על הקריקט, לאונידס, חוברות פנדל וילדים (מחשבות על ספורט והזכרון האנושי)

פגשתי לפני כמה ימים את אדם. אדם הוא קרוב משפחה בן 9. טכנית הוא בן דוד שלי מדרגה שלישית. אמא […]

פגשתי לפני כמה ימים את אדם.

אדם הוא קרוב משפחה בן 9. טכנית הוא בן דוד שלי מדרגה שלישית. אמא שלו נולדה באנגליה ואבא שלו נולד בפקיסטן והיגר לאנגליה כנער – כך באופן טבעי ענף הספורט העיקרי בו אדם מתעניין הוא קריקט. ומכיוון שהוא יודע שאני קרוב המשפחה שלא מתעסק בדברים רציניים (בצד שלו של המשפחה יש פסיכולוגים ופיזיקאים בעלי שם עולמי), אלא רק צופה במשחקי ספורט וכותב עליהם, הוא סיפר לי שהם גרים עכשיו ליד קולין נאש.

מי זה קולין נאש? אני שואל. הוא היה שחקן קריקט בעצמו אבל בעיקר הוא אח של מלקולם נאש. זה שם שכבר זכור לי במעומעם, והאב חוסך לי את המבוכה. מלקולם נאש היה הזורק כשסר גארפילד סוברס, גדול שחקני האיים הקאריביים, חבט שש שישיות רצופות במשחק ליגה באנגליה. שזה המקסימום שחובט יכול להשיג בסדרת זריקות אחת בקריקט. רק איש אחד – ראווי שסטרי מבומביי במשחק ליגה בהודו – שחזר את המבצע של גארי סוברס האגדי.

האבא צחק ואמר שמלקולם מרוגז קצת. כי גארי סוברס מכר עכשיו את הכדור ההיסטורי מאותו משחק ב-100 אלף לירות שטרלינג והוא חושב שהוא היה צריך לקבל חלק מהכסף. ואדם מיד המשיך וציין שששת השישיות לא היו באשמת האח של השכן. זה בכלל היה הקפטן שאמר לו לזרוק בסגנון שהוא לא היה רגיל אליו, בגלל תנאי המגרש. אחותו הגדולה של אדם ענתה לו בסקפטיות של מתבגרת אנגלית "שאחרי 2-3 שישיות הוא היה צריך להבין שמשהו כאן לא בסדר ולא רק לעשות מה שאומרים לו". אבל לאדם הייתה תשובה מוחצת: "בקריקט השחקן תמיד צריך להקשיב לקפטן שלו!". והאחות ענתה שזה אדיוטי.

*

אבל אני ראיתי את עצמי לפני הרבה הרבה שנים. עם הרצינות התהומית לגבי כל סיפור ספורט. קורא אותם בשקיקה. מאמין לידיעה בעיתון כי באיירן מינכן מעוניינת להחתים את מלמיליאן. כי הוא היה טוב כל כך בניצחון של מכבי תל אביב מחוזקת על באיירן 0-2, למרות שגרד מילר בכלל לא שיחק. יודע שמיקי ברקוביץ אוהב מאד את ג'ים בואטרייט כי "אביו של ג'ימבו הוא עובד אדמה". הוא הרי כתב את זה בטור שלו בחוברת "פנדל".

אחר כך אדם החל לספר קצת על הסטטיסטיקות של טורניר המשחקים בין אוסטרליה, ניו זילנד ואנגליה. ואמא שלו הייתה מודאגת שהמוח שלו מתמלא בנתונים שהוא לא צריך. היא באמת צריכה להיות מודאגת. בגילאים הללו מוחו של הזכר ההומו-ספיאנס הוא ספוג כשזה קשור לנתוני ספורט.

אנשים לוקחים לפעמים ספרים ישנים ושואלים אותי שאלות על ספורט. התוצאות שאני משיג בהתקלות כאלו הן כמעט תמיד טובות. כי אנשים לא יודעים איך להכשיל אותי. ככל שהם חוזרים מוקדם יותר – אל האולימפיאדות והמונדיאלים הקדומים מצבי טוב יותר. זה הגיוני. ארועי ספורט שהתרחשו בעשור וחצי הראשונים לחיי שמעתי ברדיו מבלי שתהייה לי שמץ של דאגה אחרת בראש. במצב כזה אתה לא רק זוכר את התוצאה ואת ההרכב אלא את הארוע כולו כפי שחווית אותו.

אני זוכר שדוקטור בל בא לבקר איזו שבת כשבורג הגיש בכדי לזכות במשחק הגמר נגד מקנרו בווימבלדון. הוא אמר שיקשיב איתנו ברדיו רק למשחקון המנצח. יצא שנאלץ להישאר עוד שעה וחצי, את שובר השוויון הדרמטי בהיסטוריה של ווימבלדון עם שש נקודות הכרעה שמקנרו מציל, ומערכה חמישית ממושכת לפני שבורג ניצח 6-1, 3-6 5-7,  7-6 (17-15), 6-8 בתוך שלוש שעות ו-53 דקות. ובגלל המשחק הזה אני יודע עד היום ששובר השוויון הארוך ביותר בווימבלדון נגמר ב 16-18 כי השדר ציין את זה בזמן אותה מערכה. ויצא שדוקטור בל שבא רק להביא משהו שנתנה לנו אשתו הקשיב למשחק כמעט שעתיים. כהרגלו, כמעט בלי להגיד מילה.

*

ארועי ספורט מהשנים לפני שנולדתי זכורים עוד יותר. כי קראתי עליהם בתנ"ך. כלומר בכל מיני ספרים ישנים וחוברות שהיו מביאים לי. ושם כתוב במפורש שהמשחק הטוב אי פעם – "משחק המאה" – היה בין הונגריה לאורוגוואי ב-1954 בחצי הגמר. ושהרב אליוט קבע את השיא העולמי ב-1500 מטר באולימפיאדת רומא ב-1960 כי הוא לא הביט לאחור. הוא לא הביט לאחור כי ג'ון לאנדי הביט לאחור במשחקי האימפריה באותה שנת 54' ואיבד את הניצחון בריצת מייל לרוג'ר באניסטר "בריצת המאה". עיתונאי ספורט בשנת 54' נתו לסכם קצת מוקדם את המאה העשרים.

וידעתי גם שלאונידס דה סילבה – "היהלום השחור" של ברזיל – לא שיחק בחצי הגמר מול איטליה ב-1938 כי המאמן חשב שהוא עייף ושמר אותו לגמר. ומזה למדתי שבמונדיאל לעולם אסור להושיב שחקנים לנוח בגלל המשחק הבא (שזה בדיוק מה שצריכים ללמוד ילדים בימינו מהטעויות של פקרמן נגד גרמניה) ולא העליתי על דעתי שסוכנים של מוסוליני אולי דיברו עם המאמן הברזילאי לפני המשחק. הספורט היה עולם של אמת. בדיוק כמו התרוץ המטופש של הזורק שסיפר לאח שלו שסיפר לאדם שהקפטן אמר לו לזרוק בצורה עקומה.

ומתי אני נזקק לאינטרנט בכדי להיות משוכנע בכל מיני נתוני ספורט? בכל מיני משחקים מהשנים האחרונות. משחקים ותחרויות אותם ראיתי בעיניים – בטלוויזיה ולפעמים גם במגרש עצמו.

*

המשכנו לדבר על הקריקט. אנגליה הפתיעה אותו בוקר את אוסטרליה וברור שבלי שיין וורן כבר לא כל כך בטוח שהאוסטרלים יזכו בגביע העולמי במשחקי יום אחד. ואדם אמר שכל החובטים והזורקים שרויים עכשיו "באי ודאות גדולה". כי המגרשים באיים הקאריבים, שם ייערך הטורניר, שוזרעו מחדש, ואף אחד לא יודע איך הכדור יקפוץ. הוא הרצין מאד כשסיפר לנו על העניין. ואין לי שום ספק שאי הודאות הזו היא כרגע הדאגה העיקרית בחייו.

הכרטיס הכי טוב למשחק כדורגל
ספורט ישראלי מתקדם. ספורט ישראלי מפגר (הופיע בגלובס)

תגובות

  • שרון רזניק

    מאמר/טור (איך באמת לקרוא לפנינים הללו שלך?) מצויין!
    הוא באמת בן 9?! לא יאמן! תותח!
    והלינק של מוסוליני מוביל שוב לכתבה... מכוון או מסר שלא הבנתי?

  • רונן דורפן

    תודה על המחמאה ותודה על ההערה. תיקנתי את הלינק

  • לון

    אני לא בטוח שהצפייה היא שמפריעה לזכרון. ראשית הזכרון נחלש עם השנים. שנית, כפי שכתבת, לילד אין דברים אחרים בראש. אני בטוח שגם אתה כמותו (וכמוני) התעניינת רק בכדורגל ובספורט ולא בשום דבר אחר.
    הלהט הזה של אדם, זה בעצם מה שממשיך לחבר אותנו לכדורגל בפרט ולספורט בכלל גם כאנשים בוגרים. "הילד" שבנו ממשיך לחיות דרך הספורט.

  • מת'יו את'רינגטון

    אם גרמת לי לקרוא כמה מאות מילים על קריקט, כנראה שאתה כותב טוב...

  • יואב

    איזה כיף סוף סוף לקרוא משהו לא על הגול של רונאלדו!

  • רוסיננטה

    שני זכרונות ילדות מוקדמים :
    זכרון ילדות ראשון - שידור הגמר האנגלי של 77 ב-BBC שהביא אותי לאהוד את יונייטד למרות שלא היה לי כל מושג אודות הקבוצה.יתכן שזו היתה תגובה בלתי מודעת לכך שרוב הילדים בשכונת מגורי אהדו את ליברפול ובמקביל את מכבי תל אביב בעוד שאני נולדתי בבית אדום.
    זכרון ילדות שני - אני מחוץ ליד אליהו,יושב על המדרכה ובוכה אחרי 40 ומשהו הפרש בדרבי.
    היו ימים.

  • רונן דורפן

    יואב - טוב לשמוע ממך. מה הרשעות הזו לך?
    רוסיננטה - לדעתי מכבי ניצחה 118-77 והפועל נחלצה בקושי מתבוסת השיא ההיסטורית - שהייתה עד אז 88-44.
    דווקא בעונה בה אחרי שמונה שנים בארי ניצח בפעם הראשונה את מכבי - 98-85 - בארי קלע 14 ובשבועון כדורסל (שהוציא אותו שלגי שהוציא את פנדל) הוא כתב שמונה עמודים על "כך ניצחנו את מכבי תל אביב"

  • עומר

    כתבה נפלאה. גרמה לי להיזכר בספרי הכדורסל הנהדרים ומלאי הנתונים של ישראל פז אשר קראתי בילדותי...

Comments are closed.