שירים ופואמות על אירועי ספורט וכוכבי ספורט הם לא דבר חדש. הם קיימים מאז המשורר הקדום פינדר, שכתב על המשחקים האולימפיים ביוון העתיקה. ספורט במיטבו הוא דבר מעורר השראה. אבל היפה הוא כשהספורט הוא מראה. כשדרך סיפור ספורט אנחנו לומדים משהו על מקום ותקופה.

כמו שורה מאד מפורסמת של פול סימון על ג'ו דימאג'יו:

 Where have you gone, Joe DiMaggio?/ A nation turns its lonely eyes to you 

או פרידריך תורברג, הסופר היהודי-וינאי, על מתיאס סינדלר, הכדורגלן הגדול בימים שלפני האנשלוס הנאצי (תרגום לאנגלית):

For a while he stood looking on/ before he left to go home/ In soccer, as in life/ the Vienna School was finished

נזכרתי בשני אלו כי עלי מוהר מת. ואחד הקוראים בבלוג הזה, פאול בוימר, שלח בשעות האחרונות פואמה מדהימה שכתב מוהר על בארי ליבוביץ' בשנות ה-70. אם לא היה כותב דבר אחד נוסף על ספורט הייתי חושב שעלי מוהר הוא מיחידי הסגולה המסוגלים להשתמש בצורה מושלמת בספורט כמשל לזמנו.

מוהר כמובן כתב במשך יותר מעשרים שנה טור שבועי על ספורט בעיתון "העיר". מישהו שאל אותי אתמול אם הכרתי אותו – שאלה טבעית משום שעבדתי כמה שנים בעיתון הזה – אבל לא הכרתי אותו אישית משום שלפחות בתקופה ההיא לא היה מגיע לבניין המערכת.

פגשתי בו פעם אחת בלבד, בפאב ברומטר מספר שעות אחרי שמנצ'סטר יונייטד ניצחה 1-2 את פיינורד. כל הנוכחים התפעלו מהכדורגל המצוין אותו שיחקה יונייטד אותו ערב – בעיקר מכך שפול סקולס הוסט לראשונה לאחור וניהל את המשחק. אבל מוהר התפעל ממשפט של אלכס פרגוסון בראיון ששודר במחצית: "אני מעדיף לשחק עם צעירים. כי בניגוד לוותיקים, צעירים לא מפחדים".  "איזה משפט עצום להגיד. לא?", הוא אמר, "איזו אבחנה מזהירה!" וזה, בדיעבד, קצת מזכיר לי את הדרך בה נורמן מיילר מדבר על מוחמד עלי.

אבל מלבד המפגש הקצר הזה לא הכרתי אותו. כך שמה שיחסר לי באופן אישי הם רק הטקסטים שלו בסופי שבוע בתל אביב. כמו "המונדיאל האחרון שלנו ככדורגלנים פעילים" (שנכתב כי בן גילו רוג'ר מילה שיחק בגיל 46 במונדיאל) או "על הכדורגלנים והדוגמניות" או "ברכת פולמסאי לברמסאי" (לכבוד רץ קנייתי בשם ברנרד ברמסאי ששבר את שיא העולם ב-3000 מכשולים).

ומתקופה הרבה יותר מוקדמת, כאמור, הטקסט העצום הזה (שפורסם במקורו ב"דבר"):

מובילים איטלקים ביתרון אכזרי

המצב הוא חסר סיכוי.

במגרש התפרסה שמירה אזורית

 והסל – מוגן וחסוי.

לוחמים בחורי הפועל בגבורה,

קהלם הנמרץ מתפרע,

אבישר מגלה אזלת יד גמורה –

אבל בארי מתרומם וקולע.

מחוץ להיכל מייבבת סופה

עבים מתקבצים על העיר

סירנה דוהרת אל איזו שריפה

בוער בית מלאכה זעיר.

אבירי האגרוף אוהבים את האש,

זהו רמז עדין אך פוגע

הזורע פחדים ברחוב הרוחש –

אבל בארי מתרומם וקולע.

המתח גובר,מתקרב הסיום

גדולה הדאגה לבאות

מטבע החוץ הנותר למדינה

 יספיק לשישה שבועות.

סכנת אבטלה,עליית מחירים

המשק כושל ומקרטע,

אנשי כלכלה בבתי אסורים –

אבל בארי מתרומם וקולע.

הספרות העברית שרויה במבוכה

התיאטרון במשבר פרט למונדי,

אמנות רלוונטית ? – היכן וכיצד

בעולם הניכור האבסורדי ?

השירה הצעירה מזדקנת בלאט,

הלהט כבה וגווע,

חשכה הצמרת,וגזע נשמט –

אבל בארי מתרומם וקולע.

 וכל המשחק משונה,

מפוקפק ואולי לא חוקי בהחלט הוא,

כי הנה נציגי האומות,במרחק,

דנים עוד היכן מתרחש הוא.

תוחזר פלשתין,תוחזר וחסל –

כך איש אש"ף בתוקף תובע,

 וכלול בתביעה גם מגרש כדורסל ! –

אבל בארי מתרומם וקולע.

 

כדורגל נחות
הגיבורים שלנו מפעם