התומפסונים (הופיע בגלובס)

השנים של ג'ון תומפסון האב כמאמן הכדורסל בג'ורג'טאון היו אחד הסיפורים הסוערים בתולדות הספורט האמריקאי. תומפסון היה המאמן השחור הראשון […]

השנים של ג'ון תומפסון האב כמאמן הכדורסל בג'ורג'טאון היו אחד הסיפורים הסוערים בתולדות הספורט האמריקאי. תומפסון היה המאמן השחור הראשון לזכות באליפות המכללות, לקח שלוש שנים ברציפות את הקבוצה לפינל-פור ושני כוכבים שלו, פטריק יואינג ואלן אייברסון, נבחרו ראשונים בדראפט של הNBA.

אבל בעיקר אלו היה השנים של ה"הויה פארנויה". ל"הויס" (כינוי הקבוצה) הייתה תדמית של "12 שחורים זועמים". תומפסון לא הסתיר מעולם את דעתו כי קבוצת הכדורסל של ג'ורג'טאון היא מכשיר לאפלייה מתקנת. הזדמנות לתת השכלה אקדמית לילדים מהגטו האמריקאי השחור. תומפסון נלחם בשביל ההזדמנות הזו לשחקניו. המלחמה התמידית שלו בעיתונות הייתה כסף קטן. כשצריך גם איים אישית על סוחרי סמים שיתרחקו משחקניו. 76 מ-78 השחקנים הראשונים שהביא לקבוצה עזבו עם תואר אקדמי מאוניברסיטת ג'ורג'טאון.

דמות מרגשת: ענק גוף, 208 סנטימטרים, היה המחליף בעמדת הפיבוט של חברו הקרוב ביל ראסל בבוסטון סלטיקס, .עומד על הקווים כשמגבת לבנה מעל כתפו. סמל של אמריקה השחורה.זה היה מרתק כי זה קרה באוניברסיטה קתולית-ישועית פרטית יוקרתית מאד בוושינגטון (ביל קלינטון למד בה). בשנות ה-70', לפני שהגיעו ההצלחות הגדולות, תומפסון נתקל בהתנגדות גזענית מתוך הקמפוס. למרות שג'ורג'טאון מעולם לא הייתה סיפור של שחור ולבן. ב-1874 האוניברסיטה הייתה הראשונה בארצות הברית למנות נשיא שחור.

*

שמונה שנים אחרי שתומפסון האב עזב את התפקיד, עומד בנו, ג'ון תומפסון השלישי, על הקווים בג'ורג'טאון ומחרתיים יוביל את הקבוצה בחצי-גמר המכללות מול אוהיו סטייט (פלורידה וUCLA ישחזרו את גמר השנה שעברה בחצי הגמר השני). גם תומפסון מחזיק מגבת לבנה ובאופן סמלי בקצה הספסל יש לו גם את פטריק יואינג ג'וניור.

אבל האמת שאין פה רק המשכיות. יש פה משהו חדש לגמרי.

להבדיל מתומפסון האב, תומפסון הבן נחשב לטקטיקן מבריק. אדריאן וודיונרסקי, אחד מכותבי הכדורסל הטובים באמריקה, כתב בעקבות הניצחון על צפון קרולינה ברבע גמר הטורניר "שטוב לראות סוף סוף מאמן שחור צעיר שלא נחשב רק 'מוטיבטור' או 'מי שמסוגל לתקשר עם שחקנים' אלא ממש גאון טקטי".

זה לא מפתיע, תומפסון האב ותומפסון הבן באו מרקע שונה לחלוטין. הבן גדל בביתו של מאמן כדורסל אגדי עם משכורת עתק מקולג' יוקרתי. אבא של תומפסון האב היה פועל-יום אנאלפבית.

*

האיש שלימד את תומפסון הבן כדורסל היה האדם הרחוק ביותר, מבחינת כדורסל, מתומפסון האב. ג'ורג'טאון הישנה שיחקה את הכדורסל של הגטו האמריקאי השחור. הם כיסחו והם רצו והם הטביעו. בגלל זה שלחו כל כך הרבה שחקנים למקצוענים. לעומתם פיט קאריל, שאימן 31 שנים את אוניברסיטת פרינסטון, היה צריך למצוא שיטת כדורסל לקולג' שלא חילק מלגות ספורט, אלא רק מלגות להצטיינות אקדמית. שיטה שמבוססת על תנועה בלתי פוסקת של הכדור, עושה שימוש בסנטר עם יכולת מסירה בהיי-פוסט, ותרגיל "הדלת האחורית" הענתיקה שמאפשר לאחד משחקני החוץ לחתוך פנימה.

קאריל צבר הצלחות יחסיות עם השיטה. ניצח יותר מ-500 משחקים והוביל 14 פעמים את המכללות בהגנה (ממוצע ספיגת הנקודות הנמוך ביותר). זו נחשבה שיטת משחק שנועדה לסטודנטים שרוצים ללמוד רפואה ובינתיים שומרים על כושר. אבל בשנים האחרונות שיטת ההתקפה של קאריל זכתה לעדנה. אחרי שעזב את הקולג' עבר בגיל פנסיה לעזור לריק אדלמן בסקרמנטו קינגס, ושם יצרו את הקבוצה שנחשבה למבריקה בNBA. אבל בעונתם הגדולה ביותר נכנעו ללייקרס במשחק שביעי בגמר המערב.

תומפסון הבן התקבל לפרינסטון ושיחק אצל קאריל. הוא גם אימן בפרינסטון עד שקיבל לפני שלוש שנים את ההצעה לבוא לג'ורג'טאון. הוא מביא את ה"פרינסטון אופנס" לקולג' עם שחקנים פיזיים שחורים. קאריל אמר לאחר המשחק שתומפסון כבר פיתח בהרבה את השיטה שלו וראוי אולי לשנות את שמה ל"ג'ורג'טאון אופנס". תומפסון האב אומר שהוא לא מייעץ לבנו בעניינים של כדורסל.

על שחורים בספורט האנגלי
חינוך

תגובות

  • לון

    אחלה כתבה.
    לפי מיטב ידיעתי, זה מאוד נדיר למצוא בן של מאמן שגם הוא מאמן, בכל ספורט. אם יש עוד אשמח אם תכתוב.
    מאוד מוצא חן בעיני הפירגון של פיט קאריל לתומפסון הבן. גם בארה"ב נדיבות כמו שמפגין קאריל היא מצרך די נדיר.

  • רונן דורפן

    אני מכיר כמה מקרים בפוטבול. שני בנים של בובי באודן, מאמן פלורידה סטייט, אימנו או מאמנים מכללות בכירות. אחד באובורן ואחד בקלמסון. הבן השלישי עוזר לאבא בפלורידה סטייטץ גם הבן של דון שולה, מייק, היה מאמן באלבמה ועכשיו הוא עוזר במקצוענים.

    יכול להיות שפוטבול הוא הספורט הכי מועד למקרים כאלו. כי אימון הוא כמעט קריירה נפרדת ממשחק בענף הזה.

    לגבי כדורגל אני יודע שאבא של מוריניו אימן בליגות הנמוכות - אבל בכדורגל וכדורסל הרבה יותר נפוץ למצוא שחקנים שהם בנים של מאמנים.

    בישראל יש כמה מקרים. גיורא שפיגל ואליעזר שפיגל. הבן של קשטן אימן בזמנו את הנוער בהפועל.

    אתה מתכוון, אני מעריך, למאמנים מפורסמים. מוריניו הוא בן של מאמן זוטר בליגות הנמוכות של פורטוגל.

  • עזי ד

    שני מאמנים בכירים בארץ שהיו אב ובן הם אוטו שלפנברג ושמעון שנהר. לורן באנידה, מאמן מונאקו היום, הוא בנו של ג'רארד באנידה שאימן את מונאקו פעמיים בעבר. אבא של רונאלד (וארווין) קומאן היה מאמן זוטר.
    בפוטבול הדוגמא הכי מפורסמת היא ג'ים טרסל מאמן אוהיו סטייט שאבא שלו לי היה מאמן אגדי באוהיו סטייט גם כן ולמיטב ידיעתי האב והבן היחידים שזכו בתואר אליפות ארצי במכללות

  • לון

    רונן ועוזי, תודה על האינפורמציה. (עוזי,תמיד כיף כשאתה כותב, גם כאן וגם במקום העבודה שלך).
    בעיניי העובדה שגם אתם, עם הידע העצום שלכם, נאלצתם "לגרד כמה שמות" מוכיחה שכל אלה הם היוצאים מהכלל שמעידים על הכלל.
    יש משהו באימון שכנראה גורם לבנים לא לרצות ללכת בעקבות האבות. המקצוע כנראה תובעני מידי.

  • עזי ד

    לון, תודה על המחמאה ובהחלט אלו יוצאים מהכלל שמעידים על הכלל.
    אבל אני לא חושב שזה בגלל התובענות של המקצוע, רפואה היא מקצוע תובעני לא פחות ויש הרבה כאלו שהולכים ללמוד רפואה כי אבא או אמא שלהם רופא/ה. חלק נכבד מהמאמנים הם כדורגלני עבר, מוצלחים יותר או פחות, וגם כאלו שנחשבים כמאמנים שלא היו כדורגלנים דרך כלל היו כאלו בגיל צעיר והפסיקו בגלל פציעה או שלא היו מספיק טובים. טבעי שילד שאבא שלו כדורגלן, או מאמן שהוא כדורגלן עבר, ירצה לשחק ולא עמוד על הקווים. וכמובן שכל אבא, בטח מאמן, חושב שהבן שלו יכול להיות הדבר הבא. בתוך המגרש, לא על הקווים.

  • לון

    אני לא הבהרתי את עצמי. בתובענות אני מתכוון ללחצי המקצוע במובן של לחץ של מאות אלפי אנשים או מיליוני אנשים ואמצעי התקשורת. בדיוק כמו שההנאה נובעת מהקהל העצום (זכור במיוחד האמירה של ג'ורג' בסט כשנשאל מה עדיף: לשכב עם מיס תבל או להבקיע שער במשחק. הוא ענה שרק אחד מהם אתה עושה מול חמישים אלף איש...).
    להיות רופא דורש לימודים ארוכים ואחריות בחדר מנתחים. אבל אין את הלחץ הקבוע של כל כך הרבה אנשים. ילד של מאמן תמיד נחשף לשנאה כלפי אביו (מצד היריבים) וללחץ עצום וקללות וטרוניות מצד אוהדי הקבוצה.
    הוא רואה את אבא שלו לחוץ וזה לא עניין שנשאר רק בבית, אלא מלווה אותו לכל מקום.
    חלק גדול מהמאמנים המצליחים, לא היו שחקנים גדולים ולכן מבחינת הבנים שלהם ההצטיינות של האב והשם שלו נובעים מהאימון ולא מהתקופה ששיחק. כך שבמובן הזה היתה אמורה להיות להם מוטיווציה מראש להיכנס לתחום האימון ולא לשחק. אנחנו רואים שזה קורה רק במקרים מועטים. הניתוח שלי הוא כמובן השערה. מעניין אותי מה היה מגלה מחקר של ממש בנושא.

  • גיל

    ללון, רפואה זה מקצוע מאוד מלחיץ. נכון שאין לחץ של עשרות אלפי אנשים אבל חיים ספורטיביים קלים יחסים ביחס לחיים של מנתח, שעות העבודה וקבלת ההחלטות שהוא צריך לעשות מאוד מלחיצים. ספורטאים מתאמנים פעם או פעמיים ביום ויש להם ים של זמן חופשי. גם מנתחים לא יכולים שיהיה להם יום רע כמו שכל לכל ספורטאי, והם תלויים רק בעצמם ולא בחבריהם לקבוצה.

  • לון

    לגיל, אין לחץ אנושי גדול יותר מלחץ של אנשים אחרים.
    לכן, כל מקצוע שיש בו חשיפה ציבורית גבוהה קשה יותר מאלה שאינם כאלה.
    רופא יכול לטעות בחדר הניתוח ויהיו עדים לכך אחיות ואולי רופאים נוספים.
    טעות טפשית של ספורטאי יכולה לגרום לחמישים אלף איש להגיב בבוז. שלא לדבר על החמצות או פעולות שנשארות חרוטות בזכרון הקןלקטיבי של עיר שלמה או עם שלם. אין בכלל מה להשוות. נכון, הטעות של הרופא הרבה יותר מזיקה מבחינת הערך האנושי שלה, אבל זה לא משנה את הלחץ. אני לא יודע אם אתה מודע לכך, אבל הפחד הכי גדול של אנשים הוא לדבר בפני קהל. גם כשמדובר על משהו פשוט.

  • אסף

    פיסת טריויה - בסוף האייטיז היו לתומפסון האב את מורנינג ומוטומבו באותה חמישיה. לא עזר לו יותר מדי. שאלה:
    פיט קאריל הוא לא זה שהמציא את המצ' אפ זון?

  • רונן דורפן

    המץ' אפ זון הרבה יותר עתיק מפיט קאריל. משנות ה-50 לפחות

Comments are closed.