דווקא כשנשאר הפלא אולי הלך הילד

נפגשתי היום עם גברת גרמניה מאד נחמדה, שבמשך שעה שלמה של קפה במדרחוב של אסן התלוננה על כך שהציבור לא מגלה עניין במוסיקה קלאסית מודרנית. הייתי במצב רוח טוב אז לא עלה בדעתי לגלות לה שהמוסיקה הזו היא אולי איכותית אבל בלתי אפשרי להקשיב לה.  מה שהיה יותר מעניין היה שהיא הראתה לי את הצ'לו החדש שסוף סוף הייתה יכולה לרכוש לעצמה אחרי שהבנק אישר הלוואה. כלי נגינה של  30,000 אלף יורו! מסתבר שלכלי יש תוחלת חיים של מאות שנים ולמרות שאני לא מבין בזה כלום אפשר היה לראות שזו פאקינג יצירה מלכותית הצ'לו הזה.



ואז לאחר כוס יין השיחה התגלגלה לנושאים הרבה יותר מעניינים והגיעה לעיקר: מסתבר שהיא גדלה עם מישהו שמתפרנס מכדורגל שהיה מאד נחמד. מכיוון שהיא ניסחה את זה "מתפרנס מכדורגל" שאלתי אם הוא מאמן או עוסק בניהול או שווק ואז היא אמרה לי לא – "הוא שחקן מקצועי". שאלתי באיזו ליגה, שיערתי שבאחת הליגות הנמוכות בגרמניה, וקיוויתי שהתשובה תהיה מועדון שאני מכיר את שמו. נניח איינטרכט בראונשוויג או רוט-וויס אסן או קיקרס אופנבך.



ובאמת המועדון היה מועדון שאני מכיר את שמו, רק שלא ממש מה שציפיתי לו: ריאל מדריד!



אני די גאה שהצלחתי לשמור על קור הרוח שלי לגבי העובדה שאני מכיר אותה תקופה די ארוכה, היא מודעת ליחס שלי לכדורגל ולא חשבה להזכיר עניין סופר פעוט שכזה – שהיא מכירה מישהו שמשחק בריאל מדריד. לתת לזה איזשהו אזכורון בין כל הפרוייקטים של מוסיקה קלאסית מודרנית שהיא מעורבת בהם. אבל שמרתי על קור רוח ולא אמרתי לה שהיא מבלבלת את המוח על כל מה שלא חשוב ושהיא קלישאה של המין הנשי.



המממ… גם אני סוטה מהנושא. מסתבר שהיא חברת ילדות של כריסטוף מטצלדר מעיירה בשם הלטרן שם גדלו. היא למדה איתו בכיתה ועדיין נמצאת איתו ביחסי ידידות. והאמת שזה לא מפתיע אותי שלמרות שהיא דוקטורנית במוסיקולוגיה וצ'לנית היא נמצאת בקשר איתו. כי שוחחתי פעם עם מטצלדר באזור הראיונות של האיצטדיון בשיזואוקה אחרי שגרמניה ניצחה את קמרון והוא נראה לי בחור אינטיליגנטי מאד.



הוא גם נתן שם במסיבת העיתונאים ציטוט נפלא. איזה עיתונאי ברברן מוח שאל אותו לגבי השינוי הטקטי כשלגרמניה הורחק שחקן במצב יתרון 0-1ֿ,הם עברו ממערך של 4-4-1-1 לבעצם 3-2-3-1 עם דגש על לחץ של…. בלה, בלה, בלה…. מטצלדר הזה קטע אותו בחדות במשפט נפלא שציטטתי מאז לא מעט: “תדע לך שבכדורגל הטקטיקה היא אולי 2% תוספת על המאמצים". אז הוא כן בחור אינטיליגנטי.



היא סיפרה לי איך היה די עצוב כשעזב את העיר והחברים בגיל 16 והלך לאקדמיה לכדורגל ומשם לקבוצה במונסטר. וזה הזכיר לי שקראתי פעם סיפור יפה שכתב גבריאל בטיסטוטה על ילדותו. איך קיץ אחד היה מאוהב בנערה בשם אירנה ותכנן לבלות איתה את כל הקיץ. אבל אז הגיע לעיירה רקונקיסטה אוטו שחור עם שני אנשים שלקחו אותו למועדון ברוסאריו.



אנחנו מקנאים לא פעם בכדורגלנים שהם מתפרנסים ממשחק. אבל כנראה יש רגע קצת עצוב בחייהם של המחוננים והרגישים יותר מתוכם. בו הם מבינים שהמשחק שהם אוהבים הוא גם אחריות. והוא כבר בעצם איננו משחק. ואולי התהילה מחכה להם אבל הם גם קצת עבדים לכשרון העצום שמעכשיו יכתיב את חייהם.

מונדיאל לעובדים הזרים - כאן ועכשיו
היחס המזלזל למפעלי הגביע בספרד ואיטליה

71 Comments

גלן 14 בינואר 2010

יפה. יפה שהיא לא ביקשה ממנו הלוואה/מענק בשביל הצ'לו.

והאמת שלטוב ולרע הגרמנים של היום נראים לי לפעמים כמו היהודים של פעם.

martzianno 14 בינואר 2010

(תוחלת חיים, עם ח')

אנונימוס 14 בינואר 2010

לא הבנתי עדיין איך הבנק מצפה שהיא תחזיר את ההלוואה על הצ'לו. זה מקור הכנסה די מפוקפק. אלא אם מטצלדר אוהב להשתגל כשברקע צ'לנית חובבנית מנעימה את זמנו בנגינה על כלי איכותי (או להיפך)

ד"ר א. 14 בינואר 2010

אצלנו נהוג לאמר שדוקטורט הוא 10% כשרון ו-90% עקשנות.
אבל אסור להשוות. אסור להשוות.

גלן 14 בינואר 2010

ואצלנו אצרו שגם אם תשים חמור מספיק זמן על מדרגות הפקולטה, בסוף הוא יקבל דוקטורט (M.D )

רונן דורפן 14 בינואר 2010

אנונימוס – עלה בדעתך שאולי אם אני כותב על אנשים שאני מיודד איתם אולי לא צריך לכתוב תגובות גסות רוח לגביהם?

אני בטוח שיש לך ידידות, אמהות, חברות, אחיות או בת זוג שאתה יכול לכתוב על זיונים דמיונים שלהן.

רונן דורפן 14 בינואר 2010

גלן – נדמה לי שאומרים את זה בכל הפקולטות אבל בפקולטה לרפואה באמת ניסו את זה.

דותן 14 בינואר 2010

אחד הטובים…

אריאל 14 בינואר 2010

ואני אומר – כל טקסט שמזכיר את גבריאל בטיסטוטה – מבורך הוא!
כן ירבו..

רונן דורפן 14 בינואר 2010

אריאל – אני חושב שהזכרתי זאת בעבר. בטיסטוטה זכה על הספר שלו בפרס ספרותי באיטליה. קראתי פרק אחד שתורגם אנגלית ומשם הסיפור הזה. אני חושב שבטיסטוטה נמצא בפוסט הקודם – איפשהו בנקודת האמצע בין רונאלדו לואן ניסטלרוי.

matipool 14 בינואר 2010

תשמע רונן – יש לך חיים יוצאי דופן ומלאי עניין . סיפור נפלא .

אסף 14 בינואר 2010

אני זוכר שפעם קראתי ראיון עם זר אמריקאי בינוני ששיחק בישראל, והוא סיפר שהוא בכלל לא אוהב לשחק כדורסל, הוא פשוט טוב בזה, ולכן רוצה לעשות כמה שיותר כסף עד גיל 35.
גם גלעד בלום כתב כאן פעם שהוא נהנה מכדורגל יותר מאשר מטניס.
אני מניח שזה מה שקורה כשהתחביב שלך הופך למקצוע.

א. 14 בינואר 2010

סביר שהעצבוביות "בחייהם של המחוננים והרגישים יותר מתוכם" נובעת גם מהכרה במגבלות הזמן הקצר שבו יבוא לביטוי כישרונם המיוחד וגם מידיעת הדעיכה שמצפה מעבר לפינה והחששות והפחדים שהידיעה הזו מביאה.
מצבם של הכדורגלנים הבינוניים פשוט יותר : הם הולכים במישור,מתפרנסים בסכומים סבירים ונהנים מבלי לחוות את התנודתיות ואת רגעי השיא והשפל של אותם יחידי סגולה.
העדר ציפיות כמתכון לחיים נינוחים.

רונן דורפן 14 בינואר 2010

א. אתה צודק מאד. אני חושב שלאף אחד מאיתנו אין ציפיות בגיל 19 על פיהן יש אנשים שחוששים שנהיה "אכזבה ענקית". כך למשל את ברבטוב, אם לא ישתפר במהירות אז חיים בהם הגיע להיות שחקן יונייטד, יתעשר, היה כוכב נבחרת בולגריה מולדתו, יוגדרו כאכזבה.

אסף – בארי בונדס אמר פעם "לא שיחקתי בייסבול מאז האוניברסיטה. בייסבול זה הביזנס שלי" וזכה על כך להתקפה עצומה.

יוסי מזרחי 14 בינואר 2010

רונן,
בנוסף לכל השאר, אתה אופטימיסט חסר תקנה.
"…כך למשל את ברבטוב, אם לא ישתפר במהירות…", מה זה, אתה שותה כבר בשעה כזו ???

שלו רומא 14 בינואר 2010

בטיסטוטה – למרות היותו ארגנטינאי, אכן משהו שונה, נתן לעיר רומא מתנה וחלק איתה חלק קטן מהקריירה שלו, אומנם הקבוצה עד היום משלמת על אותה עיסקה, אבל איזה עונה!!!
רונן תן את השם של הספר, להעביר את החורף הקר ולילות ללא שינה בחינוך הדור הבא.

עופר (הירוק) 14 בינואר 2010

פוסט נורא יפה. יצא לי להיות שופט בליגה ג', ואתה רואה את הצד של האנשים שגם ויתרו על הילדות, אבל לא היו מספיק טובים, ונשכחו בדרך. כל מיני שחקני ספסל לשנה אחת בליגה העליונה.

rondi 14 בינואר 2010

הנה אני מתחיל לרחם על ראובן עובד, ברוך דגו, מאור בוזגלו…

רונן דורפן 14 בינואר 2010

שלו, הוא נקרא באנגלית (למרות שאינני יודע אם יצא באנגלית) "Batigol tells Batistuta,"

גלית 14 בינואר 2010

אצלנו בארץ כל הזמן יודעים לתרץ את הכשלונות. אבל משכורות..הם עושים גם אלו שלא ממש יודעים לבעוט

rondi 14 בינואר 2010

הנקודה שלי היא (ואם יורשה לי לצטט את דוד של ספיידרמן) שעם יכולת גדולה באה אחראיות גדולה.
המחוננים באמת צריכים אופי בוגר בשביל לממש את יכולתם.
אחרים נשארים ילדים כל הקריירה שלהם..

תום 14 בינואר 2010

רונן, אסף ו- rondi – על אובדן ילדות טוטאלית של ספורטאי, על אדם מחונן שהספורט שלו בחר בו ולא הוא בחר בספורט, על אדם שגודל האחריות שרבץ עליו מגיל 4(!!) גרם לו לשנוא את הספורט ממנו התפרנס – נא קראו את האוטוביוגרפיה של אגאסי – open, מומלץ גם לאנשים שאינם חובבי טניס. הספר לא פחות מיצירת מופת

רונן דורפן 14 בינואר 2010

תום – נכון מאד ויותר מכך: הוא נשוי לבחורה שעברה גורל מלא. יחד עם זאת אני לא "קונה" את השנאה הטוטאלית של אגאסי לטניס. אני משער שהיו בוודאי תקופות שהוא שנא טניס אבל היו תקופות בהן הגיע לרמות שקשה לי להאמין ששיחק בהן בלי לאהוב את המשחק.

תושב חוזר 15 בינואר 2010

ומכיון שהטור עוסק בצ'לנית – גם ג'קלין דו פרה תיארה יחס דומה לצ'לו. אותה אהבה שנאה לכלי ולכשרון שהוא מתנה אך גם נטל

עומר 14 בינואר 2010

אני חושב (בכדורגל זה כמובן קיצוני יותר, ובכל זאת) שסיפורו של מטצלדר נוגע ללב כל כך דווקא בגלל שהוא הסיפור של כל כך הרבה צעירים וצעירות (בהייטק, במוזיקה, בכתיבה) ברוכי כישרון שמגלים, בעולם של היום, איזו הקרבה עצומה זו לעבוד במה שאתה טוב בו, ואשכרה להיות טוב גם בזה. הנה, תשאלו את ראובן עובד (סליחה על ההשוואה, כן?) על ההבדל בין להיות טוב בכדורגל לבין להיות טוב בעבודה שלך בכדורגל. מדובר בשני מקצועות כמעט נפרדים שדורשים סט יכולות אחר לגמרי.
ונדמה, ואולי זה רק אני, שאנחנו שוכחים להעריך מדי פעם את כל אותם האנשים שהפכו את כשרונם לביזנס שלהם, וגם נהיו טובים בו. יש הרבה במה לקנא בהם, אבל כמו שמוכיח כאן דורפן, יש דברים והקרבות שלפעמים אנחנו שוכחים, וטוב שקיים האדם שיזכיר גם אותם.

חזי 14 בינואר 2010

טוב, אני לא אוהב להיות קטנוני עם המושגים, אבל קוראים ליצירה "קלאסית" אחרי שאוכלוסיה לא מבוטלת מעריכה ומוקירה אותה, ואחרי שהיא מהווה השראה לדור שלם של יוצרים חדשים. המוזיקה של באך היא קלאסית בזכות זה, ולא בגלל שמנגנים אותה על צ'לו. גם הציורים של ואן גוך, הסרטים של היצ'קוק, המוזיקה של הביטלס, והמשחק של בטיסטוטה הם קלאסיים, למרות שחלק מהזמן הם הסתדרו בלי צ'לו. לעומת זאת "מוזיקה קלאסית מודרנית" אולי מנגנים על צ'לו, אבל מה בדיוק הופך אותה לקלאסית?

רונן דורפן 14 בינואר 2010

חזי – אני נאלץ לחלוק עליך ואפילו להעלות השארה שההערה שלך אין בה אמת. מעולם לא שמעתי מישהו מכנה את המוסיקה של הביטלס מוסיקה קלאסית, גם אם היא מוערכת שנים רבות והיוותה השראה לדור של יוצרים. מוסיקה קלאסית הוא סוג של סגנון והציבור לדעתי יודע בדיוק מה זה: דברים כמו סימפוניות ואופרות, קוורטטים, רסיטלים לפסנתר, אורטוריות וכיוצא באלו מלים שאני לפעמים לא מבין את משמעותן המדוייקת. אבל אני בהחלט חושב שאפשר לעשות מוסיקה קלאסית מחורבנת.

בני תבורי 14 בינואר 2010

רונן,
אתה צודק באשר לתכנים של מוסיקה קלאסית ובאמת המוסיקה של הביטלס לא נחשבת ככזו. חזי, לעומת זאת, צודק לגמרי בגישה הרעיונית. קלאסי הוא "ראוי לחיקוי", כך גם לנון ומקארטני, וכך גם רונאלדו ישמור אלוהים…

חזי 14 בינואר 2010

באך, הנדל, מוצרט, בטהובן, מנדלסון ושאר יוצרי המוזיקה ה"קלאסית" מעולם לא קראו לה מוזיקה קלאסית. השם הזה הוצמד למוזיקה שלהם רק בדורות הבאים, פשוט כי החשיבו את הסגנון שלהם לקלאסי. נכון שבמשך השנים השם הזה נדבק כל כך עד שהרבה אנשים כבר שכחו מה המשמעות המקורית שלו, וכאשר אומרים את המילה "קלאסי" מדמיינים כנר מבוגר וחיוור חנוט בחליפה שחורה, או זמרת בלונדינית אדירת מימדים עם קסדה ויקינגית. אפשר להבין מאיפה הקריקטורה הזו מגיעה, אבל אין שום סיבה לתת לקריקטורה להשתלט על המשמעות הרחבה של המילה "קלאסי".

יואב 14 בינואר 2010

אני חושב שמייקל ג'קסון הוא הדוגמה הקיצונית ביותר(בכמה העשורים האחרונים) לכישרון אלמותי שלא מרפה,לאובדן הילדות(האיש הסתובב בלימוזינות ושומרי ראש בשעה שילדים אחרים שיחקו תופסת)נטל ההוכחה ודרישות העולם ממנו.הוא כנראה מעולם לא חווה מה זה להיות אדם רגיל…
שנים שאני מסתובב בתחושה עצובה בהקשרו.קורבן של גדולה…

אסף 14 בינואר 2010

חזי – יצירה "קלאסית" היא יצירה על זמנית, כמו אלו שהזכרת.
סגנון המוסיקה שרונן מתכוון אליו נקרא מוסיקה אומנותית ( בניגוד למוסיקה פופולארית, גאז' ומוסיקת עולם ). בשפת העם הסגנון מכונה מוסיקה קלאסית.

חזי 14 בינואר 2010

אסף, האם אתה מתכוון לרמוז שהמוזיקה של מיילס דיוויס, ניל יאנג, או נגיד של ריטה, אינן אומנותיות? כי אם כן, אני חייב להגיד שאני כבר מעדיף לחזור לשם "מוזיקה קלאסית". עם כל המגרעות לפחות השם הזה לא ניסה לטעון לבלעדיות על אומנותית.

רונן דורפן 14 בינואר 2010

אסף – תודה. התכוונתי לומר את זה בשפת העם בכדי שיבין העם הקורא…

שלו רומא 14 בינואר 2010

רונן מה שמדהים אותי בפוסטים האלה, שאחרי כל קריאה, אני מוצא את עצמי משוטט ברחבי האינטרנט באיסוף מידע אחר הנשואים של הפוסט, ומגלה את הכדורגל מחדש.
אז נכון את בטיגול אני מכיר ושחקנים גרמנים אף פעם לא היו הלחם והחמאה שלי בטח אם הם משחקים בקבוצה ההיא אבל לגלות שיש שחקן נבחרת גרמניה שבשלוש עונות שיחק רק 30 משחקים רשמיים, וכו'.
ועוד שחקן שלא הכרתי, עם סיפור מעניין מאחוריו.

ד"ר א. 14 בינואר 2010

פגשתי גם פגשתי מי שהתייחס לביטלס כאל מוסיקא קלאסית, במובן הרגיל של המילה.
פגשתי גם ביצועים של יצירות הביטלס ע"י הרכבים פילהרמוניים. אלה היו שמיעים רק מעט יותר ממוסיקא קלאסית מודרנית.

Amir A 14 בינואר 2010

אולי מטצלדר וחבריו איבדו משהו מהילדות אבל לעומת זאת הם הרוויחו את שנות הבגרות. אני לעומת זאת קבור מתחת להוצאות של משכנתא, גידול שלושה ילדים, מחשבות על איך וממה אני אחיה בפנסיה, איך לשלם על הקולג' של הילדים, מה יקרה אם אני אאבד את מקום העבודה וכיוצא בזה. בקיצור, העובדה שאותי אף אחד לא חטף בגיל 16 לשחק בריאל מדריד אולי השאירה לי זכרונות של ילדות מאושרת (יחסית למי שגדל בגבעתיים של שנות ה-70) אבל בהשוואה למטצלדר וחבריו את שנות הבגרות שלי אני מבלה כעבד מודרני.

Danny 15 בינואר 2010

Amir. A very true, I could'nt have said it better myself

תום 14 בינואר 2010

רונן – אגאסי החל לאהוב טניס ברגע שהוא בחר בספורט – לאחר ההידרדרות שלו ב-97 למקום 141 בעולם. כך הוא מתאר זאת. ברגע שהוא עסק בספורט מבחירתו האישית (בניגוד לבחירת אביו ול-"גורל" שלו עקב כשרונו הרב), הוא למד לאהוב את המשחק, וזה ניכר במשחקו ובמזגו מ-98 ואילך. דווקא גראף התמודדה הרבה יותר טוב עם הציפיות ממנה כנערה, וזאת חרף העובדה שהתקשורת הגרמנית ירדה לה לחיים, ובעיקר לאביה שישב בכלא. אותה תקשורת גרמנית חירפנה לחלוטין את בוריס בקר, עוד "ילד מחונן" שמצא עצמו על גג העולם בגיל מוקדם מידי

רונן דורפן 14 בינואר 2010

תום – זה מעניין. בווימבלדון הייתי במסיבת עיתונאים עם יילנה דוקיץ' שאמרה שעכשיו – במקום החמישים בעולם – היא נהנית סוף סוף מטניס.
גראף היא אכן התגלמות היציבות והחוסן הנפשי בספורט.

רונן דורפן 14 בינואר 2010

אמיר א. תראה – אם נשים את כל בני האדם על הסקלה הזו יש לנו מדרון שמתחיל מבטיסטוטה עובר דרכנו ומגיע עד אנשים בהאיטי שכרגע לא יודעים אם יחיו עד מחר. אבל לדעתי ניתן לחוש סימפטיה מסויימת לסיפור כמו שמספר בטיסטוטה. בסך הכל הבעיה היחידה שנפתרה בחיים שלו היא הבעיה הכספית. וזו גם לא ממש סימפטיה לבטיסטוטה או מטצלדר (בכלל אסור לחוש סימפטיה לכדורגלן גרמני) זו יותר סימפטיה לילד בטיסטוטה שכבר איננו קיים.

Amir A 14 בינואר 2010

הסיפור של בטיסטוטה אולי נוגע ללב אבל הוא לא שונה מהסיפור של מיליוני ילדים אחרים שההורים שלהם עברו דירה פתאום או התגרשו או חס וחלילה נפטרו. ההבדל בין הסיפור שלהם לסיפור שלו הוא שלהם לא נפתרו הבעיות הכלכליות ושאת הספר שהם יכתבו אף אחד לא יקרא.

אני לא משוכנע שהיחס של הציבור אל הקשיים של מישהו כמו בטיסטוטה או אגסי לא נובע פעמים רבות דווקא מתחושת עליונות שעולה מההכרה שאפילו הכישרון האדיר שלהם לא הצליח לחלץ אותם מהמאפיינים של העולם האפור של רובנו.

טל אנסקי 14 בינואר 2010

גם מוצרט, בך, וורדי כתבו מוסיקה פופולרית לזמנם.

בני תבורי 14 בינואר 2010

בדיוק כך! המוסיקה הקרויה כיום קלאסית, היתה הפופ ומוסיקת הריקודים של הזמנים בהם נכתבה. קצת מצחיק שפעם רקדו את זה והיום אסור אפילו להשתעל באמצע…

ויכסלפיש 14 בינואר 2010

הביטלס משויכים לעתים ל"רוק קלאסי" יחד עם בוב דילן, ג'נסיס ועוד רבים וטובים.

מוסיקה קלאסית כסגנון היא נטולת מילים וכל איכותה אסתטית, למרות שיש לה הקשרים פוליטיים, כמו ואגנר והנאצים. הגאונות של בטהובן מוצארט שוברט וכו' היא גאונות של מתמטיקאים. כלומר מתכתבת עם עצמה ובעלת רמת קומוניקטיביות נמוכה. הסגנון הזה צמח בעיקר סביב בתי המלוכה הגדולים, הכנסיות ו/או הפטרונים העשירים של המאות 18-20

מאחר שלדעתי אמנות משמעותית חייבת להיות קומוניקטיבית, אז לרוק הקלאסי לבלוז לשירי העם לפאנק וכו' יש בזמננו חשיבות רבה יותר, לפחות בעיני רובם של אזרחי המערב. כמובן שלא חסר בתחום הזה זבל, ואף מילה על פופ עבש ובריטני וקיילי, אבל הקריטריון הזה יכול להיות תקף באותה מידה על קשקושים פוסט מודרניסטיים כמו יצירות שפעם שמעתי של בלה ברטוק, שנשמעות כמו מחול עגמומי של צינורות פולטי רעש…

חזי 14 בינואר 2010

דווקא בטהובן היה אדם עם תודעה פוליטית מפותחת, והאופרה היחידה שהוא כתב היתה על אסיר פוליטי. אני לא אתפלא אם יתברר שבסין מצנזרים אותה עד היום.

מוצרט אולי היה פחות מהפכני, אבל באופרות שלו היתה לפעמים נימה של ביקורת חברתית על ההפרדה בין המעמדות (במסווה של קומדיית טעויות), ולכן הוא נאלץ להציג כמה מהן לא בוינה אלא בפראג, הרחק מעינו הבולשת של הקיסר.

לגבי שוברט – אצלו אולי אין הרבה פוליטיקה אבל חלק ניכר מהיצירות שלו היא שירים למילים של משוררים כמו גתה והיינה. לא הייתי אומר שזה מאפיין של מתמטיקאי לא קומוניקטיבי שמתכתב עם עצמו.

בני תבורי 14 בינואר 2010

ויכסלפיש,
ג'נסיס רוק קלאסי? ממממ…בעייה. אם מגדירים מוסיקאלית, הרי שמדובר ברוק מתקדם שהוא הכל רק לא רוק קלאסי. בהגדרה כפי שאני מבין את כוונתו של רונן, ג'נסיס היא אכן קלאסיקה.

אלון 14 בינואר 2010

מקרה טייגר וודס הראה שכנראה שזה לא משנה איך הייתה הילדות שלך, כמה אתה טוב בספורט וכמה כסף עשית.
בסוף כולם משתעממים ורוצים רק לזיין.

אסף 14 בינואר 2010

אמיר – הסיפור של בטיסטוטה שונה מזה של מליוני הילדים להורים גרושים. עובדה – הוא אחד והם מליונים. את חווית מעבר דירה/פרידת הורים/טראומה לבקשתך עברנו כולנו.
לעומת זאת, להיות מסומן כהבטחה גדולה בגיל ברמצוה ולבלות את שני העשורים הבאים בקיום ההבטחה ( שכנראה מישהו אחר הבטיח, כן?) – זה כבר משהו אחר.
אגב, אם יש לך משכנתה ואתה הולך לשלוח את הילדים לאוניברסיטה אתה לא מתאים להגדרה של עבד.

חצי גולדסטאר 14 בינואר 2010

טל אנסקי: אני לא יודע אם זה נכון לומר שהמוסיקה של מוצרט ושות' הייתה פופולארית לזמנה. האם לבני כל המעמדות הנמוכים הייתה גישה למוסיקה שלהם, או רק לאריסטוקרטים?

רונן: פוסט מהנה כרגיל עם טוויסט מפתיע; אני לא יודע אם זה היה מכוון, אבל כשבדקתי הבוקר הטקסט נקטע ממש לפני ששם המועדון נחשף. מהלך גאוני.
אבל תכל'ס, אתה מספר לנו את הסיפור הזה כדי שנדע שרק שני אנשים מפרידים בינך ובין כריסטיאנו רונאלדו.

בני תבורי 14 בינואר 2010

חצי,
בימים שהמוסיקה של מוצרט ושות' נכתבה, היא היתה הרבה פחות נגישה להמונים בעיקר מחוסר תדרי שידור, ולמי בכלל היה זמן להקשיב למוסיקה בשדה של הפריץ. אבל גם למעטים יחסית שהיו בסביבה, זו היתה מוסיקת פופ לכל דבר. על מה אתה חושב דיברו אז בשיחות סלון ובארמונות, על כריסטוף מטצלדר?

חזי 14 בינואר 2010

אל תשכח שכל תושבי לייפציג, בלי יוצא מהכלל, היו מקשיבים לקנטטה של באך בכל יום ראשון.

matipool 14 בינואר 2010

מסכים לגמרי עם אמיר א.
נכון שכשאתה בגיל הילדות והנעורים זה נראה כאילו אתה מפסיד כל כך הרבה , אבל בדיעבד , כשאתה אדם בוגר אתה מבין שזו הייתה יחסית תקופה קצרה ( אמנם חשובה , אבל עדיין מאד קצרה ) לעומת החיים האמיתיים שמחכים לך לאורך 50 השנים הבאות בערך .
אני אומר את זה ממרום כמעט 42 שנותיי , שהחלק של הילדות והנעורים היה היפה שבהם ובחלקים המאוחרים יותר אני מרגיש מאד דומה לאמיר א .
חוץ מזה , הייתי מוכן להקריב הרבה יותר מאת הילדות והנעורים שלי בשביל לצאת שחקן גדול ומבוסס כלכלית ( שלא לדבר על להבקיע מול הקופ באנפילד ) .

גיל 14 בינואר 2010

טקסט קלאסי (שיוכר ככזה בשנת 2030 בערך). אני דווקא מרחם קצת על הספורטאים האינטליגנטיים שצריכים לסבול את כל הטיפוסים הלא חכמים במיוחד בספורט כדבר שבשגרה. בתור אוהדים אנחנו רואים רק את הקצה של הקצה של החיים שלהם, מה שבא לידי ביטוי במגרש ולא צריכים לחיות ביום יום איתם.

גיל 14 בינואר 2010

מאטיפול, הבעייה היא כשאתה צעיר אתה לא מעריך מה שיש לך וכשאתה מבוגר זה כבר מאוחר מדי. רק מעטים באמת מצליחים לחיות את הרגע החמקמק של ההווה.

redsox 14 בינואר 2010

שלושה דברים.
1. כמו שקורה פה לא מעט, כשעולה פוסט שזוכה למחמאות מקיר לקיר, אני מוצא דווקא את הפוסט שאחריו מרגש ומעניין יותר אלף מונים. פוסט נהדר, תפס אותי הרבה יותר מזה על רונאלדו וון ניסטלרוי מלפני כמה ימים.

2. יש לי ידידה גרמניה שכבר 4 שנים מפמפמת לי שהיא תתחתן עם כריסטוף מצלדר. כל נסיונותי להסביר שמדובר בקוף כעור וכדורגלן בינוני נופלים על אוזניים ערלות. אולי באמת יש בו משהו שעושה את זה לגרמניות משכילות עם ידידים ישראלים…

3. המסקנה החשובה ביותר של היום היא של שלו מרומא: כל איזכור של גבריאל בטיסטוטה הוא מבורך וראוי לעידוד. רונן- שמחתי גם לראות שאתה מציב אותו "איפהשהו בין רונאלדו לון ניסטלרוי" מה שאומר שאתה מחשיב אותו לחלוץ גדול יותר מהאחרון.

sms חינם 14 בינואר 2010

אתה רציני אח שלו?

אסף 14 בינואר 2010

חזי – מוסיקה פופולארית ומוסיקה אומנותית הן הגדרות מקצועיות, לא צריך לקחת אותן מילולית (החלוץ הוא לא תמיד השחקן הראשון שעולה על המגרש).
טקסט מולחן, בעל 3 בתים ופזמון נחשב כמוסיקה פופולארית,בין אם הוא נכתב ע"י הביטלס לפני 40 שנה והשפיע על כל מוסיקאי שנולד מאז, ובין אם נכתב אתמול במרתף שלי ואפילו אני לא אוהב אותו. אין קשר לפופולאריות.
באותו אופן, מוסיקה אומנותית (או מוסיקה קלאסית) היא היצירות הארוכות שנכתבו ע"י מוצרט, בטהובן והידידה של רונן. שוב, אין קשר ל"אומנותיות" או "קלאסיות" במובן המילולי.

חזי 14 בינואר 2010

אסף, אתה בעצם לא מצליח להגדיר מה זה "מוזיקה קלאסית", אז אתה משתמש בהגדרה מעגלית – מוזיקה קלאסית היא מוזיקה שנכתבה על ידי מוזיקאים קלאסים. נדמה לי שהשם הלא מתאים הצליח לבלבל אותך.

ולגבי האורך – מעט מאד ממאות היצירות של מוצרט נמשכות יותר מ 25-20 דקות (ובדרך כלל מחולקות ל-3 או 4 פרקים קצרים). כלומר אנחנו מדברים על בערך מחצית מהזמן של, למשל, האלבום האחרון של ביונסה. היצירות הארוכות יותר של מוצרט הן בעיקר האופרות, ולמרות שמדובר בהפקה שלמה עם תפאורה ותלבושות, עדיין הזמן הממוצע לא עולה בהרבה על אורכו של סרט הוליוודי.

אתה צודק שלא צריך לקחת כל שם באופן מילולי. למשל – נכון שבתחום הנקרא "כדורגל" אין שום כדור ובכלל לא משתמשים בו ברגל, אבל עדיין אני לא מבין למה יש אנשים שמתעקשים לתקן את השם שלו ל"פיסול חגבים". נכון שהשם "כדורגל" לא מתאר מילולית את הענף, אבל זה שפת העם…

schmeichel 14 בינואר 2010

פוסט מהנה ומעניין אבל מה שבאמת עשה לי את היום (והיווה נקודת אור בשבוע שלי) הוא שאין בבלוג הזה איזכור להייפ התקשורתי סביב הוצאת האג"ח של הגלייזרים.
נראה כאילו כל צהובון בעולם החליט שאולד טראפורד נמכר, שרוני עוזב למדריד, שהמועדון עומד בפני כינוס נכסים וכ' וכ'. לשמור על שפיות!

נ.ב – אהבתי את הראיון שלך עם הסקאוזר מערוץ הספורט. ישר כח

zikit 14 בינואר 2010

זה כיף לקרוא את התגובות שקופצות ממוסיקה לחיי הספורטאי ולבכלל.
העדר ציפיות כמתכון לחיים ניחוחים כמו שמישהו כתב פה נכון לא רק לחיי ספורטאי אלא גם לחיים בכלל (אולי אצלהם זה יותר קיצוני).
וזה בכלל מזכיר לי נושא שעולה אצלנו לפעמים בארוחות המשפחתיות. כשנולד לי אחיין, ציפיתי שבבגיל מסויים אני אהיה הדודה הסוכנת שלו (חבל שלילד אין שום כישרון) אבל בתכלס גם ההורים שלו טוענים שהם לא בטוחים שהיו מעודדים כזה דבר גם אצל ילדיהם היותר מוכשרים. כי התהילה אולי מחכה אבל גם הילד וגם המשפחה מסביבו הופכים לעבדים של העיסוק עוד הרבה לפני שהיא מגיעה

zikit 14 בינואר 2010

אה ובסיטואציה הפוכה עם ידיד שהיה משמיט כזה פרט (נגיד סטיב נאש והוא היו בצופים הקנדיים יחד) לא הייתי מצליחה לשמור על קור רוח

סוס זקן 14 בינואר 2010

איחרתי להתייחס כי הייתי עסוק בלחפש טישיו כדי לנגב את הדמעות על בטיסטוטה ומצלדר.
אין אדם בעולם שלא היה מתחלף אתם. זה מזכיר לי שכששאלו את לאפורטה אם הוא רוצה להיות נשיא קטלוניה הוא השיב: "אני רוצה להיות חלוץ מרכזי בבארסה".

ויכסלפיש 14 בינואר 2010

בני תבורי, טעות שלי כמובן, ג'נסיס של פיטר גבריאל היא כמובן קלאסיקה של פרוגרסיב… ולא רוק קלאסי. ג'נסיס של פיל קולינס פחות מתאימה להגדרה

בני תבורי 15 בינואר 2010

נכון, מאז שפיל קולינס עבר לפרונט ג'נסיס הפכה למפלצת פופ ייצרנית להיטים.

גיל 15 בינואר 2010

אני רוצה לסייג חלק מהדברים שנכתבים כאן בקשר לכיף הגדול שנדמה שיש לספורטאים מקצוענים. אין ספק שזו עבודה הרבה יותר טובה מרוב העבודות האחרות, אבל היא לא תמיד נוצצת. במיוחד זה נכון לשחקנים מהשורה השנייה והשלישית. אני מתאר לעצמי שיש שחקנים שקמים בבוקר ואומרים לעצמם: "פאקינג לא בא לי לשחק נגד האל בקור הזה", או בזמן סדרת משחקי חוץ בנבא או בבייסבול הם מתבאסים שהם לא בבית. בכל ספורט מקצועני יש גם שגרה מסוימת ורמת ההתלהבות יורדת עם הזמן. זה גם בטח לא הכי נעים לעבור בטרייד ככה באמצע העונה כשאף אחד לא שואל אותך ולהתחיל לבנות את החיים שלך מחדש בקנזס סיטי או יוטה.

סימנטוב 15 בינואר 2010

העניין כהורה הוא לשמור על איזון ולהרחיב את האופקים, אם בהצלחה ובכשלון שריטות של ילדות יכולות להישאר הרבה זמן.

פוסט ודיון נפלאים

lazybones 15 בינואר 2010

מתחלף עם כל אחד מהם בשנייה, בלי למצמץ.

Amir A 15 בינואר 2010

גיל – התיאור שלך של שחקני השורה השניה או השלישית הוא בעצם תיאור התחושה של מרבית בני האדם בנוגע לעבודתם. רק עם ההבדל הפעוט שמרבית בני האדם לא ירוויחו בכל חייהם את מה שהשחקנים האלו ירוויחו בשבוע אחד.

גיל 15 בינואר 2010

אמיר, זה בהחלט נכון ומצבם האבסולוטי הוא טוב לאין ערוך מכל אחד אחר. אלא מאי? התחושה האישית של אנשים לא נובעת ממצבם האבסולוטי אלא מהשוואה יחסית לאנשים הקרובים אליהם. כל אחד שכותב כאן בבלוג, מצבו טוב יותר מ90% מהאוכלוסייה בעולם. האם זה הופך אותנו למאושרים יותר? ספק רב. כשיש אסונות כמו שרואים עכשיו בהאיטי אז אנשים נוטים להעריך קצת יותר מה שיש להם. אבל זה לרוב החריג. ביום יום רמות האושר מתאפסות לאחר תקופה מסוימת של עלייה או ירידה, ואתה משווה את עצמך לאנשים סביבך כאלו שברמה או שתיים גבוהים ממך או נמוכים ממך. כשאתה שחקן משני בקבוצה ורוב השחקנים מרוויחים יותר ממך (הרבה יותר במקרים רבים) אז אתה לא חושב על זה שאתה מרוויח יותר מהאוהדים. אני מניח שאתה מסופק באופן כללי אבל יש הרבה רגעים לא קלים לשחקנים כאלו. אל תשכח גם שכאשר אתה מרוויח יותר גם רמת החיים שלך גבוהה יותר, ההתחיבויות הכספיות שלך גבוהות יותר ויותר אנשים מתבססים עליך ועל ההכנסה שלך. לא תמיד זה פשוט. בהקשר הזה, כתבה שפורסמה לא מזמן בספורט אילוסטרייטד הראתה שיותר מחצי מהשחקנים המקצוענים נכנסים לחובות לאחר הפרישה. אז אתה אולי לא מרוויח יותר כרגע, אבל הקריירה שלך יציבה יותר ובטווח הארוך המצב הכלכלי שלך יהיה יציב יותר מהרבה ספורטאים.

עומר 15 בינואר 2010

ברצלונה הודחה מהגביע השבוע ולמרות הכישלון גווארדיולה כנראה יישאר בתפקידו. הנשיא לאפורטה אמר:
"פפ הוא המפתח של הקבוצה כולה. כל ברצלונה איתו – מנהלים, שחקנים, מנהלים וגם אני. כבר הודענו על רצוננו והנחישות שלנו להשאירו בקבוצה, הוא המאמן הכי טוב שיכול להיות עבורנו כי הוא שם את האינטרסים של הקבוצה לפני שלו".
בדרך כלל כשההנהלה יוצאת בהצהרות גיבוי זה נגמר לא טוב. האם גווארדיולה צריך להתחיל לדאוג? האם העולם השתגע?

אוהד 16 בינואר 2010

לא, זה רק אתה שלא מבין מה אתה קורא, ולא מבין מה קורה בקבוצת הכדורגל הזו. צא ולמד.

Comments closed