"דה גולדן מדינה" (הופיע בגלובס)

אמנם כתבתי כבר על אורבך בתחילת השבוע וחלק מהדברים אולי חוזרים על עצמם. הקטע הזה נכתב אחרי צפיה בהלוויה של אורבך. חשבתי על זה בהקשר היהודי יותר. על חלקם של יהודים במרקם החיים באמריקה. היום נדמה שיהודים מעורבים בNBA רק ברמת הבעלות ורמת הארגון. זה חבל.

אני חייב לאמר שנזכרתי בזה בהקשר אחר אותו לא רציתי לציין מעל דפי העיתון. בניגוד לפיני גרשון, מאמן כדורסל מבריק אחר, רד אורבך מעולם לא נופף ביהדותו. הוא פשוט היה אוהב אדם אמיתי. לפי דעתי זו יהדות הרבה יותר אמיתית מגזענות ושחצנות במסווה של אמונה בבורא עולם.   

     ========

רד אורבך נקבר בהלוויה שהייתה אירוע יהודי-אמריקאי יפהפה. אני אומר זאת מצפייה בקטע וידאו קצר של הטקס וקריאה בעיתוני בוסטון. ההלוויה נמשכה כרבע שעה. הרב אמר קדיש והאבלים השתתפו במנהג כיסוי הארון ברגבי עפר. ארון הקבורה היה ירוק, לכבוד הבוסטון סלטיקס וגם דגל ארצות הברית הורד אל הקבר. שדרת הטלוויזיה ציינה שהטקס נערך בבית העלמין "קינג דיוויד ממוריאל" מחוץ וושינגטון.

ונזכרתי בכינוי היידי היפה של ארצות הברית. "דה גולדן מדינה". ארץ הזהב. היפה בכינוי הזה לטעמי שהוא השתרש בשפת הדיבור הרבה לפני שיהדות ארצות הברית התעשרה באופן דרמטי כל כך בדורות האחרונים. או לפני שארצות הברית חימשה את מדינת ישראל במיטב מטוסי הקרב וכלי הנשק. אלא דווקא בתקופה בה אמריקה הייתה עבור היהודים פשוט מקום להתפתח כבני אדם חופשיים. לסלק את התקרה האנטישמית של היבשת הישנה. ומעטים ניצלו את ההזדמנות הזו כמו בן המהגרים ארנולד אורבך מוויליאמסבורג בברוקלין.

*

יש אנשים שמקדישים את החיים שלהם למצליחנות. ויש אנשים אידיאליסטים שמקדישים את החיים שלהם למטרות נעלות. אז בואו תשמעו סיפור על אורבך. בברוקלין הצפופה בנו מגרשי כדורסל על גגות בתי הספר ומטעמי בטיחות בנו אותם מגודרים בכלוב. אפשר ללמוד הגנה מקלטות ותרגילי התקפה מספרים בספריה. אבל בכלוב אתה לומד לנצח. 9 פעמים אלוף הNBA כמאמן, 8 פעמים מהן ברציפות. ועוד 7 פעמים אלוף כמאמן, מנהל ונשיא קבוצה. ועל הדרך הוא עשה כמה דברים כדי שהעולם יהיה מקום יותר טוב. הוא היה למשל הראשון לבחור כדורסלן שחור בדראפט והראשון לפתוח עם חמישיה שחורה.

בוב ראיין, המפורסם בעיתונאי הספורט של בוסטון, ציין השבוע שאורבך הגיע לעיר עם ארסנל די מצומצם של שבעה תרגילי התקפה בהם השתמש. ועזב את תפקיד המאמן כשיש לו בדיוק את אותם שבעת תרגילי ההתקפה. הוא אפילו לא הגה אחד נוסף. זו תפישה אינטואיטיווית של גדולה בספורט. הניצחון לא מתחבא במוחו של המאמן ולא בשרטוט על לוח קטן במהלך פסק זמן. הניצחון הוא בחירה של האנשים הנכונים, והביטחון שאתה נותן להם, והאחריות שהם מפתחים והצוות שאתה יוצר מהם. ב-7 מ-8 האליפויות הרצופות לא היה לבוסטון אפילו שחקן אחד בין עשרת הקלעים המובילים בליגה. אורבך לא כתב ספרים על כדורסל.

*

אנשים כמו אורבך חשובים למאבקים חברתיים יותר מלוחמי זכויות אדם, כי הם לא פועלים מתוך טוב לב. הוא היה שועל כדורסל שהבין שגזענות ושמרנות היא עניין ללוזרים. הוא לא נופף בנאורות הזו. קבוצת האליפות האחרונה שלו כנשיא הקבוצה, אולי הגדולה בקבוצות הסלטיקס, הייתה דווקא כמעט לבנה לחלוטין. אבל במקום שאנשים ראו אקסיומות, הוא ראה טפשות. הוא כמעט הפך לראשון לשתף כדורסלן אירופי, 25 שנה לפני האירופיזציה של הNBA. אלא שקרזימיר צ'וסיץ' העדיף ברגע האחרון לחזור מהקולג' למולדתו קרואטיה.

לאנשים בדור הזה גדולתם של כדורסלנים שחורים היא עניין ברור. אבל גם בשנות ה-50 כל מאמן ספורט באמריקה ידע ששחורים הם אתלטים מעולים. ג'ו לואיס וג'סי אואנס כבר היו הספורטאים המפורסמים בעולם וההארלם גלובטרוטרס כבר ניצחו את מיניאפוליס אלופת הNBA בראשית שנות ה-50. אלא שאורבך בחר לבנות את הסלטיקס סביב ביל ראסל לא בגלל שהיה אתלט אלא בגלל שהיה מוח כדורסל והיה מנהיג. בגלל שסביבו כל בחירת דראפט הפכה לגאונות ספורטיבית. ואחרי זה הפך אותו למאמן. המאמן השחור הראשון בקבוצת ספורט מקצוענית בכירה. יעברו עוד הרבה שנים אחרי אורבך לפני ששחורים יקבלו את תפקידי הקווטרבק ותפקידי המאמנים בקולג'ים. אבל מי שאמריקה סילקה עבורו את התקרה סילק אותה בטבעיות גם לאחרים.

התמונה של ביל ראסל, ספורטאי שחור ענק, וגם דובר רהוט בענייני זכויות שחורים, עומד מהורהר בבית ההלוויות היהודי היא אמריקה יפה. ה"גולדן מדינה" בהתגלמותה.

אני אישית צריך את מוריניו
הבלוג מביע אמון באלכס פרגוסון

6 Comments

the looter 3 בנובמבר 2006

ronen – you are simply the best

שמואל 4 בנובמבר 2006

מעניין, נשארו מגרשי כדורסל כאלה גם היום בברוקלין?

יואב 4 בנובמבר 2006

דורפן
שבת היום, והיה לי זמן לקרוא את הטקסטים האחרונים שכתבת, ואני רוצה להגיד לך שלבלוג הזה יש חיסרון אחד: שאין לו מספיק קוראים.
וכן, לא צריך להלל את אורבך על חשבון פיני גרשון. אפשר להלל אותו בלי קשר, הוא ראוי לזה.
שבת שלום
מקווה שלא קר לך בלונדון
יואב

רונן דורפן 6 בנובמבר 2006

לשמואל. ודאי. יש מגרשים כאלו בברוקלין. אני בטוח שאתה חושב לצלם אותם – וזה באמת יכול להיות דבר מאד יפה.

שרון רזניק 8 בנובמבר 2006

רונן אתה ענק. כמעט עלו דמעות בעיניי בשורה האחרונה…

Comments closed