש להם כאילו משמעות – כמו טייגר וודס או האחיות וויליאמס – עוטפים לנו את המשמעות במעטפת מסחרית. ארכיאולוגים שחשפו בשנת 3200 פוסטרים של נייקי הגיעו למסקנה כי היה מדובר בארגון בינלאומי לקידום ילדים נזקקים.



טוב, אני לא רוצה להיות אנטי. אשרנו שאנחנו רואים את הספורטאים ברשימה שלמעלה. אני רק אומר שחבל שאנשים כבר לא נהנים מספורט אם הגדול מכולם בכל הזמנים לא משחק.

שנה טובה!!!
על מידתיות

104 Comments

גיל 1 בינואר 2010

שכחת אולי את הקווטרבק הכי גדול בכל הזמנים -מאנינג, ושחקן ההגנה הטוב בכל הזמנים ריי לואיס (למרות שעל שניהם יש ויהיה כנראה ויכוח). וגם ספורטאי השנה משום מה לא הוזכר (אולי בגלל שהוא יחסית צעיר?).

אני חושב שלא במקרה כל הספורטאים שציינת באים מענפי ספורט אינדיבידואליים (ארמסטרונג החריג היחיד וגם הוא הספורטאי הכי אינדיבידואלי בספורט הכי קבוצתי). קל יותר לזקק את הכישרון שלך לענף אישי. שיטות האימון השתפרו, הסמים השתפרו, ההכנה הפכה למותאמת אינדיבידואלית.

בעיניי, העשור הזה משקף את סוף עידן התמימות בספורט. אם פעם חשבנו שספורט הוא דבר טהור, כל השערוריות שהיו העשור הזה פוגעות בי כצופה בהנאה ויקח זמן להתרגל לזה שיש הרבה מעבר למה שרואים על המגרש. בהקשר הזה, ESPN עשו סיכום עשור משלהם וחלק ניכר ממנו מוקדש לדברים שמחוץ לספורט עצמו:

http://www.youtube.com/watch?v=mVPmytPpcHs

רונן דורפן 1 בינואר 2010

גיל – דווקא אני מרגיש שמאנינג לא נחשב בעיני הציבור כגדול מכולם בכל הזמנים. ואתה צודק: זו תופעה של ספורט אישי. גם ארמסטרונג בסופו של דבר הוא בספורט אישי (כלומר שאת הגביע נותנים לבודד ולא לקבוצה).

גיל 1 בינואר 2010

עדיין לא..אבל חכה עד שהוא יפרוש. אגב, מבין כולם שציינת אני חושב שפדרר הוא בעל הסיכויים הגדולים ביותר להיות מנושל ממעמדו בזמן הקרוב.

גלן 1 בינואר 2010

גיל- אני אתעלם מהפרגרפה הראשונה שהיא פרובוקטיבית בעליל. מה ששמתי לב בקליפ (ואולי פיספסתי מישהו מרוב הגודש?) זה שהכדורגלן היחיד שם הוא בקהאם. ווכמובן מאמן הכדורסל נשים שלנו נתן את ההצגה הכי טובה ובהחלט ראוי לקליפ משלו
http://www.umhoops.com/2008/02/29/damn-rebounds/

זיזו 1 בינואר 2010

גיל
לא יהיה ויכוח.

מיכאל 1 בינואר 2010

גם אני שמתי לב שב 6:12ד' סיכום של ESPN היתה פחות משניה אחת שהוקדשה לענף הכדורגל. הכי פופולרי בעולם ? אופס…

אחד שמקור משפחתו בטראנסילבניה 1 בינואר 2010

אם כדורגל הוא הענף הפופולארי בעולם, לאחריו, לבטח, קריקט (תת היבשת ההודית, אוסטרליה, בריטניה, הודו המערבית, דרום אפריקה, פקיסטן, סרילנקה). בהודו, סרילנקה, פקיסטן, אוסטרליה, משחק זה עדיין דת.

לא מצויין שחקן אחד – למען לתקן זאת אעלה לגבי העשור (כמה טיפשי…) את שמו של שיין וורן, ולמביני דבר קווין מקגרא, וכן מוראלי. לגבי חובטים הרי ישנם מספר שווים ברמה.
לגבי כל הזמנים, למרבית האירוניה, זה קל יותר – לפחות בצמצום הרשימה בין יודעי דבר (ואני לא ביניהם). מהם וממה שראיתי, ברדמן ללא ספק, ובריאן לארה.

כל זה נכתב למען ה"צדק הגלובאלי", ולמען קידום יציאתנו מאותה ראייה פרובינציאלית שאנו בצדק תוקפים את האמריקנים. ובוודאי קריקט, אם וודס הוא מועמד רציני בענף שאחדים בכלל אינם רואים בו ספורט (ואני ביניהם).

אילו ידע איש עסקים ישראלי משהו על קריקט סיכוייו למכור טיל ללא מערכת הנחיה להודים היו עולים פי כמה מונים במקום שיחוד פקידים הודים.

רועי פ 3 בינואר 2010

אני מניח שהתכוונת לגלן מקגרא.

וכן, יש הרבה אמת בפיסקא האחרונה שלך.

דותן 1 בינואר 2010

רונן, משום מה אין ייצוג לנבא בשום רשימה – ואני חייב להגיד שלהוציא את התדמית מחוץ למגרש – קובי מאוד מאוד מרשים – לא רחוק ממיקל, בגמה אספקטים (קליעה לדוגמא) הוא אפילו יותר מרשים – רק שלדעתי לא היתה לו מערכת יחסי הציבור של אלוהים… בכל אופן כנראה שקובי ראוי להכנס לרשימת הגדולים של העשור עם 5 אליפויות

בר שושני 1 בינואר 2010

מה שאין לקובי ויש למייקל, זה האופי המיוחד שהיה לגדולים-באמת. כי קובי תמיד דרש שזה יהיה קודם כל הוא ואחר כך כולם. ואם זה לא ככה אז הוא יפרק את הקבוצה, יזרוק את המאמן ויצעד שנתיים במדבר הספורטיבי רק בשביל שידעו שהוא יכול לקלוע.

ואם זה אומר לעשות שביתה איטלקית על הפרקט כי מבקרים אותו, אז הוא יעשה את זה. כדי שכולם יראו שהוא צריך לזרוק הרבה.

לג'ורדן מעולם לא היתה תצוגת נפל מזעזעת כמו שהיתה לקובי בשתי הסדרות שהפסיד – מול בוסטון ומול דטרויט, והוא שיחק מול קבוצות הגנה מרשימות לא פחות מהסלטיקס והפיסטונס החדשים (פרטים אצל צ'אק דיילי ופט ריילי).

זה מה שהופך את ג'ורדן לג'ורדן. לא העובדה שהוא קלע מליון נקודות וזכה בעשרים גביעים. זה האופי הזה, של האיש שמעולם לא הפסיד ולא יכול היה להפסיד (ובוא נשכח ביחד מהאפיזודה בוושינגטון ששייכת למימד אחר לגמרי באגדה שהיא ג'ורדן).

מה שהופך את ג'ורדן לג'ורדן זה קודם כל הפן המנטלי, ורק אחר כך היכולת לעשות דברים על המגרש. זה משהו שאין לקובי וכנראה כבר לא יהיה לו ברמה של ג'ורדן – הגמרים האלה והשביתה האיטלקית והפירוק של השושלת תמיד ירדפו אותו בעיני.

"My doctors said they call my kidney stone Kobe because its not passing" — Phil Jackson

רונן דורפן 1 בינואר 2010

דותן – ראשית, אין חמש אליפויות אלא ארבע. שנית, אליפויות ככוכב הקבוצה יש בדיוק אחת וייתכן שלאחר דיון מתיש שאין לי כוח לנהל אותו אז אחת וחצי. אבל הרשימה היא לא ספורטאי העשור אלא שספורטאים שבמהלך העשור החלו להתייחס אליהם כגדולים בהיסטוריה בתחומם. ושלישית, כדורסלן העשור הוא לדעתי טים דנקן – למרות שלשאקיל ובראיינט אליפות אחת יותר. אחרי הכל – הם היו באותה קבוצה בשלוש מהאליפויות.
לגבי עניין מייקל ג'ורדן אינני שותף כלל לדעתך שהיה פה איזשהו אלמנט של יחסי ציבור. הוא השחקן הטוב בהיסטוריה בהפרש משמעותי מאד על כל כדורסלן אחר שראיתי (לא ראיתי את ראסל וצ'מברליין).
הוא גם הספורטאי בספורט הקבוצתי הכי ווינר בהיסטוריה.

טל 1 בינואר 2010

בהקשר הזה, מענין לראות שדווקא בכדורגל מקמצים הרבה יותר במתן סופרלטיבים בסדר הגודל הזה. אם תתנו לפרשנים מכל העולם לעשות רשימה של עשרת הכדורגלנים הגדולים בהיסטוריה, יש לי תחושה שבסיכום התוצאות לא תמצאו יותר משחקן אחד, גג שניים (זידאן ואולי אולי רונאלדו הברזליאי) שהיו בשיא הקריירה שלהם במהלך 20 השנים האחרונות.

רונן דורפן 1 בינואר 2010

גיל – אלא אם דברים ישתנו משמעותית בפלייאופים הקרובים הוא יושווה לבריידי ולפארב. לא למונטנה.

רונן דורפן 1 בינואר 2010

טל – אני עומד להתייחס לזה בקרוב. זה לא עניין כדורגל. זה עניין ענפים קבוצתיים עם מה שאני קורא לו "בשלות דמוגרפית". גם בבייסבול וכדורסל איש לא הכתיר גדול מכולם בעשור הזה. כמעט כל הענפים שציינתי פה הם ענפים עדיין בדומיננטיות לבנה אירופאית ואמריקאית. אז שהתחרות העולמית לא מלאה יחסית קל לאנשים להתעלות על מה שעשו קודמיהם.

גיל 1 בינואר 2010

רונן, אני חושב שהוא עקף את בריידי בסיבוב. הפציעה של בריידי, היכולת הבינונית השנה לעומת ההתעלות של מאנינג עם תופסים אנונימיים ובעיקר היציבות שלו לאורך שנים עושים את ההבדל. מבחינת שיאים והשגים הוא עולה על פארב אבל בשורה התחתונה אתה כנראה צודק. קשה יהיה להשוות אותו למונטנה או מארינו כי מדובר כנראה בדור אחר. וזה מעלה שאלה מעניינת: אלו ענפי ספורט יראו לנו שונים לגמרי בתום העשור הבא? לדעתי הפוטבול הולך להשתנות בצורה הקיצונית ביותר ולא בהכרח לטובה. גם ככה הוא מוטה היום לטובת התקפות ועם כל המחקרים על פגיעות הראש זה יהיה אפילו קיצוני הרבה יותר.

תושב חוזר 2 בינואר 2010

אם מנינג לוקח סופרבול השנה עם הקבוצה הדי בינונית שלו, אין לי ספק שהוא טס לראש הרשימה. אם, כפי שאני צופה, לא כך יהיה – הדיון יימשך עוד ועוד

לאוניד דורושנקו 1 בינואר 2010

לדעתי זה בכלל לא מפתיע שבעשור אחד הופיעו כל כך הרבה "טובים בכל הזמנים" אם תיקחו בחשבון את המקצוענות הטוטאלית שקיימת רק 30 -40 שנה ברוב ענפי הספורט פלוס גדילת האוכלוסיה כך שסטטיסטית אמור להיוולד "הטוב ביותר בכל הזמנים" בצורה תכופה יותר פלוס כניסתן של אוכלוסיות ענקיות לענפי ספורט שפעם לא לקחו חלק בהן.
הצפי שלי שבעשור הבא יהיו עוד יותר "טובים כל הזמנים" וגם בענפים שלא כיכבו בעשור זה כענפים שהופיע בהם "הטוב ביותר בכל הזמנים":הוקי,כדוריד,כדורגל,כדורסל(לברון!!! בניקס!!!!!!!!!)קריקט.

אני מקווה שלא כתבתי יותר מדי פעמים "הטוב בכל הזמנים"… :)

גיל 1 בינואר 2010

בענפים קבוצתיים היה קל יותר להיות פורץ דרך בעבר. הרי את פלה בכלל לא הכירו כמעט כשבא לשחק במפעלים בינלאומיים והיה לו יתרון עצום על אחרים. היום כשכל שחקן קבוצתי מנותח עד לרמת מה הוא אוכל לארוחת בוקר, קשה להשיג יתרונות גדולים. במובנים רבים, זה מה שהופך שחקנים כמו מסי, רונאלדו, בריאנט או לברון לעצומים כל כך. אתה יודע הכל עליהם ואתה לא יכול לעשות יותר מדי נגד זה.

טל 1 בינואר 2010

בכדורסל לא הזכירו כי זה מופרך לחלוטין ובכל זאת הזיכרון שלנו לא עד כדי כך קצר. אבל תחכה 5-10 שנים וגם זה יגיע, מגובה בטענות ש"ג'ורדן היה טוב לתקופתו".

יש לפחות שלושה שחקנים (בעתיד ארבעה ואולי חמישה) שאנשים רואים כמועמדים לגטימיים לעשרת הגדולים בהיסטוריה ושיא הקריירה שלהם היה בעשור הראשון של שנות ה2000.

רונן דורפן 1 בינואר 2010

לאוניד – אתה צודק בעניין הדמוגרפי (שגם כתבתי על כך לטל). אבל בדיוק בגלל זה דווקא בכדורסל וכדורגל אני לא בטוח שיופיע שחקן כזה. כי הענפים הללו, בעיקר כדורגל, בבשלות דמוגרפית כבר ממזמן.

טל 1 בינואר 2010

דווקא כדורגל לא נמצא בבשלות דמוגרפית מכוון שהאתלטים הטובים בעולם (השחורים האמריקאיים) לא משחקים בו.

רונן דורפן 1 בינואר 2010

טל – ביום שאשמע "שג'ורדן היה טוב לתקופתו" אני פורש למנזר בטיבט. אבל אתה צודק – זה יגיע…

גיל – אגב, אני חושש שהשערוריה הגדולה בעשור עוד תחשף. פרשיה שהשלכטרגייט תחוויר לעומתה.

טל 1 בינואר 2010

אתמול בשידור סיכום העשור של ערוץ הספורט שימי ריגר הצהיר שסטיב נאש הוא הרכז הכי דומיננטי שהוא ראה מאז אוסקר רוברטסון.

גיל 1 בינואר 2010

רונן, יש משהו שאתה יודע שאתה לא מספר לנו?

אגב, קל יותר להכתיר מי הכי גדול בענפים אישיים שם ההישגים קלים יותר לספירה. גם המגמה של הדגשת ספורטאים בודדים אפילו כאלו שמשחקים בקבוצה היא חלק מזה.

תושב חוזר 2 בינואר 2010

זה מזעיר לי – מישהו יודע מה קרה עם שערורית מכירת המשחקים שדווח עליה לפני כמה שבועות (דובר על מאתיים משחקים, בעיקר בגרמניה. כל העסק קצת מושתק מאז, לא?

רונן דורפן 1 בינואר 2010

טל – הכדורגל בקלות נמצא בחלוקה הדמוגרפית הגדולה ביותר. ללא תחרות דמוגרפית קרובה. ואם אתה מתעקש על עניין גנטי – השחורים האמריקאים הם ממערב אפריקה. כבר ראינו אותם – דרוגבה, יוזביו וג'ורג' וואה. וגם כאלו שהם צאצאי עבדים משם – פלה, רונאלדינו וכו'. הרבה שחקנים בבריטניה הם מהמוצא האתני של אוסאין בולט. כך שאין בסיס אמיתי לטענה שלך.

גלן 1 בינואר 2010

אני נוטה לראות את זה כעשור מבאס ומשעמם בספורט. אני מוכן לנוסחה שמבטלת את העניין הכרונולוגי (ככל שעולים בגיל כבר סף הרגוש נמוך יותר) ועדיין זה לא זה. נדמה לי שהענף היחידי שאני מאמין ברנסנס שלו זה טניס בגלל יריבות מיתית. בכל השאר כמו שכתבתי אתמול נוצר דור צרכני ספורט שלא מתעניין בהפתעות ומעדיף לתת מראש כל יתרון מובנה שיצור לו מין טייגרים כאלו או אחרים. מפה באה החליפה של השחיינים, הסבלנות היחסית של אוהדים לסטרואידים, חוקי הפוטבול החדשים ועוד. ספורט שניסה לשדרג את עצמו עם חוקים אינטיליגנטים (הוקי) נפל (כן אני יודע שיש עוד מיליון סבות)
בקיצור הכותב המהולל (בלי טיפת ציניות) והמחכים גיל הוא מגיב העשור שלי ומייצג את רוח הדור.

רונן דורפן 1 בינואר 2010

גיל – רק שהספירה בקלות משקרת. אין לי שום בעיה עם מי שאומר לי שפדרר הוא הגדול אי פעם. אני נוטה לחשוב שיש סיכוי רב לכך. רק הטיעון של 15 טורנירי הסלאם הוא טיעון מאד לא טוב לכך. כי לייבר ישב בחוץ שבע שנים בהם היה זוכה בלי שום שאלה בלפחות כעשרה נוספים על ה-11 שיש לו.

אגב, לסבב המקצועני של שנות הששים היו מקבילים לטורנירי הסלאם – ולייבר זכה כמעט בכולם בשנים הללו.

גיל 1 בינואר 2010

LOL גלן, אני מקבל את זה בתור מחמאה. אני חושב שכשנעשים זקנים כמונו סף הריגוש יורד. אפשר לראות את זה בצורה הפוכה, דרך כאבי הלב הספורטיביים. בפרספקטיבה היסטורית, ההפסד של ברזיל לאיטליה במונדיאל 82 כואב הרבה יותר מאשר המהפך של הרד סוקס נגד היאנקיס או הפסד של הקולטס לסן דייגו שנה שעברה. אנחנו יותר ציניים ובתור אוהדים רואים בספורט בידור יותר מאשר תחרות ספורטיבית במקרים רבים.

גיל 1 בינואר 2010

רונן, לא חולק עליך. פדרר הוא אולי הטניסאי שהיה הכי טוב בכל המגרשים בממוצע, אבל בכל משטח אפשר למצוא מישהו שבשיאו היה טוב ממנו (סמפראס על דשא, נדאל על חימר אולי במשטחים קשים יש לו קייס).

טל 1 בינואר 2010

רונן, במבחן המציאות אין בספורט האירופאי אתלטים ברמה של לברון ג'יימס, כולל אלה שמגיעים מאפריקה. אין שם שחקנים שרצים 100 מטר ברמה של גמר של אולימפי או שמנתרים (בפוטנציאל) יותר טוב מאלוף העולם בקפיצה לגובה. וברזיל זו דוגמה מצוינת, כי למרות שלכאורה המוצא האתני והמקור להגעתם הוא דומה, בפועל הברזילאים שחומי העור פחות אתלטים ממקביליהם האמריקאיים.

רונן דורפן 1 בינואר 2010

טל- השחור הברזילאי הילד משחק כדורגל. השחור האמריקאי הילד מרים משקולות כדי לשחק פוטבול. אז אין כאן שום השוואה.
הרבה שחקני ליגה אנגלית שחורים הם מהמוצא האתני של אוסאין בולט. גם הוא יכול היה להיות שחקן כדורגל.

אבל בעיקר אתה שוכח דבר פשוט – כדורגל הוא משחק בו הקואורדינציה חשובה בהרבה מהאתלטיות. דוויט יורק היה טרינידדי – מדינה עם כוכבי אתלטיקה לא פחות גדולים (בממוצע) מארצות הברית. אבותיו הגיעו לטרינידד בדיוק באותן ספינות עבדים איומות של אבותיו של אייברסון. הוא היה שחקן יוצא מהכלל, למהירות ולכוח שלו הייתה משמעות, אבל הוא לא היה יוהאן קרויף או זידאן.

בפוטבול (הענף בו משתתפים מרבית השחורים האמריקאים) מספיק להיות בעל נתונים פיזיים ומוסר עבודה ורוב התפקידים זמינים לך. כדורסל לא רלוונטי כי ארבעה מחמשת התפקידים חסומים בפני 99% מהאוכלוסיה. אז מה אם לברון ג'יימס היה משחק כדורגל. הוא היה גדול וגמלוני ולא היה עומד בקצב המשחק.

אתה יכול להגיע בדיוק למסקנה הפוכה: השחורים האמריקאים הצליחו בעיקר בענפי כדור שאינם פופולארים בשאר העולם. זו אינה דעתי – לדעתי יש בהם כשרון בשכיחות יותר גדולה – אבל אין שום סיכוי שהיו משתלטים על הכדורגל כפי שהשתלטו על הכדורסל. הם היו מהווים אחוז סביר מהשחקנים הטובים.

אגב, גם בייסבול הוא ענף בו האתלטיות חשובה פחות מהקואורדינציה. ואין שליטה של שחורים ברמות של כדורסל או פוטבול – אלא רק שכיחות מעבר לחלקם באוכלוסיה. יפנים והיספנים מתחרים בהם בכבוד רב.

טל 1 בינואר 2010

די בטוח שלברון ג'יימס יותר מהיר מתיאו וולקוט (או לפחות בעל אותה סדר גודל של מהירות), כך שלא ברור על מתבססת הטענה שלך שהוא "לא היה עומר בקצב של המשחק". יש שחקני כדורגל לא מעטים (חלקם מעולים- זלטאן למשל) באזור ה 1.95 ומעלה.

טל 1 בינואר 2010

אם פיטר קראוץ' משחק כדורגל (ואפילו בנבחרת אנגליה) גם לברון ג'יימס יכול ובטח שחקנים יותר נמוכים. שלא לדבר על שחקני הפוטבול בעמדות מסוימות.

העובדות הן שהשחורים האמריקאים שולטים בכל ענף ספורט שבו הם מתחרים, כולל טניס נשים (ענף שבו יש להם בערך שתי טניסאיות) וגולף גברים (שחקן אחד).

רונן דורפן 1 בינואר 2010

טל – העובדה היא שאנשים עם המרקם האתני של שחורים אמריקאים מתחרים בכדורגל ולא שולטים בו. העובדה היא שטייגר וודס הוא יותר אסיאתי משחור ואין ביכולתו כמעט שום מרכיב אתלטי.

לגבי האחיות וויליאמס מדובר באמת בענף בו ליתרון האתלטי של שחורים (כוח מתפרץ) יש יותר משמעות. אבל אל תשכח שהן משתייכות למדינה שנעלמה מטניס הנשים (מלבדן) – אז משהו בשיטת האימון של ארצות הברית בוודאי לקוי.

שלא תטעה – יש ענפים בהם שחורים אמריקאים הם בעלי יתרון. פוטבול הוא דוגמא. אבל זה לא כל ענף ורמת השליטה שונה מכל ענף.

ואתה יכול לראות את זה הפוך? איזה אחוז מהגבוהים הברזילאים משחק כדורסל?

בנוסף – קראוץ' נראה לך מוגבל? אני מבטיח לך שאם תראה אותו משתעשע עם כדור באימון תראה קואורדינציה יפה שלא תראה במידל-ליינבקר הממוצע.

רונן דורפן 1 בינואר 2010

טל – אני מאד אופתע אם לברון יקדים את וולקוט בריצת 100 מטרים. אל תשכח שעם כל הכבוד להערכות שלך – מעולם לא ראית אותו רץ יותר מ-28 מטרים.

אבל חוץ מזה החוכמה בכדורגל היא לא לרוץ 100 מטרים בעשר שניות. אלא לרוץ מרחק דומה לרץ מרחקים ארוכים (ענף בו השחורים האמריקאים לא הוציאו שום רץ משמעותי כי מבנה גופם לא מתאים לכך) ולשלב בתוך הריצה הזו המון ספרינטים של חמישים מטרים.

במשחק כדורגל רצים 12 קילומטר. במשחק פוטבול פחות מקילומטר. משחק כדורסל באן.בי.איי הוא ארוע שמשוחק בקצב מאד נמוך יחסית לכדורגל.

אבל העיקר הוא אחר: גדולה בכדורגל היא אחרת. בעוד בכדורסל הכוכבים הגדולים עולים אתלטית על תקופתם -בכדורגל זה לא ככה. אתלטיות היא לא אלמנט כל כך מכריע.

תשווה רגע בין שנייים מהגדולים ביותר. איזה אחוז מגדולתו של ג'ורדן הוא אתלטי? גדול מאד. קשה להאמין שהיה הטוב בהיסטוריה אם היה 1.80. איזה אחוז מגדולתו של מראדונה הוא אתלטיות? קטן מאד.

טל 1 בינואר 2010

אני יודע שקרל מאלון בשיאו (הפיזי) רץ מאה מטר באזור ה 11.6 שניות. לאור זה, אני אהיה מאד מאד מופתע אם לברון לא יכול לעשות לפחות שניה פחות (שזו התוצאה של וולקוט, לא?).

אפשר להפוך את הטענה שלך. הרי אם השחורים האמריקאים לא היו משחקים כדורסל היית יכול לטעון שסטיב נאש הוא השחקן הטוב בעולם, למרות חוסר האתלטיות שלו. שלא לדבר על לארי בירד שהוא מהגדולים ביותר כולל השחקנים שחומי העור.

טל 1 בינואר 2010

רונן, גם בNBA אתה יכול לראות שהשחורים הארופאיים פחות אתלטיים ממקביליהם האמריקאים, למרות המוצא האתני הדומה לכאורה ןלמרות שהם אתלטים מצוינים בפני עצמם.אפשר התווכח מה הסיבה לזה, אבל זה המצב.
לקראוץ' יש קורדינציה מצוינת לגובהו (ולכדורגלן אנגלי..), אבל בהשוואה ללברון הוא כלום ושום דבר.
אגב, לא טענתי שהם היו שולטים בכדורגל במובן שהם היו זוכים בכל אליפות עולם. כדורגל מטבעו הוא ספורט יותר קשה לשליטה, בגלל המאפיינים שלו כמשחק. מצד שני אני די בטוח שהם היו הופכים את ארצות הברית למעצמת הכדורגל מספר 1 בעולם.

רונן דורפן 1 בינואר 2010

טל – כדורסל הוא כל כך אזוטרי באוכלוסיות השחורות של אירופה ששאי אפשר לעשות השוואה אמיתית. כשכל השחורים הצרפתים יפנו לכדורסל נוכל להשוות באופן יחסי. אתה משווה עשרות מליונים שחולמים על כדורסל מילדותם באמריקה, כשעדיין 99% מהשחורים הצרפתים או האנגלים לא נוגעים בכדורסל בילדותם.

ועוד בעניין מכשול הגובה. קראוץ הוא יוצא מהכלל. קח למשל שתי מעצמות כדורגל בהן יש המון אנשים גבוהים מ-2 מטרים – הולנד וקרואטיה-סרביה-מונטנגרו. ועדיין מעטים מאד מהם מצטיינים בכדורגל. השחורים האמריקאים שאתה מאמין שיצטיינו בכדורגל נמצאים אולי בפוטבול. לא בכדורסל.

טל 1 בינואר 2010

לפחות בצרפת הוא ממש לא שולי. מבחינת משחקי כדור (לשיטתך) מה כבר האופציות של צרפתי בגובה 1.95+? להיות שחקן כדורסל, כדורעף או כדוריד. לפחות מבחינת כסף ופרסום, כדורסל האופציה הטובה ביותר בהפרש ענק.

רונן דורפן 1 בינואר 2010

טל – הוא כמעט אפסי יחסית לארצות הברית.
וזה פשוט לא עובד כמו שאתה מתאר. 99% מהילדים משחקים את המשחק שמשחקים ברחוב שלהם. ולא עושים בדיקה איפה מרוויחים יותר כסף.

כדורסל הופיע בין השחורים הצרפתים אולי בשני העשורים האחרונים. אתה לא יכול להשוות למסורת הכדורסל השחור. בדיוק כפי שארצות הברית לא תדביק את מאגר הכשרון של ברזיל בפחות מ-50 שנה.

רונן דורפן 1 בינואר 2010

טל – אבל נאש לא באמת היה השחקן הטוב בעולם. אף מאמן שפוי לא היה לוקח אותו בדראפט לפני פנומן אתלטי כמו שאקיל או בראיינט. ומראדונה כן היה נלקח ראשון בדראפט הדמיוני.

כי בכדורסל אתלטיות היא עניין גורלי. ובכדורגל לא.

טל 1 בינואר 2010

רונן, השאלה היא מאיפה את תוקף את המצב. הטענה שלך היא שהעובדה שמראדונה הוא השחקן הגדול בדורו למרות חוסר אתלטיות, מוכיחה שבכדורגל אין לאתלטיות חשיבות דומה לענפים אחרים. באותה מידה אפשר לטעון שמראדונה יכל להפוך לשחקן מספר 1, בגלל שהמשחק שלו לא שוחק על ידי האתלטים הטובים ביותר. הרי אם האפרו-אמריקאים לא היו משחקים כדורסל, נאש היה השחקן הגדול בדורו והיית יכול להגיד על הכדורסל את אותו הדבר. האמת היא כנראה איפשהו באמצע.

רונן דורפן 1 בינואר 2010

טל – אבל משחקים אתלטים מעולים כדורגל. ומבחינה פנימית אפשר לראות השפעה נמוכה של אתלטיות לעומת השפעה גדולה בכדורסל.

ובכל אופן – גם לשיטתך פוטבול הוא איפה שנמצאים הכדורגלנים בפוטנציה. לא כדורסל. כי אפשר לראות שגם במדינות כדורגל מובהקות כמו הולנד וקרואטיה גבוהים מאד (205 וצפונה) לא מצליחים אלא במקרים נדירים ביותר. אפילו במדינות שאין בהן כדורסל כאופציה.

נאש הוא לא הכדורסלן הלבן המצליח בהיסטוריה. לארי בירד הוא כן בעל נתונים של 2.06 מ'. אני מקווה שאנחנו לא מנהלים ויכוח לגבי השאלה אם גובה חשוב לכדורסל?

כדורסל באופן כללי הוא לא ענף שמתאים לדיונים הללו. אפילו שחקני "כשרון" כמו בראיינט וג'ורדן משתייכים לאחוזון הגבוה באוכלוסיה. מעבר להם זו אזוטריה של נאש ואייברסון (להזכירך – אפס אליפויות במשותף).

נאש מעולם לא שיחק במשחק כדורסל בעל חשיבות אמיתית.

טל 1 בינואר 2010

כתבתי – האמת היא באמצע. שזה אומר: מצד אחד בכדורגל אכן יותר קל לחפות על נחיתות פיזית. מצד שני, הוא לא משוחק על ידי האתלטים הטובים ביותר שהם (בהכללה כמובן) האפרו-אמריקאים.

טל 1 בינואר 2010

לא כתבתי שנאש הוא השחקן הלבן המצליח בהיסטוריה. כתבתי שהוא השחקן הלא אפרו-אמריקאי הטוב ביותר היום, או יותר מדויק, בעשור האחרון (ביחד עם נוביצקי).

אייל 1 בינואר 2010

דרך אגב, מעניין שבשחמט תחילת העשור שהסתיים זה עתה סימנה דווקא את סופו של עידן שבו שלט שחקן-על דומיננטי שנחשב ל"גדול בכל הזמנים" (קספרוב, שהפסיד את תואר אלוף העולם ב-2000, שלט מאז 1985, ובעשור שלפני כן קרפוב הפגין דומיננטיות דומה); מצד שני, יכול להיות שבעשור הבא המצב ישתנה מבחינה זאת שוב בגלל קרלסן, שברשימת הדירוג הרשמית הראשונה של העשור החדש (http://ratings.fide.com/top.phtml?list=men) ניצב, בגיל 19 (ובפעם הראשונה) במקום הראשון. אין ספק שהתגובות של הרבה חובבי שחמט לעלייה המטאורית שלו מעידות על רעב להערצת סופר-סטארים שהתפתח מאז פרישת קספרוב…

רונן דורפן 1 בינואר 2010

טל – קודם כל יש שחורים אמריקאים שמשחקים. אבל אפילו בתוך הכדורגל האמריקאי הם לא עדיפים על לבנים אמריקאים.
בכל מקרה, אם לחזור לתחילת הדיון. כדורגל הוא בקלות הענף עם הבשלות הדמוגרפית הכי גדולה בגלל כמויות המשתתפים. העיקר בבשלות דמוגרפית הוא לא גנטיקה, אלא עומק התחרות.

טל 1 בינואר 2010

מספר השחורים האמריקאים שמשחקים כדורגל הוא הרבה יותר שולי ממספר השחורים הצרפתים שמשחקים כדורסל. בכל מקרה, אני לא מסכים איתך מהסיבה שציינתי- הוא לא משוחק על ידי האתלטים הטובים ביותר בעולם. אבל אפשר להתווכח על זה בלי סוף.

רונן דורפן 1 בינואר 2010

טל – ראשית, אני מעדיף שאנשים לא מגיבים בשרשורים….

אם שללת בדיון שאנשים מהקאריבים (שדווקא משחקים כדורגל בכמות גדולה באנגליה, צרפת והולנד) הם אפרו-אמריקאים, אז השחקן הלא אפרו-אמריקאי הטוב בעשור הוא טים דנקן. שהוא במקרה הכדורסלן הטוב בעשור. אין שום הבדל אתני בין דנקן לריו פרדיננד, תיירי הנרי ודוויט יורק.

טל 1 בינואר 2010

צודק, שכחתי את דאנקן. שאגב, גם הוא לא אתלט יוצא דופן.

רונן דורפן 1 בינואר 2010

טל – אבל גם יש "חסרון" של אוכלוסיה משמעותית אחת בכדורגל. עדיין אין שום ענף שקרוב אליו מהבחינה הזו.

דנקן כן יוצא דופן בהגדרה – הגובה של 2.10 הוא בשכיחות, נדמה לי, של פחות מאלפית האוכלוסיה. אפילו בין אוכלוסיות מערב אפריקאיות (שזה השם הנכון לכל האוכלוסיות שאנחנו עוסקים בהם- ברזיל, קאריבים, שחורים אמריקאים)

טל 1 בינואר 2010

אתה צודק בזה שכדורסל (ברמות התחרותיות שלו) לא "פתוח" לכלל האוכלוסיה. מצד שני, כדורסל ביחד עם פוטבול, הוא הענף שמשוחק על ידי האתלטים הטובים ביותר. כמו שכבר ציינתי, אפשר לתקוף את זה מכל כיוון שרוצים.

רונן דורפן 1 בינואר 2010

טל – אפשר לתקוף מכל כוון. אבל יש בדיקות השוואתיות מעניינות.

למשל בייסבול נגיש לשחורים כמו כדורסל ופוטבול. הוא משלם כמות דומה של כסף. מבחינת נתונים גופניים הוא דומה (כוח מתפרץ ולא יכולת אירובית)

השליטה של שחורים בענף יותר קטנה. הסיבה? הענף הוא יותר תלוי קואורדינציה מתלוי אתלטיות. כדורגל קרוב יותר לבייסבול מהבחינה הזו. בנוסף לעובדה שסוג האתלטיות שלו היא שונה ממה ששחורים אמריקאים נוהגים להצטיין בו (הרי לא תטען שאם שחורים אמריקאים ירוצו מרתונים הם יצטיינו במיוחד – להיפך, הם יתקשו). שחורים מיוצגים במייג'ור במשך השנים בין חלקם לאוכלוסיה לפי שניים חלקם באוכלוסיה.

טל 1 בינואר 2010

אני לא רואה את הדימיון הגדול בין כדורגל ובייסבול..הרי להוציא תפקידים מאד מאד מסוימים, בייסבול הוא ענף די סטטי במהותו. לעומת זאת בכדורגל (להבדיל מענף הספורט המכונה "כדורגל ישראלי") רצים כל הזמן.

רונן דורפן 1 בינואר 2010

טל – הדמיון הוא קואורדינציה ברמה שונה.
בגדול, תבחין בין ענפים בהם הכדור מתחיל סטטית בידו של השחקן (קליעה לסל, מסירה של קווטרבק) או שהפעולה היא תפיסה פשוטה (פוטבול) או ריצה עם כדור. לבין ענפים בהם אתה מגיב לכדור בתנועה לא בתפיסה אלא בבעיטה או חבטה. זו רמת קואורדינציה גדולה בסדר גדול מהפעולה הקודמת (אגב, גם מבחינה מתמטית החישובים שעושה המוח הם בסדרי גודל יותר גבוהים).

אגב, לגבי בייסבול – הכוונה היא רק לחובטים, לא לזורקים.

טל 1 בינואר 2010

אגב, די בטוח שבדיקה פשוטה תגלה שגם בפוטבול ככל שהתפקיד דורש פחות תנועה / ריצה, כך הדומיננטיות של האפרו-אמריקאים בו יורדת. לא צריך להיות איינשטין (לא אלברט ואפילו לא מאיר) כדי להבין את זה.

רונן דורפן 1 בינואר 2010

טל – נכון, כי הדומיננטיות שלהם היא לא בכל עניין ספורטיבי. אלא רק במהירות כוח מתפרץ וניתור. הם לא דומיננטים בכוח. הם לא דומיננטים ביכולת אירובית. והם לא דומיננטים בקואורדינציה – ולכן אני חושב שלא היו דומיננטים בכדורגל.

דומיננטיות בקוארדינציה היא לדעתי לא גנטית. כתבתי על כך בפוסט על ברזיל. עמים שרוקדים דומיננטים בקואורדינציה – כדורגלנים ברזילאים וטניסאיות רוסיות למשל.

א. 1 בינואר 2010

יש מבחן מאוד ברור לבדיקת איכות הגדולים של העשור הנוכחי והוא מבחן היריבים שלהם.
לוודס לא היו יריבים משמעותיים לאורך העשור.
שומאכר כנהג היה תלוי לחלוטין באיכות המכונית.נהג גדול במכונית גרועה לא יזכה במירוצים ובאליפויות.
האם פדרר היה שולט באותו אופן גם בשנות ה-90 ?
על ארמסטרונג יש סימן שאלה.צריך לקוות שיום אחד תיוודע האמת.
לפלפס בהקשר של שבירת שיאי עולם (ולא של נצחונות) עמדה טכנולוגיה מעוררת מחלוקת.
מייקל ג’ורדן הוא לא תוצר של יחסי ציבור אבל הוא כן תוצר של העובדה שבשנות ה-90 ה-NBA הפך למשחק שעבר מהפכה בכל הקשור לשידורים הישירים ברחבי העולם.אילו היינו מתחילים לראות שידורים ישרים מה-NBA (ואני לא מתייחס לשידורים בערוץ 1 או בערוץ 2 הניסיוני אלא רק לשידורי ה-NBA בערוץ הספורט)רק בתחילת העשור הנוכחי היינו חושבים מן הסתם על קובי את מה שחשבנו בזמן אמת על מייקל ג’ורדן שנכנס לחיינו בתזמון נפלא עם מהפכת הכבלים.
כפי שכבר נכתב בעבר הגדולים העתיקים לא נצפו באופן קבוע בטלוויזיה ולכן היה קל יותר לבנות סביבם מיתוסים.בימים אלה אם מסי או קובי נותנים שנים שלושה משחקים חלשים ברצף אנחנו מיד מתחילים לפקפק בגדולתם.

גיל 1 בינואר 2010

א. תמיד יש שאלה אם מישהו גדול או שאין לו יריבים. לטייגר למשל יש יריגים חזקים יותר מבכל תקופה אחרת. הגולף היום מקצועני לחלוטין והשחקנים הטובים היום היו מנצחים ללא קושי את רוב שחקני העבר. בנוסף, השיאים של טייגר אפשר להקביל אותם רק לאלו של בייב רות' או גרצקי מבחינת הפער של אלו שבאים אחריו. פדרר כנראה היה זוכה בפחות ווימבלדונים בשנות ה90 אבל בהרבה יותר רולאן גארוסים.

טל אנסקי 2 בינואר 2010

סיפור שכן נתקלנו בעשור הזה. כוכב ענק בטורניר הפרישה שלו נושא על גבו את נבחרתו אל גמר המונדיאל, רק כדי להגיב על פרובוקציה לקבל כרטיס אדום.

אייל 2 בינואר 2010

אכן, כשמדברים על החוזק היחסי של יריביו של פדרר בהשוואה לתקופות אחרות, צריך לזכור שהוא, בין השאר, שחקן חימר גדול שאיתרע מזלו לשחק באותה תקופה עם מי שהוא אולי גדול שחקני החימר בכל הזמנים. פדרר הוא אחד מארבעת השחקנים היחידים מאז 68 – לצד נדאל, בורג ולנדל – שהגיעו 4 פעמים רצופות לגמר הרולאן גארוס, והיחידי שהגיע 5 פעמים רצופות לחצי הגמר; כך שאפשר לומר שנדאל מנע ממנו 3 או 4 זכיות ברולאן גארוס (ניצח אותו בחצי הגמר של 2005 ושלושה גמרים רצופים לאחר מכן).

ארנון 2 בינואר 2010

כפי שצויין כבר, כשבוחנים מיהו הגדול ביותר בכל הזמנים יש להחליט על הקריטריונים.
קריטריון מספר התארים – קריטריון נוח מאד בהיותו מדיד לחלוטין, אבל בעייתי בשל הצורך לכמת את רמת המתנגדים. זוהי בעיה מכרעת ולמעשה בלתי אפשרית לפתרון, שבעצם מוצאיה את העוקץ מהקריטריון. אגב, גיל, לדעתי יש להפריד בין יריבים טובים כשיש אלמנט של הגנה-מול-התקפה כמו ברוב ענפי הספורט, לבין גולף שם בסופו של דבר ההישגים הם שלך נטו (כלומר – אם השגת שיא של מספר חבטות מינימלי, זה לא היה קשור ליריבים).
קריטריון נוסף הוא הישגים אבסולוטיים, שיאי עולם וכו', שזה למעשה להגיד "בואו נעשה סימולציה של תחרות בין שחקן X משנות ה-2000 לבין שחקן Y משנות ה-50" – כמובן שכאן עיקר הבעיה נובעת מהתקדמות טכנולוגית ואולי גם מעליה ברמת החיים בכלל והבריאות בפרט. גם כאן יש ענפים שיותר קל למדוד "מי היה מנצח" – כמו אתלטיקה ושחיה, וענפים שבהם יותר קשה (כדורסל, כדורגל, שחמט ועוד רבים וטובים), אבל נראה כי ברוב רובם של הענפים השחקן המוביל היום היה מרסק לחתיכות את השחקן המוביל אז, ככה שגם הקריטריון הזה מאוד בעייתי.

אז עם מה נשארנו?

איש איש עם תחושותיו, זכרונותיו והרגעים שריגשו אותו ויחרטו לנצח בהיסטוריית הספורט הפרטית שלו.
אבל רגע,גם זה תלוי תקופה – הטלויזיה של היום והמיתוסים של פעם עיצבו לנו את הזכרון.

מסקנה – אין קריטריון מוצלח… אבל לפחות יש דיון מענין. שיהיה עשור טוב לכולנו.

רונן דורפן 2 בינואר 2010

א. התחלנו עם מייקל ג'ורדן כאוסף היילייטס. בשלב מסויים בקריירה התחלנו לקבל כל משחק חשוב. ושום דבר לא דהה בו.

ארנון 2 בינואר 2010

אופ-טופיק.
רבע שני, 20 הפרש לקינגס בלוס אנג'לס נגד הלייקרס.
בפעם האחרונה שזה קרה, כולנו זוכרים איך זה נגמר (במיוחד דיואץ' והורי)

יובל (אחר) 2 בינואר 2010

כן. זה העשור הקפיטליסטי ביותר, המהונדס ביותר והמשווק ביותר.
את הסנונית הראשונה היה אפשר לראות כבר ב-"גם רפובליקנים קונים סניקרס" של ג'ורדן בשנות ה-90.

בני תבורי 2 בינואר 2010

עשור בו יונייטד השוותה את מספר האליפויות הוא עשור שחור.
עשור בו ליברפול לא זכתה באליפות, לא היה ולא נברא.

א. 2 בינואר 2010

מה יהיה עם מאמני ה-NBA שמתעקשים לאפשר לקובי לנצח משחקים עם זריקות שלוש מטורפות ?
לא ברור מה עמד מאחורי ההחלטה של ווסטפאל שלא לעשות עבירה ולשלוח לקו את קובי שכמה דקות לסיום החטיא שתי זריקות עונשין.
לעולם לא אבין מאמנים שנמנעים מבחירה באפשרות של שיוויון והליכה להארכה ומעדיפים לקחת סיכון ועוד מול קובי.
עוד משחק נהדר של כספי.
^
גיל,לוודס היו במהלך העשור שני יריבים משמעותיים לפרקי זמן מאוד קצרים – ויז'יי סינג ופיל מיקלסון.

רוני שטנאי 2 בינואר 2010

א. הבעיה כאן לא הייתה רק במאמן אלא בכך שהשופטים מסתכלים חצי שעה על הוידאו כדי לראות אם קובי הוציא את זריקה בזמן, אבל משום מה הם לא רואים שהוא חופשי כל כך כי רגע לפני הוא העיף את רודיריגז לכל הרוחות.גם צוות השידור לא בדיוק מבין מה לעזאזל רודריגז עשה שם – גם הם לא ראו שקובי נתקל בו בטעות . אחרי הדברים של דונהי והדברים ה"מוזרים" שקורים לטובת הלייקרס זה לא ממש מפתיע. נגד מילווקי קובי עושה סיבוב דורס שני שחקנים עם ארבעה וחצי צעדים וזה סל ועבירה , נגד מיאמי כמובן שלא הייתה עבירת תוקף לפני הקלאץ', היום הוא חופשי וקובר שלשה עם הבאזר , ובכלל מדובר כאן בשחקן שמשחק בשנים האחרנות עם אצבע שבורה, או משהו כזה..

מדובר בתכנית בידור לכל המשפחה שסטרן לא ייתן לאף אחד להרוס לו או לחקור קצת יותר לעומק. בדיעבד זה קצת מזכיר לי את ה WWF.

גיל 2 בינואר 2010

א. זה ממש לא נכון. היו לו הרבה יריבים טובים כולל מיקלסון וסינג. השמות זה לא העניין פה אלא האיכות. אם אתה משווה את עומק היריבים היום לעומת לפני 30 שנה, אז אין לזה תקדים. גולף הוא אחד הענפים הכי תחרותיים שיש היום כי המונים משחקים אותו. ועדיין, טייגר גימד את כולם.

אסף 2 בינואר 2010

בטקסט ניכרת חמיצות מסוימת מכך שהיום הסיפורים פחות טובים מפעם.
מה היה הופך את העשור לטוב יותר?
אם שווייץ היתה נכבשת ע"י מדינה מרכז אירופית ופדרר היה מחמיץ 5 שנים מהקריירה שלו?
אם פלפס היה מתמכר למריחואנה בקולג' ופורש מהשחיה אחרי אתונה 2004?
אם טייגר היה נשלח לעיראק ומחמיץ חצי קריירה?
אני חושב שאנחנו צריכים להיות מרוצים שלספורטאי העשור הזה היתה היכולת והרצון להתמקד בספורט בלבד, ולכן הגיעו ליכולות והישגים חסרי תקדים.

אסף 2 בינואר 2010

לגבי קובי – ווסטפאל לא היה צריך לעשות עבירה, הוא היה ביתרון 2 נקודות. פשוט לשמור טוב.
מצד שני, בראיינט עשה היום את המהלך הכי ג'ורדני בקריירה שלו- הוא העיף את רודריגז (ע"ע ראסל 98') לקיבינימאט בלי שריקה.

גיל 2 בינואר 2010

אסף, לא הייתה עבירה. מה שכן, הוא כנרה דרך על קו החוץ. בכל מקרה, מה שנותנים לך תקח. קליעה ענקית שלו במשחק שהקינגס היו צריכים לנצח.

אסף 2 בינואר 2010

גיל – הוא עשה סוג של חסימה נעה, ופשוט העיף את רודריגז מהבלטה שלו. את הדריכה על הקו השופטים לא אמורים לראות בריפליי? הרי הם בדקו את המהלך.
אבל כן, קליעה ענק. בכלל זו עונה מעולה של בריאנט.

cookie-monster 2 בינואר 2010

אופטופיק ***מחכה לפוסט על לידס יונייטד*** : )

זיזו 2 בינואר 2010

הוא באמת אפס, תרמית.
הבעיה היא לא בשופטים ולא במאמן, הבעיה היא בכם.
הבעיה היא שאתם מחפשים בכל דרך להקטין ולהשמיץ כל דבר שקובי עושה.
הבעיה היא שאתם לא מוכנים פשוט להתרווח וליהנות מגדולה.
הבעיה היא שקובי נלקח כמובן מעליו. בחודש האחרון יש לו 3 ניצחונות על הבאזר ועוד כמה בשניות לפני, הוא קולע מעל 35 למשחק והוא עושה את כל זה בגוף שמוחזק בהלחמות ושדכנים ולא מפספס משחק NBA, FIBA או כל מסגרת שתרצו למרות שכבר כמה שנים הוא משחק עמוק לתוך הקיץ (הכי עמוק שאפשר).
להבדיל ממרבית הכוכבים בליגה הוא עושה את כל זה בשני צידי המגרש!
אם כל שחקן אחר היה עושה את זה העיתונות הייתה משפריצה במכנסיים.
*
מה הסיפור שלכם?

רונן דורפן 2 בינואר 2010

זיזו – זה לא נגד קובי. זה בדיוק נושא הפוסט. אנשים לא מסוגלים להעריך מישהו שהוא לא הגדול ביותר בכל הזמנים.

אסף – אתה מפספס. החמיצות היא לא על כך שהיום פדרר לא מחמיץ חצי קריירה. אלא על הזילות של הגדולה בספורט בו כל יום צריך להכתיר גדול מכולם אחר. כמו תכנית ריאליטי.

רוני שטנאי 2 בינואר 2010

זיזו, העיתונות לא ממש מעניינת אותי, וחלקה לפחות זו ששמעתי בכמה שידורים העונה בהחלט משתפכת וממהללת את קובי עד אין קץ. אותי מעניין כל הסיפור שמסביב וה"צדק" של המשחק הזה. האמנם דונהי הוא עשב שוטה אחד ? האמנם כל מה שקורה לטובתה של הלייקרס הוא מקרי ?
ואגב גם אני סבור שג'ורדן עשה עבירה ברורה ביותר על ראסל , אבל על פאול כזה "לא שורקים". ואתה יודע מה , לי זה נמאס כל האיפה ואיפה הזו שכבר יוצאת מכל החורים. לברון הולך לסל כמו שהולכים בקניון אבל הוא לברון אז מותר לו לעשות הכל, ווייד זכה באליפות מלוכלכת אף הוא , ויש עוד אינספור דוגמאות.

אצל הלייקרס זה פשוט כנראה מוגזם מדי עבורי וכנראה שאני שם לב יותר מדי לכל דבר, אבל השיפוט הזה יכול להוציא מהכלים וזו לא הפעם הראשונה ולא האחרונה.

למען הסר ספק, קובי לטעמי הוא שחקן עצום ובין הגדול.
ים בתולדות המשחק. הוא שחקן שהייתי רוצה לראות אותו עם הכדור בכל סוף של משחק, הוא עולה מהבחינה הזו על כל שחקן בעשור האחרון ובפער עצום. קובי מסוגל לעשות נקודות בכל צורה שהיא ויש לו גם הגנה נהדרת.

אין לי בעיה עם קובי עצמו שלדעתי יוסיף לעצמו עוד שתיטבעות ואז אף אחד לא ינסה לשים אותו בעשיריה השנייה של דירוגים כאלו ואחרים שאותי אישית אגב גם פחות מעניינים , אלא עם שאר הדברים .

הדבר הנוסף שמפריע לי זו העובדה שהוא משחק "מולחם" או "משודך" , זה כבר לא כל כך נשמע ונראה רציני. אבל בהקשר הזה הייתי גם רוצה לבדוק את הטרמומטר של ג'ורדן במשחק ההוא מול יוטה, ולראות תצלום הרנטגן של הקרסול של איזיאה וכו וכו'.. זה קצת מצטרף שוב לדבריו של דונהי ולעובדה שיש לי בראש יותר מדי דברים שמקשים עלי להנות מהמשחק הזה.

moby 2 בינואר 2010

איך יכול להיות שבתוכניות הסיכום של העשור בישראל לא מוזכרים(למעט אברבוך) הספורטאים הרוסים? איפה אנה שמסנובה? אלכס שטילוב? האם שחר גדולה יותר מאנה? לדעתי לא. גם בסבב העולמי השם אנה עדיין גדול יותר משל שחר. רק בישראל?

moby 2 בינואר 2010

לדיון: פדרר לא "הגדול מכולם" למעט המשחק מול נאדאל בוימבלדון (שבו הפסיד) אין לו משחק מרגש אחד. יש משחקים כמו של בורג-מקנרו,קונורס-מקנרו,אגאסי-סאמפרס,בקר-מקנרו שעדיין מצמררים לראותם ולחוותם. אין את זה לפדרר.
פלפס הוא הגדול מכולם (לדעתי) עוד לפני המדליות – הוא פשוט שחיין מושלם בכל סגנון ובכל חליפה, רוב שיאיו היו ללא חליפה אלה עם בגד ים חצי (מה שמאושר כיום). ההשואה מול ספיץ פשוט לא במקום ספיץ היה מעולה בחתירה והיה הכי מהיר בסגנון הנ"ל פלפס יכול להיות הכי מהיר בעולם בכל סגנון שחיה. בפרפר ובמעורב הוא כבר עכשיו. בחתירה (ככל שהמרחק גדול יותר ככה הסיכוי שלו טוב יותר)בגב הוא עם התוצאות בין 10 האיכותיות בכל הזמנים. בחזה לא משהו אבל יוכל להשתפר רק אם ירצה. בגלל זה הוא הגדול מכולם.
לגבי שומכר יש כוכבית גדולה ששמה איירטון סנה מעליו. זה יפתר בבית דין של מעלה קטונתי.

זיזו 2 בינואר 2010

רונן
זה ממש נגד קובי, על לברון או כריס פול רק מחפשים הזדמנות להשתפך.
אני אפילו לא יתחיל להשוות את היחס שוויד קיבל בעונה הקודמת לעומת עונת 06 ההיסטורית של קובי.
עונה שבא הלייקרס ניצחו יותר משחקים מההיט (ובמערב) עם סגל שהיה מקבל בראש ביורוליג.
להבין כמה הקבוצה הזאת הייתה תלויה בו:
הוא קלע 27 פעמים מעל 40, במשחקים האלו הם היו 9:18.
בשאר המשחקים הם היו 28:27.
*
רוני
המהלך של סיום המשחק אתמול היה חוקי לחלוטין, אבל נעזוב את זה לרגע.
הקינגס הובילו ב20 הפרש, קובי קלע במחצית הראשונה 12. בערך 4 דקות לסוף השלישי הוא השתלט על המשחק. את הרבע הוא סיים עם 16 ואת המשחק עם 39 כולל השלשה על הבאזר.
זאת גדולה, מסביב זה סיפורי סבתא.
אתה רוצה לתלות את זה בשופטים, בבקשה. זה קטנוניות וחוסר רצינות.
*
לגבי הפציעות של קובי, אתה יכול לחשוב שזה סיפורים אבל אני רואה כל משחק ויש חלקים שלמים בהם הוא משחק רק ביד שמאל, רק! קולע, מוסר, חוטף וחוסם. הכל בשמאל כשיד ימין צמוד לגוף שלא תוכל להיפגע.
הוא לא הפסיד משחק כבר בערך 3 שנים שכללו שני ביקורים בגמר, אולימפיאדה וטורניר האמריקות בקיצים. הוא בן 31 ואתמול שיחק 47:15 דקות.
אלו עובדות, לא דעות!

moby 2 בינואר 2010

מה הדיון קובי הוא מהבולטים שבין שחקני הנבא. כדור אחרון 5 שניות לסוף למי תיתן את הכדור? פעם הייתי מכניס לדאנקן לצבע. אף פעם לא הייתי שם אותו ליידי הביג קקטוס. אבל הוא הכניס לעולם את שיטות המשחק האק דה שאק ויש בזה כבוד גדול. בכל מקרה השלושה הללו שלטו בעשור האחרון כשגארנט מעט מאחור (רק בגלל אליפות אחת ואי הצלחה בפליאוף)

אייל 2 בינואר 2010

לגבי פדרר ו"משחקים מרגשים" – כמובן שקריטריון ה"ריגוש" הוא אישי וסוביקטיבי מאוד, כך שיכול להיות שאין בכלל טעם להתווכח על כך, אבל גם אם מצמצמים אותו כך שיחול רק על משחקים ארוכים, מותחים וצמודים ברמה גבוהה במיוחד בין יריבים דומים מאוד ברמתם, נראה לי שצריך להוסיף על וימבלדון 2008 לפחות את הניצחון ההירואי של פדרר בוימבלדון 2007 (אלא אם, כדי שהמשחק יהיה מרגש באמת, פדרר גם חייב להפסיד בסוף…). כפי שרונן ציין בשעתו, צמד הגמרים הזה מזכיר מבחינות רבות את זה ששוחק בין בורג ומקנרו ב1980-81. ביחס לשאר יריביו של פדרר מלבד נדאל, הוא בדרך-כלל היה טוב (או דומיננטי) מדי מכדי להיות "מרגש" באופן הזה.

גיל 2 בינואר 2010

זיזו, צא מזה. לא הכל סובב סביב קובי שהוא שחקן עצום והכי טוב בליגה היום. הספר של דונאהגי מעלה ספקות גדולים אם אנחנו רואים בכלל משחק או שזה קרקס. הוא בעצמו אומר שצריך להתייחס לנבא כבידור ולא כתחרות ספורטיבית. אז נכון שהוא מושחת והכל, אבל הדברים שהוא אומר כל כך הגיוניים ורואים אותם כל הזמן (שיפוט בעד קבוצות עם קהל גדול ושחקנים טובים, הדבקת עבירות לטראבלמייקרים). הזכרתי קודם שעבורי, העשור האחרון היה התפכחות כואבת מעידן התמימות בספורט.

עוד נקודה שמאפיינת את העשור האחרון (בעיקר בארה"ב) היא חסימת כל אפשרות לביקורת. שחקנים צריכים להתלבש יפה, לא לחגוג על המגרש ולענות קלישאות בראיונות. רק ככה הם מגשימים את היותם שחקנים טובים.

א. 2 בינואר 2010

יש אדם אחד בלבד שיכול להכריע במהומת מייקל נגד קובי והוא פיל ג'קסון.
אם פיל אומר שאפשר לדבר על שניהם באותה נשימה הוא כנראה מקדים את הרגע המכונן שבו הוא יכריז על קובי כגדול מכולם.
אני חושש שיהיו אנשים שיקחו הכרזה כזו באופן אישי.

טל 2 בינואר 2010

הוא לא חלילה עושה את זה כי כרגע הוא מאמן את קובי וצריך ללטף לו את האגו. לא רק שקובי לא מתקרב לקרסוליים של מייקל, הוא אפילו לא השחקן הכי טוב היום.

טל 2 בינואר 2010

רונן, כתבתי על 5-10 שנים? הכוונה האמיתית שלי הייתה "5-10 שעות".

טוקבק מYNET:

יותר מדי מושפעים מהסרטונים של מייקל ביו-טיוב מתקופת הדינוזאורים, מייקל שיחק בתקופת הקונוסים. אני לא אומר שהוא לא היה שחקן מבריק, שגם אם היה משחק בימינו הוא לא היה יכול למצוא את מקומו באולסטרס. מה שאני אומר זה שבנוסף לכשרון שלו, גם התמזל מזלו והוא נולד 20 שנה קודם, שיחק בתקופה שלא היו הגנות ולא חכמת משחק, כולם הרימו את הגרביים עד הברכיים, וה-NBA היה הליגה הכי פופולרית בעולם וחיפשו בכח למלא את משבצת "האגדה" שהייתה חסרה עד אז בכדורסל. המועמדות של מייקל הוגשה והוא התקבל להיות המראדונה של הכדורסל, שיחק בספייס ג'אם, ומאז התקבע במוחות של הצעירים כשחקן הטוב בעולם. אבל ברור לאנשים הבוגרים, והמבינים, שלא היו ילדים בתקופת מייקל, שאם בראיינט היה משחק בתקופת הדינוזאורים הוא הוא מזמן היה הישו והאללה של הכדורסל וגורדן היה נרשם כשחקן חביב כמו בארקלי וכרים, ובזה תם הדיון.

רונן דורפן 2 בינואר 2010

טל – אני בדרכי לטיבט…

עומרי 2 בינואר 2010

גיל- מאנינג הוא אפילו לא קווטרבק המספרים הגדול בהיסטוריה אם נתחשב בעידן בו מארינו שיחק. שלא לדבר על זה שהוא לא הקוואטרבק הגדול של העשור- עם הופעה אחת בסופרבול וזכייה אחת אין סיכוי שזה המצב.
ומספיק כבר עם האגדה של 'התופסים האלמוניים'- למאנינג יש העונה את רג'י ווין, חבר של כבוד בטופ-5 של הליגה ואת דאלאס קלארק, ללא ספק הטייט אנד הטוב ביותר העונה.

לאורך רוב העשור הוא נהנה מכלים התקפיים טובים בהרבה מאלה של בריידי- אם זה מרווין הריסון, אם זה ווין וקלארק ואם זה אדג'רין ג'ייס. כל זה כשבריידי נאלץ להסתפק עד 2007 בחבר'ה כמו דיון ברנאץ', טרוי בראון או רוג'ר פאקינג גפני.
רק בעונה אחת לאורך כל הקריירה שלו היה לו ראנינג בק סביר- קורי דילון ב-2004.
בריידי, עם 4 סופרבולים, 3 אליפויות, 2 תארי MVP של הסופרבול, MVP והנהגה של הקבוצה הגדולה של העשור הוא קווטרבק העשור שלי.

גיל 2 בינואר 2010

עומרי, הפלייאוף הוא לא קריטריון מספיק לגדולה לאורך זמן. בריידי נופל ממנו בכל העונות חוץ מאחת, והנפילה גדולה במיוחד בשנתיים האחרונות (חלקן לא באשמתו). לבריידי הייתה הגנה הרבה יותר טובה משל הקולטס שהעמידה אותו במצבים מאוד נוחים. פייטון היה צריך לעשות הכל לבד לרוב (חוץ מבעונת הסופרבול) ומה שהוא עושה עם מה שיש לו לא פחות ממדהים. בכל הסיכומים שאני ראיתי של העשור מאנינג נבחר על פני בריידי בעוד הפטריוטס היו קבוצת העשור (ובצדק).

ניינר 2 בינואר 2010

יפה אמרת עומרי!בריידי הוא ללא ספק שחקן הפוטבול של העשור. פייטון יכול היה היות אבל האירגון התבוסתני בו הוא משחק דפק אותו.
ד"א, שמו של הפאקר גפני הוא ג'אבאר. היו רגעים שרציתי לחנוק אותו

גיל 2 בינואר 2010

כל כך ללא ספק, שכולם בוחרים דווקא במאנינג. באמת החלטה אחת (שאני מסכים שהיא זוועתית) קובעת את מעמדו של הקווטרבק שלא ממש עשה אותה. אכן הגיון למופת. ומה עם הרמאות המוכחת של הפטריוטס? זה לא משנה את הצורה שמסתכלים על בריידי והפטריוטס?

חצי גולדסטאר 2 בינואר 2010

טל – משפט כמו "שחקן חביב כמו כארים?" מראה שהטוקבקיסטים בynet מגיעים לשפל חדש. אפשר להתווכח מי הכי טוב, אבל לקרוא "שחקן חביב" למישהו ששיחק 20 שנה, היה מצוין כמעט כל אחת ואחת מהן, זכה שש פעמים באליפות, היה MVP של העונה הסדירה שש פעמים, המציא את הסקייהוק ואפילו הוזכר בשיר של אריק איינשטיין, זה ממש מוגזם. גורם לי לתהות מה מלמדים את הילדים בבתי הספר היום ואיפה לעזאזל ההורים שלהם בכל הסיפור הזה. "שחקן חביב", אללה איסתור.

גלן 2 בינואר 2010

איזה יום מתיש היה אתמול. כמעט טעיתי טעות פטאלית כי חשבתי שהמשחק של FSU היום. בסוף ראיתי את זה חי והקלטתי את המשחק מפנווי. תנו כבוד לזקן. כמו שדיון סאנדרס נתן (כי אחרת תשארו עם מאמנים כמו ליץ מטקסס טק)

בכל מקרה טים טיבו הוא שחקן המכללות הגדול ביותר (לפחות שעינינו ראו).
מעבר להשפעה על המשחק באה כריזמה מיוחדת שמשדרגת. זה יותר פשוט לאפיין קריירה של 4 שנים אבל אפילו פה צריך להזהר. נזהרתי מספיק!
ביי ביי הרשל, בארי,בו, פלוטי, וודסון ואחרים. אני בליגה משלי כעת.

גיל 2 בינואר 2010

טיבו באמת כנראה שחקן המכללות הכי גדול אי פעם. למרות שמנבאים לו כישלון במקצוענים אני מקווה מאוד שתהיה קבוצה שתתאים עצמה אליו ולא להפך כי חבל יהיה לבזבז שחקן עם לב כזה סתם.

עומרי 2 בינואר 2010

גיל- אנחנו אחרי שנה וחצי נוראיות של בריידי בעקבות הפציעה. אז טבעי שמשאלי העשור נוטים למאנינג. במשאל גולשים בESPN קובי בריאנט קיבל יותר מ60 אחוז מהקולות, מה זה אומר?

אין לי ספק שבראיה מפוקחת 10 שנים מעכשיו בריידי ייזכר כגדול יותר.
לצערי, בריידי סובל בשנים האחרונות גם משגעון הגדלות של ביליצ'ק, שלא קולט שיש לו מספר קצוב של שנות פריים של אחד הגדולים בהיסטוריה של העמדה- אם זה הויתור על סימור וורייבל העונה,
או הפספוס של עונת שיא(לזמנה) של בריידי ב-2006 עת המאמן שלו החליט לשחק אותה קשוח עם התופס הסביר היחיד בסגל והשאיר את בריידי לצאת לקרב עם קולדווין וגפני- מה שלא הפריע לו להיות קרוב כפסע מסופרבול נוסף.

גיל 2 בינואר 2010

עומרי, אני לא מדבר על משאלים אלא על בעלי טורים ומומחים שמסכמים את העשור. בראייה כללית, לי אין ספק שמאנינג טוב יותר. ההפרש ביניהם בכל הסטטיסטיקות הוא עצום וההשפעה שלהם על הקבוצה שונה מאוד. מספיק לראות שגם בלי בריידי ועם ק"ב שלא שיחק מאז התיכון, הם היו במרחק נגיעה מפלייאוף שנה שעברה (ובכל עונה רגילה גם היו עולים). יש לך ספק שבלי מאנינג השנה הם היו קבוצה של 5-6 ניצחונות?

ניינר 2 בינואר 2010

גיל, פייטון הוא באמת שחקן מושלם יותר, אולי הק"ב המושלם מאז ומעולם ועדיין אני שם את בריידי ומונטנה לפניו. גם הסיפור שלהם הרבה יותר רומנטי ומעצים את האגדה. בריידי ומונטנה הוציאו את המירב מעמדת פתיחה נחותה וזה תורם להילה שלהם. פייטון, עם כל גדולתו המוכחת, בפרספקטיבה של כמה שנים הקריירה שלו תיחשב כהחמצה מסויימת. רק טבעת אחת, פספוס של עונה מושלמת, הפסדים קשים בפלייאוף. גם הסופרבול בו זכה לא היה ממש הירואי כמו הדרייב של מונטנה מול סינסי, או של בריידי מול הראמס. אלו הם החומרים מהם נוצרות אגדות.

גיל 2 בינואר 2010

והקאמבק שלו נגד הפטריוטס כשהוא בפיגור 21-3 גם לא? כל אחד רואה מה שהוא רוצה. אני מסכים שהקולטס כקבוצה פספסו בפלייאוף בשנים האחרונות אבל רוב האשמה כלל לא על פייטון למרות שמנסים להפיל הכל עליו. הרואיקה ורומנטיקה זה עניין יחסי. אני רואה שחקן שעומס הציפיות עליו היה אדיר והוא עמד בכל אחת מהן. אתה גם מסכם את הקריירה שלו מוקדם מדי. הוא יתן לפחות עוד 5 שנים ברמה הכי גבוהה בעוד בריידי לדעתי רק יחלש.

ניינר 2 בינואר 2010

אני לא יודע אם חמש אבל שלוש בטח. בריידי אכן נחלש ולא אתפלא אם איש מהם לא יזכה באליפות נוספת

עומרי 2 בינואר 2010

גיל- שוב, בוא נדבר כשתהיה פרספקטיבה מספיקה. פייטון הוא ספורטאי בלתי נסבל מבחינתי אבל הוא אכן ענק. אני לא מתכחש לזה. הדרך בה הוא הצליח להסיר את הגורילה שהייתה דבוקה לו לכתף היא מרשימה. אבל אם הוא ישאר עם טבעת אחת אז צר לי- זה לא מספיק בשביל יותר מעשיריית כל הזמנים בעמדה. מתחת לבריידי.
כאן זה לא בייסבול, כאן הפלייאוף מהותי ביותר. ובפלייאוף אני בשניה שולף לך מהזיכרון לפחות ארבעה רגעי צ'וקריותבכיינותסתם הופעות חלשות כשהכל על השולחן של מאנינג. לבריידי יש אינספור רגעים בהם הוא נראה כווינר הגדול ביותר שהנהיג קבוצה בליגה מול הופעה אחת בלבד שניתן להגדיר ככזו- מול דנבר ב-2005.

טל 2 בינואר 2010

אגב הויכוח פה, מענין לראות שבפוטבול לא ממהרים להכתיר את כוכבי היום לשווה ערך לגדולים בהיסטוריה, למרות שברמת העובדות הקייס של מאניג או בריידי מול מונטנה ואלווי הרבה יותר חזק מהקייס של בראיינט מול ג'ורדן (שפשוט לא קיים). אתם רואים למשל מצב שבו מישהו יעז לטעון שאדריאן פיטרסון שווה לג'ים בראון?

הסיבה היא כנראה שיווקית: יותר מכל ליגה אחרת בעולם הNBA משווקת את עצמה דרך כוכבים יותר מאשר דרך קבוצות. וכתוצאה ישירה וטבעית של זה, אנחנו רואים האדרת יתר של כוכבי הווה על חשבון כוכבי העבר, האדרה שכאמור נובעת מאינטרס כלכלי נטו שמהותו דומה באמת לאינטרסים שעומדים מאחרי האדרת יתר של כוכבים בענפים האישיים.

גיל 2 בינואר 2010

טל, זה גם בגלל שהחוקים מאוד השתנו. קשה להשוות משחק פוטבול היום ללפני 20 שנה בעידן בלי תקרת שכר ועם הגנות הרבה יותר חזקות.

טל 2 בינואר 2010

מה שכתבת נכון גם לגבי הNBA.

Comments closed