עלי מוהר

שירים ופואמות על אירועי ספורט וכוכבי ספורט הם לא דבר חדש. הם קיימים מאז המשורר הקדום פינדר, שכתב על המשחקים […]

שירים ופואמות על אירועי ספורט וכוכבי ספורט הם לא דבר חדש. הם קיימים מאז המשורר הקדום פינדר, שכתב על המשחקים האולימפיים ביוון העתיקה. ספורט במיטבו הוא דבר מעורר השראה. אבל היפה הוא כשהספורט הוא מראה. כשדרך סיפור ספורט אנחנו לומדים משהו על מקום ותקופה.

כמו שורה מאד מפורסמת של פול סימון על ג'ו דימאג'יו:

 Where have you gone, Joe DiMaggio?/ A nation turns its lonely eyes to you 

או פרידריך תורברג, הסופר היהודי-וינאי, על מתיאס סינדלר, הכדורגלן הגדול בימים שלפני האנשלוס הנאצי (תרגום לאנגלית):

For a while he stood looking on/ before he left to go home/ In soccer, as in life/ the Vienna School was finished

נזכרתי בשני אלו כי עלי מוהר מת. ואחד הקוראים בבלוג הזה, פאול בוימר, שלח בשעות האחרונות פואמה מדהימה שכתב מוהר על בארי ליבוביץ' בשנות ה-70. אם לא היה כותב דבר אחד נוסף על ספורט הייתי חושב שעלי מוהר הוא מיחידי הסגולה המסוגלים להשתמש בצורה מושלמת בספורט כמשל לזמנו.

מוהר כמובן כתב במשך יותר מעשרים שנה טור שבועי על ספורט בעיתון "העיר". מישהו שאל אותי אתמול אם הכרתי אותו – שאלה טבעית משום שעבדתי כמה שנים בעיתון הזה – אבל לא הכרתי אותו אישית משום שלפחות בתקופה ההיא לא היה מגיע לבניין המערכת.

פגשתי בו פעם אחת בלבד, בפאב ברומטר מספר שעות אחרי שמנצ'סטר יונייטד ניצחה 1-2 את פיינורד. כל הנוכחים התפעלו מהכדורגל המצוין אותו שיחקה יונייטד אותו ערב – בעיקר מכך שפול סקולס הוסט לראשונה לאחור וניהל את המשחק. אבל מוהר התפעל ממשפט של אלכס פרגוסון בראיון ששודר במחצית: "אני מעדיף לשחק עם צעירים. כי בניגוד לוותיקים, צעירים לא מפחדים".  "איזה משפט עצום להגיד. לא?", הוא אמר, "איזו אבחנה מזהירה!" וזה, בדיעבד, קצת מזכיר לי את הדרך בה נורמן מיילר מדבר על מוחמד עלי.

אבל מלבד המפגש הקצר הזה לא הכרתי אותו. כך שמה שיחסר לי באופן אישי הם רק הטקסטים שלו בסופי שבוע בתל אביב. כמו "המונדיאל האחרון שלנו ככדורגלנים פעילים" (שנכתב כי בן גילו רוג'ר מילה שיחק בגיל 46 במונדיאל) או "על הכדורגלנים והדוגמניות" או "ברכת פולמסאי לברמסאי" (לכבוד רץ קנייתי בשם ברנרד ברמסאי ששבר את שיא העולם ב-3000 מכשולים).

ומתקופה הרבה יותר מוקדמת, כאמור, הטקסט העצום הזה (שפורסם במקורו ב"דבר"):

מובילים איטלקים ביתרון אכזרי

המצב הוא חסר סיכוי.

במגרש התפרסה שמירה אזורית

 והסל – מוגן וחסוי.

לוחמים בחורי הפועל בגבורה,

קהלם הנמרץ מתפרע,

אבישר מגלה אזלת יד גמורה –

אבל בארי מתרומם וקולע.

מחוץ להיכל מייבבת סופה

עבים מתקבצים על העיר

סירנה דוהרת אל איזו שריפה

בוער בית מלאכה זעיר.

אבירי האגרוף אוהבים את האש,

זהו רמז עדין אך פוגע

הזורע פחדים ברחוב הרוחש –

אבל בארי מתרומם וקולע.

המתח גובר,מתקרב הסיום

גדולה הדאגה לבאות

מטבע החוץ הנותר למדינה

 יספיק לשישה שבועות.

סכנת אבטלה,עליית מחירים

המשק כושל ומקרטע,

אנשי כלכלה בבתי אסורים –

אבל בארי מתרומם וקולע.

הספרות העברית שרויה במבוכה

התיאטרון במשבר פרט למונדי,

אמנות רלוונטית ? – היכן וכיצד

בעולם הניכור האבסורדי ?

השירה הצעירה מזדקנת בלאט,

הלהט כבה וגווע,

חשכה הצמרת,וגזע נשמט –

אבל בארי מתרומם וקולע.

 וכל המשחק משונה,

מפוקפק ואולי לא חוקי בהחלט הוא,

כי הנה נציגי האומות,במרחק,

דנים עוד היכן מתרחש הוא.

תוחזר פלשתין,תוחזר וחסל –

כך איש אש"ף בתוקף תובע,

 וכלול בתביעה גם מגרש כדורסל ! –

אבל בארי מתרומם וקולע.

 

כדורגל נחות
הגיבורים שלנו מפעם

תגובות

  • פאול בוימר

    עלי מוהר חוגג את האליפות של הפועל בעונת הדאבל

    "קבוצת הכדורגל הכי מעצבנת במאה האחרונה,במילניום,במילניום הקודם,בזה שלפניו,ובזה שלפני זה שלפניו,היא ללא עוררין הפועל תל אביב.זה לא מחייב את כולם,אבל מבחינתי אני יודע שזה נכון,אני מרגיש את זה בוודאות וברציפות משנת 2500 לפני הספירה ...מה שעוד מעצבן בהפועל הוא שלמרות כל הדברים האלה היא הקבוצה הכי שגיבה,כבירה,אדומה,אדירה,דורסנית,מוחצת,התקפית,ושוב פעם שגיבה,במאה העשרים,במילניום,במילניום הקודם,ובזה שלפני הקודם.מדהים,לא ? וגם מעצבן."
    (בשער,31 בדצמבר 1999)

    ימים רבים חלפו מאז שנות התשעים הרחוקות שבסופן נכתבו מילים אלה,אך חוששני שהמצב לא השתפר מאז.להפך : אם העצבים שהביאה הפועל לא חייבו את כולם אז,הרי עתה,כאלופה,מעצבנת הפועל רבים וטובים.
    נציין באנחה כי זה לא מצב חדש בשבילה.אליפויותיה של הפועל התקבלו בציבור בדרך כלל בחמיצות בולטת,אם לא בעצבים איומים.ב-86 הטלוויזיה נתקעה עם כתבות הכתרה מוכנות מראש על מכבי חיפה,ופניו הקודרים של ניסים קיוויתי באותו ערב לא השכילו להסתיר את רוגזה של המחלקה על הקבוצה שקלקלה את "מבט ספורט".גם בציבור הפועל לא התקבלה בדרך כלל כאלופה ראויה,שלא לדבר על גדולה.היא נתפסה כהגנתית גם כשהבקיעה,ב-86,את מספר השערים הרב בליגה.היא התקשתה להלהיב גם כשסיני,שבתאי לוי,לנדאו וז'אנו ביתרו הגנות היריב.בעיטות העונשין המסובבות של סיני,שנכנסו לשער מהכנף הימנית גם ממרחק 25 או שלושים מטר,נתפסו כשערים נחותים קמעה ממצב נייח.לאלופת ישראל 2000 אין סיכוי רב לקבל חוות דעת מוצלחת יותר.
    עם זאת ראוי לציין שלנוכח יושרה המפורסם והחד משמעי של הטבלה נשמעו באחרונה כמה התייחסויות מאוזנות ואפילו מפויסות יותר כלפי האלופה החדשה.היו אף כאלה שהעלו סוף סוף על נס את התגברותה של הפועל על אובדן ניכר של "כישרון" - המשאב שכידוע היא דלה בו,ואשר עוד הידלדל העונה עם פציעותיהם והיעדרויותיהם האכזריות של בן עמי,תקוה,חרזי וכפיר אודי.
    משחקים שהסתיימו בתיקו אולי היו מסתיימים בניצחון אילו היה לנו תקוה שייכנס בדקה השישים,כמו שעשה מול כפר סבא.החוד (האימתני ! השגיב !) היה לבטח מאיים יותר,ומאזן ההבקעות של הפועל היה עשיר יותר,אילו רונן חרזי 017 שערים בשני שלישי עונה בערך) היה בריא וכשיר יותר,ואילו כפיר אודי היה ממשיך למלא גם בהפועל את התפקיד שתפר למענו נילסן בנבחרת.
    אבל כל אלה אינם חשובים ביותר,לא כן ? לבטח לא לאוהד הפועל,שאינו זקוק לשום אישור ולשום המלצה בכל מה שקשור לקבוצה שלו.הרי איננו חולקים על כך שהיא מעצבנת,וכל מה שאנו מבקשים הוא רק שיסבירו לנו איך,איך הקבוצה המרגיזה הזאת בכל זאת כל כך שגיבה (ואדירה וכבירה ונצחית,ואדומה ונפלאה ובלתי מושגת) ?
    אתכם זה מטריד ? - אותנו זה משגע ! הרי אנו,אוהדי הפועל,משתוקקים יותר מכל אחד אחר לפצח את החידה,לסלק את המיסתורין הזה.את חיינו אנו מקדישים לכך.זכורני,עוד בשנת 66,אחר הצהריים,שאל פולמוסאי את פול רנייה איך זה שהבחורים (טיש,דני בורסק,פרידריך,פייגנבוים הצעיר וכל השאר) שגיבים כל כך,ופול רנייה ענה לו מפורשות שאינני יודע,פולמוסאי חביבי,אינני יודע ! במילים אלו ממש !
    ואילו ב-88 היו אלה אותו פול רנייה ואותו פולמוסאי עצמם שעדיין תהו ביציע לפשר החידה הזאת,ורק הבחורים הם שהתחלפו.גז לו פרידריך,נעלמו גם בורבה וחזום,קלדרון ונוריאלי,ובמקומם הובילו את השיירה האדומה לסרי וסיני ולנדאו,כדי להימוג ולהתפוגג אף הם בבוא זמנם,ולפנות מקום לרבים הנשכחים למחצה שלא לקחו שום אליפות בתריסר השנים האחרונות,ולעשרים או קצת יותר אנשי הסגל הנוכחי,אלופי האלפיים.וכתמיד מוזר לגלות שלמרןת השנים החולפות וההרכבים המתחלפים,הקבוצה לעולם עומדת.האם זו באמת תמיד אותה הפועל,עם איזה חוט של מסורת וצבע ואופי שאינו משתנה,או שמא זה רק אותם אנחנו,אותם אוהדים,אותם פולמוסאי ופול רנייה,המאפירים חרש ביציע לנוכח הקבוצה הצעירה תמיד,האדומה תמיד,הרעננה תמיד.

    "מעניין מה הם הכלים המאפשרים למומחים השונים לדעת בביטחון שכזה שכמות הכישרון החיפאית הכוללת עולה על זו האצורה בשחקנים כמו פישונט,רצ'וניצה,סימרוטיץ',חרזי,תקוה,טועמה,גרשון וחבריהם...האיפיון הנוכחי של שתי הקבוצות אינו מדוייק אפוא.הטובה מבין השתיים היא שתזכה ככל הנראה בתואר,ואין לנו כל ספק - הבא נאמר זאת כבר עתה - שהטבלה,כדרכה,לא תשקר."
    (בשער,3 בפברואר 2000)

    מילים אלו נכתבו הרבה לפני שהתברר המצב בצמרת (למען האמת אינני זוכר עוד מי הוביל אז את הטבלה) ואפשר לומר שהן נכתבו מעומק החיבה הגדולה שאני רוחש לטבלה בעונות של אליפות.
    אין כמו הטבלה בעונות אליפות ! ממש אוהב אותה בעונות אליפות !
    ולא רק בסוף הדרך,בכלל לא.מובן שתענוג להסתכל על הטבלה הסופית ולדעת שזהו זה וככה זה גם יישאר עד הסתיו הבא,אבל ההנאה האמיתית מתרחשת דווקא לאורך העונה,בעשרות בקרים אפורים של תחילת שבוע,בקרי ראשון או שני עם כל תוגותיהם הידועות,כשהאדם קם בהם להתייצב בפני שבוע חדש,ובדרך,כדי לאזור עוז,הוא נוטל ליד ,עם הקפה,את מדור הספורט לעיין בו.
    בימינו,מה לעשות,מדור הספורט שבעיתון אינו מחדש הרבה.את השערים כולם ראית עוד אמש,בטלוויזיה,והדיווח על מהלכי המשחק רחוק מלהיות המקור היחיד למידע אודותיו.האטרקציה העיקרית במדור היא הטבלה עצמה,שבטלוויזיה תמיד מראים אותה בקיצור רב מדי,או לפחות כך נדמה לך בשבוע שבראשה ניצבת הפועל.
    קשה להסביר איזה חומר קריאה מעניין היא טבלה שהפועל בראשה.העונה היו די הרבה שבועות שבהם חזינו במראה הזה,שבעשור האחרון היה נדיר כל כך,ובכל השבועות הללו היתה הטבלה פשוט תענוג צרוף.אפשר לעיין בה בנחת,ךסקור,לבדוק,ובעצם ממש לקרוא.הנה,למשל,הפועל במקום הראשון.כמה נאה גרפית השם הזה - הפועל תל אביב - כשהוא מוצב למעלה ואוויר פסגות צח של נייר לבן מעליו.הבא נראה גם כמה שערים הבקיעה הקבוצה וכמה ספגה,וכמה משחקים ניצחה בבית וכמה בחוץ ...
    אחר כך יש פנאי לעבור ולראות היכן ממוקמות שאר הקבוצות.למשל מכבי.מדי פעם נעים לנסות לחשב אם היא יכולה תיאורטית לעבור את הפועל או לא,ואחרי סיומם של חישובים חשובים אלה חוזרת העין למעלה,כאילו כדי להיות בטוחה.אבל כן,זה נכון,הפועל תל אביב בראש,שחור על גבי לבן.כמה פשוט המראה הזה.כמה טבעי.כאילו הכל בא לפתע על מקומו הראוי.כאילו שוב יש סדר בעולם.כאילו שוב יש בו היגיון,וטעם וצדק.
    הטבלה לא משקרת.מי שמתבונן בה היטב רואה את דמויותיהם של תאומים,עגיב ואורנשטיין,ואילו שמו של דרור קשטן מנצנץ מעליה כמו שלט ניאון.אין צריך להמעיט בערכם ובכשרונם של שחקניו כדי לדעת איזה חלק יש לו בתואר הזה,תואר האליפות ה-12 של הפועל תל אביב (כן,ה-12 ולא השביעי,כי ההיסטוריה של הפועל לא מתחילה עם קום המדינה.היא צברה חמש אליפויות בתשע שנים 1933-1943)
    הטבלה לא משקרת כשהיא אומרת קשטן,ואולי היא רומזת גם משהו לגבי העתיד,עם אותה הנהלה ואותו מאמן,ועם גרשון,טועמה,אפק,אודי,בלילי ובן עמי,האדומים של המאה ה-21.
    אבל עם הווה כזה,למי דחוף להרהר בעתיד . 39 שבועות ארוכים עמלה הפועל על האליפות,והגול שהביא אותה הוא גם הגול שיכול לייצג את כל חלקי הפאזל שהביא את ההישג הזה.
    זה היה הגול נגד כפר סבא : הוא התחיל באופן סימלי במחצית המגרש של הפועל,בהגנה,בחילוץ כדור.האיש שחילץ את הכדור היה פישונט,נציג הזרים בקבוצה,שלא זהרו השנה,אבל בלעדיהם,כולל רופניק הזכור לטוב,לא היתה האליפות הזאת באה לעולם.פישונט מסר נהדר לתקוה,נציג אחרון לדור שחקנים נפלא שכבר פרש מהכדורגל הישראלי.תקוה,שנכנס רק כמה דקות קודם לכן (חלקו של קשטן במהלך),הראה פעם נוספת את היכולת הטכנית ותבונת המשחק שמאפיינת אותו ואת רוח דורו,והאקורד האחרון היה שמור לבלילי - נציגו הלוחם של הדור החדש בהפועל - שבנגיעה (נהדרת,אגב,ובהחלט מתוחכמת) כבש את השער שהכריע את גורל העונה כולה.
    זרים,ותיקים,צעירים.זוהרים ואפורים,טכנים ולוחמים.וכל זה בא לידי ביטוי במהלך אחד ויחיד,שמביא - איך לא - רק עוד 1-0 קטן אחד,ותואר אליפות.
    יותר הפועל מזה ?

  • גיא

    עלי מוהר היה משורר ספורט. למרות שבפגישה שהיתה לי איתו הוא התנגד שיכנו אותו משורר. "עד כמה שידוע לי" הוא אמר לי "אני כותב פזמונים".
    ובכל זאת , הגישה הפילוסופית שלו לספורט, הדרך שבה הבין את נפש האוהד וידע להעבירה לכתב, באותו עידון, צנעה ו"אנדרסטייטמנט" ידוע..
    יש טורים שלו שאני יכול לדקלם גם היום. יותר מ 20 שנה אחרי שהתפרסמו. אותו משל "עגנוני" של האישה הזקנה בשוק הסוחבת סלים ופותחת איתו בשיחה על הזרים של הפועל תל-אביב, אותו תיאור של משחקי השכונה ביום שישי אחר הצהריים, פולמוסאי, פול רנייה, "נפרק אותם", "הטבלה לא משקרת" . היה ואיננו.

  • גיל

    נדמה לי שעלי מוהר הוא הביל סימונס הישראלי, או יותר נכון, הקדים אותו בשנות דור.

  • נועם שיזף

    באמת פואמה פנטסטית. גם אני לא הכרתי את עלי מוהר, אבל הוא פעם הקדיש את "בשער" לתגובה לטור שכתבתי: זה היה בסך הכל הטור השני שפרסמתי אי פעם (במדור הספורט של העיר, כששאול ביבי ערך אותו), והוא נכתב בעקבות איזה ניצחון רציני ביותר של הפועל תל אביב, בסוף שנות התשעים. בהתלהבות של כותב מתחיל חגגתי את "הפועל החדשה", "שלא מזכירה בכלום את הקבוצות ההיסטוריות וההגנתיות של המועדון".
    כמובן שבאותה שבת הפועל החדשה הוציאה 0-0 בכפר סבא, אצל האחרונה בטבלה, וביום שישי שלאחר מכן, הקדיש עלי את "בשער" לכל אותן תיאוריות על הפועל המתחדשת, שכמותן הוא שומע שוב ושוב כל כמה שנים, עד שמגיע ה-0-0 בכפר סבא ומעמיד את כולם במקום.
    בשביל להיפרד מעלי הלכתי אתמול בפעם הראשונה השנה למשחק של הפועל, ובאמת היתה דקת דומיה יפה, ואחר כך הפסד מגעיל למכבי פתח תקווה, שהוכיח שוב כמה הוא צדק. הפועל היא הפועל.

  • רונן דורפן

    כשהוא היה מתרגז הוא היה פיוטי עוד יותר.
    פעם בחרנו את חיים לוין לגדול שוערי ישראל בכל הזמנים (בזכות כך שהיה משנה כיוון במהלך זינוק גם אם היה כבר בערך חמישה מטרים באוויר), ומוהר ציין "שאלמונים ציירו שפם על פסלו של חודורוב".

    ופעם אחרת כשהכנסו את פלה, לגמרי בצחוק, לאיזו רשימת אוברייטד, הוא הגדיר את העיסוק בשאלת פלה-מראדונה כמשהו, כמו חכמת הקבלה ביהדות, שאל לו לאדם להתעסק בו לפני גיל 40. באופן מוזר, ככל שאני מתקרב לגיל 40, אני מתחיל להשתכנע בצדקתו

  • עזי ד

    עוד לפני שהכרתי אותו הוקרתי, כמעט הערצתי את האיש ולא רק בגלל טוריו. אחרי שהכרתיו - היה לי את הכבוד לשהות איתו יחד בפאריס במונדיאל 98' הוא כשליח העיר ואני כשליח הארץ' - זה רק התעצם. גדולתו, מעבר לכתיבתו, כשרונו, נועם הליכותיו וחוכמתו, היתה היותו אמיתי לגמרי. תוכו כברו. לא היה בו תו אחד מזוייף.
    לכן כשהכתיר אותי פעם בטור שלו לעיתונאי השנה שלו ושפע מחמאות, זו היתה המחמאה הגדולה ביותר שקיבלתי. לכן גם היו בהלווייה רבים כל כך, ממעגלים רחבים כל כך, כי הוא נגע בהרבה מאוד אנשים.
    התרבות הישראלית איבדה את אחד מבכירי בניה, תרבות הספורט הישראלית, יש דבר כזה, שברירי מאוד, איבדה אולי את בכיר בניה

  • סיון

    פואמה נהדרת.
    יהי זכרו ברוך!!

  • רועי

    איזה אדם נפלא ומוכשר, כמה קשה יהיה להפרד מהתחזית המבטיחה שמגיעה בצהרי יום שישי - נפרק אותם!

    אני לא אשכח את הטור שכתב במאי 1999 שבו הוא דורש מאלוהים חמישה ניסים - שיונייטד תנצח את טוטנהאם, ניוקאסטל ובאיירן (ותיקח את הטרבל), שהפועל תנצח בגביע ושביבי יודח בבחירות.

Comments are closed.