השחיין (שלוקח את הפלייאוף בNBA)

שוחחתי שעה ארוכה עם קרוב משפחתי היקר ד. על הסדרה בין סן אנטוניו לפניקס ושערוריות השיפוט בה. ובהמלצתו צפיתי שוב בכמה מהקטעים מעוררי המחלוקת בYOUTUBE. קראתי גם הרבה דברים שנכתבו.

והרי המסקנות:

ראשית, שהמושג "צדק" בספורט הוא מאד רחב וסובייקטיבי. חלק מקוראי, למשל, מתארים את האליפות של מנצ'סטר יונייטד "כמוצדקת" משום שיונייטד הבקיעה הרבה יותר שערים מיריבותיה. למרות שבמשמעות המקובלת של צדק אין לזה שום קשר. עדיף לתאר את האליפות "כניצחון לכדורגל התקפי ואטרקטיבי" או אפילו "עדיפה לעתידו הקרוב של המשחק". אבל אין פה שום ניצחון של צדק על חוסר צדק. אבל אנשים מתבלבלים. בלא מעט מקומות קראתי שאחת הבעיות בהחלטה היא שהיא פוגעת בפניקס, שהיא קבוצה אטרקטיווית ובסטיב נאש שהוא שחקן מרתק. ולזה כמובן אין קשר לעניין.

אבל, שנית, המקרה הזה הוא באמת מקרה של אי-צדק קלאסי. בדומה לאי הצדק שאנחנו מכירים מהחיים האמיתיים. מתקני התקנות והגורמים המשמעתיים הפרו את האיזון הספורטיווי בין שתי היריבות. וכל מה שאני יכול להגיד זה שאם מישהו היה עושה דבר כזה למנצ'סטר יונייטד הייתי כנראה מסוגל לרצוח מישהו. ככה הרגשתי כשעשו דבר דומה לניקס לפני עשר שנים בדיוק בסדרת חצי גמר מול מיאמי. ועוד כשנסעתי לניו יורק והתכוונתי לצפות בגמר המזרח בין הניקס למייקל ג'ורדן.

אבל, שלישית, העניין הזה אירע בNBA. מפעל ספורט שפעם הערצתי והיום ממש לא אכפת לי ממנו ומהתקנות שלו. כי התקנות של הNBA בכלל לא נועדו להסדיר תחרות ספורטיבית ראויה. לפעמים משנים אותם בכדי לשפר את האטרקטיביות של המשחק. ולפעמים לפתור איזשהי בעיה של יחסי ציבור. לפעמים כי חוששים ששאקיל ייקח עוד אליפויות. כלומר לשרת את המטרות המסחריות של הארגון.

התקנות המפגרות ביותר הן כמובן אלו על קוד הלבוש לשחקנים. אבל יצא גם שמאיזשהו סיבה היסטורית נקודתית החליטו פעם שלקום מהספסל ולריב זו אם-כל-העבירות. ולעומת זאת לא העבירו שום החלטה לגבי בעיטה באשכים בכוונה.

זו בעייה של הפרדת רשויות. בNBA הנהלת הליגה מתעסקת במשמעת. ואין הפרדת רשויות בין מי שמנסה לעשות כסף למי שמנסה להסדיר תחרות ספורט בריאה.

ולכן, בין היתר, בדרך כלל אני לא מתפעל מהנהלת הליגה הזו גם אם היא עושה המון כסף.

*

אבל עכשיו לטים דנקן. שגם אם ניצח סדרת פלייאוף אחת בנסיבות של אפלייה ספורטיבית הוא ספורטאי מיוחד שבמיוחדים.

נושא שמעניין אותי מאד בשנים האחרונות הוא צמיחתם של כוכבי ספורט גדולים. לפני כמה שבועות נסעתי למשל לאי מאדיירה בכדי לבקר בקבוצת הילדים בה שיחק כריסטיאנו רונאלדו. את רשמי הביקור פרסמתי במגזין "שם המשחק" ובעוד מספר שבועות אוכל לפרסם את הכתבה כאן (למרות שכדאי לכם תמיד לרכוש את המגזין הזה שהוא מאד שונה מכל עיתונות הספורט בשפה העברית – בין היתר בגלל הנכונות של העורך שם, אורי שרצקי, להשקיע בנושאים קצת יותר מעמיקים).

ישנם לא מעט ספורטאים מצויינים שהצטיינו בגיל צעיר בענף ספורט שונה מזה בו הפכו מפורסמים. האקים אולג'ואן שיחק כדורגל. מייקל ג'ורדן שיחק בייסבול. ג'ו מונטנה קיבל מלגת קולג' לכדורסל בצפון קרוליינה. שיין וורן, זורק הקריקט האוסטרלי המופלא, שיחק פוטבול אוסטרלי. גם לייטון יואיט שיחק פוטבול אוסטרלי וגם רפאל נדאל שיחק כדורגל. דירק נוביצקי שיחק כדוריד. התועלת פה ברורה: קוארדינציה, קשר עין-יד, עבודת רגליים.

אבל טים דנקן הוא משהו קצת יוצא דופן. כי הוא בא באופן די מוזר מהשחייה. עד גיל 14 נחשב לשחיין עם פוטנציאל אולימפי. לא רק בסטנדרטים של האי שלו, סט. קרואה (אחותו ייצגה את האי במשחקים האולימפיים), אלא אפילו כמי שיוכל אולי לייצג את ארצות הברית. אבל אז החריב הוריקאן את בריכת השחייה האולימפית היחידה באי והוא עבר לכדורסל.

כשאני צופה בדנקן אני רואה פעמים רבות את השחיין שבו.

ראשית, חוסר ראוותנות מוחלט. הסופרסטאר היחיד בתקופתנו שסופר רק ניצחונות. בצורה מסויימת הוא מזכיר לי דווקא את זינאדין זידאן. דמיון בהלך רוח. כמו זידאן, דנקן יכול לעשות דברים מסובכים מאד. אבל הוא תמיד מעדיף את הפשוטים. מסירה פשוטה. המשך הנעת הכדור הקבוצתית. חסימה לשחקן במעבר. ההבנה העמוקה שהמשחק הוא קבוצתי ושלא מנצחים אותו בדרך כלל בפירוטכניקה. אתמול הלך בשלב מסויים לסל של יוטה מול שומר שעלה לחסימה. דנקן יכול היה להטביע מעליו. אבל הוא העדיף קליעה קצרה עם לוח. לשומר אסור לגעת בכדור כזה. ככה, בלי טרראם, דנקן מנטרל את עבודתו של השומר.

וכמו זידאן מדי פעם הוא מוציא לפועל איזה מהלך מדהים, בכדי להזכיר לכולם שהוא אולי נראה קצת מנומנם אבל הוא בעצם אריה רעב מאד.

תכונת שחיין שנייה שאני מוצא אצל טים דנקן היא ההקפדה המוחלטת על הדיוק והחסכנות בכל תנועה. גם אם למהלך אין משמעות גדולה, כמו הוצאת חוץ בחצי שלו, או ריבאונד הגנה ב-20 הפרש. המסירה, הסגירה לריבאונד, הוו הקצרה, הסיבוב המהיר כשהוא בהיי פוסט. החסכנות הזו הרבה יותר מושכת בעיני מכל החקיינים הנלעגים של מייקל ג'ורדן.

יש בדנקן גם איזשהו שקט נפשי. אני לא יודע אם זה בא מהשחייה או מהבית או מסיפור חיים עצוב (הוא איבד את אימו שנפטרה מסרטן כשהיה צעיר). אבל דנקן די מרגיע אותי כשאני צופה בו. כך למשל, אתמול בערב, כשפירק בשקט נפשי את היוטה ג'אז, הייתי הרבה פחות מעוצבן על הNBA.

גמר הגביע
אנקדוטה על חינוך יהודי-הונגרי נוקשה

26 Comments

THE 3RD 21 במאי 2007

אני חושב שבאופן כללי הספרס הרבה יותר שקטים מאשר רוב קבוצות הליגה. ברוס בואן שהיה תחת מתקפה כללית בימים האחרונים (ובצדק) לא התרגש, בניגוד לראג'ה בל שהתחיל בטראש טוק מתוקשר עם קובי בראיינט בפלייאוף הקודם אחרי כמה עבירות מכוערות.
גם טוני פארקר שחקן שקט מאוד ופופוביץ' אחד מהמאמנים הגדולים והרגועים.
ההשוואה לזידאן נראית לי מאוד מתאימה. דאנקן תמיד הרשים אותי ברוגע שלו ובקלות שהוא עושה דברים.

לגבי שחקנים שהחלו את דרכם בענף אחר אי אפשר לא לציין את סטיב נאש שהיה כדורגלן צעיר. מלבד הכישרון המדהים שלו אני בטוח שאלמנטים כמו ראיית משחק ויצרתיות הוא קיבל בין השאר משם.
עוד דוגמה היא בן וואלאס ששיחק בתיכון פוטבול. רואים שהוא הגיע מענף בו אתה שחקן הגנה או התקפה ולא צריך להיות טוב בשני צידי המגרש (למרות שלפוטבול ההגדרה הזו לא מתאימה כ"כ). בכדורסל הוא תורם המון להגנה אבל מחטיא צעד וחצי פשוט שלא לדבר על הדאנקים שהוא לא קולע למרות הכוח הפיזי העצום שלו.

אסף 21 במאי 2007

אמנם סופרסטאר, אבל המשעמם מכולם דווקא בגלל הדברים עליהם אתה כותב.
אפס כריזמה ויעילות אפורה הן מסימני ההיכר של הבוק הזה. אני מפחד לצפות במשחקים של הספרס מחשש שעוד סיבוב וקרש-סל שלו יפילו אותי לקומה. מעבר לכך הוא קיבל את תורו, לקח אליפויות בעבר ולי באופן אישי אין שום עניין לראות שוב גמר של סן-אנטוניו דטרויט. היות ולג'אז אין ממש סיכוי, כל שנותר הוא לעודד את קליבלנד ולקוות שמנו, פארקר והורי יספקו את האישיות שכל כך חסרה לעגל מאיי הבתולה.

עופר 21 במאי 2007

בנוגע לנושא של שחקנים שצמחו בענפי ספורט אחרים, קרויף אמר פעם שטוטאל פוטבול לא היה יכול לצמוח במדינה שבה לא משחקים הוקי, משחק שבו התנועה בלי כדור (או פאק) קריטית. גם בהונגריה, הרבה מאד שחקנים היו משחקים הוקי קרח מתי שלא היה כדורגל. זה באמת מעניין לראות איך ענפי ספורט אחרים והתפיסה שלהם משפיעה על הספורט העיקרי של העוסק בו.
אני באופן אישי לא יכול לסבול את הספרס, והאנביאיי, אחרי יופי של פלייאוף קודם, והתחלה מצויינת גם של הפלייאוף הזה, פשוט חירב אותו לעצמו. כדורסל זה משחק שלאט לאט אני מוצא יותר ויותר משעמם, במיוחד כשאני משווה את הNBA לבייסבול ולפוטבול. יותר מדי משחקים בעונה הרגילה ויותר מדי קבוצות בפלייאוף. אני מקווה שיעשו שינוי מתישהו, אבל יודע שזה לא יקרה. וחבל.

teddy 21 במאי 2007

could you explain your statement, כי התקנות של הNBA בכלל לא נועדו להסדיר תחרות ספורטיבית ראויה?
the dress code is not silly, though it may be misguided, and i think that there is a great deal of sense in the automatic punishing for leaving the bench (preventing mass brawls) – but neither rule has anything to do with competition in the NBA, and certainly doesn't compromise it. so why do you say that the nba is deliberately altering the competitive balance? san antonio against detroit is the last matchup the league would want, marketing-wise, and the fact that two such small markets are consistently successful is a testament (and a tribute) to the league's parity. the suspensions may be boneheaded and unfair, but we could only wish for such parity in our sports (israeli basketball, soccer too). could you explain what you meant?

לון 21 במאי 2007

רונן, אחלה כתבה. על שני חלקיה.

צדק, לצערי, הוא עניין יחסי ותלוי תרבות. למשל, רצח על רקע של כבוד המשפחה נחשב מעשה צודק בחברות פטריארכליות מסורתיות.

מנקודת המבט שלך ושלי אכן נעשה אי צדק ברור לפיניקס. אתה ואני חושבים על מונחים ספורטיביים טהורים. אצל דייויד סטרן זה רק עוד חלק מהפאזל.

ה NBA בנוי באופן שונה מאוד מהחברה האמריקאית. יש בזה טוב וכמובן יש בזה רע.
הטוב הוא שיש שיטה קבועה שמחייבת הגבלת כסף (משהו שלא יעלה על הדעת בחברה האמריקאית).
יש בה ניסיון מובנה ליצור שיוויון. (שוב, משהו שלא יעלה על הדעת בחברה האמריקאית).
יש עוד.

בצד השלילי, מה שהכי בולט בעיניי זה בדיוק מה שציינת – אין הפרדת רשויות ב NBA.
יותר מזה, יש דיקטטורת יחיד שבה יש שליט שהוא גם התובע, השופט והתליין. והכי מדהים שאי אפשר לערער. (זה משהו שנוגד לכל מערכת ענישה בחברה דמוקרטית כלשהי. אבל כאן כאמור אין דמוקרטיה). גם זה משהו שלא יעלה על הדעת בחברה האמריקאית.
בארה"ב, זו שמחוץ ל NBA, הנשיא הוא בעל כח עצום, אבל כוחו מוגבל ע"י הקונגרס ומערכת המשפט.

לכן אני תמיד מעדיף שלטון מבוזר, כמו בארגוני הספורט הלא אמריקאיים. אלה מערכות פחות יעילות, איטיות יותר, עם פוליטיקה ועוד בעיות שונות ומשונות. אבל כמו שצ'רצ'יל אמר, דמוקרטיה היא שיטת ממשל גרועה, אבל הכי טובה שאני מכיר (יסלח לי הבלתי מרושע על הציטוט החופשי).

ההחלטה על קוד לבוש לשחקנים אינה החלטה מפגרת. הלוואי והיתה כזו. זו החלטה דיקטטורית ששכרון הכח עומד מאחוריה. זו החלטה שמגבילה את חרות הפרט, את זכותו לבטא את עצמו בדרך הופעתו והיא כמובן נובעת מגזענות סמויה. ואם לא גזענות, אז סלידה קשה מתרבותם של השחקנים האפרו אמריקאיים, שלצערו של סטרן אינם בעלי הופעה של נגני תזמורות פילהרמוניות.

כל כח משחית, כח מוחלט משחית באופן מוחלט. עיין ערך דייויד סטרן.

דאנקן.
תיארת אותו יפה. ההשוואה לזידאן מעניינת אבל לטעמי מתאימה באופן חלקי בגלל שתי סיבות עיקריות:
האחת, כפי שציינת בסוף, השקט הנפשי של דאנקן. אותו לא נראה לעולם נוגח בחזהו של שחקן אחר. בשום מקרה. (והטראש טוק ב NBA גדול עשרות מונים ממה שמטראצי אמר או לא אמר לזיזו).
השנייה, זידאן היה וירטואוז בלא מעט פעמים. אצל דאנקן זה נדיר. (כמה פעמים ראינו אותו בעשרת מהלכי השבוע בליגה ?) זה נובע בדיוק מהסיבה שציינת שהוא מעדיף לשחק פשוט, יעיל וחסכוני. זידאן היה שחקן קבוצתי נפלא, אבל היה בו משהו יותר אינדווידואליסטי. מין פרא אציל. והיו לו בהחלט מסירות לא פשוטות ולא "חסכוניות". השער שלו בגמר מול לברקוזן יהיה דומה לזריקה של דאנקן ממרחק של מטר מעבר לקו השלוש עשר שניות לסיום המשחק המכריע בסדרת הגמר. זה לא קרה ולא יקרה. הוא לא שחקן מהסוג הזה, לא מבחינת התפקיד על המגרש ולא מבחינת האופי. שחיינים מגיעים להישגים בזכות עוד תנועה ועוד אחת, עוד בריכה ועוד אחת. לא במהלך בודד ווירטואוזי. מישהו פה אמר מרתוניסט ? :)

גיל 21 במאי 2007

דאנקן הוא השחקן הגדול ביותר מאז ג'ורדן ואחד הגדולים אי פעם. בעיניי ראיית המשחק המדהימה שלו שווה כל רגע שצופים בספרס. אני לא יודע איך אפשר לומר עליו שהוא משעמם. הוא משאיר את כל ההיילייטס ליריב, ומתרכז בניצחון של הקבוצה שלו. אולי השחקן הכי פחות אגואיסטי ששיחק את המשחק הזה ובכלל. רואים איך הוא מפרגן לשחקנים אחרים וממש נהנה שהם משחקים טוב.

רונן דורפן 21 במאי 2007

טדי – הכוונה בתחרות ספורטיווית ראויה היא לא בתחרותיות של הליגה – competitiveness – אלא בהגינות של המשחקים הספציפיים.

כמו שאתה אומר – החוק נגד עזיבת הספסל חוקק אחרי כמה קטטות המוניות – נדמה לי בתחילת שנות התשעים. אבל נוצר מצב אבסורדי שבה ועדת המשמעת לא מסוגלת לנהוג בהגיון פשוט. כלומר לתת לברוס בואן עונש לפחות זהה לזה של עוזבי הספסל.
זה בגלל שעד כמה שאני יודע את העונשים קובע סטו ג'קסון ואין ועדה שיפוטית עצמאית.

רונן דורפן 21 במאי 2007

לשלישי. לא ידעתי שוולאס שיחק פוטבול בתיכון. סביר מאד שהיה שחקן קו ושיחק גם בהתקפה וגם בהגנה. לרוב שחקן טוב בגיל תיכון ישחק בשני המצבים ורק בקולג' תתחיל ההפרדה למגינים ומתקיפים

legal alien 22 במאי 2007

אהבתי את הניתוח על שני חלקיו. אני רוצה להוסיף על לון וטדי שציינו עובדה נכונה, לה ענית באופן חלקי בלבד. הליגה, כמו גם ליגת הפוטבול, עושה מאמץ אדיר מורכב ועקבי להגביר את השוויוניות. ברור לי שזה לא היינו הך כמו הגינות, כמו שענית ללון, אבל זו לא התמונה כולה: גם שויוניות וגם הגינות הם מרכיבים של תחרות ספורטיבית ראויה. הנקודה היא שהאינטרס המסחרי עולה בקנה אחד עם שמירה עליהן. זה פשוט מאד, תחושת המיאוס ואי הצדק מההשעיה המדוברת עולה לליגה כסף. פחות אנשים יראו את הסדרה בין יוטה לספרס ,מאשר במצב בו הספרס היו לוקחים בששה משחקים בלי כל השערוריה. אף אחד (כמעט) לא יקנה חולצה של רוברט הורי. זה היה פשוט גול עצמי, תקלה במערכת שלא יכלה לכופף את החוק. ועם כל הביקורת שיש על ההחלטה, גם כאן בארה"ב, צריך לזכור שללכת לפי הספר זה מרכיב כל כך מרכזי ומהותי באתוס ובנשמה האמריקאית. ועדת המשמעת לא היתה מסוגלת לנהוג בהגיון פשוט, כפי שהצעת רונן, כי החוק לא מסמיך אותה להפעיל שיקול דעת במקרה כזה. זאת בניגוד לשיטה הישראלית: אם חוק בעיתי הפתרון הוא לא להתעלם ממנו, אלא לשנות אותו בהזדמנות הראשונה, מה שככל הנראה יקרה הקיץ.
התוצאה הסופית מחורבנת, אין ספק, ואני אישית לא מסוגל כרגע להמשיך ולצפות בסדרות הגמר האזוריות, אבל התמונה פחות חד ממדית ממה שתיארתם.

legal alien 22 במאי 2007

אני מוסיף ומהגג – יפה כתבת על דאנקן, שגם אני נמנה על חסידיו. זה מצטרף לטורים קודמים רבים, בהם הצגת תפיסה אסתטית לא כל כך קונבציונלית עבור צופי ספורט (למשל על גאטוסו). אני מאד נהנה לקרוא ובפרט מהאופן שעקרונות מסוימים של ניתוח מיושמים אצלך על ענפים שונים.לענין השחיה, אני רוצה להוסיף עוד כמה אלמנטים – אין טראש טוק במים, וגם לא אצל דאנקן. אבל לפעמים כשרואים אותו מבינים למה באמת לא כל כך נפוץ מעבר משחיה לענפי כדור קבוצתיים. במאבק מול יריב, כשאתה חלק מקבוצה, יש ערך ליכולת המצאה, מקוריות ואלתור. כל הדברים הללו אינם יתרון בשחיה – להיפך, השאיפה היא שהתנועה האלף תהיה זהה לזו הראשונה ולזו שתבוא אחריה. אני חושב שלפעמים המימד הזה אצל דאנקן הוא יחסית חלש, וזו גם אחד הסיבות שפחות אוהבים לצפות במשחקו. (אגב, כשאני אומר "יחסית חלש" בהקשר של דאנקן, המשמעות היא שהוא לא אחד הגדולים בהיסטוריה בהיבט המסוים הזה…).
ומלה על פניקס ושברון הלב השנתי – היתרון המרכזי של הספרס בסדרה על פניקס היה בעמדת המאמן. פופ מנהל סדרות לאין שיעור טוב יותר מדאנטוני, בכל היבט של המשחק. הוא עשה את ההתאמות פעם אחר פעם. הוא הקרין שקט בזמן שיריבו ביזבז מחצית מפסקי הזמן שלו בצעקות על השופטים (במקום, למשל, להרגיע את ברבוסה שאיבד את הצפון). יותר מזה, לאורך העונה כולה פופוביץ' הכין את הקבוצה שלו לפלייאוף. אם נאש ומריון היו משחקים שמונה דקות פחות למשחק לאורך כל העונה, יכול להיות שהסאנס היו מגיעים לסדרה הזו בלי יתרון ביתיות על הספרס, אבל בלי ספק במצב פיזי טוב בהרבה. אז אולי הם לא היו נקלעים למצוקה בסופי רבעים באופן כמעט שיטתי, ושומטים יתרון דו ספרתי שבנו בתחילת משחק (באופן זהה, אגב, לסדרה בשנה שעברה מול דאלאס). אני סבור שנאש לא רק עושה את החברים שלו טובים יותר, אלא גם גורם למאמן המאד מוגבל שלו להיראות טוב יותר

teddy 22 במאי 2007

to the best of my knowledge it is Stu Jackson; but the judicial process would be truly improper if punishment assessed to the two offenses (the knee to the groin, and the near-brawl) was related in any kind of way – because the two incidents themselves were wholly unrelated. were there any attempt to "even the score", people would very rightly complain, because that's exactly what we hate referees doing when trying to make up for bad calls by appeasing the victimized team.

קידן 22 במאי 2007

בקשר לשחיין- שחייה הוא אחד מענפי הספורט הכי אינדיוידואלים שיש אבל דאנקן הוא שחקן קבוצתי מאד לכן לא את הכל דאנקן לקח מהשחיה, מצד שני כש איאן ת'ורפ פרש הוא אמר שהוא רוצה להפסיק להסתכל על הקו השחור ולהרים את הראש, במובן הזה דאנקן הוא שחיין אמיתי הוא כל הזמן מביט במטרה וכשצריך ברגעי הסיום הוא תמיד ישלח את ידיו הארוכות להציל את המצב, ראה גמר המערב סן אנטוניו נגד הלייקרס, פיידאווי מול שני שומרים 0.3 שניות לסיום (לא משנה שדרק פישר דפק סל מדהים שניצח את המשחק אחר כך).
בענייין השיעמום ממשחקו של דאנקן, דאנקן אף פעם לא היה ולא יהיה ויטואוז אבל צורת המשחק שלו מדהימה, הוא כמעט אף פעם לא לוקח את העניינים לידיים (בשביל זה יש את פארקר וג'ינובילי) אבל הוא תמיד יהיה שם בצד בשביל לתת את הקרש סל מחצי מרחק, בשביל לקחת את ריבאונד ההתקפה החשוב, בשביל למסור לבואן שמחכה בפינה בשביל להיות דאנקן. וזה מה שהופך אותו לאחד הגדולים במשחק הזה.

לteddy- סטרן בהחלט דואג לשמור על התחרותיות בכל מיני חוקים חדשים. כשקארים עבדול ג'אבר הגיע הוא החליט שאסור להטביע (חוק זה התבטל לאחר מכן) וכך גם נולד חוק השלוש שניות, במטרה להגביל את הגבוהה הכל כך דומיננטי הזה, גם תקרת השכר באה אך ורק במטרה לספק תחרותיות כמו גם הדראפט, הפיכת שעון ה-30 ל-24 רק במטרה לספק יותר מהירות ואטרקטיויות למשחק.
אז מבחינת שיווק סטרן הוא גאון שלא נראה כמוהו בתחום הספורט אבל מבחינת שמירה על כדורסל טהור, אמוציונלי ואמיתי סטרן היה צריך להתפטר מזמן

רונן דורפן 22 במאי 2007

אין ספק שהליגה, כמו רוב הליגות הצפון אמריקאיות, מעודדת שוויוניות בין הקבוצות ומצליחה בכך.
כל הביקורת שלי היע על דרך ניהול העניינים המשמעתיים והחוקתיים.

birdman 22 במאי 2007

בשבילי הספורט של היום נועד להחליף את קרבות הגלדיאטורים של רומי העתיקה. תחרות מלהיבה עם הרבה אנדרנלין ואף אחד לא נפגע.
כאשר יש תיגרה בבית ספר, מעט מאד ילדים ינסו להפריד בין הניצים, רובם יתגודדו סביב, ובמקרים קיצוניים אף יעודדו קצובות: "רוצים לראות דם". זה טבע האדם.
האן. בי. איי. היא ליגה משעממת קודם כל בגלל קבוצות כמו סן אנטוניו ודטרויט. דורפן, אלו שכינית אותם "חקיינים נלעגים של ג'ורדן" הם הדבר היחיד המלהיב שנשאר בליגה הזאת. מה לעשות, לא לכולנו יש את היכולת של ג'ורדן.

רונן דורפן 22 במאי 2007

קידן. הפלת על שטרן כמה תיקים שהם לא שלו:
– מעולם לא היה שעון 30 בNBA – מראש התחילו עם 24
– האיסור על הטבעות לא היה בתקופתו
– גם חוק שלוש השניות הוא לא יצירה שלו (אלא אם אתה מתכוון לחוק השלוש שניות ההגנתי הנהוג היום)

teddy 22 במאי 2007

to kidan – dunking was banned in college basketball, not the NBA. And the three second rule was instituted in the thirties. Salary caps and drafts have nothing to do with what happens directly on the court. and i don't think anyone's complaining about the 24-second shot clock, which has given rise to teams like the suns and warriors – nor was it his exclusive decision. so how exactly has he hurt this pure basketball you talk of?

רונן דורפן 22 במאי 2007

תיקון קל. טדי צודק. הטבעות תמיד היו מותרות בNBA אבל בשנות החמישים, עד ווילט צ'מברליין נחשבו למעשה משפיל ולא אתי

תומר 22 במאי 2007

LEGAL ALIEN,אני לא מבין איך השווית את גאטוסו לדאנקן?
נכון ששניהם לא וירטואוזים אך חיוניים מאוד לענף שלהם אבל מעבר לזה אין דמיון,גאטוסו משלב משחק נשמה ואמוציות עם המון חכמה וקריאת משחק םנומנלית שלא רואים אצל הרבה שחקנים בעוד דאנקן משחק כמעט בלי רגש.מגאטוסו לא החזיק עד לחודש האחרון יותר מידי,אולי במונדיאל הוא קיבל מעט מהכבוד שמגיע לו לעומת דאנקן שכבר במכללות כולם חיכו שיגיע כבר לNBA.
לגבי דייויד סטרן,אין ספק שהוא הצליח להרוס את הפלייאוף השנה,מוזר כי את הליגה ההיא שכולנו אהבנו וכולנו התעוררנו בשבילה ב4 בבוקר בלי בעיות הוא בנה והיום גם אם בא לי לראות משחק אני קצת עייף מידי כדי לקום.

גיל 22 במאי 2007

עוד תוספת: הטבעות נאסרו במיכללות בין 1967 – 1976 כנראה בגלל קארים.

Gilad 23 במאי 2007

To Tomer,when you say Stern destroyed the playoff it is really saying "i wish Phoenix was in the west finals",do you think that Stern had an interest that Nash and his gang would be out?if anything he would want "boring Spurs" to lose the series,it was an unfortunate case of Phoenix learning the hard way to follow the rules.By the way i don't think Spurs are boring,i always liked them,Popovitz was the first coach to build a squad around non american players as a policy,he runs the team beutifully and should get credit for Duncan's developement as well as Manu and Parker,it is shallow to judge how interesting the playoffs are because teams from "small markets" go to the finals,rating isn't everything,wouldn't it be interesting if Naharia or Afula would win the Israeli championship from time to time,this is the beauty of the draft system and the importance of good coaching,it is proven year after year that superstars and "walkng highlight reels" don't win titles,it took Jordan a few years to realize it and he needed Phil Jackson,teams like Detroit and San Antonio have been doing it with smart team basketball,i don't thing that it's boring at all,i love watching Phoenix during the season but somehow you know that they will fail in the playoff,same goes for Dallas and Warriors off course,the last team that played showtime was Magic's Lakers but they had Karim and Reily to balance it out when they needed to play a halfcourt game,to sum it up to the person that said that he finds basketball boring-all sports are basically a variation of a limied number of situations,if you watch thousand of game you will get bored sometimes,the beauty is in the little things,the mind games and the personalities involved…

מוטי 23 במאי 2007

לגבי שחקנים שעברו מענף אחד לאחר, אני אוסיף גם את מנוט בול (זוכרים?) הסודני, שלדעתי נחשב עד היום כשחקן הגבוה בתולדות הליגה.
הוא החל דרכו כשוער בכדורגל דווקא.
לגבי שכרון הכוח של דיוויד שטרן.
יש היגיון מאחורי החוק הזה והוא לא קשור לשכרון כוח.
החוק הוא הרתעתי.
הוא נועד למנוע קטטות המוניות על המגרש.
האם זה חוק שבסיסו תדמיתי?
בהחלט. האם זה הופך אותו לחוק לא טוב או אפילו מיותר?
אני חושב שלא.
אני מסיר את הכובע בפני דיוויד שטרן שאצלו חוק זה חוק ואין חוכמות ולא משנה איך קוראים לשחקן או מה ההשלכות.
הלוואי ואצלנו היו מישמים חוקים בכזו נחישות. זה היה חוסך כמה פרשיות מביכות.
ובלי קשר לרמה של הפלייאוף, אני חייב להגיד שהעובדה שקרה מה שקרה בין פיניקס לסן אנטוניו, איכשהו הכניסה צבע מבחינתי.
אני אוהב את המשחק אבל קשה להגיד שהיתה לי איזו פייבורטית ברורה.
אבל עכשיו יש קבוצה שאני מייחל לה שתיכשל וזה כבר מוסיף קצת טעם לצפייה בפלייאוף.

legal alien 24 במאי 2007

לתומר – ההשוואה לא היתה בין גאטוסו (מהיום אלוף אירופה) לדאנקן. באמת שאין דמיון רב בין השניים…הזכרתי את הטור של רונן עליו כדוגמה נוספת לכתיבה שמאירה היבטים אסתטיים ואחרים של ענפי ספורט שונים באופן שנדיר למצוא במקומות אחרים (בטח לא בעברית).
כנראה זה מה שקורה שאני מנסה להחמיא למישהו – בסוף יוצא לי לא ברור…

תומר 24 במאי 2007

לגילעד-כבר כמה שנים שפלייאוף הNBA פחות ופחות מעניין,וחוץ מזה אני לא מאוכזב מזה שפיניקס לא בגמר כי היא קבוצה טובה יותר והכדורסל שלה יפה יותר,אני מאוכזב מזה שסן אנטוניו הגיעה לגמר באמצעים לא ספורטיביים,הניצחון על פיניקס הוא ניצחון עם כוכבית,במשחק הראשון נאש שבר את האף(אבל את זה עזוב,זה קרה בטעות וזה חלק ספורטיבי מהמשחק)וההרחקה כמובן.עכשיו אני לא יודע מה הם המניעים של סטרן,לא אמרתי שהוא תכנן את זה שהספרס יגיעו לגמר למרות שאם טוני פארקר ישים לאווה לנגווריה טבעת של אליפות זה בטח יוסיף לרייטינג.

YB 27 במאי 2007

דורפן, אתה לא חושב שהנהלת ה-NBA ראויה לקרדיט על המוצר האיכותי שהיא שמה על המגרש ושינויי החוקה שהפכו את המשחק לאטרקטיבי ופלואידי יותר בעקבות משבר שנות ה- 90.
אני סבור שדייויד שטרן מנהל מבריק וכמעט כל חוק שנחקק תחת הנהגתו הוא הגיוני. יחד עם זאת, ברור שהרחקת סטודמאייר גרמה לעוול ואולי אפילו מנע מפיניקס לזכות באליפות.
כמעט כל המשחקים

רונן דורפן 27 במאי 2007

YB יקירי.
ראויים לקרדיט על הרבה דברים. אבל ההתעקשות של הליגה לנהל את המשמעת ברמת הנהלת הליגה היא לא דמוקרטית ולא ספורטיבית.

YB 27 במאי 2007

אם אתה סבור שלשחקנים צריכה להיות השפעה כלשהי על אכיפת המשמעת אז אני חושב שאתה צודק. יחד עם זאת, הליגה אינה יישות דמוקרטית והשחקנים הם עובדים, שזכאים אמנם לזכויות והשפעה, אבל הם לא בעלי הבית של היישות הזו, שהיא עסק פרטי אחרי הכל.

Comments closed