המרתון

מדהים עד כמה המרתונים הפכו צמודים בשנים האחרונות. 600 מטרים לסיום, כלומר אחרי יותר מ41 וחצי קילומטרים, כשמרטין לל מקניה פתח יתרון של חמישה מטרים על חמשת הרצים בדבוקה המובילה פרשן הBBC מזהיר שזה אולי מוקדם מדי לבצע פריצה!

לל ניצח לבסוף בשלוש שניות והפרש 15 שניות על המקום החמישי. זה היופי של מרתון לונדון. בגלל תנאי השטח השטוחים הוא לא פעם צמוד מאד. מאז המרתון הראשון ב-1981 שנגמר בתיקו. לפני שנה הוא הסתיים בהפרש של שתי שניות. ב-2003 לראשון נרשם זמן זהה לשני, כשהשלישי שניה מאחריהם.

*

מרתון לונדון הוא התגלמות חברה מתוקנת. לא טובת לב, כנראה צבועה, אולי קרירה, חיה במידה רבה בעושר שמושג על חשבון חלקי העולם האחרים, אבל מחונכת. כל הרצים החובבים מייצגים ארגוני צדקה והארוע באמת מכניס מליונים. וגם החינוך לספורט מרשים. הקהל מקבל בתשואות את היילה גברהסילאסי הגדול גם כשהוא פורש בקילומטר השלושים בערך. ומריע לספורטאים הבריטים גם כשהם בינוניים. וגם נשאר בצידי הדרך הרבה אחרי שעברו הספורטאים הבכירים להריע לרצים החובבים.

זה מתבטא גם בשידור. סו בארקר, שאני זוכר אותה כטניסאית הראשונה שהבינה שחלק מהקהל רוצה לקרוא מה כתוב לה על התחתונים, וגם הייתה חברתו של סטיב קופל שלנו ממנצ'סטר יונייטד, היא עכשיו לא נערת זוהר אלא שדרית מכובדת. והיחס שלה למשתתפי המרתון שוויוני למהדרין. לאתלטים הבכירים, כמו לחובבים. אני התרשמתי מהראיון שלה עם המנצח בתחרות לנכים, הבריטי דיוויד וויר. היא שוחחה איתו על טעויות טקטיות שלו בתחרויות קודמות. שזה בעיני הרבה יותר רציני ומכובד מאשר להגיד לו כל הכבוד ושזה ממש נפלא שהוא עוסק בספורט. או לשאול אותו אם הוא מתאמן כל יום ואם קשה לו. ספורטאי מקצועני שמקבל יחס של ספורטאי מקצועני רגיל.

*

האנגלים המציאו את המרתון בדיוק כמו שהמציאו את הכדורגל.כלומר הם לא היו הראשונים ששיחקו או רצו אלא הראשונים שכתבו את ספר החוקים. למשל את המרחק המדוייק. עד המשחקים האולימפיים בלונדון ב-1908 היה נהוג שהריצה תהיה לחתיכת מרחק גדול. האנגלים, מסיבות שקשורות לרצון של המלוכה לצפות בתחילת הריצה ובסיומה מבלי להתאמץ יותר מדי, קבעו אותה ל-42 קילומטרים ו-195 מטרים. הם גם היו הראשונים לפסול מנצח. את דורנדו פיאטרי האיטלקי שקיבל עזרה מאחד הצופים לצד המסלול לאחר שנפל במטרים האחרונים.

פיאטרי מן הסתם התעצבן בהתחלה, אבל מהר מאד הבין שבתרבות האנגלו-סקסית ההפסד האכזרי הוא הרבה יותר מהניצחון. הוא קיבל למחרת גביע מיוחד מהמלכה ואפילו הוזמן לסיור ארוך בארצות הברית. אירווינג ברלין כתב עליו שיר משעשע – בו הוא מתרץ את הפסדו בתבשיל אירי שאכל ערב המרוץ במקום הספגטי המקובל. המנצח האמריקאי ג'וני הייז קיבל קידום מהמנהל שלו בבלומינגדייל'ס ונשכח מלב. והנה שערוריה אמיתית: כיום סבורים שהאיש שסייע לפיאטרי לקום על רגליו, והביא לפסילתו, היה ארתור קונן דוייל, האיש שכתב את סדרת שרלוק הולמס והיה הכרוז של הריצה.

*

האנגלים המציאו, אבל כפי שכל מי שקורא בבלוג הזה כבר הבין מזמן, הרעיון המקורי בא דווקא מהיהודים. הבלשן מישל בריאל הושפע משיר של רוברט בראונינג על הרץ האלמותי פדיפידס, שרץ ממרתון לאתונה בכדי לבשר את הניצחון היווני על הפרסים. הכריז על הניצחון, נפל ומת. בריאל הציע את הריצה למחדשי המשחקים האולימפיים וההצעה התקבלה בהתלהבות.

השנה החלטתי לא לרוץ את מרתון לונדון. אני שומר כוחות לסנוקר בקפה נוגה בעוד שבועיים בתל אביב. וגם לא הייתי במצב רוח טוב בגלל התיקו במידלסבורו. במקום זה קראתי את כל הפואמה של בראונינג באנגלית. וזה לא היה פשוט.ובגלל שאולי חלק מהקוראים חסינים פחות ממני, מצאתי תרגום של הבית האחרון:

"כן, עוד ערפל הקרב והוא נלחם ב"יום המרתון"

עת הפרסים לאבק נשחקים "לאקרופוליס!" הכל קוראים,

רוץ פידיפידס, עוד מרוץ אחד לך השבח והתהילה,

הודה לפאן אתונה ניצלה! לך, צעק בקול!

מניח את מגינו שוב הוא רץ,

כאש בשדות שומר להבתו חורכת נתיבו

וכבר הוא פורץ לאתונה העיר קורא: "שימחו – ניצחנו!"

כיין הנספג בכד חימר השמחה בדמו –

לבו פוקע הוא מת – אושר עליון.

חידון מספר 19 (או 1 לאחע"ד*) - ספורט יהודי
מהלך טקטי גאוני!

7 Comments

לון 22 באפריל 2007

ציטוט שמתאים לערב הזה ובמיוחד למחר בערב. האושר על הניצחון והמוות שלובים היטב זה בזה.

מרתון כדימוי, חביב עלי במיוחד. אני מקווה שאנשי מדינתנו ישכילו להתבונן על החיים כעל מרתון ולא כריצת מאה מטר.
אין ספק שבמובן הזה, לאומה ותיקה כמו בריטניה, קל יותר.

מקווה שהתיקו של צ'לסי שיפר את מצב רוחך.

איתן 22 באפריל 2007

אני מייחל לכך שראש העיר הבא של תל אביב יפו יעשה שלושה מעשים שיתרמו לספורט בתל אביב :
יחליט לא להרוס את אוסישקין,יגדיל את התכולה של בלומפילד ויכריז על שובו של מרתון תל אביב שיתקיים ביום הנכון ביותר לקיומו – יום שבת.

עזי ד 22 באפריל 2007

הרודוטוס מספר סיפור שונה על פידיפידס, מה שנכנס להיסטוריה הוא מיתוס שהיוונים טיפחו גם בהשראת הפואמה של בראונינג.
לפי הרודוטוס, פידיפידס נשלח לספרטה להזעיק תגבורת, אבל הספרטנים חגגו איזה חג ולא מיהרו להתגייס, הןא שב לשדה הקרב במרתון דרך אתונה ורץ משהו כמו 440 קילומטר רובם הרריים בשלושה-ארבעה ימים.

רונן דורפן 22 באפריל 2007

עזי. אני מכיר את הסיפור כמו שאתה מספר. שהוא רץ לספרטה. חזר, נלחם, ושוב רץ לאתונה – ומת כתוצאה מהמאמץ המצטבר

בהחלט לא מרושע 23 באפריל 2007

"ציטוט שמתאים לערב הזה ובמיוחד למחר בערב. האושר על הניצחון והמוות שלובים היטב זה בזה."

לון, ידידי, חוששני שאינך מודע שמשפט בנוסח זה, ובכוונה זו, מופיע בורסיות שונות ברוב הכתבים של ההוגים הפשיסטיים באירופה מסוף המאה המאה 19. ראיית הקרבת החיים בצורה הירואית למען מטרה "נעלה", כלומר, העם, המדינה, הרעיון, היא הגשמה, שחרור, "אושר" דאליבא בראונינג ולון, סורל, ניטצ'ה, והיטלר, התעלות מהבלות דאגות היום יום, וביטוי על של הקרבת האינדיבידואל למען הקבוצה השיוכית. וכמובן, האדרת המלחמה לשם עצמה. לכן הפשיזם כה תיעב את האינדיבידואליזם והדמוקרטיה, והפאציפיזם. בראונינג לא היה פאשיסט, אך בשיר זה למשל, ולמשל בפואמה של טניסון על ההסתערות הבריגדה הקלה בקרים אנו רואים אותם יסודות שברגע שהפכו למרכז ולמשנה סדורה הפכו והתגלגלו מפטריוטיזם, ההערצת הקרבה, לפשיזם האירופאי לסוגיו. קוו דק, שברירי, בלם בין הידרדרות החברות הליברליות באירופה לפאשיסטיות, כיוון שאידיאות כאלו התרוצצו בתוכן ובעוצמה. ההגות הפאשיסטית המקורית צמחה בצרפת ולא בגרמניה – מוסוליני הושפע מסורל שהשפיע על כל ההוגים האירופאים. אם היית קורא את שיריו של רופרט ברוק, שמת בלמנוס, ערב הנחיתה בגליפולי, מעקיצת חרק, (מוות הירואי..) היית מתקשה להבדילה משירה הירואית פאשיסטית. רק חסר שהיית מוסיף את סיסמת חייליו של פרנקו – "יחי המוות".

לא. זה לא תואם את ערב הזכרון, ומוות אינו אמור להיות קשור לחוויה שנצחון ספורטיבי מעניק. ספורט אינו מלחמה, אמנם יש לו מערכת קשרים סימבוליים והתפתחותיים, אך הוא אינו מלחמה. וספק, אם מלבד הספורטאי המנצח עצמו, הצופה חש באושר אמיתי. אם כן, הרי זו זילות תחושת האושר, שהוא מצרך נדיר בתולדות האדם.

בקיצור, פואמה שאינה בין הטובות של בראונינג, ושמשמעותה הרחבה משום מה חמקה מידידנו, מר דורפן, אשר הינו הומניסט-ליברל קנאי, כמעט "פאבלובי", הרבה יותר ממני.

רונן דורפן 23 באפריל 2007

תודה שאתה מחשיב אותי כהומניסט-ליברל. מן הסתם לא ראית אותי עומד ביציע כדורגל.
ובכל מקרה הייתי רוצה לאחל לכל קוראי הבלוג, למגיבים ולקוראים סתם, חג עצמאות שמח ושמדינת ישראל תהפוך למקום הממלא את מאווייהם

לון 23 באפריל 2007

בהחלט לא מרושע, מה לעשות שעצב יום הזיכרון צמוד לשמחת יום העצמאות. אני מתאר את המצב, לא מחווה את דעתי.
כפי שידוע לכולנו, מיתוס "המרתון" שלנו הוא : "טוב למות בעד ארצנו".
אמירה די קרובה לסיסמת חיילי פראנקו.
באופן אישי אני דווקא חושב שטוב לחיות בעד ארצנו. ובכלל, טוב לחיות (-:
חג שמח

Comments closed