נמאס לי מהולנד! (הופיע בגלובס)

בניגוד לאהדות כדורגל אחרות, האהדה של ישראלים כמוני לנבחרת הכדורגל של הולנד מעוגנת בראציונליזם צרוף. אני לא אשכח את היום […]

בניגוד לאהדות כדורגל אחרות, האהדה של ישראלים כמוני לנבחרת הכדורגל של הולנד מעוגנת בראציונליזם צרוף. אני לא אשכח את היום בו נעמי הגננת, בחודשים שאחרי סיום מלחמת 1973, אספה את כולנו לאיזה עדכון אקטואליה, פרשה בריסטול גדול ועליו מודבקת תמונה של אישה מבוגרת רוכבת על אופניים, והסבירה "שמלכת הולנד נוסעת על אופניים כדי שלישראל יהיה דלק". זה היה מסר חזק מאד: הסיפור על מלכה אמיתית שמסתפקת באופניים, בימים בו על כל מכונית בישראל הייתה מדבקה ועליה מצוין היום בשבוע בו אסור להשתמש בה בכדי שיהיה דלק לטנקים שבסיני.

עיתונאי הכדורגל ההולנדי-יהודי סימון קופר, בספרו על איאקס שהוא בעצם סיפור יחסה של החברה ההולנדית ליהודים, מתאר יפה איך העזרה האמיתית שהגישו ההולנדים לישראל לאחר מלחמת 1973 עברה טרנספורמציה בתודעה הישראלית לעזרה מיתית שכביכול הגישו ההולנדים ליהודים במלחמת העולם השנייה. עיוות היסטורי שמקומם מאד את יהדות הולנד. אבל ב-1973 ילדי גן בישראל לא נחשפו לספרים סוציולוגיים על כדורגל.

שנה אחרי התמונה עם האופניים היה גביע עולמי. הולנד הגיעה לגמר נגד מערב גרמניה עצמה. אהבנו את הולנד. וכי אפשר היה אחרת?

נ.ב. על פי ספרו של קופר, קוקי קרול, אביו של רודי קרול, מכוכבי 74 ו-78, באמת הציל יהודים רבים בשואה.

 ****

האהדה הזו לנבחרת הולנד הייתה עניין מהנה במשך כעשרים שנים. הולנד שיחקה כדורגל נהדר. היא הייתה נהדרת ורומנטית כשהיא הפסידה בגמרים. במלחמה אמיצה מול אותה-מדינה-ארורה ואחריה הדיקטטורים הארגנטינים. וגם כשהחליטה לקחת על עצמה את התפקיד הפחות רומנטי, זה של המנצחים ב-88', זה היה מול גרמניה, במקום (מינכן), בתוצאה (1-2), ובמהלך (פנדל לכל קבוצה ואז שער ניצחון) שהיו היפוך מושלם של ההפסד ב-74. את משחק חצי הגמר הזה ראיתי בצבא והרס"פ החליט לצבוע את שמי הנגב בפצצות תאורה על חשבון משלם המסים הישראלי לכבוד שער הניצחון של ואן באסטן.

וכמובן שהולנד הרומנטית של גן הילדים והצבא רק הפכה רומנטית יותר בקופי שופס של אמסטרדם. לא היה דבר נכון יותר מלהיות אוהד הולנד.

****

 ואז הם התחילו לריב ביניהם כל הזמן. הסתבר שכשהם לא מצילים מיעוטים אתניים מידי רודנים, ההולנדים מוציאים אנרגיות נפשיות לא מעטות על ריבים. בתחילה אלו היו ריבים שרק הוסיפו לזוהר של הולנד. ריבים תיאורטים כאלו בין האסכולה של אייאקס, שדגלה בכדורגל המבריק והכאוטי המכונה טוטאל פוטבול, לכדורגל של איינדהובן שהצמיח בעלי מלאכה משובחים. על הציר שבין דניס ברגקאמפ לרוד ואן ניסטלרוי אפשר לנהל שיח תיאולוגי שלם על כדורגל, מטרותיו וערכיו.

ואחר כך ריבים קצת יותר בעייתיים לחוש הטעם של האוהד מרחוק. עניינים של שחורים לבנים. עסקת החבילה הליברלית-אסטטית-כדורגלנית שבאהדת ההולנדים כבר לא נראתה מושלמת כל כך. ולפני שלושה חודשים, בעדכוני החדשות במכונית בדרך לנירנברג, גילינו שהם רבים גם מסיבה אחרת. משום שהם פשוט אוהבים לריב. לא יכולים בלי זה. משהו נשבר בי כשואן באסטן רב עם ואן ניסטלרוי והעיף אותו לכל הרוחות ערב שמינית הגמר מול פורטוגל. להעיף את ואן ניסטלרוי, שבכל ראיון עיתונאי מקיף טרח להדגיש שאסור להשוות אותו לואן באסטן האלוהי. לריב עם ואן באסטן, אחרי שהשאיר בבית את הונטלאר ומקאיי רק בגלל האמונה העיוורת שלו בואן ניסטלרוי. גם בתקופה בה מאמנו במנצ'סטר לא האמין בו יותר.

לא רק טוטאל פוטבול, גם בריבים הם די טוטאלים ההולנדים האלו.

הכרטיסים שמכר לנו הספסר האמריקאי בנירנברג היו ליציע של אוהדי פורטוגל. ומרבית האוהדים בבלוק שלנו הגיע מהפריפריה הפורטוגזית. מקומות כמו פארו ופורטימאו ומאריטימו. אנשים נוגעים ללב בחביבותם. שם, 500 מטר ממשרדי המפלגה הנאצית, הודינו לעצמנו לבסוף שההולנדים, באופן כללי, לא נטו להציל יהודים בשואה. ומלכת הולנד נוסעת על אופניים גם כשמחירי חביות הנפט נמוכים.

****

ועדיין יש הבדל מסימפטיה נקודתית לפורטוגל לנטישת הרגלים ישנים. האוהדים הגרמנים ששרו "אנחנו נוסעים לברלין בלי הולנד" גרמו לך חשק לראות אותם מפסידים בדקה ה-119 של חצי הגמר או משהו כזה. הולנד זה לא מהיום ולא מאתמול וגרמנים לא ידברו ככה עליהם.

ואז הגיע השבוע. כותרת על ידיעה על ריב בין מרק ואן בומל למרקו ואן באסטן. רק הכותרת. אפילו לא קראתי את הידיעה. לא מעניין אותי הסוג המדויק של הריב הזה. נמאס לי מהם.

באק אוניל
מכתב לבחורות שיש להן אתר עם מצלמת וידאו

תגובות

Comments are closed.