זו תמונה לא סבירה לאמריקאי בן המאה העשרים. באר הספורט של ESPN במלון בלאס וגאס. מיבנה – סליחה, מקדש – של עשרות מיליוני דולרים ועשרות מסכים צלולים כבירה מקולורדו, שמזרימים למקום כל אירוע ספורט ביבשת בצירוף החמצן הנקי באוויר מהבלונים של הקזינו. זה פועל טוב על הרגש. בחורה מקנדה, ביום הולדתה, כמעט בדמעות אחרי שקרוליינה מנצחת את מונטריאול בפלייאוף בהוקי. מה העניין? כולה 2-2 ילדה. שתי חבורות שיכורים עליזות מנהלות דו קרב הקנטות כשהלייקרס עולים ל-1:2 סנסציוני נגד פניקס. סנסציוני כי קובי מוסר. "סנסציוני" מסכמים כולם באחדות כלל אמריקאית בשידור החוזר של סל הניצחון הראשון של לברון ג'יימס בפלייאוף.

ומה שכל כך אמריקאי כאן היא הסטטיסטיקה. שהיא גם שפה. המקומיים סופקים ידיים בהערצה כשפס הנתונים על המסך מבשר כי גרג מדוקס, בנו של דילר קלפים בשולחנות הקזינו בוגאס וכיום פיצ'ר אגדי בן 40 עם השיקגו קאבס, מעלה את מאזנו ל"0-5, ERA 1.35". ההסבר הארוך לשלוש אותיות, חמש ספרות ושלושה סימני פסוק יוצא בעברית 30 מלים: "לקבוצתו של מדוקס יש חמישה ניצחונות ואפס הפסדים במשחקים בהם שיחק עד שאחת הקבוצות עלתה ליתרון שלא נמחק יותר, ובממוצע היריבות משיגות 1.35 ריצות בכל תשעה אינינגס כשהוא הזורק". אבל הסטטיסטיקה, משמעויותיה ומושגיה, היא חלק אינטגרלי מהאנגלית שבפי האמריקאים.

וכך גם כשקריין הרצף מבשר שבארי בונדס עולה לחבוט מול אריזונה כשהוא "רחוק רק שלושה מ-714". לאמריקאי, אפילו במאה ה-21, לא צריך להסביר מה זה 714. הקריין לא אמר בכלל את המלים "בייב" או "רות'". 714 הוא מספר ההום ראנס אותם חבט בייב רות'. המספר המפורסם ביותר בבייסבול למרות שכבר מזמן לא מדובר בשיא. מחווה נפלאה לגדולתו של רות' – אחת מדמויות הספורט המרגשות בהיסטוריה. שיכור, שמן, אוהב אדם ובעל תאווה בלתי נגמרת לנשים מפוקפקות. 714 ההום-ראנס שלו עדיין מפורסמים יותר מאשר ה-755 של האנק ארון במקום הראשון.

 וזו התמונה הבלתי סבירה. התגובה לבארי בונדס, שנמצא במרחק שלושה הום ראנס מבייב רות', היא אדישות. "אמרו כבר על המטס?", שואל איזה ניו יורקי. הסיבה ידועה, פרשות הסמים בהן מתבוסס בונדס עד למעלה מראשו, ונמצאת על שולחן ועדת חקירה בראשות הסנטור לשעבר ג'ורג' מיצ'ל. השידור מפנה את הצופים למאמר בנושא במגזין ESPN. אפשר לנהל חיים שלמים ומלאים בין שידור הטלוויזיה, המגזין והבאר של ESPN. כדאי גם להתעדכן באתר האינטרנט של הרשת, אבל לפחות לדעת כותב שורות אלו קצת מיותר לרכוש את הטלפון הסלולרי של החברה.

המאמר, של אחד, צ'אק קלוסטרמן, נפלא ומעמיק, עוסק באי הנוחות של התרבות האמריקאית עם הישגו של בונדס. הוא קושר בין סמים בספורט לתרבות הכחש באמריקה – מתוצאות בחירות 2000 ועד פרשיית אנרון. האדישות כלפי בונדס עומדת בסתירה קיצונית לאמוציות האדירות סביב כל נגיעה בשיאיו של רות' בעבר. בעונה בה ארון חלף על פני רות', הוא התקבל בשנאה גזענית איומה. איומים רציניים שהביאו עיתונאי באטלנטה להכין מראש מאמר הספד למקרה שיירצח, בשנים בהן רציחות פוליטיות באמריקה לא היו עניין יוצא דופן. אמו של השחקן פרצה בדמעות ורצה אל תוך המגרש אחרי שבירת השיא, ולא משום ההישג. רעמי התותחים לכבודו בלבלו אותה והיא חשבה ששמעה יריות.

רבע מאה אחר כך עדיין ציין ביל קלינטון את ארון ב"סטייט אוף די יוניון" (הנאום השנתי לאומה), כדוגמא לאמריקאי דגול שגישר בין שחורים ולבנים. גם בתקופות פוליטיות פחות העסוק בשיאיו של רות' יצרו מהומה. כשרוג'ר מאריס רדף בהצלחה אחרי שיא ההום ראנס לעונה בודדת בשנת 61', הצמידו עשרות עיתונים אמריקאים כתבים צמודים למאריס במשך החודשיים שקדמו לשבירת השיא. מאריס כמעט אושפז בגלל לחץ נפשי.

המאמר עוסק בעצימת העיניים. השוואת תמונה של בארי בונדס מ-1993 לצד תמונתו העכשווית היא פשוט מבחילה. ברורה לא פחות מפרצופים שעירים וקולות באס עמוקים בשחייניות אולימפיות מגרמניה המזרחית. ראשו של בונדס גדל והתעוות, סימן ברור להורומוני גדילה, בשנים בהן הוריד בצורה לא הגיונות את ממוצע ההום ראנס שלו מהום ראן אחד לכל 16 ניסיונות ל-1 משמונה. שיפור כזה לא אמור לקרות לספורטאי אחרי גיל 35. אבל אמריקה עצמה עיניים וחגגה כל מיני אבני דרך בהישגיו של בונדס – כמו שיא של 73 הום ראנס לעונה בודדת. עצימת עיניים לגבי שיאי ספורט היא לא תופעה אמריקאית. לפעמים היא עניין של נוחות.

לפני שנים שוחחתי עם פיזיולוג ספורט שסיפר לי שאין דבר כזה בעצם ריצת 100 מטרים של פחות מ-10.4. נניח שהוא הגזים קצת והאמת היא שאפשר לרוץ 100 מטרים ב10.3 או 10.2. אבל עיתונאי ספורט נוסעים למשחקים אולימפיים ואליפויות עולם ומדווחים על ריצות של 9.8 כאילו יש בהן משהו לגיטימי. אין להם כוח להעיק על קוראים בהסתייגויות על כל צעד ושעל.

במשחקים האולימפיים אנחנו רואים מרימי משקולות של במשקל 60 קילוגרמים מרימים משקלים שלפני ארבעים שנה הניפו רק מרימים ששקלו 160 ק"ג. והצופים ממשיכים להביט בפינת המסך באליפויות הריצה השונות לנשים אל עבר תוצאות שאין להן קשר לאלו של המנצחות בימינו. למרות שהשיאים שייכים לרצות מזרח גרמניות, סיניות ואמריקאיות, שהשיטות האסורות בהן סוממו, והסבל הפיזי שהתווסף אליהן ברבות השנים, נחשפו על ידי האתלטיות עצמן. לעתים בוועדות חקירה. לעתים סתם במוות מוקדם בלתי סביר.

היפים שבשיאי האתלטיקה הם השיאים הלא טכנולוגיים. פאבו נורמי הבין שהסוד בריצה ארוכה הוא קצב קבוע ולא שמירה של כוחות לחלק המאוחר בריצה, ושבר 34 שיאי עולם במרחקים שבין 1,500 ל-10,000 מטרים. דיק פוסברי המציא סגנון מהפכני בקפיצה לגובה. אבל הידע המדעי הופך את אלו לנדירים. ג'ונתן אדוארדס בקפיצה משולשת היה כנראה אחרון החדשנים. מולי אפשטיין, פרשן אתלטיקה, סיפר לי פעם כי תדירות הצעד של רצי ה-100 מטרים לא השתנתה כמעט 100 שנה. השיפורים הם תוצאה של מסלולים, נעליים ותוספים מותרים ובלתי מותרים. אבל למרות שמדובר בשיפורים טכנולוגיים בלבד, השמחה עדיין גדולה יותר מאשר כשאינטל משיקה מעבד סנטרינו או משהו כזה.

 באיזשהו מקום שיא הום ראנס הוא אולי לגיטימי קצת יותר משיא אתלטיקה. הוא אינו שיא מוחלט, כמו בשחייה ואתלטיקה, שנמדד בשעון או סרט מדידה. אלא שיא יחסי שדומה קצת יותר לשיאי הבקעה, שיאי אליפויות או שיאי ניצחונות. נקרא לאלו שיאי הצלחה. הום ראן הוא מאבק בין חובט לזורק. יש להניח כי בדור של חובטים מסוממים יש גם זורקים מסוממים.

אלא שקונטקסט היסטורי כזה מרוקן מאד מהמשמעות האמיתית של השיא. איש לא משווה בין שיאי ההבקעה של פלה לאלו של גבריאל בטיסטוטה, משום שתוצאות המשחקים בליגה הברזילאית של שנות ה-60 גבוהות במידה אסטרונומית מאלו של ליגה איטלקית בשנות ה-90. שיאי אליפויות בספורט האמריקאי נקבעו כמעט תמיד בתקופות שלפני תקרות השכר. פינלנד קבעה שיאי מדליות בריצות ארוכות בעידן שלפני העצמאות האפריקאית. שדר קריקט אוסטרלי הקניט פעם את עמיתו האנגלי לגבי ממוצעי הנקודות הגבוהים של חובטים אוסטרלים לעומת חובטים אנגלים. "אבל חובטים אנגלים לא מקבלים את הפריווילגיה לחבוט מול נבחרת אנגליה", ענה השדר האנגלי בהומור.

על פי ההיגיון הזה בארי בונדס והאנק ארון לא עשו כלום. בייב רות' חבט פעם כ-15% מההום ראנס בעונת משחקים שלמה. הליגה אמנם גדלה פי שלושה במספר משחקים. אבל גם חובט בעונות שיא לא מגיע ליותר מ-3% מההום ראנס בליגה. מצד שני, בייב רות' מעולם לא חבט מול פיצ'ר שחור במשחק ליגה בגלל חוקי אפליה גזעית. מצד שלישי, בליגה קטנה יותר חובט מתייצב פחות מול זורקים בינוניים. מהצד הרביעי, כיום הזורקים מתחלפים יותר במהלך המשחק. ויש בוודאי גם צד חמישי ושישי ושביעי. לשיאי ביצוע אין משמעות בין תקופתית בגלל עניינים טכנולוגיים. לשיאי הצלחה אין משמעות בין-תקופתית בגלל שהם נקבעים בעולמות פוליטיים, כלכליים וחברתיים שונים לחלוטין.

בארי בונדס, להבנתי הלא גדולה בבייסבול, דווקא ראוי להיזכר כאחד הגדולים בתולדות המשחק. שילוב של טכניקת חבטה מצוינת ויכולת הגנתית שהייתה במשך שנים דוגמא לדרך בה המשחק צריך להיות משוחק. הוא גם זכה ביושר להיות בלתי אהוד. פעם הפחית את תשלומי המזונות לבנו משום ששביתה בליגת הבייסבול הפחיתה במשהו מהכנסותיו האדירות. הוא מזלזל באוהדיו – פעם אמר כי מאז הקולג' לא שיחק בייסבול – וכי בייסבול הוא בשבילו רק עסק.

לגבי שיאי ספורט, עדיף לאומה האמריקאית להתבגר קצת בהקשר לגדולה בספורט. להביט במסכים שבספורט'ס באר ולראות את היופי האמיתי במשחקים שהם משחקים. אין צורך בהתפלפלות סטטיסטית כדי להוכיח שה-81 של בראיינט לא מעמידים אותו בנקודה דומה לשל מייקל ג'ורדן. פייטון מאנינג יכול לשבור שיאי טאצ'דאונים של דן מרינו עד מחרתיים אבל הוא לעולם לא יהיה ג'ו מונטנה. כי גם דן מרינו לא היה ג'ו מונטנה. וברט פארב, עם הרבה פחות אליפויות ממונטנה, דווקא מזמין השוואה לגיטימית. למה? ככה! מה היו הסטטיסטיקות של מוצארט או של ואן גוך?

בעולם הכדורגל אנחנו מתחילים להשוות בין רונאלדיניו למראדונה בגלל משהו שאנחנו רואים. תחושה שלא ניתנת לשערוך במספרים. רובינו עדיין לא רואים בלברון ג'יימס את מה שראינו בג'ורדן, למרות שבהשוואה ישירה לכמויות נקודות ואחוזי קליעה בתקופותיהם אין הבדל אמיתי בין השניים בגיל המקביל. אנחנו מחכים, גם במקרה רונאלדיניו, שתצטבר היסטוריה. אנחנו רוצים את הקונטקסט. מוחמד עלי הוא הגדול מכולם גם אם הפסיד חמישה קרבות ורוקי מרציאנו לא הפסיד מעולם. אנחנו רוצים לראות אותם חוזרים מפציעות, משחקים עשרה מול 11, מתמודדים עם ההצלחה, הכסף, הפרסום, הנשים. אנחנו רוצים לראות אותם, ברגעים הכי מכריעים, מכניסים איזה תעלול קטן – דאנק, עקב, אפילו חיוך – בשביל הצופים.

ובעניין בייב רות' ובארי בונדס. בכלל לא נולדתי. לא נולדתי עוד 20 שנה אחרי שנפטר. גם לא ראיתי יותר משתיים שלוש חבטות בטלוויזיה וגם אם הייתי רואה, אני לא מבין באמת משהו בבייסבול. סתם מסתכל קצת כשאני באמריקה. אבל באותו מאמר על בונדס נכתב כי בייב רות' לפעמים היה מחסל תרנגול הודו שלם בארוחת צהריים. ברור שהוא יותר גדול מאיזה מזריק סטרואידים.

על הבלוג
סולפורד