זכרונות מאפריקה (הופיע בגלובס)

ghana-nigeria.jpg

ברנטפורד אנד צ'יזיק זה רובע מאד נחמד בדרום-מערב הקרוב של לונדון, לא ממש רחוק משדה התעופה. עם תחושה חזקה של אנגליה הישנה והמסורתית. האוכלוסיה אנגלו סקסית ברובה, כמה שכונות יוקרתיות, סמיכות לאזור טבעי יחסית של נהר התמז. קרבה לכמה מוזיאונים טובים ול"קיו גארדנס" – אולי הגנים הבוטאניים המפורסמים בעולם. הפאבים במקום הם קלאסיים – עם אח בוערת ושולחן סנוקר איכותי.

ופתאום בתוך הפסטורליה הזו, גאנה-ניגריה וכל המשתמע מכך.

לברנטפורד יש מועדון כדורגל במקום הלפני האחרון בליגה השלישית, וכדי להרוויח עוד קצת כסף בערב של כדורגל בינלאומי, הוא מארח את המשחק בין שתי מעצמות הכדורגל האפריקאיות. 10,000 צופים עושים את הדרך מערבה משכונות המהגרים של לונדון, ומתחנת הרכבת המתופפים והרוקדים צועדים ברחובות ברנטפורד לאיצטדיון הקטן וכמעט ממלאים אותו לחלוטין.

השכונה מקבלת אותם יפה. אנשים יוצאים לחזיתות הבתים ומוחאים להם כפיים, לוח הזמנים בתחנת הרכבת מופיע שלט גדול שמקבל את אוהדי גאנה וניגריה. והשוטרים באיצטדיון מאד נינוחים גם כשהקהל פורץ למגרש אחרי שערים ובטח שלא מתיישב לרגע.

אני לא רוצה להכנס לסוציולוגיה של מיהו אוהד הכדורגל האנגלי המסורתי ומי האוהד האפריקאי. כל שאני יגיד זה שיציע גנאי שלם שעמדתי בו, שאנשים בו רקדו ותופפו כל המשחק, הפסיק פתאום את החגיגה ונעמד למחיאות כפיים. זה היה כשנווקאנו קאנו, שחקנה הניגרי של פורטסמות', התחמם ליד היציע שלהם לקראת כניסתו כמחליף. קאנו הוא גיבור אפריקאי. הוא היה כוכב באייאקס הגדולה של אמצע שנות ה-90, הוביל את ניגריה לזכייה במשחקים האולימפיים, עבר לאינטר אבל כמעט נאלץ לפרוש בגלל מום בלב, חזר לקריירה נהדרת בארסנל ומחזיק קרן שמסייעת לטיפול בילדים עם בעיות לב באפריקה. לעומת זאת, המקרים שהיציעים מראים איזשהו כבוד לאיזשהו יריב הם נדירים מאד באנגליה.

*

היציע היה באקסטזה כי גאנה ניצחה 1-4. זה לא מפתיע אותי כי גאנה היא לדעתי אחת מעשר הנבחרות הלאומיות הטובות בעולם כרגע. זה נכון שבמונדיאל הם הגיעו רק עד שמינית הגמר, אבל בואו נשים דברים בפרופורציה. הניצחונות שלהם בטורניר היו 0-2 נפלא על צ'כיה, שקורעת את הכדורגל האירופי כבר חצי עשור, ועל ארצות הברית שהיא נבחרת מאד לא קלה. ההפסדים היו לאיטליה וברזיל. הייתי במשחק ההדחה מול ברזיל. ברזיל ניצחה 0-3 במשחק שהבליט מאד את היתרון של הברזילאים בנסיון ובניצול מצבים. אבל 65,000 צופים בדורטמונד נדהמו ממחצית ראשונה כשכדורגלני גאנה שיחקו כדורגל הרבה יותר מרהיב מהברזילאים.

זו החלוקה בכדורגל האפריקאי. המאמנים בקבוצות הצמרת של אירופה נוטים להעדיף את הניגרים, הקמרונים והסנגלים – כי הכדורגל במדינות הללו מאד פיזי. גם חוף השנהב הופכת לספקית כדורגלנים מובילה. לעומתם שחקני גאנה, מלבד מייקל אסיין וסטפן אפייה, משחקים במועדונים קטנים יותר באירופה. אבל גאנה היא הנפש של הכדורגל האפריקאי. היא משחקת בלי שום ספק את הכדורגל המרהיב ביותר שיצא מהיבשת הזו.

גאנה הייתה המדינה הראשונה במערב אפריקה לקבל עצמאות ומייסד המדינה, דוקטור אנקרומה, השתמש בנבחרת הכדורגל – "הכוכבים השחורים" – כדי לנסות להפיץ את רעיון הפאן-אפריקאיות שלו. בגאנה גם מתקיימת יריבות המועדונים הגדולה ביותר של מערב אפריקה – אשנטי קוטוקו של שבט האשנטי, ו"Hearts of Oak" של שבט הגא. על היריבות הזו ידעתי עד אתמול מסיפורים ששמעתי משחקנים ששיחקו בליגת העובדים הזרים של תל אביב לפני עשר שנים בערך. הם תמיד תיארו את העניין בכך שהלבבות הם קבוצה של העם, בעוד אשנטי קוטוקו היו הקבוצה של דוקטור אנקורמה. אבל לא ידעתי על החלוקה השבטית של הקבוצות.

את העניין הסבירה לי את עדנה, מורה בבית ספק יסודי בפקהאם שעמדה לידי. כאנגליה – היא הגיעה לכאן כילדה – קצת הפתיע אותי שהיא דיברה על העניין השבטי בכזו פתיחות. היא עצמה משבט האווה, שיושב ליד נהר הוולטה ובטוגו. היא כמעט חיסלה את היציע מצחוק כשדיברה בסלולרי עם מישהו ביציע אחר ואמרה לו "אתה לא רואה אותי? אני הבחורה השחורה בחולצה של גאנה".

השערים של גאנה היו יפיפיים. שלושת האחרונים מביניהם, אם היו מובקעים על ידי נבחרת אנגליה, היו גורמים לעיתונות להכתיר את המבקיעים כטובים בעולם או משהו כזה. קינגסטון, מהארטס בסקוטלנד, שהוא המכדרר המחונן ביותר של הגנאים, הבקיע ראשון בבעיטה מ20 מטרים לפינה הנמוכה קצת אחרי המחצית. כמה דקות אחריו סאלי מונטרי מאודינזה בעט לחיבורים מזווית כמעט בלתי אפשרית, עשרה מטרים מהשער, בערך מטר פנימה מהמקום בו קו הרוחב פוגש את הרחבה.  השער השלישי, כל זה ברבע שעה, היה מתפרצת עם חמש שש מסירות שהסתיימה בבעיטה מהאוויר של ג'וניור אוגוגו מנוטינגהם פורסט.

ניגריה צימקה בפנדל של טאיה, אבל פרינפונג השלים שער רביעי אחרי בערך ארבע מסירות כפולות בין שחקני גאנה. פרינפונג משחק בקבוצה מתוניסיה.

האוהדים הגנאים התעקשו לציין שלניגריה יש את כל "הבחורים הגדולים" – מיקל אובי, איגביני יעקובו וקאנו. זה היה הניצחון הראשון של גאנה על ניגריה 15 שנה. ואז החל עימות עם השוטרים האנגלים החייכנים: אוהד גנאי צעד לקדמת היציע, קרא אליו את קצין המשטרה ובקול עמוק ודרמטי הכריז: "אנחנו קוראים לנבחרת אנגליה להתייצב לאתגר: משחק מול נבחרת גאנה!".

*

התקשורת כאן התייחסה לגאנה-ניגריה באספקט אחד בלבד. המאבק הבלתי פוסק של מנג'רים אנגלים נגד שיתוף השחקנים שלהם בנבחרות האפריקאיות.

  

 

האירוע המאוס ביותר בספורט (ואני דווקא אוהב פוטבול)
חידון מספר 9

6 Comments

עופר 8 בפברואר 2007

רונן, קודם כל הייתי רוצה לברך אותך על הבלוג המצויין שאתה כותב, אני כל כך נהנה לקרוא אותו, ותמיד רוצה לכתוב תגובה, והנה סוף סוף עשיתי את זה.
2 דברים על ליבי
1. אולי תוכל לכתוב יותר על כדורגל בליגות הנמוכות בלונדון ובאנגליה בכלל. אני משתדל לקרוא four four two כשיוצא, אבל הדרך שבה אתה מתייחס למשחק, נראה לי תתן עומק נוסף.
2. הייתי מאד שמח, ושוב, זו בקשה בלבד, אם תוכל להמליץ על ספרי ספורט, אני קונה דרך האינטרנט, כי בארץ לא מיבאים, אבל הייתי רוצה להרחיב את אופקי יותר, ואין לי יותר מדי מקומות שיכולים לתת לי הצעות טובות.
אה, ובמשחק ההוא עם ברזיל, כאב הלב על גאנה, כי הם נראו כמו ברזיל שאתה חושב עליה בתור ילד. כל כך הרבה כיף במשחק. נשמע שגם כיף ביציע.

רונן דורפן 8 בפברואר 2007

ראשית, תודה.
שנית, אם תכוון אותי קצת לתחומי העניין שלך יהיה לי קל יותר להמליץ. אבל אם בכל זאת משהו בשליפה מהירה – ספר של דייויד גולדבלאט THE BALL IS ROUND – שאני קורא בימים האחרונים. כתבה על הכותב של שאול אדר הופיעה גם בשם המשחק – היסטוריה פוליטית-חברית של הכדורגל ב800 עמודים. מאד קריא למרות תהנושאים הכבדים

קידן 9 בפברואר 2007

קודם כל רק תדע שאני לא יכול להפסיק לקרוא את הכתבות שלך. אתה פשוט כותב מופלא, תופעה!!!
עכשיו רציתי לשאול למה אתה מפסיק לכתוב לאתר של sport5 נראה לי שהקהל הרחב יהנה ממך מאד ואתה לא מספיק ידוע בציבור.

Danny 9 בפברואר 2007

Just a great article, keep up the good work

אורטל 14 בפברואר 2007

לעופר, נסה את "The People's Game" של ג'יימס וולבין. בעיני הספר הטוב ביותר והמקיף ביותר הנוגע להיסטוריה של המשחק.

Comments closed