האירוע המאוס ביותר בספורט (ואני דווקא אוהב פוטבול)

בשעות לפני הסופרבול צפיתי בשידור משחק ראגבי בין ווילס לאירלנד. ארוע ספורט בין עשרות שנים במסגרת אליפות שש האומות – שכוללת את ארבעת הלאומים הבריטים – אנגליה, ווילס, סקוטלנד ואירלנד (נבחרת מאוחדת של צפון אירלנד המשתייכת לבריטניה ואירלנד), צרפת (שצורפה לפני הרבה שנים) ואיטליה (שצורפה בשנים האחרונות). המשחק היה פשוט מעולה. ראגבי הוא משחק מאד אתי שמדגיש משמעת ולחימה. הוא גם משחק מלא טקסיות. בסיום המשחק הקבוצה המנצחת מסתדרת בשתי שורות ומוחאת כפיים לקבוצה המפסידה על המאמצים שלה.

בנוסף, אני משתדל לא להחמיץ משחקי ראגבי ביתיים של נבחרת ווילס מסיבה אחרת לגמרי. הצליל היפה ביותר שתשמעו במגרש ספורט בימי חייכם. הקהל הוולשי קם באופן ספונטני, בדרך כלל ברגע מכריע במשחק, ושר את ההמנון הבלתי רשמי של הראגבי הוולשי – bread of heaven. שיר כנסייתי מדהים שהפך פופולארי בכנסיות החופשיות של ווילס לפני מאה שנים בערך. לפני שנה החלטתי לסוע למשחק בווילס כדי לחוות את הרגע הזה באיצטדיון. בכדי שלא ישעמם לי בדרך נסעה איתי לווילס בחורה ישראלית צינית מאד בענייני ספורט. המשחק היה בין ווילס לסקוטלנד, ונאלצתי להסביר את החוקים בכל שתי דקות בערך. ואז הגיע רגע השירה הספונטנית. הבחורה מאד התאמצה לבלוע את הדמעות שנחנקו בגרונה כשהודתה "שזה באמת מקסים מאד".

ולמה הסופרבול הזכיר לי את זה? כי בואו נגיד שאני מאד מאד אופתע אם בהפקת המשחק בין ווילס לאירלנד הושקעו יותר מאחוז אחד מהכסף שנשפך על הסופרבול. אבל טעם טוב לא קונים בכסף והסופרבול לעולם לא ירגש אותי יותר מכל משחק ביתי של ווילס או סקוטלנד. לעומת הפשטות הנהדרת והמסורת של הראגבי בווילס, הסופרבול הוא אירוע מגעיל ודוחה. הדבר היחיד שאפשר להבין ממנו הוא שלאמריקאים ולליגת הפוטבול ולעולם הפרסום האמריקאי יש המון כסף. וגם שאמריקה חזקה. ממש חזקה. ושהם בטוחים שאם אין התקפה ארטילרית (סליחה, זיקוקים) הקבוצה המנצחת לא תבין שהיא ניצחה. ושחשוב מאד שאת ההמנון ישירו לא סתם אנשים פשוטים ביציע אלא מי שזכה במליון פרסי גראמי ומכר כמה עשרות מליוני תקליטים. ולחשוב שאנחנו כאן בוכים שממסחרים את הכדורגל.

ואת כל זה אני אומר כמי שבאמת מאד אוהב פוטבול. אני צופה במשחק הזה כי מבחינה ספורטיבית פוטבול מאד מעניין אותי. אחת הסיבות שנשארתי שפוי בצבא היא שהיה לי המון חומר קריאה על המשחק הזה. ואני עדיין בטוח שאל דייויס הוא אחד מאנשי החזון הגדולים בהיסטוריה של הספורט בכלל, ושלביל וולש, שבנה את הפורטי-ניינרס, היה את המוח המקורי ביותר בתולדות הספורט האמריקאי.

אבל משנה לשנה הסופרבול הופך ליותר ויותר בלתי נסבל. אני לוקח בחשבון אפשרות שגם בעבר הוא היה בלתי נסבל ואולי לא שמתי לב. אבל כיום יותר ויותר הוא מעורבב באלמנטים של פטריוטיזם נבוב וכוח צבאי. והפעם גם עמדו דקה דומיה לקרבנות הסופות בפלורידה. וזה היה ממש סמלי שעשו את זה בסמוך לתמונות של החיילים האמיצים שצופים בסופרבול בבגדד. כי כל אדיוט כבר יודע את הקשר בין הסופות הללו לסירוב החזירי של אמריקה לעשות משהו בקשר לזיהום הסביבה.

ואחר כך מתפלאים איך אחרי עשרים ומשהו שנים שהמשחק הזה כבר משודר לאירופה וגם לישראל עדיין צריך להסביר לצופים מה החוקים, ומי השחקנים ומה המסורת, ודי מהר עוברים לדבר על מספר הנקניקיות שיאכלו באמריקה ועל מחירי זמן פרסום. כי הסופרבול הזה פשוט אוטם את המוח והדבר האחרון שהוא גורם לאנשים זה חשק להתעניין בפוטבול.

אם הייתי מתבקש להמליץ למומחי השיווק של הפוטבול מה לעשות כדי שהעולם אולי יאהב את המשחק שלהם, הייתי ממליץ להם לשדר לעולם משחקים של גרין ביי בחורף. או משחק ביתי של הרדסקינס. או תכניות על המבנה הארגוני של קבוצה ושיטות האימון. או אולי משחק מכללות קלאסי עם יריבות אמיתית כמו USC נגד נוטרה-דאם או מישיגן-אוהיו סטייט. אלו אירועי ספורט איכותיים ומרגשים של ענף ספורט מרתק.

אבל למרבה הצער מרבית החשיפה של העולם למשחק הזה היא בארוע המתיש והמעצבן והגרוטסקי שקוראים לו סופרבול.

ונוסף על הכל שיקגו הפסידה.

נמניה וידיץ' משתלט על משחק
זכרונות מאפריקה (הופיע בגלובס)

15 Comments

גיל 5 בפברואר 2007

טוב מאוד ששיקאגו הפסידה כי אם יש מגיע בספורט, אז אין יותר ממגיע למאנינג ולא מגיע בכלל לגרוסמן.

אני מסכים לגבי המיסחור של הסופרבול אבל הבעייה היא לא באמריקאים עצמם, אלא בזה שאנשים שלא מבינים בפוטבול נגררים לצבע במקום להתייחס לעיקר. אם אנשים שומעים על פוטבול רק בהקשר של הסופרבול, הבעייה היא עם התיקשורת שלא מסקרת בכלל את הליגה בצורה סדירה ומעמיקה ונוח לה לדבר על התפל. תיכנס לפורום "ספורט אמריקאי" בוואלה. יש שם הרבה מומחים וכיף לדבר וללמוד על פוטבול שם.

רונן דורפן 5 בפברואר 2007

אני לא מסכים איתך. הבעיה היא כן באמריקאים עצמם. ככה הם מוכרים את עצמם לעולם.
אני צפיתי במשחק באנגליה – ולהבדיל מישראל זה כנראה שוק שמעניין את הליגה. אז הNFL עשו אירוע של רשת סקיי עם המעודדות של המיאמי דולפינס.
אפשר למכור ספורט אמריקאי בבריטניה. את מייקל ג'ורדן גם אנשים פה העריצו (וכדורסל אזוטרי באנגליה בדיוק כמו פוטבול). אבל אם הם חושבים שמה שקונה את הקהל הבריטי זה הכוסיות של הדולפינס. הם בעצמם מבזים את המשחק בהתעקשות הפתטית שלהם על SHOW.

דווידקה 5 בפברואר 2007

רוב האנשים שאוהבים פוטבול בגלל המשחק הנהדר ההוא לא ממש אוהבים את הסופרבול. הוא בדרך כלל אנטי קליימקס ל העונה.
המשחקים הטובים בדרך כלל נערכים בגמרי החטיבות שבועיים לפני הסופרבול. משחק חצי הגמר בין הקולטס לפטריוטס השנה היה משחק לדורות.

איזה חומר קריאה היה לך אם מותר לשאול? אני תמיד אשמח לעוד משהו טוב לקרוא על ספורט.

גיל 5 בפברואר 2007

לפוטבול יש בעייה שלא קל למכור אותו. השחקנים בלתי נראים מתחת לקסדות וקשה להשוות את הביצועים על המגרש למשחק כדורסל. קל להבין כדורסל וכדורגל, אבל בשביל באמת להינות מפוטבול צריך יותר מסתם הבנה בסיסית של החוקים. אבל אתה צודק שהאמריקאים לא השקיעו מספיק בשיווק של המשחק והם עושים צעדים לשנות את זה. שנה שעברה היה משחק במכסיקו סיטי ושנה הבאה יהיה משחק בין מיאמי לג'טס בלונדון.

birdman 5 בפברואר 2007

דורפן ידידי, גרתי 4 שנים בארה"ב ו-4 שנים באנגליה. אני קרוע על פוטבול, מת על המשחק. רוגבי גורם לי לפהק. מעולם לא תפש אותי. תגיד, בלי כוונה להתווכח, אלא רק ללמוד, אין לי ספק שזהו ספורט אולטימטיבי, ואני רוכש לו הרבה כבוד, אבל, איך זה לא משעמם אותך?

עמי 5 בפברואר 2007

דורפן, אני שומע אותך עכשיו בגל"צ….
אתה נשמע כאילו אתה התעוררת עכשיו :)

רונן דורפן 5 בפברואר 2007

לעמי: אני קצת מצונן… וחוץ מזה הרדיופוניות שלי תמיד הייתה על הפנים.
לאיש הציפורים מאלקטרז: ראגבי הוא הקבוצתיות במיטבה. ספורט שכמעט אין בו מקום לאינדיוודואליזם. מהלך מתואם של קבוצת ראגבי גדולה הוא אחד הדברים המדהימים בספורט. שלא לדבר על נבחרת ניו זילנד. שהיא פשוט שירה בבגדי אדידס

בומה ויינברג 6 בפברואר 2007

"בואו נגיד שאני מאד מאד יופתע אם בהפקת המשחק בין ווילס לאירלנד…" יופתע? אני מאוד יופתע?
לא מתאים לך.

גל 6 בפברואר 2007

דורפן,צפית בחצאי הגמר ובגמר של אליפות העולם בכדוריד ?
כאשר הכדוריד משוחק ברמות הגבוהות (אליפויות עולם,אירופה ואולימפיאדות) הוא משחק הכדור המלהיב ביותר.
כמה משמימים נראים המונדיאלים והיורואים למיניהם מהכדורגל לעומת המקום שבו פסגת הכדוריד נמצאת.

משתומם 6 בפברואר 2007

מספר ההוריקנים שנוצרו, דעכו, ושהגיעו לחופי ארה"ב בשנה הקודמת היה קטן באופן ניכר לעומת שנים קודמות. עניין ניו-אורליאנס הוא בעיקר סוגיה של קבלת החלטות, תחזוק דייק, ושגיאה חישובית לגבי גובהו הנדרש. אין הוא מעיד דבר על אפקט החממה, בשנות השלושים עוצמת ההוריקנים היתה גבוהה בממוצע לעומת העשורים האחרונים. לא היתה טלביזיה אז.
חוששני שלא יזיק לך לעיין בספרות מחקרית בעניין סוגיית התחממות כדור הארץ, אם כי זה אולי דורש קצת מאמץ מאשר קריאת ספרות ספורט רצינית שכבודה במקומה מונח. מספר לא קטן מן המדענים סקפטיים לגבי עצם קיומו של תהליך התחממות בכלל, ואם כן, האם הינו תוצאה של מעשה האדם, כלומר פליטת פחמן דו-חמצני, ולא למשל, עלייה מחזורית בעוצמת קרינת השמש. אין ספק שקיימת פוליטיזאציה אקדמית בעניין, כיוון שתקציבים מוזרמים למדענים חוזי השחורות, ולא מעטים, רבים מהם חסרי קביעות באוניברסיטאות, חוששים לפתוח פיהם. (על כך התפרסם מאמר בעיתונות האמריקנית לא מזמן).

יתרון כתיבתך על ספורט טמון בהתייחסות התרבותית והפוליטית האופפת אותו, והיא חשובה. אני נהנה לקרוא מאמריך בשל כך, והנני "אוהד" יוניטד בגלל שהתאונה במינכן חקקה בילדותי זכרון שלא ימחה, וג'ורג' בסט. אולם דומה שסתם "הכנסות" פוליטיות-חברתיות באמריקנים שיש בהם יסוד פרימיטיבי כאילו יצאו מפיו של שיראק לאחר שלגם מספר בקבוקי יין אינם מועילים לאיכות כתיבתך.

לגבי פוטבול אמריקני – היות והארכתי בדברים לא אנמק כאן מדוע זהו ספורט דוחה, כהתאבקות חופשית של נשים. אך תאר לעצמך את גורג בסט מכדרר חבוש קסדה, מרופד בכל אבריו, כאיש "מישלן", ונורמן האנטר, כפול במימדיו רץ לקראתו כמטורף, ומרסק את עצמותיו, וזה חוקי… ספורט, שמחקרים רפואיים חשפו שתוחלת החיים של שחקנים מקצועניים נמוכה בהרבה משל כלל האוכלוסיה, והנזק שנגרם לגופם של השחקנים חמור, אינו ספורט.

דוד רוזנטל 6 בפברואר 2007

רונן, אנא שלח לי מייל

תודה

דוד

fybish 6 בפברואר 2007

לדעתי אתה צודק. המסחרה פשוט מגעילה והופכת את כל הספורט לבכלל דבר מגעיל.
דא מתי התוכנית שלך בגלי צהל?

רונן דורפן 6 בפברואר 2007

למשתומם. הסופרבול, לטעמי, הוא אירוע מחליא של לאומנות אמריקאית.
אני לא שוכח לעולם שאמריקה זה גם בוב דילן, מוחמד עלי, הזדמנות אמיתית ליהודים, פיטר לוגר, סיינפלד וריגלי פילד. אני מת על המקום הזה. אבל המקום הזה חולה פוליטית.
ארשום בפני, בתקווה עצומה שאתה צודק, שכל הקשר בין זיהום להתחממות כדור הארץ הוא קנוניה של מדענים שרוצים תקציבים.

משתומם 6 בפברואר 2007

מר דורפן,

"חולה פוליטית"? אזכיר לך משפט שאמר פעם הנציג האמריקני באו"ם, כאשר, כפעמים רבות, בני בריתו האירופאים חלקו על המדיניות האמריקנית והציגוה כנאיבית: "אתם האירופאים ניהלתם את ענייני העולם במשך מאות שנים וגרמתם ל-2 מלחמות עולם, מאז שארה"ב מנהלת את העניינים לא פרצה אף מלחמת עולם." כן, "המקום החולה פוליטית" הציל את אירופה מעצמה, מנע השתלטות סובייטית על מערב אירופה, הביא להתמוטטות ברה"מ, חיסל את המיליטאריזם היפני והפסיק בכך את טבח העם בסין שאת מספריו אין אנו יודעים עד היום. הבטיח את עצמאותה של קוריאה הדרומית, והוריד את הבורקה מנשות אפגניסטן. עתה עומד כחיץ מול הפונדמנטאליזם האיסלאמי. פשעיה, או יותר נכון שגיאותיה, של ארה"ב בטלים בששים לעומת מדיניותה ומעורבותה של ארה"ב מול המטורפים שקמים ללא הפסק בעולם "הישן", מהיטלר, סטאלין, טוגו, פול פוט, סאדם, בין לאדן, ועתה ההוא מאיראן, ומוזנים על ידי אירופאים. בהפתעה רבה, קראתי שצוותי מחשבה אקדמיים בבריטניה ובצרפת קוראים לאמריקנים לא לתקוף את מתקני הגרעין באירן… שמא מנוחת הצהריים תפגע, ובכלל, "איפוא אותו מקום מרוחק, שאיש לא שמע עליו, איראן, סליחה צ'כוסלובקיה, סליחה איראן…"

נכונותה של ארה"ב להלחם בעבר ובהווה, להוציא לאחרים את הערמונים מן האש, וגם לקדם את בטחונה והאינטרסים שלה, יונק מן הפטריוטיזם האמריקני המאוס עליך – בלעדיו כל מדינאי אמריקני היה עומד חסר אונים, ושום GI לא היה נוחת בסאלרנו או נורמנדי.

ואני בכלל לא חסיד השיטה הקפיטליסטית, אך זו אירוניה, בארה"ב התחיקה והזכויות של היחיד לסעד מתקדמים בהרבה מאשר בישראל שאבותיה היו מהפכנים סוציאליסטים.

אבל תודה לאל שהספורט האמריקני לא השתלט על אירופה וישראל.

רונן דורפן 6 בפברואר 2007

גם הצביעות האירופית וחסר האמון הבסיסי שיש לי כיהודי כלפי אירופה, גם הריקבון בישראל וגם העבר החיובי בסך הכל של אמריקה, לא גורמת לי לעצום עיניים.
את מירב העוולות האמריקאיות בעולם עושים דווקא התאגידים האמריקאים, שמנצלים ילדים וכורתים יערות ומזהמים נהרות. ואני חושב שמעולם לא הייתה ממשלה באמריקה שתמכה בצורה בוטה כל כך בהתנהגות הזו.

Comments closed