לי שארפ

מצאתי את עצמי יושב אתמול בחנות ספרים וקורא חלקים ארוכים באוטוביוגרפיה של לי שארפ.  שארפ לא היה שחקן מרכזי בהיסטוריה […]

מצאתי את עצמי יושב אתמול בחנות ספרים וקורא חלקים ארוכים באוטוביוגרפיה של לי שארפ. 

שארפ לא היה שחקן מרכזי בהיסטוריה של מנצ'סטר יונייטד, אבל גם לא כל כך זניח. הוא שיחק בקבוצה שמונה עונות ואפילו הגיע לנבחרת אנגליה. והיו לו כמה רגעים בלתי נשכחים. כמו משחק בהייבורי בגביע הליגה, כשארסנל הייתה בדרך לאליפוות ויונייטד ניצחה אותה 2-6. פרגוסון רק הציל את משרתו בזכייה מקרית בגביע האנגלי שנה קודם לכן, והמשחק הזה היווה מעין הוכחה שיונייטד אכן נמצאת בדרך לאיפשהו. לי שארפ כבש שלושער באותו משחק ורקד סביב דגל הקרן בהייבורי אחרי השלישי. זו עדיין תקופה בה אין כמעט זרים בכדורגל האנגלי והריקוד הזה הפך מפורסם מאד. שארפ שיחק אותה שנה בגמר גביע המחזיקות, כשיונייטד ניצחה את ברצלונה, וזכה בשלוש אליפויות. הייתה לו תרומה מסויימת לשתי הראשונות. באמצע שנות ה-90 הוא כבר היה שחקן לא מרכזי. 

אבל שארפ הוא בכל זאת מיתוס ביונייטד. בין אוהדי הכדורגל באנגליה הוא האנטי-גיבור של הסיפור. הגיבורים הם גיגס, סקולס, בקהאם, הנווילים וניקי באט שנסקו לתהילה. כי הם עבדו קשה ולא נתנו להצלחה לעלות לראש. העונה הנוכחית היא אנדרטה מפוארת לאותה "כיתה של 1992" שגידל אריק האריסון במחלקת הנוער של יונייטד. לא רק גיגס, סקולס וגארי נוויל משחקים ברמה עולמית גבוהה. פיל נוויל (שהוא קצת צעיר מהאחרים, וטכנית לא שייך לאותו מחזור) הפך לקפטן משפיע מאד באברטון ולניקי באט יש עונה מצויינת בניוקאסל. מסתבר שהוא מהווה דוגמא לצעירים המבטיחים של ניוקאסל, שנראו כל כך טוב בתיקו מול יונייטד לפני שבוע.

שארפ לעומת זאת עזב את הקבוצה אחרי האליפויות המוקדמות ולפני ההצלחה האירופית. הוא המשיך לקריירה רוויית פציעות בלידס, סמפדוריה, ברדפורד ומשם לליגות הנמוכות. הוא עדיין משחק בקבוצת ליגה תשיעית בשם גארפורת'. מועדון ליד לידס שהבעלים שלו מנסה לקדם אקדמיות כדורגל בסגנון ברזילאי בבריטניה. המועדון אפילו החתים בשנים האחרונות את סוקרטס וקארקה לתקופות בקבוצה. שארפ גם הופיע בכמה תכניות ריאליטי די שערוריתיות ברמתן הנמוכה והיה פופולארי מאד בתכניות הללו. בקיצור – כמו ששארפ כותב בהקדמה לספר – "איך הכל התקלקל עבור לי שארפ המסכן?".

באמת איך? המיתוס הוא סמים ובחורות. בתחילת שנות ה-90 העיתונות באנגליה עשה ככל יכולתה לעשות מלי שארפ ג'ורג' בסט חדש. שארפ אומר שיחסים עם בחורות באמת פגעו מאד בקריירה המוקדמת שלו. אבל לא ממש בדרך בה אנשים חושבים. הוא הגיע למנצ'סטר בגיל 18, אחרי שנרכש מטורקי יונייטד, כשיש לו חברה איתה היה מגיל 14. במנצ'סטר יונייטד באותם ימים היה נהוג לשכן את השחקנים בDIGS. חדרים מושכרים סמוך למגרש האימונים ב"קליףֲ". כשהזקנות החביבות שמכינות ארוחת בוקר לשחקנים הן כולן מרגלות של פרגוסון. האגדה היא שפרגוסון גם דואג שהחימום בחדרים יהיה גרוע.

שארפ התגעגע לחברה שלו וביקש מפרגוסון לרכוש בית ולגור איתה. פרגוסון הסכים אבל אמר שאם תהיה ירידה ביכולתו יחזיר אותו לDIGS. אחרי כמה חודשים, כשיונייטד בפיגור במחצית, מול כל הקבוצה, פרגוסון הזועם הודיע לשארפ לחזור לחדרים. מערכת היחסים של שארפ התמוטטה. הוא באמת היה בחור יפה ומבוקש מאד במנצ'סטר והסתובב עם הרבה בחורות. אבל היה שבור נפשית.

הסמים הם סיפור אחר. שארפ טועם שמעולם לא נגע בסמים מלבד מריחואנה. וגם זה מאוחר יותר בחייו, בביתו עם חברתו לחיים. הכל התחיל כשפרגוסון הדיח מהקבוצה קיצוני בשם ראלף מילן. מילן סיפר לשארפ שאין לו כסף, הקריירה שלו גמורה, והוא החליט "למכור סיפור לעיתונים". בעיתון כתבו שערב גמר המחזיקות "כוכבים צעירים ביונייטד עשו סמים בהולנד". שארפ לא הוזכר. הוא אומר שאולי הסיפור היה נכון. השחקנים שלא היו מעורבים במשחק – מילן והרבה מהצעירים יותר – היו במלון באמסטרדם. המיועדים לשחק היו ברוטרדם שם התקיים המשחק. הצעירים כנראה עישנו ג'ויינט בקופי שופ באמסטרדם. לא בסדר, אבל חוקי באמסטרדם.

שנה אחר כך יונייטד הודיעה כי ייעדר חודשים אחרים בגלל דלקת קרום המוח ויראלית. הציבור חיבר אחד ואחד והחליט ששארפ מתאושש מהתמכרות. איש מעולם לא כתב את זה במפורש. והאמת הייתה שלשארפ הייתה דלקת קרום המוח ויראלית. ראיין גיגס לקח בינתיים את עמדת הקיצוני השמאלי. כששארפ חזר הוא הועבר לתפקידים אחרים במגרש. 

על פי המיתוס, גיגס הוא זה שלמד מהטעויות של שארפ. לשארפ יש הסבר קצת יוצא דופן לכך שגיגס הפך לאחד משחקני הכנף הטובים אי פעם בעוד הקריירה שלו קצת דעכה. גיגס פשוט שחקן הרבה הרבה יותר טוב ממנו.

חידון מספר 4
על הבכורה של הנריק לארסון

תגובות

  • מאיר

    לך תדע. אולי הוא לא מספר את כל האמת? או שבאמת הדעה הרווחת על הקוק כבר מושרשת כל כך עמוק בתודעה שקשה להאמין לגרסה חדשה, גם כשהיא ממנו ותכלס איזה סיבה יש לו סיבה לשקר (סיפורי קוק היו מוכרים יותר עותקים מהספר...)

    בכל מקרה, שאלה אחרת לי אליך, שהמשחק שהסתיים כרגע בין ארסנל לליברפול העלה: מבלי להוריד מהמבצע המבריק של הנרי, אתה לא חושב שג'יימי קאראגר הוא השחקן הכי אובר-רייטד בליגה הזאת? אוקיי, אז הוא רץ עד שנתפסו לו השרירים בגמר הצ'מפיונס ליג ההוא, אבל בדרך כלל הוא כל כך גרוע ואחראי לכל כך הרבה טעויות שעולות בגולים. ולא נראה שמישהו מדבר על זה. אני מרגיש קצת כמו הילד בבגדי המלך החדשים. בבקשה תגיד לי שאתה מסכים. מעניין גם מה חושבים אוהדי ליברפול שמגיבים פה מדי פעם...

  • אחיחי

    רגע לי שארפ האהוב עלי: הגול ההוא עם העקב, ב-2:2 נגד ברצלונה.

  • רונן דורפן

    למאיר. מי שאוברייטד הוא רפה בניטז. כל כך מתאים לו להתאהב בקרגר ובו בזמן להתעלל בג'ררד בחילופי תפקוד אינסופיים.
    אני לא חושב ששארפ משקר פה. להיפך, באנגליה סיפור מלא קוקאין וזיונים בשירותים היה מוכר הרבה יותר ספרים והופך אותו לגיבור תרבות.

  • גיא

    לטעמי לי שארפ היה תמיד אוברייטד. שחקן צעיר ומוכשר, שהגיע בתקופה שבה אוהדי מנצ'סטר והעיתונות האוהדת חיפשו נואשות אחרי שחקן כריזמטי שירים את הקבוצה מ 15 השנים היבשות שלה. התיק נפל על לי שארפ המסכן שהמשימה היתה גדולה עליו בכמה מספרים.

  • רונן דורפן

    אני חושב שהוא הראשון להסכים איתך - ואלו היו 25 ולא 15 שנים יבשות

  • רועי

    כשהייתי ילד קטן והייתי רואה את המשחקים של יונייטד (תחילת שנות התשעים) הייתי בטוח שלי שארפ משחק בקבוצה בגלל שאבא שלו זה הספונסר...

  • רונן דורפן

    טוב זה sharpe ולא sharp
    ויש גם את הבדיחה המיושנת מאד בעניין
    מי השחקן הקוריאני הראשון ששיחק ביונייטד?
    יאנג לי שארפ

Comments are closed.