אני אישית צריך את מוריניו

הדרמה בין בארסה-צ'לסי מוסיפה להשתבח. ואני לא בטוח שרק בגלל הכדורגל. שתי הקבוצות נראות לי מעט חלשות מאשר בשנה שעברה ונראה שיתקשו השנה יותר לזכות באליפות המקומית שלהן. היא משתבחת בגלל שהעלילה משתבחת והעלילה משתבחת כי ג'וזה מוריניו משחק את תפקיד הרשע בצורה גאונית.

המתקפה שלו על השיפוט אתמול בסיום המשחק הייתה עצומה. 31 עבירות ביצעה צ'לסי לעומת 15 של ברצלונה. שתי צלילות ברורות ברחבה. ג'ון טרי בעט את הכדור על דקו השוכב בזמן שהמשחק לא משוחק. ואיכשהו יחס הצהובים היה רק 6 ל-4. מיכאל באלאק ביצע שש עבירות מבלי לקבל צהוב. מייקל אסיין ביצע שבע עבירות וגם צלל ברחבה, וקיבל צהוב רק בדקה ה-88. ועבירות של קשרים מרכזיים הן עבירות בכוונה.

ההאשמה ערב המשחק נגד איידור גודיונסון, כאילו הוא צולל ברחבה להשיג פנדלים, היא גאונות פסיכולוגית ותקשורתית. המסרים שלה מגוונים מאד. ראשית, גודיונסון עזב את צ'לסי ועבר לברצלונה. היא טומנת בחובה הנחה כי צ'לסי היא הגונה וברצלונה רמאית. שנית, היא שמה לחץ על גודיונסון, השחקן במצב הרגיש ביותר בברצלונה, שצריך להחליף שחקן טוב ממנו בהרבה, סמואל אטו. שלישית היא קלאסיקה של ספין תקשורתי. מסיתה את הדיון מההאשמה העיקרית כלפי צ'לסי עצמה. לפני שנה הודה דידיה דרוגבה בטעות בראיון לאחר משחק שהוא צולל "כי לפעמים מקבלים את השריקות הללו".

*

כל זה יכול להתפרש שאני לא אוהב את צ'לסי. כי אני לא אוהב את צ'לסי. אבל אני אוהב את מוריניו. כי רשע הוא לגיטימי בספורט. הוא מוסיף לחוויה. אין גיבור אמיתי בלי אויב אמיתי. מייקל ג'ורדן, אני משוכנע, לא היה הופך לכזו אגדה עם ניצחונות על מג'יק ג'ונסון המחייך או צ'רלס בארקלי החברי. הניצחון על דטרויט, לה הפסיד פעמיים בסדרות אלימות ביותר, ובעיקר הניצחון על הניו יורק ניקס ב-93 הם שבנו סביבו את המיתוס של גיבור בלתי מנוצח. מהבחינה הדרמטית הפיסטונס היו רשעים מושלמים יותר. כשג'ורדן ניצח אותם לבסוף הם ירדו מהמגרש באקט של אי ספורטיביות משוועת.

גדול מג'ורדן אפילו – מוחמד עלי. בסרט WHEN WE WERE KINGS נזכר עיתונאי מזאיר בתחושה כששג'ורג' פורמן הגיע למדינה להילחם במוחמד עלי. מעמדו של פורמן כרשע ושל עלי כגיבור היה ממילא מקובע בתודעה האפריקאית. העיתונאי מספר שהם התפלאו לראות שפורמן הוא שחור. מבחינת הגוון, אפילו יותר מעלי. הם ביו בטוחים שהוא אדם לבן. אבל פורמן ירד מהמטוס עם כלב רועים גרמני. בעיניים מערביות הבעלות על כלב נתפסת סימן חיובי לאופיו של אדם. אבל בזאיר זה הזכיר לאנשים את שלטון הדיכוי הבלגי במדינה. מה יותר קלאסי מזה?

עבורי ג'וזה מוריניו הוא דמות כמעט קריטית. 4-5 שנים הסתובבתי בתחושה שכאוהד מנצ'סטר יונייטד כבר ראיתי הכל. הייתי במגרש בברצלונה כשניצחנו את באיירן וזכינו בטרבל. מאז סף הריגוש גבוה. משחקי הכדורגל שעשו לי את זה בשנים האחרונות היו נסיעות לכל מיני משחקים אזוריים בספרד. התחושה הזו מתחילה להיעלם. לפני ארבע שנים ג'וזה מוריניו הגיע למגרש שלנו, היינו אז עדיין אלופי אנגליה, והדיח אותנו מגביע אירופה בדקה ה-90. ייתכן שאם טים האוורד לא היה שומט את בעיטת העונשין שהובילה לשער, מוריניו לא היה מתרחש בכלל. או מתרחש אחרת. אני זוכר שקיבלתי את העניין אז קצת בפילוסופיות. אפילו חשבתי שניצחון של קבוצה פורטוגזית על אלופת אנגליה הוא דבר מרענן.

ארבע שנים אחר כך אני לא מחפש שום רעננות. עובדה, אני מתלונן בקטנוניות על מספר העבירות שמבצעים שחקניו של מוריניו. אליפות נגד מוריניו? קשה לי לחשוב על משהו עצום יותר.

אורבך
"דה גולדן מדינה" (הופיע בגלובס)

4 Comments

אוריאל 1 בנובמבר 2006

אם מוריניו הרע מי הטוב? פרגוסון? מוריניו למד ממנו את כל הטריקים, כולל היין. אפשר לומר שפרגוסון הוא הואן קאנובי של מוריניו, שהפך לדארת' ווידר. היה מרענן אם מוריניו היה מתמכר למשככי כאבים או משהו כזה, אולי אלכוהוליזים קשה.

רונן דורפן 1 בנובמבר 2006

לא לא הטוב הוא וונגר. לדעתי בחרו את הנאצי לאפיפיור רק כמועמד פשרה וכי וונגר היה תחת חוזה

שי גולדן 2 בנובמבר 2006

הטוב הוא אלן פראדיו ושמוקים בינוניים כאלה. אין דבר כזה טוב ומנצח. בטח לא בספורט מקצועני. באמריקה, כל הגדולים היו סייקוז מקושקשים וחולירעות עם תעודות. נסה לחשוב על דמות ספורט אמריקאית אחת (המדינה בעלת דימויי התרבות הכי שרלטנים ושקרניים) שמזוהה כחיובית ואז או שיש מחלה קרויה על שמה, או שהיא סיימה אחרונה אבל "נלחמה בגבורה כנגד כל הסיכויים" וחרטא כזה.
מוריניו רשע מושלם – והעובדה שהוא שנון יותר, חתיך יותר ומרוויח יותר מכל האחרים – בטח לא ממזערת את העניין.

רונן דורפן 2 בנובמבר 2006

הכינוי הראוי לפרדיו הוא לא טוב אלא "צדיק". אלא שלפעמים צדיקים מלאכתם משתבשת. למשל כשהוא מפסיד שבעה משחקים רצופים ומתחיל להגניב לתקשורת מסרים על זה "שמכריחים אותי לשחק עם הארגנטינים אבל אני מעדיף כשרונות בריטיים מקומיים" זה נשמע טוב במדינה שהיא מולדת הלוזריות בכדורגל. ואצל אוהדים פטריוטים שיודעים טוב-טוב מי זה ארגנטינאים. הרשעים – כמו מוריניו ואל דייויס – הם משום מה יותר עוורי צבעים/גזעים מהצדיקים. במקרה כתבתי על זה על רד אורבך לגלובס להערב. יהיה בבלוג מחר.

Comments closed