מרכבות סיסרא (או אנגליה אכלה אותה!)

למרות שאני חי באנגליה ולמרות שאני חי במידה רבה, נפשית וחומרית, מכדורגל אנגלי, אני מתמוגג מהפסדים של נבחרת אנגליה. אני […]

למרות שאני חי באנגליה ולמרות שאני חי במידה רבה, נפשית וחומרית, מכדורגל אנגלי, אני מתמוגג מהפסדים של נבחרת אנגליה. אני כמעט תמיד תומך בקבוצה שמשחקת מולה. אלא אם זו נבחרת גרמניה.

אמנה פה רק שתיים מהסיבות:

ראשית, ציבור האוהדים העיקרי של הנבחרת הוא מהחלק המאוס בחברה האנגלית. עם ייצוג בולט למפלגת הBNP הגזענית או סתם אנשים מתנשאים. לא לחינם הם מעוררים הרבה יותר אנטגוניזם ובעיות מאוהדי ליברפול או מנצ'סטר יונייטד בדרכי אירופה. בנוסף, משחקי הנבחרת הם תמיד סיבה לקסנופוביה מחליאה בעיתונות.

שנית, כך מקובל בין אוהדי מנצ'סטר יונייטד. איננו אוהבים את נבחרת אנגליה.

אבל בכוונה לא בחרתי בביטוי "שונא את נבחרת אנגליה" אלא בביטוי "מתמוגג מהפסדים של נבחרת אנגליה". ההפסדים הללו של האימפריה-בעיני-עצמה הם דרמות נפלאות. גם אם הן הופכות צפויות במהלך השנים. בדרמות הצפויות הללו אפשר לאתר שתי תבניות עיקרית. התבנית הראשונה היא ההפסד שמדיח את אנגליה מטורניר בינלאומי חשוב. ההפסד הזה הוא לעתים קרובות בפנדלים ולעתים במשחק עצמו. המאפיין המרכזי של ההפסד הוא התירוץ המתלווה אליו. ולכן נקרא לו "ההפסד המנומק".

רשימה מייצגת של ההנמקות:

• דייויד בקהאם הורחק

• דיאגו מראדונה רימה

• הדשא על נקודת ה-11 בליסבון היה רופף

• גורדון בנקס קיבל קלקול קיבה

• ווין רוני נפצע

• כריסטיאנו רונאלדו הלשין לשופט

• רונאלדיניו בעט כדור לשמיים שבמקרה נכנס לשער . הטיעון הזה, שרונאלדיניו הגאון בעט בשיזואוקה ב-2002 את הכדור בעל מעוף עלה השלכת הזה במקרה, הוא התירוץ האנגלי החביב עלי ביותר. קלאסיקה של הכחשה.

התירוץ הדו שנתי טומן תמיד בחובו את העובדה שאנגליה לא תבחן לעומק את הסיבות למה היא לא ממש טובה בכדורגל. ובהכרח מוליד מתוכו את ההפסד הגדול הבא. שגם הוא יהיה מנומק. בברזיל, למשל, מתמודדים בצורה הרבה יותר בוגרת עם הפסדים מכאיבים. הם פשוט שורפים את הפסל שבנו לכבוד רונאלדיניו אחרי המונדיאל הקודם. רונאלדיניו מבין בדיוק מה הוא צריך לעשות בשביל פסל חדש.

*

אתמול בזגרב היה הסוג השני של ההפסד. אני מתכוון להדביק לו כינוי תנ"כי: "הפסד מרכבות סיסרא". ההפסד הזה מתרחש כי הפרימיטיווים בקולוניות הם חסרי תרבות וסביבת החיים שלהם קשה ותובענית מדי לגזע האדונים. קיצור הפרקים הקודמים: לסיסרא, הגיבור הרע בשירת דבורה, "היו תשע מאות רכב ברזל". אבל הוא נוצח בקרב עם ברק בן אבינועם ודבורה הנביאה. למה? בגלל התנאים שלא התאימו למלחמת מרכבות!

הַכּוֹכָבִים, מִמְּסִלּוֹתָם, נִלְחֲמוּ,עִם סִיסְרָא. {ס} כא נַחַל קִישׁוֹן גְּרָפָם, {ס} נַחַל {ר} קְדוּמִים נַחַל קִישׁוֹן.

הפסד מזן "מרכבות סיסרא" קשור לכך שכדורגל הוא תופעה אנטי-קולוניאליסטית. המשחק שנדד מבריטניה ואירופה אל הקולוניות חזר משם טוב בהרבה. המקומיים הוסיפו אליו ערמומיות,טכניקה אישית וחוש קצב עליהם לא חשבו מחברי ספר החוקים של המשחק. את התכונות הללו קשה אמנם לייחס לנבחרת קרואטיה, אז אתמול סתם היה מקרה בו נבחרת אנגליה לא הסתגלה למצב בו משחקים כדורגל בסביבה לא חברותית ולא מטופחת.

זה התחיל בחשש, שנדון בהרחבה בתקשורת ערב המשחק, שאוהדי קרואטיה, שרבים מהם הם באמת חלאות המין האנושי, יקראו קריאות גזעניות וישברו את רוחם של כדורגלני נבחרת אנגליה. זה המשיך בכך ששדר הקווים הגדיר את האיצטדיון בזגרב כאצטדיון מיושן וגרוע ומפלצת בטון.

ושם רכב הברזל של סיסרא שוקע בבוץ. וכוכבי נבחרת אנגליה הם באמת מרכבות סיסרא שכאלו. ווין רוני, פרנק למפרד, ג'ון טרי, סטיבן ג'ררד (שלא שיחק אתמול) הם בריונים, ניידים, בעלי בעיטות ונגיחות תותח. בתנאי שהם משחקים במקדשי הכדורגל של סטמפורד ברידג' או אנפילד או אולד טראפורד.

רגע השיא בדרמה מתרחש כשכדור פשוט שהחזיר גארי נוויל לעבר השוער קפץ מעט לרגלו של פול רובינסון ונכנס לשער. זה היה השער השני של קרואטיה. המצלמה התמקדה בפול רובינסון בוהה בגבשושית על הדשא. גבשושית אותה לא תמצא בשום אצטדיון ואפילו לא במגרש בית ספר באנגליה. כי באנגליה הגננים מקפידים על עניינים שכאלו. הרי אפשר אפילו להיפצע בגלל דשא לא מטופח! בתנאים הלא ידידותיים אין באנגליה את התושיה או רוח קרב לנסות לחזור אל המשחק. כמה נסיונות של בודדים להציל את המצב. או בעיקר את עורם שלהם לנוכח השחיטה העיתונאית המתקרבת.

וַתְּיַבֵּב אֵם סִיסְרָא, בְּעַד הָאֶשְׁנָב: {ס} מַדּוּעַ, בֹּשֵׁשׁ רִכְבּוֹ {ר} לָבוֹא– {ס} מַדּוּעַ אֶחֱרוּ, פַּעֲמֵי מַרְכְּבוֹתָיו. {ס}

התקשורת האנגלית ממחזרת אז את אחת המלים האנגליות החביבות עלי: CALAMITY. יש בביטוי ייאוש גדול אבל עדיין קורטוב של אנדרסטייטמנט. זה פחות מקטסטרופה או אפוקליפסה. אבל אירוע שיש בו מרכיבים קטסטרופים-אפוקליפסים.

את השער הראשון כבש אדוארדו דה-סילבה, מאותם שחקנים ברזילאים שמשוטטים בעולם ומתאזרחים בנבחרת זרות כי מן הסתם אין להם סיכוי אפילו קלוש לשחק עבור הנבחרת האגדית של מולדתם. ובעוד השדר האנגלי מייבב בעד האשנב, נזכרתי בחיבור נהדר שכתבה הרוקרית הברזילאית ריטה לי על קולוניאליזם בכדורגל. תרגמנו אותו פעם, מהתרגום האנגלי למקור הפורטוגזי, עבור מוסף גביע העולם בעיתון הארץ: הוא נפתח כך.

""סר פוטבול" היה ג'נטלמן אנגלי מפורסם שנסע בעולם במטרה להשתלט על ילידים ולאלץ אותם לעבוד בשדות. הוא נחת בברזיל, שם מצא לשמחתו הרבה ילידים, בננות ואמונות וודו. "אין קל מזה", חשב לעצמו "סר פוטבול" חבוש המגבעת. הוא לא החמיץ רגע. בלוויית חייליו החוליגנים והאכזרים החל מיד במעשיו הרעים, כאשר קרא תגר על שבט מקומי, שעקב אחר תעלולי החיילים בחשדנות ובלעג. "ישועים חביבים, משחקים לא רע, תקראו לראש השבט שיבוא לכאן לראות". האציל האנגלי החווה בידיו, צעק, פיקד, בעודו מנסה להסתיר את ההיבטים הטקטיים של המשחק."

המפגש מסתיים בתבוסה אלף-אפס של האנגלים בפני הילידים. ולי מסיימת כך את החיבור:

"בניגוד למסופר באגדות, "סר פוטבול" לא סיים את חייו כמנה עיקרית בסעודת הניצחון של הילידים. אולם, הוא החליף ברוב ענווה את המגבעת שלו (שהיתה מעתה סמל לכוח) בדלעת צבעונית, ויצא לאנגליה כשבאמתחתו חפצי חן קטנים שאסף. מספרים ששינה את שמו לפוטבול (האיות הפורטוגזי), כדי להיכנס לממלכה בלי שיבחינו בו. באשר לצבא החוליגנים, הם מעולם לא הצליחו לעלות שוב למגרש, ומשום כך הקימו מעין מועדון מחתרתי, הפועל ככל הידוע בקרב אוהדי כדורגל אנגלים."

וכבר סיפרתי לכם בתחילת הפוסט מיהם הדומיננטים שבאוהדי נבחרת אנגליה.

ברצלונה היא משהו אחר בין המועדונים הגדולים
ברצלונה (הערב יש משחק מול סביליה)

תגובות

  • שמואל

    מעניין אך מבולבל.האם המסר לאנגלים שהם לא מספיק טובים בכדורגל ולכן צריכים לעשות מה?

    ======

  • רונן דורפן

    כנראה לא קראת את ההקדמה שלי לבלוג. אינני חסיד גדול של פרשנות. לא מטריד אותי מה האנגלים צריכים לעשות. כי אני נהנה לראות אותם מפסידים.

  • ofer

    לא מבובל אבל קצת מבובל.זה טוב מענין מהנה.עוד מאותו דבר עוד עובדות איזוטריות שמתקשרות לאקטואליה עוד ציניות ואני מקווה שתהנה גם במשחק מול ישראל

Comments are closed.