אנקדוטה על חינוך יהודי-הונגרי נוקשה

הייתה לי אתמול חוויה מאד מיוחדת. צפיתי בגמר האירופי ביחד עם אטילה מאנדי. בנו של גיולה מאנדי, שהיה מאמן נבחרת הפלא ההונגרית בשנות החמישים (ואחר כך גם היה מאמן נבחרת ישראל במשך כמה שנים). מאנדי האב היה גם כדורגלן נבחרת הונגריה במשך 13 שנים, זכה בתשע אליפויות ונחשב לאחד מגדולי השחקנים ההונגרים לפני המלחמה. הוא כונה בהונגריה "אמן המקום והזמן" בזכות התזמון שלו, הן בתיקולים והן בתנועה לעזרת ההתקפה מעמדת מגן ימני, תחום בו בהחלט היה חדשן. מלבד מאמן מיתולוגי יכול להיות שמאנדי היה הכדורגלן היהודי הטוב בהיסטוריה, כי כדורגלנים יהודים משמעותיים די נעלמו לאחר השואה. אני חושב מדי פעם שצריך לערוך דיון מסודר בנושא.

ישבנו בערך ארבע שעות ושמעתי סיפורים על הגדולים. הוא בכלל לא שבוי בנוסטלגיה. הוא יודע למשל שמהשחקנים על המסך כנראה רק קאקה הוא ברמה הטכנית של השחקנים הממש גדולים שראה ולעתים הכיר אישית – אבל לא חושב שזה אומר שהכדורגל היום נסוג או פחות טוב ומעניין. הוא פשוט מסתגל לדרישות פיזיות חדשות.

הבן, שהוא היום מומחה גדול לפטנטים בתעשיות פטרו-כימיות, מספר לי גם על הקריירה שלו בכדורגל. הוא היה שחיין לא רע וניסה לשחק קצת בקבוצות הילדים של MTK. וכעבור כמה שבועות החליט האב לבוא לצפות בו משחק. האב, שראה כמה פושקשים וקוצ'ישים בימי חייו, צפה במשחק במשך כעשרים דקות ואז קרא לבן הצידה ואמר: "יש לנו שתי אפשרויות: או שאתה עוזב את הכדורגל או שאתה משנה את השם שלך. כי עם השם מאנדי לא משחקים כל כך גרוע".

השחיין (שלוקח את הפלייאוף בNBA)
חידון מספר 24 (מילאן)

18 Comments

מאיר 24 במאי 2007

אם מאנדי האב היה רואה את הגמר אתמול, הוא בטח היה אומר לבן שלו לחזור למגרשים. כי אם לג'יימי קראגר יש מקום בגמר הצ'מפיונס ליג, יש מקום לכולם.
אבל אני ממש לא מתלונן.
הלוואי שרפא בניטז וכל הפרשנים באנגליה ימשיכו לחשוב שקראגר הוא שחקן נפלא והוא יישאר בהרכב עוד הרבה שנים וליברפול תמשיך לספוג הרבה שערים מהטעויות המביכות שלו ולא לזכות בתארים.

גיא 24 במאי 2007

הצפיה במשחק אתמול הבהירה לי שוב מה שברור כבר מזמן.
פשוט צפוף מדי בימינו על מגרש הכדורגל.
הכדורגלנים חזקים, מהירים, גדולים ובעלי כושר גופני גבוה מאוד.
כל זה לא משאיר ל"פנטזיסטים" יותר מדי מרחב מחייה, וזו בדיוק הסיבה שלמאנדי ודומיו אין היום מקום בכדורגל ברמה הגבוהה.
יופחת מספר השחקנים בקבוצה ל 10, ויפה שעה אחת קודם.

דני 24 במאי 2007

"כדורגלנים יהודים משמעותיים די נעלמו לאחר השואה. אני חושב מדי פעם שצריך לערוך דיון מסודר בנושא."

כמה השערות:
1. כאילו, הרגו אותם, דה.
2. ספציפית יותר, הכדורגלנים היהודים צמחו במרכז אירופה, לא במקומות אחרים. יהדות מרכז אירופה כבר מזמן אינה קיימת.
3. הסבר סוציולוגי: שחקני כדורגל באים מקרב מעמד הפרולטריון העירוני. בעבר למרות שיהודים היו פחות פרולטרים מהגויים, הם היו הרבה יותר עירוניים, ויכלו לבלוט. בינתיים הגויים הפכו ליותר עירוניים, והיהודים עוד פחות פרולטרים.
4. הסבר סוציולוגי אחר: לחליפין, יכול להיות שבמרכז אירופה הכדורגל עדין לא היה ספורט המונים באמת ומשך פרולטרים יותר מאשר את המעמד הבינוני.

עוד שאלה היא האם יש קשר בין ירידת הכדורגלן היהודי המרכז-אירופי לירידת הכדורסלן היהודי-אמריקאי (פחות או יותר באותה תקופה – למשל החבר'ה האלה: http://en.wikipedia.org/wiki/Philadelphia_Sphas)

רונן דורפן 24 במאי 2007

לדני:
התכוונתי לדיון מי היו הטובים ביותר – ולא למה נעלמו…
אבל בכל זאת אתייחס להערתך:
1. הרגו כמובן שחקנים פוטנציאלים. והחריבו את יהדות מרכז אירופה. כל שחקן משמעותי בא מבודפשט, וינה ואולי כמה גרמנים.
2. כדורגל בוינה ובודפשט היה גם למעמד בינוני ובינוני-נמוך (המאנדי הזה סיפר שהסבא שלו היה חייט). אבל הוא היה בהחלט ספורט המונים וההצלחה של יהודים היא לא אזוטריה על רקע כדורגל חלש. הונגריה ואוסטריה היו בברור שתיים מארבע נבחרות הכדורגל החזקות של שנות העשרים באירופה. הרבה יותר חזקות מגרמניה. ובנבחרת הונגריה היו לא מעט משחקים בהם פתחו שישה או שבעה יהודים בהרכב.

לירידת הכדורסלן היהודי האמריקאי אני חושב שהסיבות שונות.
1. כניסת שחקנים שחורים בשנות החמישים וירידה מהירה מאד במספר הלבנים בכלל.
2. שיפור סוציו-אקונומי מהיר אצל היהודים באמריקה.

ייתכן שאם לא הייתה שואה זה היה קורה גם בוינה ובודפשט – כי כבר בשנות השלושים התמעטו קצת השחקנים היהודים (בגמר העולמי של 1938 היה רק יהודי אחד בהרכב ההונגרי). מאנדי הבן הוא דוגמא:
הסבא חייט, האבא כדורגלן ברמה עולמית, הוא עשה כבר דוקטורט.

כתבנו בגרמניה 24 במאי 2007

לרונן ודני,

זו בדיוק הנקודה שלי – יהודים השתמשו בכדורגל כמנוף חברתי. מאז מחצית המאה ה19 הם התקדמו בכל ענף אפשרי, ועדיין לא התקבלו חברתית (מלבד בברלין דווקא ושם אכן לכדורגל היה משקל נמוך יחסית).
הרבה מתקני עולם יצאו מיהדות מרכז אירופה, כולל גרמניה. וחלק לקחו את כיוון הכדורגל כדי להמשיך להשתפר חברתית.

בייחוד בהונגריה הנקודה הזאת בולטת, גוטמן (בנו של מורי ריקוד), ומאנדי בן החייט הן דוגמאות קלאסיות.

מה שהיה, רצחו הנאצים. בארץ, בארה"ב ובמקומות בהם שרדו היהודים כבר לא היווה הכדורגל מנוף חברתי משום סוג, וגם ליהודים היה אפעס פחות עניין בנושא

יהודים פרולטריים כמעט ולא היו אף פעם (מחוץ לארץ הקודש), ואתה צודק, דני, שגם הנוכרים הסתגלו לעירוניות, 1100 שנים אחרי שמלכי הקארולינגים הגרמני ייבאו יהודים לצפון אירופה המפגרת מאיטליה, כדי שיפתחו את הדבר החדש הזה שנקרא עיר.

עופר 24 במאי 2007

בלי קשר לתגובות, רק לכתבה. בצעירותי הייתי שופט כדורגל, ואבא שלי, כששאלתי אותו אם הוא יבוא לראות אותי שופט אמר לי שאני אעזוב, כי אם הוא יבוא, הוא רק יקלל אותי על כל הטעויות שאני עושה.

לון 24 במאי 2007

איזה ציפיות היו לאבא גיולה מהבן שלו, אפשר להבין כבר מהשם שנתן לו.
אני לא מכיר מספיק את יכולות ההכנה המנטאליות של מאנדי האב כמאמן, אבל כאב אין ספק שהיו לו יכולות חלשות.
הדבר הכי בסיסי לתת לילדים זה תשומת לב.
הדבר הבא הכי בסיסי זה תמיכה ופירגון.
מעניין איזה טיפול פסיכולוגי לקח הבן בבגרותו.

כן, היה גם משחק כדורגל באתונה. עובדה מצערת כמובן לאור ההתרחשות על הדשא.
אחד דברים שהכי דוחים אותי, זה ההתיישרות לפי התוצאה. לפי המנצח. חוסר אינטגריטי מובנה.
לא פלא שיורם ארבל לא ראה את חרפת בית שאן מול בית"ר, למרות שמוטי איווניר הסביר לו.
אתמול, הוא לא ראה שהקבוצה שדווקא ניסתה לשחק היתה ליברפול.
הקבוצה הצינית, שמיעטה להתקיף ויצרה יתרון מגול מקרי ושמרה עליו, היתה כמובן מילאן.
שגיא כהן איבד את האינטגריטי שלו לפני כמה שנים. יש לי השערה שזה קשור ליחסיו עם גרנט.
כידוע, הידרדרות מוסרית בתחום אחד, מובילה להידרדרות בתחומים נוספים.
אני לא אשכח לו איך ניסה למכור לקהל הצופים את שני התיקו בחצי הגמר ב- 2003 בין מילאן ואינטר ואח"כ מאה ועשרים דקות ה- 0-0 המכוער בין מילאן ויובה בגמר של אותה שנה. אתמול גם הוא לא ראה את ליברפול אלא רק את מילאן. עצוב.

בניטז הבריק אתמול עם הפתעה כשג'רארד שיחק מאחורי החלוץ הבודד קאוט. זה בלבל את ההגנה והקישור האחורי של מילאן.
אלא, שהתוצאה בסיום המחצית הראשונה היתה לרעת המחדש.

בכדורגל האיטלקי, למעט מקרים באמת נדירים, זה פשוט לא אתי להתקיף כשאתה מוביל. מותר רק לעשות התקפות מתפרצות.
אנצ'לוטי, הוא איטלקי שומר מסורת נאמן.
ברלוסקוני הקשקשן מדבר על כך שהוא רוצה מאמן שמשחק עם שני חלוצים. אלא, שכמו תמיד action speaks louder than words.
היו לו כבר כמה וכמה הזדמנויות להעיף את אנצ'לוטי והוא לא עושה את זה. לא שמעתי אותו אחרי הניצחון מבהיר לאנצ'לוטי שזו הפעם האחרונה שהוא עולה עם חלוץ בודד. על פיטורים אין מה לדבר כמובן. האיטלקים מכירים כבר את שקריו הגלויים. כמה חבל שנאלץ להמשיך לסבול את מילאן של אנצ'לוטי.

רונן דורפן 25 במאי 2007

לון… חשדתי שלא תאהב את הסיפור – ארכי-ליברל אוהב-דייויד-בקהאם שכמוך….
חוששני שאתה תוצר של החינוך המודרני במדינת ישראל פה המשפחה מתנהלת על פי "חוק רצון הילד וחרותו"….

מצד שני, טוב שכך….

יש לזה צדדים אחרים. בישראל המודרנית אין את המצויינות של יהדות מרכז אירופה. בודאי לא בספורט הפתטי שלנו.

בישראל ובעולם יש גם גם לא מעט הורים שלא ממש מבינים שהילד לא יהיה אלוף ווימבלדון/שחקן NBA/זמר מצליח גם אם ישקיעו בו המון כסף. ובשם האהבה לילדים שלהם ("אני לא דוחף אותו. הילד אוהב טניס") גורמים להם לא פחות נזק.

טיפול פסיכולוגי? האנשים הללו עברו את השואה במחסה של ואלנברג וניצלו ברגע האחרון מהוצאה להורג. התגובה של הבן? בזכות האבא הוא יודע ארבע שפות באופן מושלם בכדי שתמיד יכול לברוח…

 אגב, השם אטילה. הוא מסמל משהו אחר – ולאו דווקא כוח פיזי. הוא מעיד על משפחה יהודית הונגרית אסימילנטית. אולי אתה זוכר את הפוסט שכתבתי על אטילה פשטהאואר ליום השואה.

אבו יו יו 25 במאי 2007

לרונן
לא קשור להונגריה אבל:
כתבת פעם על ג'קי רובינסון שקיבל קריאות גזעניות באיצטדיוני הבייסבול השונים בארה"ב, עד ששחקן קבוצתו, שהיה דווקא גזען לא קטן, ניגש אליו, חיבק אותו, והחיבוק היה סמל לאחדות קבוצתית וכו'. אולי שווה להביא את הסיפור שוב (כדי שנוכל להיזכר) על רקע הגזענות שמראים שחקני הכדורגל שלנו (קורנפיין, אבוקסיס ושות,)ץ
תודה
אבו יו יו

רונן דורפן 25 במאי 2007

לאבו יו יו (זה השם שלך?)
הסיפור שאתה מתכוון אליו הוא כנראה זה: http://www.haaretz.co.il/hasite/pages/ShArtPE.jhtml?itemNo=539085&contrassID=2&subContrassID=8&sbSubContrassID=0

פי ווי ריז לא היה גזען. הוא בא ממדינת קנטקי הגזענית.

תומר 25 במאי 2007

לגבי גמר ליגת האלופות,אין ספק שהיה משחק חלש אבל בואו לא נצא מפרופורציות,סך הכל למשחק כזה ציפיתי לפני שנתיים,קיבלנו 3-3 בונוס.
בגלל המשחק ההוא הציפיות היו בשמיים ולכן האכזבה היא גדולה יותר,חוץ מזה לא היה חסר הרבה כדי שהיית מגדיר אותו כאחד הגמרים הגדולים,אם ליברפול היתה משווה בדקה ה90,לא צריך להפוך את המשחק הזה לדיון על מצב הכדורגל היום כי סך הכל בחצי הגמר ולפני כן היו משחקים נהדרים ובאמת שלא צריך לפרט.
תשובה ללון,אני מבין שאתה לא מחסידי הכדורגל האיטלקי,אוקיי,אבל לדעתי לגיטימי מאוד במשחק גמר אחרי שאתה כובש שער יתרון לנסות ולשמור עליו וזה לא שמילאן אוהבת לעשות את זה,היא פשוט יודעת לעשות את זה מצוין,אז מה היא לא תשתמש בכלי הנשק הכי חזק שיש לה?זה כמו שמנצ'סטר לא תשחק על רונאלדו(והיא משחק בעיקר על רונאלדו).
אז תגיד שזה לא כדורגל יפה,סורי,לדעתי לראות את מאלדיני מתמקם ואת גאטוסו סוגר זה לא פחות יפה מצ'יפ של רונאלדיניו.
משהו בנוגע לכדורגל האיטלקי,תגידו מה שתגידו,הוא מושחת,הוא אלים,הוא טקטי ויש בו לא מעט שלילי,אבל גם בשנה כזו קשה לכדורגל האיטלקי ,כשכולם מכתירים את אנגליה כNBA החדש של הכדורגל,התשוקה האיטלקית למשחק מביא לאיטליה גם את הגביע העולמי וגם את גביע האלופות.
להזכירך לון,זו הליגה שמסתמכת יותר מכל ליגה גדולה באירופה על שחקנים מקומיים,אם אני לא טועה ממוצע השערים בה גבוה מזה של הליגה האנגלית וזאת למרות שההגנות חזקות יותר,זו הליגה שנתנה לנו את המשחק בין אינטר למילאן שהיה אחד המשחקים היותר טובים של העונה(לא זוכר משחק כזה באנגלית השנה),זו ליגה שמתוכה יצאה רומא(כן,זו עם השביעיה)שמתעקשת לשחק כדורגל נהדר רק על הדשא,זו הליגה שבה מחויבות השחקנים לקבוצה היא מהגבוהות ביותר(טוטי,די קאניו,דל פיירו ונדבד).
בקיצור,לדעתי כדורגל זה עניין מאוד סובייקטיבי וכל אחד צריך ללכת עם מה שהוא אוהב ואני האחרון שינסה לשכנע מישהו לשנות את צורת החשיבה שלו על המשחק אבל אני מקווה שלון ואחרים יוכלו להבין מה אני ועוד רבים מוצאים בכדורגל האיטלקי שתרצו או לא תרצו,לקח את כל הקופה בשנה האחרונה.

עזי ד 25 במאי 2007

לון, אני לא יודע למה אתה מתפלא, יורם ארבל לא מבין דבר וחצי דבר בכדורגל, לא את הנבדל, לא את חוק שערי החוץ שלא לדבר על המשחק עצמו.
חוץ מזה זה היה אבי כהן – שחקן עבר גדול אבל פרשן גרוע – שהעיר אז על משחק השרוכים. מה שאומר הכל

אבו יו יו 25 במאי 2007

אכן כן. סיפור נהדר.
אבו יו יו הוא שמי בשבט הבורגנות של השרון.

לון 25 במאי 2007

רונן, לצערי המצויינות הישראלית, מראשית הציונות ועד ימינו מופנית אל היכולת הצבאית. כולנו מכירים את המונח: הטובים לטייס.
ביום שבו זה יוחלף ל – הטובים לטניס, זה יהיה היום בו מדינתנו תהיה מדינה ככל המדינות. לא יודע למה, יש לי תחושת בטן משונה שזה לא יקרה בשנים הקרובות….

תיארת היטב את "בשם האהבה לילד אני לא דוחף אותו זה הוא שרוצה". זה קורה דרך אגב עדיין גם במוזיקה קלאסית.

טוב, אני מבין שבלית ברירה, מי שיצטרך לעבור את הטיפול הפסיכולוגי הוא הנכד. בסוף מישהו עושה את זה, במוקדם או במאוחר…

לגבי השם, הוא בהחלט מעיד גם על מצב המשפחה, אבל היה בטוח שכל האבות שנתנו לבנם את השם הזה זכרו היטב את המקור.

עזי, אני לא מתפלא, אני פשוט רוצה שאנשים יבינו שזמנו של ארבל עבר. הגיע הזמן להעביר את שרביט השידור לדור הבא. אפשר גם בלי קולו של ארבל.

תומר, נושא שאני מקפיד בו הוא אינטגריטי. אתה נהנה מכדורגל איטלקי – נהדר. להגיד שמדובר בכדורגל התקפי זה אוקסימורון. למה אינטגריטי ? מפני שיושרה, לפחות אינטלקטואלית, אינה מאפשרת להביא את הדוגמאות הבודדות המתאימות לך ולהתעלם מכל אלפי הדוגמאות האחרות. אתה נהנה מהגנת קטנצ'ו יותר מהתקפה ברזילאית ? – אחלה, תיהנה. אבל אל תגיד לי שזה כדורגל התקפי. דרך אגב, זכותך המלאה גם ליהנות לראות טיח מתייבש על הקיר. נהדר. אפשר לראות בזה פואטיות מופלאה.
שים לב שאני לא מדבר על כישרון. אחד הדברים הכי מעצבנים אותי זה לראות שחקנים מוכשרים שמוגבלים ע"י אתוס ואתיקת המשחק של ארצם ושל המאמנים שלהם. ליוונים אין לי טענות על הדרך בה לקחו את אליפות אירופה. ממילאן, אם לא היתה איטלקית, הייתי מצפה למשחקים כמו זה שנתנה במילאנו במחצית הראשונה מול היונייטד. הם יכולים, הם פשוט לא רוצים. מילאן לא אוהבת את זה ? אנחנו חיים ביקומים מקבילים ידידי.
אני מאוד אוהב קולנוע איטלקי, אספרסו איטלקי ואופנה איטלקית. זה לא אומר שאני צריך גם לאהוב את שיטת הממשל האיטלקית, המאפיה האיטלקית או הכדורגל האיטלקי. כמובן אתה רשאי לאהוב את מי ומה שאתה רוצה. אני ברשותך אמשיך לאהוב את העדפותיי.

תודה רבה לאבו יו יו על תזכורת לכתבה נהדרת, אחת האהובות ביותר עלי של רונן ובכלל. סיפור אנושי נפלא.
(רונן, ביקשתי ממך פעמיים להעלות כתבות כאלה לבלוג והתעלמת. האם בגלל ענייני זכויות אסור לך להעלות כתבות כאלה לבלוג ?)

רונן דורפן 25 במאי 2007

לון, באופן כללי אני מסכים להערותיך לגבי הכדורגל האיטלקי. ותמיד היה מוזר לי האתוס האנטי-אסטטי במדינה שהיא כל כך אסטטית בתחומי החיים האחרים. אבל… כמה הערות:

1. הכדורגל האיטלקי הוא חשוב ליצירת הכדורגל המודרני. כי הוא שואל את השאלות הקשות. הכדורגל הקבוצות האירופי עבר שני מעגלים של "איטליה שואלת והולנד עונה". תחילה הקטנצ'יו של אינטר, כשאת הפתרון מייצר הטוטאל פוטבול. אחר כך האזורית הלוחצת של מילאן כשאת הפתרון הביאה אייאקס של ואן חאל. הקשיים שמערימים האיטלקים על הקבוצות ההתקפיות מחייבות את הקבוצות ההתקפיות לחדד את המשחק שלהן.

2. יש איזשהי מגמה של כדורגל יותר התקפי בקבוצות הקטנות והבינוניות באיטליה בשנים האחרונות. בעוד שהמגמה ההגנתית באנגליה מתחזקת. הסיבה לכך הם הסכמי השידור. באנגליה קבוצה קטנה רוצה לשרוד בתוך קלחת הכסף. באיטליה הקבוצות הקטנות משווקות את השידורים שלהן בעצמן וגילו שכמה גולים יכולים להביא צופים לטלוויזיה.

לגבי הכתבות, אכן, סיפור זכויות ואישורים. האמת שלא טיפלתי בזה

תומר 25 במאי 2007

לון,אני יכול לתת לך אלפי דוגמאות,אבל אתה כמובן תמיד תוכל לענות לי עם איזה בונקר מפורסם שאותו כולם זוכרים,תעקוב אחרי הליגה האיטלקית ותראה בעצמך,להזכירך ל0-0 בין יובה ומילאן בגמר קדם חצי גמר שבו יובה דרסה את ריאל מדריד ואני יכול לספר לך על המון משחקים מצוינים ורבי שערים איטלקים,מודה שההגנה היא החלק החזק הכדורגל האיטלקי וגם גאה בזה.
אגב אם יצא לך פעם לראות הגנה איטלקית עובדת לא מהטלויזיה אלא באיצטדיון ראוי ורצוי שמאחורי השער(כך אפשר לראות את הקבוצה פרוסה)אני מבטיח לך שלא תישאר אדיש.
כמו שאמרתי מקודם,אני האחרון שאתווכח איתך איזה כדורגל אתה צריך לאהוב(אני אישיתי מצליח להנות מכל הסגנונות)אבל בבקשה אל תזלזל במה שעושה לי את זה(לראות טיח מתייבש על הקיר)
לדורפן:בקשר לאתוס האנטי האסטתי,קראתי פעם דעה שהסיבה לכך הוא אורח החיים הקתולי שהיה ועדיין מקובל באיטליה,בשבילם שווה לסבול בחיים(משחק)בשביל לזכות בחיים בגן העדן(הניצחון),אישית אני לא מאמין בזה(גם ספרד מדינה קתולית)אבל זה הסבר נחמד וכמו שאמרת הקבוצות הקטנות(וגם רומא)מתחילות לשחק פתוח יותר ואגב יש כמה באיטליה שזו מסורת בשבילן,בכל אופן כדאי לזנוח את הדעות הקדומות ופשוט להנות מכדורגל טוב ואיכותי.

דותן 26 במאי 2007

אדם גדול מאנדי ומאמן ענק

לון 26 במאי 2007

רונן, מסכים עם שתי ההערות. לדעתי יש שאלות שחבל שנשאלו :) ויש שאלות עכשיו שחבל שנשאלות. עד שניתנות התשובות לוקח זמן ובינתיים חובבי הכדורגל הלא איטלקי סובלים.

תומר, ראשית מצטער אם חשת זלזול. זאת ממש לא היתה הכוונה. הכוונה היתה להמחיש את העובדה שיש אנשים שנהנים ממשהו שאותי באופן אישי משעמם מאוד. זה באמת עניין של טעם וזכותך לאהוב את זה.

אני עוקב אחרי הליגה האיטלקית מפני שכדורגל בליגות החזקות מעניין אותי. למגמה שציין רונן אני בהחלט מסכים. אולי יום יבוא וזה יקרה שוב גם בגדולות. להזכירך, במילאן של ואן באסטן חוליט ורייקארד זה קרה. סאקי של אותם ימים היה נועז ומסעיר. אני עדיין זוכר את הניצחון שלהם בליגה 3:7. תוצאה שהיתה גורמת לכל מאמן איטלקי נורמלי להתאבד, מפני שהקבוצה שלו ספגה שלושה שערים. אלה היו ימים קצרי מועד שלא שבו. (כן, ראיתי את ה- 3:4 בדרבי המילנזי. עזוב).

בנושא העקרוני, בדיון בין אנשים מבוגרים ובעלי אינטגריטי, אי אפשר לאחוז את החבל בשני קצותיו. מצד אחד אתה כותב: "מודה שההגנה היא החלק החזק בכדורגל האיטלקי" ומצד שני נאחז בדוגמאות שבהן קבוצות איטלקיות הבקיעו יותר מגול אחד כדי להראות שהן התקפיות. אם אתה מסכים לאתוס האנטי אסתטי, אתה לא יכול במקביל לטעון "אני יכול לתת לך אלפי דוגמאות". זה לא רציני.

כפי שתיארת יפה, אתה מאוד נהנה לראות את הפריסה ההגנתית ואתה נהנה יותר מתיקול הגנתי מאשר מהלך מבריק של רונלדיניו.
זה בסדר גמור. אבל שוב, אי אפשר באותה נשימה לומר שהכדורגל הזה הוא התקפי.
נתת דוגמה יפה להסבר למה הכדורגל האיטלקי הוא כזה – מפני שהוא גורם לסבל. להזכירך, הנאה וסבל הם שני עניינים מנוגדים.
אני מבין שאתה אישית לא סובל אלא נהנה מזה. הגיע הזמן להכיר בעובדה שרוב האנשים חושבים אחרת.

לצערי, כפי שקורה בהרבה דיונים ישראליים, אנשים מבלבלים בין אי הסכמה לדרך לבין אי הערכה.
אני מאוד מעריך את משחק ההגנה האיטלקי. אני פשוט לא אוהב אותו. אלה שני דברים שונים.

Comments closed