האכזבה בסיום התיקו 1-1 עם צ'לסי באולד טראפורד נפרטה כעבור כמה שעות לתחושות מורכבות יותר. תחושות שהן כל כך מורכבות שרק אוהד כדורגל יכול להבין.

למשל תחושה של "שביעות הרצון מכך שיש אכזבה". אם למשפחת קופי האדם יש יתרון על בעלי חיים אחרים בכך שיש לחבריה מחוג תחושות שבוחן רצונות גשמיים סתם (ראה הבעיה הפסיכופיסית), אז אוהדי כדורגל מטפסים אל מדרגה גבוהה יותר. הם בוחנים את מחוג התחושות הזה בתחושות מדרג עליון יותר. סתם אנשים היו אומרים רק "השתפרנו לעומת השנה שעברה".

או למשל התחושה "שהיה כאן משחק עונה אמיתי בין גברים". היכולת ליצור קבוצת ייחוס שהקבלה אליה מבוססת על אומץ והערכה הדדית. וההערכה לדרך המאבק על פני תוצאתו הסופית. 

או תחושה פרטית עמוקה שיש לי כלפי רומאן אברמוביץ'. יש לו פנים כל כך יהודיות ועיניים כל כך עצובות, עד שלבי נמס כשאני רואה אותו ואני שוכח שהוא מממן את צ'לסי ואת מצבו הכלכלי הכללי. הוא מזכיר לי ילד בשם אוסקר אותו מעולם לא פגשתי אבל שלחתי לו מכתבים. זה היה בכיתה ז' וביקשו מאתנו לכתוב מכתבים לילדים של מסורבי עליה בברית המועצות. הילדים הללו למדו עברית מהוריהם במחתרת. הק.ג.ב החזיר את המכתבים עם חותמת דחייה. אולי אוסקר הוא אחד האנשים השמנים שמקיפים עכשיו את אברמוביץ' בתא הכבוד? רק כדורגל יכול להוציא אמפטיה כזו כלפי היריב.

 וגם התחושה שעם כל העוצמות הרגשיות של המשחק נגד צ'לסי "יש עכשיו אברטון ביום רביעי". כלומר שלוות נפש ותפישת מציאות והכפפה של הרגש למציאות הזו ולמעגלי החיים. ההבנה כי מין העפר באת ואל העפר תשוב ובכל זאת נשארו עוד 24 מחזורים לסיום.

אני חושב שרק לאוהדי כדורגל יש אינטיליגנציה רגשית שכזאת. אני פשוט מרחם על גברים אחרים. אני חושב שכל בחורה יפה ואינטיליגנטית בודאי רוצה אוהד כדורגל.

יושבים סביב מדורת השבט, ערב יום קרב גורלי (כמה מהשערים האהובים של יונייטד)
כדורגל נחות