ידיעה קטנה באתרי החדשות האמריקאים סיפרה כי באק אוניל אושפז במצב חמור בבית חולים בקנזס. באק אוניל היה מגדולי השחקנים בבייסבול האמריקאי בתקופת האפרטהייד. זו הייתה התקופה בה שחורים לא הורשו לשחק בבייסבול האמריקאי.

האיסור לא היה מכוח חוק ולא היה בתקנון. הוא עוגן במה שכונה "ההסכם הג'נטלמני" בין בעלי הקבוצות. אמריקאים רבים חושבים בטעות כי ג'קי רובינסון היה השחקן השחור הראשון בבייסבול – אחרי שהברוקלין דודג'רס החתימו אותו לקראת עונת 1947. זה לא מדויק. במאה ה-19 היו בבייסבול קבוצות מעורבות. ההפרדה נכנסה לתוקף בתחילת שנות ה-80 של המאה ה-19. השחורים הלכו לשחק בליגות שלהם.

אפשר לקרוא על זה, למשל, ב- http://www.nlbpa.com/history.html.

שנות הזוהר של הליגות שלהם היו בשנים שבין המלחמות. ספר שיצא לפני שלוש שנים שעסק בידידות בין ג'סי אואנס לג'ו לואיס, מספר על אירוע משפיל – בו בהפסקה של אחד המשחקים בליגה הזו, בשיקגו, אואנס מתחרה בג'ו לואיס בריצה. המירוץ מבוים ו"האיש המהיר בעולם" מפסיד בכוונה "לאיש החזק בעולם". המירוצים נועדו לספק פרנסה לאואנס המרושש.

אבל הרושם שקיבלתי הוא גם יפה: ניסיון לקיים חיים שחורים נורמליים ועצמאיים מבלי לפתח תלות בחברה הלבנה. מוחמד עלי דיבר על הדברים האלו בשנות ה-60. לפעמים אני תוהה אם לברון ג'יימס או מרבית הסופרסטארים השחורים מתעניינים בעניינים כאלו.

אוניל לא היה מהשחקנים שהספיקו לעבור לליגות הרשמיות אחרי 1947. אבל הפך למזוהה מאד עם הליגות הללו – אחרי ששימש כקריין הפרק על הליגות השחורות בסדרה ההיסטורית של קן ברנס על תולדות הבייסבול. הוא גם לא זכה להיות בין 17 שחקני הליגות השחורות שנבחרו השנה להיכל התהילה בהצבעה מיוחדת לתקון העוול ההיסטורי. הוא לא קיבל את ה-75% הנחוצים מקולות המצביעים.

אני דווקא נותן קרדיט לאמריקה על עניינים כמו הכשלון של אוניל בהצבעה. תיקון העוול הוא קיום ההצבעה. אבל כמו כל שחקן חוק ה-75% תופס. יש שחקנים לא מעטים, שחורים, לבנים והיספנים, שמתקרבים מספר פעמים אל מחסום 75% ולא עומדים בו. אוניל אמר אחרי ההצבעה כי אי אפשר להשוות בין אכזבה כזו ליום בו לא התקבל לתיכון מקומי בגלל חוקי ההפרדה הגזעית.

סולפורד
נמאס לי מהולנד! (הופיע בגלובס)