שובר שוויון

תמונה של סרינה וויליאמס בווימבלדון הופיעה אתמול על עמוד השער של הדיילי טלגרף. פתאום בפברואר. הסיבה לכך הייתה שמארגני טורניר […]

תמונה של סרינה וויליאמס בווימבלדון הופיעה אתמול על עמוד השער של הדיילי טלגרף. פתאום בפברואר. הסיבה לכך הייתה שמארגני טורניר ווימבלדון נכנעו ללחץ ארוך בשנים והשווה לראשונה את סכומי הפרסים בתחרויות הנשים והגברים. ווימבלדון היה טורניר הגרנד סלאם האחרון שהחזיק בדיעה שסכומי הפרסים של הגברים צריכים להיות גבוהים יותר.

מוסדות אריסטוקרטים אנגלים, כמו מועדון כל-אנגליה בווימבלדון, חשודים תמיד בשמרנות חשוכה. ולכן חוגגים הישג כזה כהישג פמיניסטי, למרות שלמארגני הטורניר דווקא היה טיעון לגיטימי לחלוטין לפערים בין הפרסים. הנשים כידוע משחקות רק שתיים או שלוש מערכות. הגברים שלוש, ארבע או חמש.

שחקניות הטניס שנלחמו על העניין הזה יוצאות לא טוב לטעמי. יוצא שהן נלחמו רק על כסף. וכסף, אני מתרשם, דווקא יש להן לא מעט. במקום להילחם באנכרוניזם האמיתי. ההבדלים במספרי המערכות בין משחקי נשים וגברים.

ההיסטוריה של השקפות גבריות לגבי יכולות נשים היא משעשעת. באולימפיאדה הראשונה בה השתתפו נשים באתלטיקה, אמסטרדם 1928, האפיפיור קרא למנוע את התחרויות. בסיום ריצת ה-800 נפלו כמה בחורות על הדשא. זה לא היה מפתיע. היה חם מאד אותו יום, לא מעט מתחרים גברים התמוטטו גם כן, ולמרות זאת בריצה הזו נשבר השיא העולמי. התנועה האולימפית ערכה דיון, השתתפו בו אנשים עם תעודות רופא, והוחלט שגוף האישה לא בנוי לריצה של יותר מ-200 מטר. האיסור עמד בעינו עד 1960. כעבור שש שנים רצה בובי גיב את המרתון של בוסטון – למרות שלא הייתה יכולה להירשם אליו רשמית.  היום אין אדם שפוי שמופתע מהישגי נשים במרתון. בדיוק אותם 9-11 אחוזי הבדל בזמנים כמו בכל ריצה חוקית. בין נשים לגברים יש פערי ביצוע קבועים בריצה ובשחייה. אבל אין שום הבדל בסיבולת או ביכולת התמדה. ובאמת לשטויות הללו כמעט לא נותרו שרידים. נשים מתחרות בקרב-7 במקום קרב 10 ושוחות 800 במקום 1500 – אבל זה כבר יותר עניין של מסורת.

ולכן מוזר שדווקא בטניס, שהוא אחד מענפי הספורט היוקרתיים ביותר לנשים, וגם העשיר שבהם, שורד מין אנכרוניזם מוזר לגבי פערים בסיבולת בין גברים לנשים. מוזר, דווקא בענף הספורט בו הן קרובות לגרוף את אותם מספרי הרייטינג של הגברים הן מוכנות להנחה כי הן לא מסוגלות לשרוד את אותן שעות על המגרש. מוכנות, בתנאי שלא יקפחו אותן בקטע של הכסף.

משטרה ברברית
חידון מספר 11 (מה אנחנו זוכרים מספורט נשים)

תגובות

  • גיל

    ברולאן גארוס עדיין יש פערים בפרסים (הפרס הראשון אמנם זהה אבל פרסי המשנה לא). יש בעייה נוספת עם הטניס הנשי. אין בו כמעט הפתעות ביחס לגברי. אצל גברים קורה הרבה פעמים ששחקן טוב יפסיד בסיבובים הראשונים, אבל אצל הנשים רוב מוחלט של המדורגות מגיע לשלבים הגבוהים והרבה פעמים תוך ניצחונות מוחצים בסיבובים המוקדמים.

    לגבי ריצות ארוכות אגב, מקובל לחשוב שככל שהריצה ארוכה יותר הפערים בין גברים ונשים מצטמצמים, בגלל שנשים שורפות פחות אנרגיה. באולטרה מרתון קורה שנשים מנצחות את הגברים.

  • birdman

    ריצ'רד קרייצ'ק, בתקופה שהיה שחקן פעיל, נדרש לסוגית פרסי הנשים, והגיב: "הן סתם חזירות שמנות"...

  • יוסי נץ

    במרבית טורנירי הטניס, גם גברים משחקים רק עד 3 סטים. ישנם רבים שמאמינים כי גם את הגראנד סלאמס יורידו בסופו של דבר ל3 סטים ולא חמישה. (לא בגלל המאמץ, אלא בגלל הצופים שמבקשים לראות יותר אקשן, כלמומר, יותר תחרויות באותו יום, כדי שזוג מתחרים לא יבלה על המגרש 4 ולפעמים אף 5 שעות. לא בגלל שהם מתעייפים עד מוות, כי אם בגלל שהצופים מבקשים "דם חדש".) באשר לדרישה של הנשים לפרס כספי שווה, אין לזה כל קשר לכמה כסף שהן גרפו בתחרויות קודמות ובאנדורסמנטס, הבעיה היא השוואת התנאים וזו זכותן, וזו גם המסקנה אליה הגיעו מרבית המארגנים.

  • תומר

    כל כך נכון...

    קלעת בדיוק למחשבותיי בנושא

  • רונן דורפן

    גיל - בעידן פדרר קשה קצת לדבר על טורנירים פתוחים בגברים - גם אם הטניס נפלא.

    ליוסי נץ, בהחלט הייתי תומך במעבר לשלוש מערכות בטורנירי גרנד סלאם - עד שלבי רבע או חצי הגמר

  • גיל

    טוב, עידן פדרר הוא כמו צירוף קוסמי נדיר. ועדיין, שאר המדורגים לא תמיד מנצחים בסיבובים המוקדמים.

  • מת'יו את'רינגטון

    בעיני, זו בכלל לא שאלה של פמיניזם, או של כמות המערכות, אלא של רייטינג. השאלה היחידה היא במה צופים יותר, טניס גברים או נשים, הרייטינג מביא את ההכנסות וככה גם הגיוני שיתחלק הכסף. לא?

Comments are closed.