פתאום השלט הראה שיש חמישה מייל לסולפורד. איפשהו בסבך היציאות מהאוטוסטרדה לאולד טראפורד. תמיד תהיתי מהי סולפורד. יש לי ספר בשם "הספורט והבריטים" של ריצ'רד הולט. קצת כבד אבל ספר מומלץ מאד למי שרוצה להבין ספורט בבריטניה. על שער הספר תמונה משנות ה-30 ילדים משחקים קריקט על רחוב לבנים. סולפורד 1938. ערב המלחמה.

בתמונה נער אחד זורק ונער אחד חובט והילדים מסודרים, כמו אנגלים, בשני טורים לאורך מסלול הכדור. הם לובשים מכנסיים קצרים וגרביים ארוכות כנהוג בבתי הספר היסודיים כאן. עובר אורח, עם סל גדול ועמוס בקדמת האופניים שלו, עוצר להביט.

תמיד דמיינתי את סולפורד כמקום אפור וקשה. כמו כל מאגר כדורגלנים אגדי בעולם.

וסולפורד היא הקוד הגנטי של יונייטד. פול סקולס וריאן גיגס גדלו ברחובות סולפורד. גם ג'וף בנט ואדי קולמן, שניים מהרוגי תאונת המטוס במינכן, היו משם. קולמן מתואר בספרים כמו גיגס, כמכדרר גאוני, למרות שלא היה שחקן התקפי. "ירכי הנחש" קראו לו. תמיד תהיתי מה יש בסולפורד – שבניגוד להרבה שכונות מצוקה בבריטניה, לא גידלה כדורגלנים שהם רק קשוחים ומלאי התלהבות אלא שלחה למגרש כדורגלנים מתוחכמים כגיגס וסקולס.

פשוט הייתי צריך לשאול. "סולפורד בויז", ענה לי בקצרה סטיבן, חבר ממנצ'סטר ואוהד סיטי. מסתבר שלמועדון הנערים בעיר יש איזשהי נוסחה לגידול כדורגלנים גאונים. הוא גם אמר שסולפורד קשורה ליונייטד כי היא ערי הלווין היחידה בלי קבוצה משלה – להבדיל מבולטון, ברי, וויגאן, אולדהאם, סטוקפורט ואפילו מקספילד העשירה.

נסיעה קצרה דרך העיר הראתה שהיא עברה פיתוח עירוני מרשים בשנים האחרונות. על תעלת האוניות שממשיכה לליוורפול ולים האירי נבנה פרוייקט יוקרתי של דירות ועסקים. פביאן ברטז ולינדה אוונגליסטה גרו שם. ריאן גיגס גר שם היום. יש בה גם את מוזיאון המלחמה האימפראלי. גם הוא, משום מה, מבנה עתידני של מתכות וזכוכית.

על שיאים וגדולה בספורט (הופיע באתר ערוץ הספורט)
באק אוניל