הכדורגל כמקדם הבנה בין העמים (הופיע בגלובס)

יש סיפור יפה, גם אם הוא בן 60 שנה, לגבי משחקי כדורגל וגשרים תרבותיים וסופר מפורסם אחד. זה היה ב-1945. […]

יש סיפור יפה, גם אם הוא בן 60 שנה, לגבי משחקי כדורגל וגשרים תרבותיים וסופר מפורסם אחד. זה היה ב-1945. אנגליה ניצחה במלחמת העולם אבל מרבה הצער בין החברים במסיבת הניצחון לא רק האמריקאים (שהם אולי מחוספסים אבל עדיין משפחה) אלא גם הרוסים, שבכלל לא ברור אם הם חברים (כלומר הם אויבים, אבל אי אפשר לספר את זה עדיין לציבור).

מישהו בין עסקני הכדורגל דחף את האף שלו לעניינים בינלאומיים והחליט שהדרך היפה להביא קצת אחווה בין העמים היא אירוע ספורט. וכך הוזמנה לאנגליה דינמו מוסקבה, שהגיבה על ההזמנה ברשימת דרישות. בין היתר הרוסים דרשו שיהיו חילופים (שהיו אסורים באנגליה), שהם יביאו איתם שופט (מה שהיה צריך לרמז מראש על הצרות), שהם לא ישחקו נגד נבחרת לאומית (כי הם רק קבוצה) ושאחת היריבות תהיה ארסנל (כי הם שמעו עליה לפני המלחמה).

הביקור לא הצליח, והגרוע מכל היה המשחק נגד ארסנל. 1000 חיילים רוסים שהוזמנו למשחק עישנו ויצרו ענן עשן שהפריע לצופים. בשלב מסויים האנגלים שמו לב שלרוסים יש 12 שחקנים על המגרש. הרוסים גם ניצחו 3-4. במקרה זה היה אחד המשחקים עם שופט רוסי.

ג'ורג' אורוול, ממילא מעריץ די קטן של המשטר הסטליניסטי, התבקש על ידי עיתון אנגלי לכתוב משהו יפה וחגיגי, וגם כאן דברים הסתדרו אחרת מהמתוכנן. אורוול סיכם: "הביקור מאפשר לדבר בגלוי על עניין שהרבה אנשים חשדו בו עוד לפני כן. שהספורט הוא מקור לא אכזב לתחושות רעות. ואם לביקור תהיה איזשהי השפעה על יחסים אנגלו-רוסים הרי שעכשיו הם מעט גרועים יותר".

*

נזכרתי בסיפור הזה כי 62 שנים אחר כך ולעסקני כדורגל עדיין יש הרבה מאד רעיונות מגלומניים ומעט הבנה בתרבויות זרות ומשטרים טוטליטרים. יו"ר צ'לסי פיטר קניון נעלם כזכור בזמן חלון ההעברות, לא משום שהוא לא רוצה לעזור למנג'ר ג'וזה מוריניו, אלא כדי לבקר בסין. הוא חזר משם עם הסכם שיתוף פעולה היסטורי. צ'לסי תחלוק את הידע המקצועי העצום שלה עם הכדורגל הסיני. וגם אהבה קשורה לזה. אם באנגליה קצת קשה למצוא אנשים שאוהבים את מועדון האוליגרכיה הרוסית, אולי בין יותר ממיליארד סינים אפשר למצוא כמה אנשים שיאהבו את צ'לסי ויקנו כמה חולצות?

וכך צ'לסי תצא בקיץ לסין לכמה משחקים, יש אתר אינטרנט של הקבוצה בסינית ובינתיים הוזמנה נבחרת סין למתקני האימונים של צ'לסי בקובהאם למחנה אימון.

וכאן התחילו הצרות. זה התחיל במצב רוח לא ידידותי של ג'וזה מוריניו. הוא קיבל את הסינים באיזה נאום יפה על הרוח האולימפית, אבל התעצבן על עיתונאי סיני ששאל מדוע מנצ'סטר יונייטד מובילה את הטבלה. בהקשר הזה, העניין של חלוקת ידע מקצועי נראה פחות נחמד כשהתברר לצ'לסי שבנבחרת הסינית יש שחקן של מנצ'סטר יונייטד. צ'לסי הפגינה אמונה גדולה ביושרה הסינית כשדרשה שדונג פאנג-ז'ואו לא ישתתף במחנה האימון, בכדי שלא ידווח לאלכס פרגוסון מהנעשה בקובהאם. וזה דווקא כשפרגוסון חורג ממנהגו ומחליט פעם אחת בחיים לא להערים קשיים בשחרור שחקנים לנבחרות לאומיות. הבעיה הזו נפתרה כשהסינים הסכימו לדרישה.

התקלה הבאה הייתה כששחקן סיני אחר ז'ואו האו-בין פירש קצת לא נכון את הסיפורים ששמע על חופש הביטוי במערב וסיפר לעיתון סיני "שהאוכל טוב והחדרים נוחים, אבל המגרשים לא כל כך טובים". הבעיה הזו נפתרה כשעוזר מאמן סיני במקרה התראיין לתקשורת, שיבח את התנאים בקובהאם, ובמיוחד שיבח את איכות מגרשי האימונים.

ואז הגיעה התקלה הגדולה ממש. המשחקים עצמם. סדרת משחקים של הסינים מול קבוצות אנגליות מדרד שני. בין היתר משחק מול קווינס פארק ריינג'רס. במשחקי ידידות, בעיקר כאלו שנערכים בלי צופים במגרשי אימון, לא אמורים לפרוץ קטטות. אבל הקטטה הזאת הייתה חמורה במיוחד. יותר משבוע אחרי המשחק לאף אחד לא ברור איך היא התחילה אבל ברור איך היא נגמרה. לז'נג טאו מנבחרת סין יש לסת שבורה. זה קרה תוך כדי משחק. אחר כך יש עדויות שגאו לינג בעט בשחקן ריינג'רס בצורה שעוררה חשד שאולי הוא בנבחרת האולימפית דווקא בטקוואנדו או אחד מהענפי הלחימה של המלוכסנים האלו.

סין שלחה הביתה שבעה שחקנים. לא ברור אם זה היה עונש כלפי השחקנים או חשש מהחקירה שנפתחה על ידי משטרת לונדון בעניין. מנהל הנבחרת הסינית לי שיאו-גונג התנצל על הפרשה. אבל שוב התברר שהאגדה על משטר טוטאליטרי היא מופרכת ובסין כל אחד רשאי לדעתו. לשחקן אחר, לו ז'נג, נמאס מהטון המתנצל והוא מיהר לסכם: "כשמישהו תוקף אותך מה אמור לעשות? האינסטינקט הטבעי שלך הוא להתגונן".

המשחק הבא של הסינים, נגד ברנטפורד, בוטל. הוחלט שעדיף ככה.

שנאה דתית בלתי מוסתרת
חידון מספר 10 (מחווה לנבחרת ישראל)

תגובות

  • תומר

    אני לא מאמין שיש בהסכם הזה בין צ'לסי לסינים זיקה לפוליטיקה, או שיתוף פעולה בינלאומי. עסקים נטו, ואין טוב מפיטר קניון לעניינים מהסוג הזה.

  • YB

    אני גם חושב שצריך להפריך את הסטיגמה, כאילו ספורט מקרב בין אנשים ומדינות. היא נכונה רק לעתים מאד נדירות. ברוב המקרים משחקי ספורט רק מלהיטים את היצרים הלאומנים, מעמדיים ודתיים. ולראייה: לעתים תכופות הם אף יוצרים שנאה בין אנשים כמעט זהים שחיים באותו מקום. איפה ספורט כן יכול לקרב: כשיוצרים קבוצות מרובדות (דת, צבע, לאום וכו' וכו').

  • רונן דורפן

    בורוביץ. אני חושב שפה מדובר במתיחות בין שחקנים. לגבי מתיחות בין אוהדים יש משהו בדבריך. זה כמעט מגוחך לראות את השנאה בין אוהדי ליברפול למנצ'סטר יונייטד כשאנשים מחוץ לאנגליה יתקשו להפריד ביניהם. או אפילו בין אוהדי שער 11 לאוהדי שער 5.
    משחקים בין אלג'יר לצרפת, אנגליה ואירלנד ודומיהם נגמרו לא טוב בעשורים האחרונים - ובטח שהכדורגל לא יכול לפתור בעיות מעמיקות.
    אני זוכר כמה דוגמאות הפוכות, אבל הן קשורות לספורטאים ספציפיים. למשל הכניסה של ספורטאים שחורים לליגות המקצועניות בארצות הברית - בהחלט קרבה בין שחורים ולבנים. אבל זהו מצב אחר - של חשיפה חיובית אל האחר - ולא יצירת עימות במגרש.

  • מת'יו את'רינגטון

    אפשר לראות את ה'חשיפה החיובית' גם כ'שחורים באים וגונבים ללבנים מקומות עבודה', לא?

Comments are closed.