רצונו של אלוהים

טיסה הביתה ללונדון עוברת מהר עם גיליון של GQ ושתי כתבות ספורט מאלפות. האחת על דווין וויד, השניה על מוריס […]

טיסה הביתה ללונדון עוברת מהר עם גיליון של GQ ושתי כתבות ספורט מאלפות. האחת על דווין וויד, השניה על מוריס קלארט. המפחיד הוא שהמרחק בין סיפור החיים של השניים קטן. התוצאה הסופית רחוקה בשנות אור. בשבע השנים הקרובות דווין וויד ירוויח כ-80 מליון דולר. האינטואיציה האישית שלי אומרת שהוא יפתח פער קטן על לברון ג'יימס ויוכר ככדורסלן הטוב בעולם בתקופה הזו. אבל זהו כמובן רק ניחוש ואולי הוא יהיה רק אחד מחמשת הכי טובים. בשבע השנים הללו מוריס קלארט יהיה בכלא.

בחודשים הראשונים של שנת 2003 המרחק בין השניים היה קטן מאד. במרץ אותה שנה רשם וויד טריפל דאבל מטורף בגמר אזור המידווסט והוביל את מכללת מארקט לפינל-פור אחרי סנסציה עצומה מול קנטקי. מאותו רגע הכוון בחיים שלו הוא אחד. למקום בו אתם רואים אותו היום. חודשיים וחצי קודם לכן היה מוריס קלארט על השער של ספורט'ס אילוסטרייטד אחרי שרץ לטאצ'דאון המנצח בגמר המכללות בפוטבול – בו הוביל את אוהיו סטייט לניצחון על מיאמי. בגלל גודלו הפיזי החלו דיבורים שיעבור אחרי שנת מכללה בודדת או שתיים למקצוענים.

אבל כבר בימים לפני המשחק הכל החל להתקלקל עבור קלארט. הוא עזב את קבוצה בכדי לחזור ליונגסטאון באוהיו להשתתף בהלוויה של חבר, וכמעט נענש על ידי הקבוצה. אני לא אספר כאן את הסיפור שלו (תלכו ללינקים בפיסקה הראשונה) אבל אחרי סכסוך עם המכללה, משפט נגד הNFL לשינוי חוקי הדראפט, הודאה בעבירה על חוקי המכללות בקבלת מתנות מאוהדים עשירים, והסתבכות עם כנופיית פושעים ישראלית, קלארט לא שיחק מאז אותו טאצ'דאון אפילו מהלך אחד בפוטבול רשמי.

הנוגע ללב לטעמי הוא הקשר בין סיפורן של שתי נשים. אבא של קלארט עזב את הבית כשהוא ילד קטן ואמא שלו עבדה מאז 13 שעות ביום בכדי לגדל אותו ושני אחיו. אח נוסף מרצה גם הוא עונש מאסר. מישל קלארט היא נוצרית אדוקה ועדיין תומכת בילד שלה בכל תנאי. ההורים של דווין וויד נפרדו גם כן כשהוא היה קטן מאד. מי שגידלה אותו הייתה אחותו טרגיל. גם היא מאד דתית. היא הקדישה את חייה לשמור על אחיה בגטו.

הגטו האמריקאי השחור הוא מושג שאני מכיר בעיקר מקריאה ומעט מביקורים. בהקשר של כדורסל ביקרתי שלוש פעמים בחיי בסביבה כזו. פעם ביקרתי בקוני איילנד במגרש המשחקים בו גדל סטפון מרבורי. פעם בברידג'פורט לראות את האזור בו גדלו כמה מכוכבי קונטיקט. ופעם בשארלוט. אבל בביקורים אתה רואה רק את העזובה הפיזית. והאמת, היא לא הרבה יותר גרועה משכונות מסוימות בלונדון או בישראל. אתה לא באמת חווה את המצב האנושי האמיתי בהן.  מה שאני כן זוכר הוא שהרשתות האמריקאיות הגדולות מדירות את רגליהן מהמקומות הללו. אתה לא רואה GAP או OLD NAVY ובדרך כלל אפילו לא מקדונלד'ס.

אין סיבה מוסרית לכך שלמישל קלארט יש היום חיים עגומים כל כך בעוד טרגיל וויד וכל משפחתה חיים בעושר דמיוני. מישל קלארט היא לא אישה פחות טובה או מסורה מטרגיל וויד. באופן אירוני זה היה בין היתר מזל מזופת: דווקא משום שמוריס קלארט היה פנומן כלל אמריקאי כבר בתיכון, ודווין וויד פרץ בגיל הרבה יותר מאוחר – רק שלוש מכללות בכלל רצו אותו – קלארט משך לסביבתו טיפוסים מפוקפקים הרבה יותר מוקדם.

ואולי זו אמריקה. ואולי, כמו ששתיהן ודאי יגידו, זהו רצונו של אלוהים.

 

על ההבדל בין אוהדי הפועל ירושלים להומואים
רפא בניטז

תגובות

  • YB

    אני חושב שדבר נוסף שמבדיל את ווייד וקלארט הוא שהראשון התנהג למופת כשהיה כוכב-על במכללות ואילו השני היה טראבל-מייקר בעונת הפרשמן שלו באוהדי סטייט (עונה מדהימה, אגב). כלומר, למזל (או רצון האל) יש חלק בעובדה שווייד הוא אחד משלות הכדורסלנים הגדולים בעולם בעוד שקלארט אסיר. אבל גם אסור להתעלם מאופיים השונה של השניים.

  • רונן דורפן

    יואב. ואני אומר... מסכים לדבריך.. אבל:
    אני לא בטוח כמה אנחנו יודעם על ההיסטוריה של שני האנשים האלו. כמה "רע" קלארט באמת היה. כמה נקי ווייד היה מכל ההטבות שמסתובבות לשחקני קולג'ים.
    על פי הסיפור שקיבלנו מהתקשורת האמריקאית, וכפי שקיבלנו אותו, אתה צודק

  • שמואל

    לטעמי המאמר שלך הפעם שטחי, אני לא מכיר את קלארט וזה לא רציני לשלוח אותי לקרוא עליו באתרים אחרים.
    מה שנשאר לי זה רק להגיד שיש פה שני אנשים שונים, אחד עם כוח רצון ומוכנות להקרבה והשני חלש אופי. אין שום קשר למזל או אלוהים כי שניהם נולדו עם יכולות פיזיות מרשימות.

  • רונן דורפן

    תשמע. אני לא יודע מה זה כוח רצון - כשאתה ילד עני ומישהו מציע לך כמה לירות (זה אסור במכללות). לדעתי זה עניין של את מי תופסים ומי לא.
    וקשה לי לדבר על ההקרבה של דווין ווייד. אני לא בטוח שהוא מתאמץ יותר מאלפי ילדים אחרים. הוא פשוט מוכשר יותר. קלארט לא הפך לכזה שחקן מעולה (הוא נבחר בגיל 18 לשחקן הפוטבול הטוב בארצות הברית לגילו) בלי להתאמן קשה.

  • יואב

    דורפן, נגעת בנקודה מאד חשובה שאתם החילונים בדרך כלל מתעלמים ממנה, וזה כוחו של האל. זה נקודה מאד משמעותית אצל הרבה שחקנים שחורים, וגם יהודים. אני מאד מאמין בזה

  • רונן דורפן

    זה לא כוחו של האל. זה חוסר המשמעות שהאל מייחס למאמציהם של בני אדם. אני לא מתכוון לדווין ווייד ומוריס קלארט. אני מתכוון לאמר של קלארט ולאחות של וויד. בהחלט נראה לי סביר שהאל קיים. ההשגחה העליונה - היא לא קיימת.

  • גיל

    רונן, קלראט באופן אישי הרס את החיים (והקריירה שלו). זו דרך קלה בעיניי להתייחס לגורמים סביבתיים ולהתעלם מהאחריות האישית שיש לאנשים. לקלארט ניתנו אינספור הזדמנויות לשפר את דרכיו אחרי הפיאסקו של הדראפט והוא בחר בחירות גרועות מאוד (כולל הבחירה לקבל שכר מדנבר רק אם הוא ישחק שם). בלי להתייחס לחוקים הדרקוניים של המיכללות היה ברור שאין לו שום סיכוי להיכנס לדראפט. וויד לעומתו, אחרי שעשה קצת בעיות בשנה הראשונה במיכללות, תיקן את דרכיו ולכן הצליח.

  • אוריאל

    זה בטח לא כוח האל. וויד פשוט בחור מקסים, עובד קשה ובניגוד לקלארט ידע להוציא את הגטו מהאישיות ולא להיות תקוע בחשיבה של וודקה, נשק וסמים במכונית (כאילו, מה? לא יתפסו אותך?).

  • רונן דורפן

    אוריאל. כפי שכתבתי. לא הסיפור של קלארט הוא נוגע ללב. אלא הסיפור של אמא שלו

Comments are closed.