ספורט ישראלי מתקדם. ספורט ישראלי מפגר (הופיע בגלובס)

השבוע האחרון הביא הישג יוצא דופן לספורט הישראלי. עם עלייתה של ציפי אובזילר למקום ה-95 בדרוג העולמי לטניס, יש לישראל […]

השבוע האחרון הביא הישג יוצא דופן לספורט הישראלי. עם עלייתה של ציפי אובזילר למקום ה-95 בדרוג העולמי לטניס, יש לישראל עכשיו שלוש נציגות בין מאה הטניסאיות הראשונות בעולם. כל זה מתרחש בענף המרכזי ביותר לנשים בספורט העולמי. ובניגוד כל כך בולט לנחשלות של הספורט הגברי בישראל בענפים המקצועניים המרכזיים. לישראל אין אפילו כדורגלן אחד בין מאה הטובים בעולם, אפילו לא בסביבה, והיא גם מדינת הכדורסל היחידה בעולם שטרם שלחה שחקן לאן.בי.איי. גם בטניס ליחידים, שפעם הייתה לנו בו רמה משמעותית, אין לנו כרגע שחקן משמעותי.

שלוש הטניסאיות הללו הן סיפור די מגוון. שחר פאר היא יהלום ספורטיווי. עוד טיפה של ליטוש ואולי תהיה משהו שהספורט הישראלי לא ראה מעולם. אנה סמשנובה היא כשרון צנוע בהרבה מפאר, אבל דוגמא למקצוענות. לא כשרון יוצא דופן, נמוכה מהרצוי להצלחה בטניס, אבל בעשור האחרון סיימה חמש עונות שונות בין 50 הראשונות וזכתה ב-12 טורנירים. את אובזילר ראיתי פעם אחת במגרש. גרתי באוסטרליה וראיתי אותה משחקת מוקדמות במלבורן במגרש צדדי בחום לוהט לעיני 20 צופים בערך. היא הייתה בת 27 עם קריירה שהולכת לשום מקום. כמה כוח רצון צריך בכדי להתמיד 14 עונות, בממוצע הכנסות מפרסים של פחות מ2000 דולר לחודש, בכדי להגיע בגיל 34 אל בין 100 הראשונות בעולם? זה מרגש. כל כך שונה בתרבות הספורט הוותרנית בישראל.

העובדה שדווקא ענף ספורט נשים פורץ את מחסום הבינוניות הישראלי בספורט הוא לטעמי שיעור טוב לדרך בה ספורט נשים יכול להתקדם גם במדינה כמו ישראל בו היחס לספורט נשים הוא של עולם שלישי. אני מדבר לא כל כך התייחסות הרשויות כמו התייחסות החברה והתקשורת. מי שנשאה במשך שנים את דגל המאבק לשוויון נשים בספורט הייתה אורנה אוסטפלד, המאמנת והאם הרוחנית של קבוצת רמת השרון בכדורסל. אוסטפלד נלחמה נגד אפליה בתקצוב, אפליה בתקשורת ונגד התייחסויות מזלזלות ושוביניסטיות בענף שלה. היא הרגיזה. היא הצליחה בחלק מהמאבקים שלה. הקבוצה שלה רשמה כמה הישגים במגרש וכמה הישגים במאבק ברשויות. ובסיומו של דבר יש מידה מסויימת של שוויון. ליגת כדורסל הנשים בישראל היא בזבוז כספי ציבור דומה לזה של הכדורסל והכדורגל בישראל. מבוססת כמעט לחלוטין על שחקניות זרות ותקצוב צבורי. האווירה הספורטיווית הלא נעימה סביב הליגה הזו היא חיקוי של הספורט הגברי בישראל. מי שרואה בכך שוויון שיהיה בריא.

שלוש הטניסאיות, אולי בגלל שהעולם התחרותי שלהן היא הבימה העולמית, פשוט לא קשורות לעולם המושגים של הספורט הישראלי. שחר פאר לא עסוקה בריבים עם המערכת הצבאית. אנה סמשנובה לא מתעסקת עם ההתייחסות המכוערת למוצאה הרוסי. בעצמן, בעזרת המשפחות שלהן והמערכת המקצועית שלהן הן פשוט מיצו את הכשרון שלהן לספורט. הן לא חייבות כלום למערכת בישראל. כשפאר או סמשנובה חושבות שהן צריכות מאמן זר, הן שוכרות אותו ומשלמות על כך בכספים היפים שהן מרוויחות. לא מכספי הטוטו ולא מכספו של גיידמק. מקצוענות.

*

חבר, ניצן חורש, כתב באתר הספורט של "וואלה" שהתקשורת הישראלית צריכה להקיא מתוכה את אייל ברקוביץ' בשל ההתנהלות המכוערת שלו בתקשורת. בין היתר הזכיר מקרה בו ברקוביץ' ציין לטובה את מוצאה "הישראלי" כביכול של פאר לעומת מוצאה "הרוסי" של סמשנובה. לעתים מייחסים את הפיגור והגסות של אייל ברקוביץ' לתכונות נלוות לאיזשהי גאונות בכדורגל שבמידה מסויימת הייתה בו. כמובן שזו שטות. חינוך רע כמו של ברקוביץ' בא מהמקום היחיד בו חינוך כל כך רע יכול להגיע. בעיקר מהבית. בעיני שלי ראיתי את אבא של אייל ברקוביץ' תוקף פיזית ומילולית עיתונאי מבוגר בלובי של מלון במשחק נבחרת (וזה בהחלט לא היה מקרה יחיד של התנהגות כזו). וגם ממי שחינכו אותו כספורטאי. למשל אותו מאמן לאומי שיושב לצידו באולפן.

אבל אני חולק על ניצן בכך שלטעמי הטיפול בסיפור כמו ברקוביץ' לא צריך להיות תקשורתי. לא צריך להיות כאן כל "דיון" בדבריו. זה רק משרת את גופי התקשורת שמנסים ליצור את ההמולה סביבו. וזה גם לא לכבודם של האלמנטים ההגונים יותר בתקשורת להתעסק בזוהמה הזו. בישראל יש חופש ביטוי אבל יש גם חקיקה שמגבילה את החופש הזה כשצריך. הדברים שאמר ברקוביץ' הם לפחות לכאורה עבירה על החוק במדינת ישראל. הסתה גזענית או לשון הרע. ובגלל מעמדו של ברקוביץ' כספורטאי ייצוג ואיש תקשורת יש בהן עניין לציבור.

יש בישראל מספר מכובד של מפלגות ואנשי ציבור שמתיימרים לייצג את עולי רוסיה. חבל שמישהו מהם לא קם ויוזם הליך משפטי בעניין הזה.

על הקריקט, לאונידס, חוברות פנדל וילדים (מחשבות על ספורט והזכרון האנושי)
חידון מספר 12 (נוסעים לאפריקה)

תגובות

  • מת'יו את'רינגטון

    "לדרך בה ספורט נשים יכול להתקדם גם במדינה כמו ישראל בו היחס לספורט נשים הוא של עולם שלישי. אני מדבר לא כל כך התייחסות הרשויות כמו התייחסות החברה והתקשורת. "
    לפעמים אני מצטער שלמדתי לקרוא. מה 'עולם שלישי'? אני קורא קבוע את הכדורגל בגארדיין, ופעם בשבוע בערך יש להם ידיעה, למטה-למטה, על כדורגלנית או קבוצת כדורגל נשים. זו גם 'תקשורת של עולם שלישי'?

    אני מתאר לעצמי שגם העיתונים הצהובים והפופולריים יותר לא כותבים הרבה בכדורגל נשים (כי זה לא מעניין את הקהל) וכשהם עוסקים בטניס, זה יותר מהכיוון של איזו כוסית שראפובה מאשר משחק הבייסליין המשובח שלה...

  • לון

    ההבדל בין הספורט הישראלי המתקדם לזה המפגר הוא מוקד שליטה פנימי (ולא חיצוני) שמוביל ללקיחת אחריות.
    בתרבות הישראלית, לרוב מוקד השליטה הוא חיצוני: הכל תלוי באלוהים, במזל, בממשלה, בטוטו, בשפיץ של הנעל.
    הכל חוץ מאשר הספורטאי עצמו. לעומת זאת, פאר, סמשנובה ואובזילר חושבות שזה תלוי בהן. כשהן חושבות שהן לא מספיק טובות, הן לוקחות מאמן. הן עושות כל מה שצריך כדי להיות טובות יותר. הן לא מאשימות את השופט, המגרש, מזג האוויר או המזל. זה מגיע מהחינוך מהבית כמובן.
    מה שמביא אותנו לאדון ברקוביץ'. יש לאיש מינוסים רבים והתבטאויות רבות מעוררות מחלוקת. לא הפעם. ראיתי את התוכנית המדוברת. ברקוביץ' התייחס לעיתונות שמדגישה יותר את פאר לעומת סמשנובה וטען שזה בגלל שסמשנובה ממוצא רוסי. כלומר, הוא היה הפעם דווקא בצד החיובי ותקף את העיתונות הישראלית הצבועה. רונן, עם כל הכבוד לניצן חורש, קצת בעייתי להגיב למשהו שלא ראית בעצמך. ותגיד, אין הגהה ב"גלובס" ? צריך לכתוב: "שלוש הטניסאיות".

  • רונן דורפן

    למת'יו - אנגנליה היא אילן ממש נמוך להיאחז בו. מדינה שוביסטית ביחסה לספורט. עדיין קיימים בה מועדוני ספורט לגברים בלבד.
    ללון - ברקוביץ' אמר שיש הבדל. יציע העיתונות משודרת באתר הערוץ לכל העולם

  • רוסיננטה

    כמה הערות :
    ספורט נשים מעניין את התקשורת הישראלית רק ברגעים של הצלחות בולטות שאי אפשר להתעלם מהן.לא אשכח את אחת מהעונות המוצלחות באירופה של רמת השרון שלוו לאורך כל העונה בערוץ 5 (קרדיט גדול ומתמשך למורן ברק ואביב לביא)עד שערוץ 1 גילה שיש באפשרותו לרכוש את זכויות השידור לגמר וכך קפץ על העגלה המצליחה שכלל לא העסיקה אותו בשבועות שקדמו להעפלה של רמת השרון.
    אגב,אוסטפלד המתעקשת להמשיך ולשמור על תפקידה כמאמנת עוצרת בשנים האחרונות את התפתחות הקבוצה.אין ספק שמעבר של אוסטפלד אל עמדת מנהלת מקצועית לא תפגום בזכויותיה ובהישגיה ומנגד תאפשר את הריענון המתבקש בעמדת המאמן או המאמנת שרמת השרון זקוקה לו.
    על ראש עירית רמלה,יריבה הגדול של אוסטפלד, אין טעם להכביר מילים.איש בזוי,קטן ונקלה.
    בנושא סמשנובה יש לציין את חוסר האחריות של אתרי האינטרנט שלא ניסו כלל להתמודד עם הטוקבקים המשמיצים והמבזים שהציפו כל ידיעה אודותיה,בין אם בעקבות הצלחות ובין אם בעקבות כשלונות.
    אגב,מעניין אם שחר פאר זוכה לאותה מידת סיקור שזכתה לה סמשנובה בעיתונות הרוסית בישראל.יתכן שבדיקה תגלה תמונת ראי הפוכה בהתייחסות לשתיהן ולהבדלים בין התקשורת העברית והרוסית.
    אפשר גם לטעון שאנה לא היתה נגישה מספיק לתקשורת העברית ואולי לא התאמצה מספיק ליצור את הנגישות הזו.לראיה - אוברוב,אברבוך וספורטאים אחרים שהגיעו מברית המועצות ואחר כך מרוסיה,למדו עברית והתנהלו בתקשורת באופן שהקל על קבלתם.
    אי אפשר שלא להזכיר את שי דורון עוד ספורטאית ישראלית מהזן של שחר פאר,כלומר ספורטאית שבאה פחות מכשרון נדיר ויותר מעבודה קשה ונכונות להשקעה ולמאמץ וכמובן שהיה הבדל עצום בין סיקור הקריירה שלה במרילנד ובין סיקור הקריירה של שפר בקונטיקט עד ששי הגיעה לפיינלפור ופתאום מהדורות החדשות נזכרו שהיא קיימת והזכיה שלה ושל מרילנד באליפות המכללות פתחה מהדורות חדשות.
    אני מסכים עם לון,נדמה לי שכך שמעתי וכך הבנתי את ברקוביץ בהקשר של סמשנובה וההתייחסות אליה בתקשורת הישראלית.אייל הוא איש גס רוח אבל במה הוא שונה מקופמן או משלמה שרף ?
    לא יודע אם צפית בטורניר הוותיקים אבל היה מרגש ביותר בעיקר על רקע העובדה שהכוכבים הגדולים נמנעו להשתתף וכך זכו שחקנים אפרורים ואנטי כוכבים במהותם שעיקר הקריירה שלהם התמקדה בתפקידם כנושאי כלים לכוכבים הגדולים לקבל את מרכז הבמה ללא הצל הגדול שהוטל עליהם.וכמה מרגש ומתקן היה בוודאי בעבור בנותיו של פליקס חלפון שאחרי שנים שאבא שלהן הופיע בתקשורת רק בהקשרים שלילים זכו לראותו מניף גביע.
    ידיעות אחרונות (וגם YNET,למצער) כמובן לא טרח לדווח על כך,אף לא זיכה את האירוע בתמונה זעירה.ואפשר לבין את מוסף הספורט שפעם כמדומני היית חלק ממנו,הרי לא מדובר בדון שמעון ובמוני פנאן ושחקני מכבי ב"תחפושות" שזכו לתמונת שער ועוד תמונה פנימית.

  • רונן דורפן

    לרוסיננטה ולון.

    אני הבנתי את דבריו של ברקוביץ לא כמי שהטיף לגזענות אלא כמי שאומר "ככה זה ואל תבלבלו לי את המוח". או "אל תתייפיפו - ככה זה". בודאי לא כביקורת על התקשורת בישראל.
    זהו סוג של טיעון שמרגיז אותי. לאנשים יש דעות קטנוניות והדרך שלהם להתמודד עם ביקורת על הדעות הללו הוא לשנות אותם - אלא לייחס לכל הסביבה התנהגות דומה. למשל, אם הויכוח בנושא גזענות כלפי ערבים להטיח "ומה תגיד אם הבת שלך תתחתן עם ערבי" או "בכל אחד מסתתר גזען קטן". ובכן, אני לא מקבל שבכל אחד מסתתר גזען קטן. ויש אנשים שמיישמים חיים לא גזעניים גם כשזה נוגע לחייהם הפרטיים. קצת מוגזם להגיד שברקוביץ יצא כאן נגד היחס לסמשנובה. הוא בסך הכל אמר לרסקין - "אל תתייפף". הנטייה הזו בישראל לטאטא כל טיעון נכון חברתית "כהתייפיפות" היא מעצבנת. 

  • לון

    לדעתי יש הבדל בין תיאור מצב, בין שאנחנו אוהבים אותו או לא, לבין תיאור המצב הרצוי. ברקוביץ' באמירתו "ככה זה" התייחס לתיאור המציאות העלובה של חלק ניכר מתושבי ישראל ולא פחות מכך של עיתונות הספורט. רסקין, כמו רבים מעמיתיו העיתונאים, מסרב לקבל כל ביקורת על העיתונות והעיתונאים.(גם בתחומים אחרים ולאו דווקא בספורט). מי שטרח כל השנים לקיים כל כך מעט ראיונות עם סמשנובה זו העיתונות הישראלית. עניין השפה הוא תירוץ עלוב. כל שחקן כדורסל אמריקאי במכבי ת"א מקבל ראיונות בשפע. הראיונות כמובן נערכים באנגלית.
    חיפשתי ולצערי אין כרגע באתר של ערוץ הספורט את התוכנית עליה אנחנו מדברים. כך שכרגע רוסיננטה ואני נשאר עם הגירסה שלנו ואתה עם שלך.
    (ועניין טכני, מהכתבה שלך אי אפשר להבין שצפית בתוכנית, אלא שציטטת את חורש. לאור התגובות שלך אני מבין שזה פשט עניין של הצורה בה התנסחת).

    ועניין אחר - אני לגמרי מסכים עם רוסיננטה לגבי אוסטפלד. היא מצתה את עצמה כמאמנת וצריכה להישאר רק בתפקיד המנהלת. ולצערי מדובר בליגה שיש ספק לגבי זכות הקיום שלה. בעבר הטיעון היה שאין קהל מפני שאין סיקור. כבר כמה שנים שהליגה משודרת והיא מעניינת אחוז זניח מהצופים. זה אולי חבל, אבל זה המצב.

  • בהחלט לא מרושע

    מר דורפן,

    דומני בתשובתך למר אתרינגטון "חפרת" תחת התיזה שלך. אם בריטניה אינה מודל עיתונאי ואחר בתחום הספורט, איכן המודל האידיאלי בדיוק, ארה"ב? הרי גם שם יש מועדוני גולף ואחרים שהכניסה ליהודים אסורה. אנגליה היא זו "שהמציאה" את הספורט, עתונים ועתונאות ספורט, ושאזרחיה הפרו את צוו המלך ג'ימס השני לא לעסוק בספורט כדרך של מרי אזרחי.
    נבחרת הנשים בכדורגל של ארה"ב זכתה באליפות העולם, ובעת האירוע הדבר זכה להד רב בארה"ב, אך האם יש מעקב שוויוני כיום בארה"ב אחר ספורט הנשים בכדורגל ובכלל בכל ענף?

    דומה איפוא שהבעיה עדיין טמונה בשאלה של הערך האסטטי, התחרותי, והאיכותי, של ספורט נשי כמעורר עניין מאשר דעות קדומות שהן. (וכהערת אגב, הצעקה הבהמית של פאר בעת שהדברים אינם מתגלגלים כרצונה, מעוררת בי תחושת קבס, ותגובה כזו לא הבחנתי אצל שחקני כדורגל בתסכולם).
    כמר אתרינגטון, אני קורא את מדור הספורט של הגרדיאן - המקום השפוי בעיתון - שזכה מזמן לתואר אל-גארדיאן, אנטי-ישראלי ואמריקני מעבר לגבול השפיות (שם פורסמה הקריקטורה המפורסמת בה שרון אוכל ילדים ), ולאחרונה הם נאלצו לפטר כתב ופרשן שלהם כאשר התברר ששלח איומים במסווה לאתר קונסרבטיבי אמריקני, (מעשים שאינם נעשים בפרובינציה המקומית), והנה מאשר שההתייחסות לספורט נשים קלושה, וכך גם בטיימס.

    היוכל להסביר לי אדוני את הביטוי "מדינה שוביניסטית ביחס לספורט". שובן היה חייל צרפתי בצבאו של נפוליון, ובשל הפטריוטיזם הקנאי שלו זכה לביטוי על שמו שמתייחס לתופעה של קנאות לאומית. שובניזם זה לא התנשאות, זלזול, קנאות לעליונות הגבר. העובדה שעתונאיות פמניסטיות ועתונאים המחקים אותן משתמשים בביטוי המטופש הזה חושפת את בורותם. ולאור דברים אלה אומר גם ש100 עתונאים הקובעים שברדמן היה הטוב במאה העשרים, ולארה אינו בין החמישה דעתם שווה כקליפת השום, (כך גם דעתי כיוון שאינני מומחה בקריקט, אולם אני במקצועי מומחה בתחום שהוא, הרי מומחיותם של עתונאים היא באי-מומחיותם בדבר מלבד מומחיות להתיימרות למה שאינם) כשם שדעתם של עתונאי הניו-יורק טיימס אשר קבעה שאיינשטיין היה הדמות הגדולה והמשפיעה של המאה העשרים, כשצ'רצ'יל מוצב לאחר גאנדי בגלל עמדתו ביחס לסוגיית העצמאות להודו (ישנן סיבות טובות בהרבה להציב אותו אחורה, וטובות אחרות להציבו קדימה) שווה אף היא את קליפת השום.

    יש לי תחושה שממרום ישיבתך בבריטניסטן, כישראלי לשעבר(?), הינך חש צורך להדגיש את הפרובנציאליות הישראלית על מנת להצדיק משהו המטריד אותך...

    מסתם ישראלי הרחוק מלאהוב את ישראל, המלמד באוניברסיטה, אעיר לך שכל האוניברסיטאות הבריטיות (ואלה עוברות את המאה) מלבד 4 ידועות, משתרכות הרחק מכל האוניברסיטאות בישראל על פי מימדי השוואה שנעשים על ידי מומחים, לא עתונאים. יחי הפרובינציאליות בספורט ובמחקר...

  • גיל

    אני חושב שהבעייה מתחילה מזה שאין בישראל ספורט עממי. בארה"ב למשל, אנשים נהנים לעסוק בספורט, בין אם זו ריצה (ג'וגינג), או משחקי כדור. במקום שאני נמצא בו יש ליגות סדירות לכדורגל (אולמות, ודשא). מגיל צעיר, ילדים משחקים ונהנים לשחק. רוב המשחקים ידידותיים, לא אלימים, גם אם הפסדת אתה לוחץ את היד של היריב שלך בסוף המשחק. לא מקדשים רק הישגים. רוב המיכללות לא ברמה הכי גבוהה, ויש מיכללות שלא מעניקות מילגות לשחקנים ושחקנים עדיין נהנים לשחק שם. אולי הגיע הזמן ל-Title IX בארץ?

  • רונן דורפן

    לבהחלט לא מרושע. תיאור מעניין לגבי מקורות הביטוי שוביניזם - שלא הייתי מודע לו כלל. יחד עם זאת - אם ביטוי משתרש בשפה בצורה עמוקה כל כך - האם איננו לגיטימי לשימוש? אני התכוונתי לשימוש הנפוץ של הביטוי שוביניזם כעמדה של עליונות גברית או עליונות לאומית וכו'. אני חושב שהמטרה העיקרית - קוראי יבינו מה אני חושב - הושגה פה.
    אין לי שום בעיה עם היותי ישראלי. ישראל היא לבטח בית הרבה יותר מלונדון. ישראל מתקדמת בלא מעט תחומים. בתחום הספורט ובתחום מעמד הנשים בספורט היא מאד לא מתקדמת. לא כל קביעה היא אמוציונלית. אפשר לראות אותה בטבלת המדליות האולימפיות.
    לצורך העניין - כמדינות מתקדמות בהקשר של ספורט נשים אציין את מדינות מזרח אירופה, גרמניה, אוסטרליה, קובה - אלו רק דוגמאות. ארצות הברית ובריטניה, בגלל הכספים האגדיים בספורט המקצועני בעל הרייטינג, הן כנראה המדינות עם הפער הכספי הגדול ביותר בין ספורט גברים ונשים. אבל בארצות הברית לפחות יש שם את ספורט המכללות שמקיים שוויוניות בהקצאות - כפי שציין גיל.
    עוד עניין לבלתי מרושע... ברדמן הוא הטוב בהיסטוריה מבחינה מתמטית. אין קשר בין הישגיו לאלו של לארה - גם אם לארה שבר שיא אחד - שאגב לא היה שייך לברזמן. בחירה של עיתונאים לגבי "גדולי ספורט" היא לגיטימית כמו כל גוף בוחר אחר - אוהדים, שחקנים, אנשי אקדמיה. יש לא פעם נטייה באקדמיה להתחלחל מכל נסיון של הדיוטות להכריע בשאלות אובייקטיוויות. אבל ספורט הוא תחום דמוקרטי וכפי שהדיוטות מכריעים בבחירות הם יכולים להכריע גם בשאלת שחקן הקריקט או הכדורגל של המאה. ומה שווה דעתם? לא כקליפת השום. אלא כמידת האמון שהצבור רוחש לבחירתם. כך למשל, הבחירה המדוברת של איש המאה, לא ממש הרשימה את הציבור. אבל בבחירת כדורגלן השנה בעולם הציבור נוטה להאמין יותר בבחירת העיתונאים של לאקיפ מאשר בבחירת פיפ"א של המאמנים הלאומיים בעולם. וזאת למה? כי העיתונאים, בצדק או לא בצדק, נתפשים על ידי הציבור כחפים יותר מאינטרסים.

  • גיל

    לבהחלט לא מרושע, הייתי ממליץ להימנע מניתוחים פסיכולוגיים של הכותב, זה בהחלט מיותר.

    לעצם העניין, אני לא מכיר מועדוני ספורט שסגורים בפני יהודים בארה"ב. יש את אוגוסטה שסגור בפני נשים. מועדונים פרטיים יכולים לקבוע איזו מדיניות שהם רוצים.

    ספורט נשי מאוד פופולארי בארה"ב, בעיקר ברמת הקולג'ים. תלך פעם למשחק בית של קבוצת הכדורסל של טנסי למשל ותראה מה זו אהדה.

    ספורט ככלל, נחשב מעניין אם הוא תחרותי. בהרבה תחרויות נשים אין עניין ספורטיבי. אם יש לך רק 10 נבחרות נשים בכדורגל ואותן קבוצות תמיד מגיעות לשלבים הגבוהים אז זה פחות מעניין. הWNBA דווקא כן מצליח ואפילו רווחי (למרות שהוא לא קרוב לנבא). בטניס נשים יש המון תחרותיות ולכן הוא מעניין. גם ספורט חורף נשי מעניין לפחות כמו הגברי.

  • בהחלט לא מרושע

    מר דורפן,

    אני מתנצל על הנימה האישית שללא צורך ששילבתי בתגובתי לעמדתך.

    כאמור, אני חוזר על כך שאינני בקי בקריקט, למעשה התחלתי לצפות במשחק רק כלפני שנה, אך קראתי מספר מאמרים מלומדים שהופיעו לפני מספר שנים לא קטן ב-Times literary Supplement ושם התעורר וויכוח גדול בין כותבי המכתבים לגבי ההשוואה בין לארה וברדמן (מחבר אחד המאמרים טען שלארה גדול מברדמן), אני מבין שכיום זה "פשע" לחשוב כך. את לארה ראיתי כפי שאתה מבין כשהוא כיום הרחק הרחק משיאו, (מזמן מזמן הוא לא עשה מאה) אך דומני שהוא שבר שיא נוסף בשנה שעברה במשחק בין אוסטרליה ושאר כוכבי הקריקט העולמיים, כשוורן ולי ומקגרה זורקים מולו. וזה מובילני לטענתי: ידוע לי היטב שהסטטיסטיקה של ברדמן הרבה יותר טובה משל לארה, אולם כנגד אלו זורקים הוא התמודד? הוא פעל בעידן שבו הקריקט נע מבין היותו "משחק כפרי" למשחק מקצועני. קשה להאמין שהוא התמודד מול זורקים מהירים כלי והרמיזון, או ספינרים כוורן, כיוון שפשוט רק לאחר זמנו הוכנסה המדעיות הספורטיבית למשחק, כלומר המחקר הדינמי של תנועת הכדור, הזורקים מחזקים גופם וידם בתרגילי כושר שלא היה עולה על דעת קודמיהם (הם היו רואים זאת כמשהו מעבר לאתיקה...) ולארה עשה זאת ב"עידן החדש". האם ישנה פה ברות השוואה?

    גורג בסט טען בצדק שחלוץ מסוגו בעידן שהוא שיחק בו פעל בתנאים הרבה יותר קשים. לא היו כרטיסים, עבירות מאחור היו מותרות, ומה שאנו רואים כיום לעיתים נדירות ככיסוח ברוטלי היה כמעט הנורמה בזמנו. האם רונלדו היה מסוגל לפעול בעולם של הנורמן האנטרים, זכור מה עשו לפושקש ב-54 ולפלה ב-66 . אף בעידן מתקדם יותר, קרויף היה נאלץ להקדיש חלק גדול ממאמץ התנועה שלו בעת כדרור בהצלת רגליו מפציעה רצינית, ובזה הוא היה אמן.

    האיננו משווים בין תפוח ותפוז?

  • רונן דורפן

    לבהחלט לא מרושע
    מבחינה אחת אנחנו משווים בין תפוח לתפוז. ג'ורג' בסט לא יכול היה לפתוח היום בהרכב של יונייטד כי הוא היה רחוק שנות אור מהכושר הגופני הנדרש. זאטופק לא היה עומד במינימום האולימפי של ישראל. לביל ראסל היה גוף של סמול פורוורד במושגים של ימינו.

    אבל גדולה היא יחסית לתקופתה. האוסטרלים אוהבים לאמר שברדמן הוא גדול הספורטאים בהיסטוריה משום שהסטייה הסטטיסטית של הישגיו מהישגי תקופתו היא הגדולה ביותר. על פי גישה זו סנדי קופקס היהודי הוא גדול הפיצ'רים בבייסבול. אני לא חושב ששחקן קריקט יכול להיות גדול הספורטאים בהיסטוריה - כי הענף לא נפוץ מספיק. אגב, ברדמן שיחק בתקופה בה קריקט היה כמובן פחות אינטנסיווי, כמו על ענף ספורט, אבל בהחלט לא ענף כפרי. הוא היה הענף הפופולארי ביותר במדינות האנגלו סקסיות.
    יחד עם זאת אנחנו רוצים להכניס למשוואה עוד אלמנטים כרצוננו. על "ווינריות" - אותה תכונה לא ברורה בגלל שחקן אחד מסיים עם המדליות ואחר לא - מעמידה את מייקל ג'ורדן גבוה בדרוג כזה. אם מתחשבים בהשפעה חברתית, כפי שאני אוהב לעשות, קשה למצוא גדולים ממוחמד עלי.
    אנחנו משווים בין תפוחים לתפוזים על פי המדד היחיד בו אפשר להשוות ביניהם - טעם אישי. אחד יבדוק ערך תזונתי, כמות ויטמינים, קלוריות. אחר יגיד שתפוז יותר טעים לו וזהו.

     

  • יואב

    אני מאד נהנה לצפות באייל ברקוביץ', שמצטיין בשני דברים: אמירת מה שהוא חושב, והעברת תחושות של שחקן, שכזה הוא היה. שלמה שרף למשל מתיימר להגיד מה שהוא חושב אך פועל על פי אינטרסים רבים. ברקוביץ' פועל גם הוא על פי אינטרסים אך הרבה יותר גלוי במה הם האינטרסים האלו (נקמנות בשחר ורוני לוי לדוגמא). בקשר למה שאמר על המוצא של סמאשנובה, זה מה שכל אחד מאתנו (שאינו חי בלונדון) חושב, כפי שאנחנו חושבים על המוצא של הישראלים כביכול, דרק שארפ וג'יימי ארנולד. מרוב צורך להיות צודק וחכם ולא להיקלע חלילה לתביעות משפטיות, העיתונאים הישראלים מתפלפלים יתר על המידה, כולל חברי רונן דורפן. ברקוביץ' בוטה ומטומטם ולא הייתי רוצה להיות חבר שלו, אך כנה מאד, וגם די מצחיק.

  • רונן דורפן

    יואב - אם אתה מחזיק בדעות הללו שיהיה לך לבריאות. אבל הצורך שלך להגיד "שככה חושבים כולם" הוא צורך מכביסטי משהו. מצטער, אבל רבים ובכלל לא רעים לא חושבים ככה

  • לון

    תודה ל"בהחלט לא מרושע" ורונן על דיון מעניין ב"איך קובעים מי טוב יותר" או "מי הכי טוב". אני חושב שאפשר לומר באופן ברור שסטטיסטיקה כשלעצמה אינה מדד.
    כל סטטיסטיקה. פשוט מפני שהיא תמיד יחסית. כמו הטיעון הנכון שהזורקים היום הרבה יותר מיומנים וחזקים מבעבר ולכן אי אפשר להשוות את השיא של ברדמן לסטטיסטיקה בתקופה אחרת. לכן למשל כשבוחרים את השחקן המצטיין באן.בי.איי. בוחרים במונח "אם.וי.פי." ולא בודקים סטטיסטיקה מסויימת. יש לי תחושה ש"בהחלט לא מרושע" מעוניין באיזשו מדד מדעי אובייקטיבי. אבל במדידת אנשים אין דבר כזה. גם כשבוחרים את הזוכים בפרס נובל בפיזיקה, צריך להשוות בין תפוז לתפוח. איך אפשר לומר איזה מחקר תרם יותר ?
    עובדה שלעיתים יש ויכוחים האם הגיע לזוכה לקבל את הפרס או אולי דווקא הגיע לו הרבה יותר מוקדם. ולעיתים זוכים על מחקרים מנוגדים.

  • גיל

    הבעייה בכל ההשוואות הללו על גדולה של ספורטאים נובעת שאין הסכמה על מה הקריטריון. האם כל ספורט לגיטימי? האם נכנסים למשוואה רק הישגים ספורטיביים או הישגים שמחוצה לה? האם משווים הישגים ביחס לתקופה או באופן כללי? כל עוד לא נגדיר בצורה ברורה מה הופך ספורטאי לגדול הויכוחים הללו יתקיימו תמיד.

  • בהחלט לא מרושע

    ללון ורונן שלום,

    ראשית, אני מצטער על הכינוי שנצמד לי בלא טובתי, "בהחלט לא מרושע" - בסך הכל הגבתי לדבריו של רונן וכתבתי בשם את אשר כתבתי כדי שיבין שאין לי כל כוונה רעה או אישית בחילוקי הדעות בינינו, וכך הכינוי נותר. אצטרך למצוא פתרון לצאת מן הסבך כשעדיין הקוראים יזהוני כאותו כותב.

    שנית, אתה טועה מאד. אינני מחפש דרך אובייקטיבית להשוואת גדולתם של ספורטאים. להיפך גישתי אל ספורט היא רומנטית ואפילו חוטאת בנוסטלגיה מסויימת אם כי אני משתדל לחבר בין הרקע ההיסטורי, השכל הישר, והעובדות. דומני שידידנו מר דורפן, חוטא בשעבוד-יתר לסטטיסטיקה, דבר שהחל מן האנגלים והקריקט, ואחר כך הפך לקבעון אמריקני כיוון שענפים כביסבול, פוטבול, וכדורסל - בניגוד לכדורגל - מעודדים זאת כיוון שלסטטיסטיקה עד לגבול מסויים יש משמעות גם אופרטיבית.

    רונן נראה כ"נפגע" כאשר כתבתי שקריקט בימי ברדמן היה בשלב מעבר ממשחק כפרי למשחק מקצועני, אך דומני שלא שם לב שהביטוי "משחק כפרי" הכנסתי במרכאות. והרי זה היה טיבו של המשחק באנגליה בערך עד שנות השלושים של המאה הקודמת. על האופי הכפרי המתמשך של המשחק אפשר לקרוא ולחוש ביד האומן של המשורר וסופר זיגפריד ששון בכרך הראשון של הטרילוגיה שלו The Memoirs of George Sherston, כאשר ספרו האמצעי הוא המפורסם בהקשר של מלחמת העולם הראשונה Memoirs of Infantry Officer . ששון היה נוהג לקרוא מדי שבוע לחיילי המחלקה שלו את תוצאות משחקי הכדורגל (הליגה נמשכה למרות המלחמה בניגוד למלחמה שלאחריה) וכמובן תוצאות הקריקט בתחרויות בתוך המחוזות ומחוץ למחוזות. זה תרם מאד למוראל. כיום חוקרים רבים של המלחמה סבורים שהעיסוק הנפשי והפעיל בספורט של הצבא הבריטי בעת המלחמה סייע להם לעמוד בעומס המוראלי העצום של המלחמה לעומת הגרמנים והצרפתים שהספורט הקבוצתי-ציבורי עדיין לא היה מפותח שם כמו בבריטניה. יתר על כן, כדורגל שימש כפשוטו כמשמעו כ"אמצעי התקפי" בעת המלחמה. חלק מן הקצינים הזוטרים נהגו ברגע ההסתערות, (מה שכונה going over the top , היציאה מן החפירה לשטח ההפקר ולעבר קווי האויב תחת אש,) לבעוט בכדור קדימה והחיילים תוך אש וריצתם קדימה היו בועטים את הכדור לכיוון האוייב. למותר לציין כמה נהרגו בבצעם את הפעולה. עד היום נשמר כדור שעבר את המסה הזו, ב-Imperial War Museum.
    על היבט זה אפשר למצוא בספרו המופלא של P. Fussell, The Great War and Modern Memory . ספר שמעורר עד היום דיון וויכוח אקדמיים ערים, כ-30 שנה לאחר הופעתו.

    ומר דורפן, חוששני שאנו באי-הסכמה מוחלטת לגבי כושרו הגופני של בסט אז, ובהשוואה אף לנדרש היום. אך זה לעת אחרת.

    כל טוב

  • לון

    תיאורים מעניינים מאד. תודה על ההעשרה.
    זה בהחלט יהיה נחמד אם תשנה את הכינוי. הוא קצת ארוך ומסורבל מידי (-:
    אני בטוח שתוכל מצוא פתרון טכני ראוי.
    בנוגע לבסט, כדאי לזכור את כל אותם משחקים שעלה בהם שתוי. היו הרבה מאד כאלה.

  • רונן דורפן

    לבהחלט לא מרושע. שמך דווקא מוצא חן בעיני.
    אני הבנתי את התיאור "כפרי" כפחות תחרותי. דעתי היא שדווקא בהיותו משחק אריסטוקרטי בזמנים שהשכבות הנמוכות יותר חיו בתנאים גרועים כנראה הפך אותו למשחק התחרותי יותר בתקופתו.
    בתקופה ההיא ידועים לא מעט מקרים של שחקנים שמייצגים את ארצם בקריקט ועדיין מספיק טובים לעשות זאת בענפים אחרים. למשל דניס קומפטון, מגדולי הזורקים, שהיה שחקן בארסנל ונבחרת אנגליה.
    להבדיל, בדורנו, פיל נוויל היה שחקן קריקט מצויין ורבים סבורים עם עתיד בנבחרת האנגלית. הוא כמובן העדיף מעמד של שחקן זוטר במנצ'סטר יונייטד. הרבה יותר כבוד, הרבה יותר כסף.
    מכך אני מסיק שברדמן כיכב דווקא בתקופה יותר תחרותית מבחינת איכות הספורטאים שהענף משך אליו.
    סביבה תחרותית יותר.
    בעניין קריקט ומלחמות כדאי לקרוא על משחק הקריקט של החיילים האוסטרלים כשהם מחכים לחילוץ הימי מגליפולי.
    והמשמעות בהיסטוריה האוסטרלית
    למשל פה: http://www.hinduonnet.com/2001/05/30/stories/07300286.htm

Comments are closed.