מוחמד עלי בן 65 (הופיע בגלובס)

נוטים לתאר לא פעם את מוחמד עלי, גדול הספורטאים בדברי הימים שחוגג בימים אלו את יום הולדתו ה-65, כדברן גדול. […]

נוטים לתאר לא פעם את מוחמד עלי, גדול הספורטאים בדברי הימים שחוגג בימים אלו את יום הולדתו ה-65, כדברן גדול. כרברבן. כאבי הטראש טוק בספורט. כאמן בפסיכולוגיה של המונים ויחידים. רבים מזהים כיום את נאומיו של מוחמד עלי לפני קרבות חשובים כאבני דרך חשובות בהתפתחות הראפ.

ואני חושב שמוחמד עלי היה מינימליסט שבמינימליסטים בשפת דיבורו. כבעל יכולת נדירה להעביר רעיון מורכב, נבואי, פוליטי, חברתי במלים מעטות מאד. אדם בורר מלים בקפידה ומחשבה מעמיקה. ואנחנו רק מבלבלים זאת עם רהב ומוחצנות בגלל שמוחו היה מהיר עוד יותר מידיו.

אני רוצה להמחיש זו בדוגמא אחת בלבד:

עלי נשאל על סירובו לשרת במלחמת ויאטנאם ב-1966. סירוב בעקבותיו נענש בשלילת התואר העולמי במשקל כבד. עלי עונה: No Viet Cong ever called me nigger!

שבע מלים, עשרים ושמונה אותיות ותו פיסוק בודד. אבל עולם שלם.

הוא מבקר נוקב שלועג לשלטון האמריקאי ששולח את צבאו האדיר והמתוקצב להביא דמוקרטיה ושוויון לעולם כשאמריקה שסועה בפערים כלכליים וחברתיים אדירים. הוא היסטוריון שמאבחן את העימות הצבאי בויאטנאם כעימות כוחני בין עמים ולא הכסות האידיאולוגית הנבובה סביבו. הוא סוציולוג שמבין את הצורך של אמריקה לאוייב חיצוני בכדי לצור אשלייה של אחדות ושל כלל-אמריקאיות.

הוא נביא שלא עוסק בשעה אלא באתוס האמריקאי אותו הוא מפרק. הוא מדבר כאילו על המצב הנתון בשנות ה-60 אבל למעשה פורש את עתידה של אמריקה לעשרות שנים שיבואו. הוא יודע שהויאטנאמי עתיד להפוך לאפגאני ולעיראקי, כשהם שהיה קוריאני או מקסיקני או אינדיאני לפני כן. בעוד הNigger הוא המצב הנצחי. הוא אדם מוסרי שמפציר באנשים לפעול על פי אינסטינקטים אנושיים פשוטים ולא על פי שטיפת מוח. ולא לגרום עוול למי שלא גרם להם רע.

כל זאת בשבע מלים, עשרים ושמונה אותיות ותו פיסוק בודד. אמנות.

עלי לא מדבר כבר יותר. אין לו כל בעיה קוגנטיבית, אבל הפגיעות בראשו כתוצאה מהאגרופים שספג בזירה שללו ממנו את היכולות המוטורית להביע זאת בדיבור. זאת לכאורה מהלומה אכזרית לאדם שלא מסוגל להעלות את רעיונותיו על הכתב. אבל האמת שעלי לא באמת צריך לדבר יותר. הוא אמר את דברו. וכל שאמר פעם רק נכון היום עוד יותר.

הפסדו של דודי סלע למראט סאפין
הניצחון של שחר פאר על גולובין

תגובות

  • לא

    מסקרן אותי לדעת מה גורם לך לקבוע שעלי הוא גדול הספורטאים בדברי הימים. (אני לא מתנגד לקביעתך, אני פשוט סקרן).

  • Gilad

    to add to your theory that he is a minimalist he wrote a poem years ago,probably the shortest poem ever but it still hits it in the nail,the poem is-ME,WHEE.

  • רונן דורפן

    טעם אישי שלי. אין באמת ספורטאי גדול בהיסטוריה.  ההקשר הפוליטי של עלי היה מאד מאד עמוק ורלוונטי בזמנו, וכפי שניסיתי להראות - גם לזמננו. זה הרבה יותר מרגש אותי מכל מדד אחר.

    יש מי שיילך לאסטטיקה - ואולי יגיד מייקל ג'ורדן או לפופולאריות של הענף ויגיד פלה. נעשה פעם מחקר שבדק מי השיג את הסטטיסטיקות הטובות ביותר יחסית לתקופתו ויריביו. על פי החישובים הללו דונלד ברדמן, כוכב קריקט אוסטרלי, יצא הכי גדול. המבקיע הכי גדול בחישובים הללו הוא דווקא פושקש. למרות שמעשית כבש רק מחצית ממספר השערים של פלה.

     

     

  • רונן דורפן

    לא. תבהיר את עמדתך? מי אתה? אילו אינטרסים אתה מייצג?
    לגלעד, הפואמה שאתה מדבר עליה לא נכתבה על ידי עלי. הוא אלתר אותה על המקום בנאום בפני כנס בוגרים של הארוורד שם דיבר על חשיבות ניצול ההזדמנויות בחיים לטובת הכלל.
    אני לא משוכנע, אבל אני חושב שעלי דיסלקטי. ב-64 הוא נדחה לגיוס בגלל מבדקים שהראו חוסר יכולות קרוא וכתוב - מה שמוזר לגבי אדם כך כך אינטילגנטי. אז ייתכן שהוא סובל מדיסלקציה מסויימת - או שהמבדקים היו מאד תלויי-תרבות.

  • לא

    עם הניק שבחרתי, אני יכול לבוא בטענות רק לעצמי שלא היה ברור אם השאלות ששאלת מכוונות אלי, אבל אני אחמיא לעצמי ואניח שכן.
    התכוונתי שהשאלה שלי תישמע סקרנית ולא קנטרנית והתשובה שלך שכנעה אותי. בכל מקרה, אני בור מדי כדי לחלוק עליך או כדי לייצג איזושהי עמדה ותלוש מדי מכדי שיהיו לי אינטרסים לייצג.

  • גיל

    ללא, יש קונצנזוס בקרב חובבי ספורט שהוא גדול הספורטאים אי פעם בעיקר בגלל מה שהוא עשה מחוץת לספורט. לכל אחד יש הגדרות שונות למה מגדיר את "הכי טוב", אני הייתי בוחר את ג'ים תורפ אם זה מבוסס רק על הישגים ספורטיביים.

  • Gilad

    dislecsic people are usually more intelligent than the average person and usually compensate for the lack of ability to read and write with other exceptinal talents

  • נטלי

    אף מילה על השאלה המוסרית והערכית האם איגרוף הוא ספורט ?

  • רונן דורפן

    לנטלי -
    לא עסקתי בזאת בהקשר הבלוג הזה, אומר רק שני דברים:
    1. השאלה אם אגרוף, או האלימות ביציעי כדורגל, תוחמים אלימות ומפחיתים בכך את האלימות בחיים היא פתוחה. בהחלט יש טענה לגיטימית כזו.
    2. הבעיות המוסריות הקשות בספורט נמצאות דווקא באירועים תמימים בהרבה. כמו שיטות האימון של מתעמלות קטינות. או ייבוא כדורגלנים קטינים מאפריקה.
    לפחות באגרוף הרוע הוא על המסך ולא מכוסה צביעות.
    זה בקצרה - אשתדל בשבועות הקרובים לעסוק בשאלה שלך יותר בהרחבה.

  • גיל

    לנטלי, היום כמעט כל ספורט מקצועני לא בריא בצורה זו או אחרת. האם פוטבול כן מוסרי? ומה עם לשחק 82 משחקי כדורסל ב5 חודשים? הרבה ספורטאים מקצוענים סובלים מפגיעות שנבעו ישירות מהספורט ששיחקו, שנים אחרי שסיימו את הקריירה.

  • אוריאל

    נטלי, אין דבר כזה מוסר בספורט מקצועני, כשמשלמים על שחקן גנאי סכום ששווה לחצי מתקציב הביטחון של גאנה אז אין מוסר. אגרוף לא מסוכן יותר מהוקי קרח ובטוח שמסוכן פחות מפורמולה 1.

Comments are closed.