סמים, ההיסטוריה של הספורט, עונשים

ביורן ריס, רוכב אופניים דני, הודה שלשום שלקח סמים בדרך לניצחונו בטור דה פראנס ב-1996. ניצחון שבשעתו קטע את רצף הניצחונות של מיגל אינדורין. הנהלת הטור דה פראנס מיהרה להודיע לו להחזיר לה את החולצה הצהובה. צעד שאני מוצא אותו לא ראוי ולא נכון. לא מסיבות ספורטיביות, אלא דווקא בגלל הנסיון לנקות הענף מהסמים. עניין שכתבתי עליו משהו בסוף השבוע ב"הארץ" בהקשר לשימוע של פלויד לאנדיס.

אני אומר את הדברים הללו כי ריס הודה ולא נתפס. ואין פה חס וחלילה מוסר נוצרי. אני שונא את המוסר הנוצרי בכל נפשי. אבל את ההיסטוריה של הספורט בעשורים האחרונים בלתי אפשרי לתקן. ולמרבה הצער חלק גדול מההיסטוריה הזו ראוי להיות בפח. והתועלת היחידה להודאה כזו של ריס היא בנסיון להבין את תופעת הסמים ולהילחם בה.

עונש מהותי הוא חסר ערך אחרי עשור. הציבור בעצמו כבר לא רואה בביורן ריס גיבור ספורטיבי מרגע שהודה. לקיחת החולצה הצהובה היא פאתוס מיותר. הייתי מציע למארגני הטור דה פראנס לבקש מריס את החולצה הצהובה אחרי שיהיו משוכנעים שכל רוכב מנצח מאז 1967, כשטומי סימפסון התייבש למוות בגלל שימוש בסמים בטיפוס למון וונטו, לא השתמש בסמים משפרי יכולת. רק בימים האחרונים הודו כמה רוכבים, למרות שלא היו ביניהם זוכי טור דה פראנס, כי לקחו סמים באופן קבוע במהלך הקריירה שלהם. מארגני הטור יכולים גם לעשות דבר נוסף: לבדוק אם הטור לא הפך לקצת קשה מדי.

*

אבל מה עושים עם כל תוצאות הספורט ההיסטוריות שהושגו בזכות סמים? למשל כמעט כל טבלת שיאי העולם לנשים באתלטיקה, שלא עברה שיפור משמעותי כלשהו מאז שנות השמונים. או למשל שיא ההום ראנס המתקרב של בארי בונדס. הרי גם אם הציבור מזלזל היום בתוצאות הללו ולא רואה בהן שיאים אמיתיים, התוצאות הללו כן קבעו תוצאות של משחקים ותחרויות וכן הכריעו אליפויות.

וזה מכניס אותנו לאזור אפור מאד של יחסיות. האם העובדה, למשל,  שרבות מהמתחרות של השחייניות המזרח גרמניות, או של פלורנס גריפית' ג'ויינר או שחקני בייסבול אחרים בתקופתו של בארי בונדס, לקחו סמים, נותנת איזשהי לגיטימציה מוסרית או לפחות לגיטימציה ספורטיבית ללתארים? אני שומע למשל שבחודשים האחרונים מתחילה מגמה של איזשהי סלחנות כלפי בונדס בגלל התחושה ששימוש בסמים הייתה תופעה כל כך כללית בבייסבול בעשור וחצי האחרונים.

האמת, קשה אפילו לעשות אבחנה בין לגיטימציה מוסרית לספורטיבית במקרה הזה. הרבה מספורטאיות מזרח גרמניה דווקא נמצאות בעמדה מוסרית טובה יותר מביורן ריס או בארי בונדס. למה? כי הן סוממו בצעירותן שלא בידיעתן באווירה של משטר דיקטטורי בו לא ניתן להתנגד מעשית לרשויות. ואם להשתמש בעקרון מהחוק הפלילי: לא היה אצלן את היסוד הנפשי ברמאות. הן גם לא עשו מזה כסף והיום רבות מהן סובלות מנזקים גופניים ונפשיים קשים. מבחינה מוסרית היחס המרכזי כלפיהן צריך להיות אמפטיה. מבחינה מוסרית או פלילית הן ראויות לאליפויות שלהן יותר מכדורגלן שצולל במודע בכדי לקבל פנדל במשחק הגמר.

אבל מצד שני בתחרויות בהן הן רצו או שחו או חתרו היו בודאי כמה ספורטאיות מוכשרות וחרוצות שהשקיעו מאמצים של שנים וכתוצאה מהסמים הללו לא זכו באליפויות אולימפיות. אז עם כל הסימפטיה לסבלן של המזרח גרמניות את התוצאות הללו ראוי היה אולי לא להחשיב מבחינה ספורטיבית. ואם היה רוכב אחד נקי בטור דה פראנס של 1996 מן הסתם הוא הראוי מוסרית להחשב המנצח.

אבל האמת, גם אם נגלה את אותם רוכבים צדיקים, ייתכן שיותר מדי חשיבות ספורטיבית לא תהיה לניצחון הזה. אולי הרוכב הנקי הטוב ביותר סיים שעה אחרי ביורן ריס? אולי היו בכל הטור רק עשרה רוכבים נקיים ומרגע שהם לא מודעים זה לזה, ומתחרים בטעות ברוכבים "המלוכלכים" אין שום ערך לתחרות כולה? וזו העובדה המצערת לגבי הטור דה פראנס וארועים משמעותיים אחרים כתחרויות ספורטיביות בעשורים האחרונים: אין לנו מושג מה הערך של התחרות.

בעצם יש לנו מושג. הוא כנראה גבוה מערכן של התחרויות של העתיד. עם הסמום הגנטי שלא ניתן לחשוף אותו או האוהלים המיוחדים שיש עכשיו, שאם ישנים בהם קמים עם יותר כדוריות אדומות בדם.

*

על הנושאים הללו אפשר לכתוב כמובן מספר ספרים. אני אסתפק פה בשתי מסקנות.

המסקנה הראשונה היא אישית. ענפי ספורט שבמרכזם יכולת פיזית קיצונית פחות מעניינים אותי היום. אני יודע שגם כדורגלנים וכדורסלנים וטניסאים לוקחים סמים, אבל אני בספק אם בענפים כאלו סמים הם עניין כל כך מכריע. לגבי האתלטיקה והשחייה אני פשוט פסימי. אני מאמין בזה פחות ופחות. זה חבל לי. הייתי פעם אוהב אתלטיקה בנשמתי. אני עדיין אוהב את הריצות הארוכות, אבל זה לא אותו דבר. אני מעדיף ענפים שיש בהם מרכיבים של טקטיקה ומזל וקבוצתיות ולא רק מהירות וכוח.

המסקנה השניה היא בדרכי המאבק בסמים בספורט. אני חושב שהמאבק הזה צריך להפסיק להתרכז בספורטאים. גם מפתחי הסמים והיצרנים לא ממש יכולים להיות הכתובת. הרבה מייצור הסמים נעשה למטרות רפואיות לגיטימיות. לאחרונה קראתי ב"ניו יורק טיימס" כי הגוף שמשקיע הכי הרבה משאבים בעולם בפיתוח סמים משפרי יכולת הוא צבא ארצות הברית. וזה כידוע ארגון שרק שלום ודמוקרטיה מעניינים אותו ושלא ממש כדאי להפריע לו בפעילות.

הספורטאים מצד שני לא נקיים אבל הם דומים למשתמשי סמים בחברה הרגילה. צריך להבין את הסיטואציה. אין כאן מצב של אדם מהרחוב שמחליט להתחיל להתאמן בריצה ובמקביל לוקח סמים שתוך מספר שבועות גורמים לו לרוץ 400 מטרים בפחות מ-45 שניות. מדובר לרוב בספורטאים שהשקיעו מאמצים עצומים בספורט ומגיעים לנקודה קריטית בקריירה. האפשרות שמאמצים של שנים יסתכמו בכך שלא ייסעו לאולימפיאדה או ירכבו בתחרויות אופניים אלמוניות או יסיימו קריירת פוטבול במכללה ויילכו ללשכת העבודה. הפיתוי לסמים נכנס לחייו של הספורטאי בשלב קריטי בקריירה שלו והפער הכספי בין הצלחה וכשלון גדול מכל תחום בחיים כמעט. אין עוד תחום כמו ספורט בו המצטיין בתחום שלו הוא מליונר ולעומת זאת שחיין ה-100 פרפר העשרים הכי טוב בעולם הוא אולי אוסטרלי או אמריקאי שאפילו לא מתפרנס באופן סביר מהשחייה. אני לא בא להצדיק ספורטאים שלוקחים סמים אבל מבין היטב שהם עושים זאת תחת לחץ מאד מאד גדול.

ולכן צריך לראות מי נותן את הסמים. הבעיה העיקרית לטעמי בהודאה של בריאן ריס היא שהוא טוען שקנה את הסם בעצמו. וייתכן מאד שהוא מגונן פה על קבוצה או על רופא או על ספק. אני לעומת זאת חושב שכשספורטאי נתפס במשחקים האולימפים צריך להעניש את כל המשלחת שלו. ואם מדינה מסויימת נתפסת כמה פעמים בארועי ספורט בינלאומיים שיעיפו אותה הביתה מכל התחרויות לכמה שנים. לא בגלל שכולם אשמים. אלא משום שבמצב כזה משלחות לא ישלחו ספורטאי למגרש או למסלול לפני שבדקו אותו עשר פעמים.

ובמקביל צריך לתת הקלה משמעותית מאד בעונשים של ספורטאים אם יפלילו את מי שנתן להם סמים. ולסיום צריך להתנות את ההשתתפות במשחקים האולימפיים בכך שמדינות יעבירו בפרלמנטים שלהן חוקים לפיהם אספקת סמים אסורים לספורטאים היא עבירה פלילית.

וכך, למשל,  יעיפו יום אחד משלחת ממדינה אירופית או אזור דמוקרטי אחר של העולם מהמשחקים. ואז יעשו במדינה הזו שם חקירה אמיתית לסיבות ולגורמים לפשלה האיומה הזו. ומי שנתן את הסמים לספורטאים שנתפסו יילך לכלא. ואם היה שם ארגון, הארגון הזה יחטוף תביעה אזרחית אסטרונומית על הנזקים הכספיים. הסמים לא ייעלמו מספורט. אבל הם יפחתו בשיעור עצום. ולכל הגורמים המסחריים והפוליטים, שעכשיו די אדישים לכך אם איזה משוכן או  משקולן נפסל, יהיה אכפת מאד.  ותתפלאו כמה הרבה הם יצליחו להשיג אם זה יהיה קשור לכיס או למוניטין הציבורי של הגורמים הללו.

רשויות הספורט עשו עד היום הקבלה לא נכונה למאבק בסמים בחיים "האמיתיים". הם עשו הקבלה מוסרית ונכשלו כמה פעמים כשפסלו ספורטאים בגלל שימוש בסמים שלא קשורים לספורט, כמו מריחואנה למשל. זוהי שטות בלי קשר לעמדה שלי בעד אפשרות שימוש בסמים קלים. כי לא פוסלים ספורטאי בגלל עבירת מס הכנסה, או עבירת תנועה ואפילו עבירות של אלימות, ולכן אין גם סיבה לפסול על מריחואנה או על אקסטזי. השיעור האמיתי שצריך ללמוד מעולם המאבק הכללי בסמים הוא אחר. שהפושעים הגדולים הם לא המשתמשים אלא הסוחרים.

חידון מספר 24 (מילאן)
פני הדור (או פני הכלב)

40 Comments

גיל 26 במאי 2007

מעניין מאוד, כרגיל.

כמה הערות:

לדעתי צריך לעשות מה שעשו, להבדיל, בדרום אפריקה עם וועדות הפיוס והצדק. להכריז על חסינות כוללת למי שיודה שהשתמש בסמים ויספר על על התעשייה שסביבה.

איך יתכן שבשחייה כמעט ולא מוצאים משתמשים בסמים? האם זה בגלל שהבדיקות שם פחות מחמירות? דווקא בשחייה יש המון שיאי עולם בשנים האחרונות, אבל אפשר לייחס את זה לשיפורים באימונים ושיפורים טכניים לא?

האם אמסטרונג השתמש בסמים? לדעתי האישית הוא בחזקת חף מפשע כרגע למרות כל הרעש סביבו. אולי הוא השתמש בצעירותו אבל אני קצת מתקשה להאמין שמרגע שהוא זכה בטור הוא השתמש. הוא היה הספורטאי שנבדק הכי הרבה פעמים במהלך הקריירה שלו ולא מצאו כלום. אולי זו נאיביות אבל אני מאוד אתאכזב אם יוכיחו שהוא השתמש בסמים.

אני מסכים עם הרעיון שצריך להילחם לא בספורטאים עצמם אלא בכל התעשייה מסביבם. עם כל השערורייה של באלקו, זה מה שמנסים לעשות בשנים האחרונות לא?

לון 26 במאי 2007

רונן, ראשית אני שמח שחזרת לכתוב ב"הארץ". לא מכיר את נסיבות העזיבה והחזרה אבל מישהו שם לקח החלטה חכמה.

זו כתבה שמעלה כמה נקודות בנושא. כפי שכתבת אפשר להקדיש לכך הרבה יותר.
עולות כאן שאלות מנושאים שונים: אתיקה, יחסיות, מניעים, אכיפה, מניעה, הענשה וכו'.

לטור דה פראנס אין ברירה אלא לבקש את החולצה הצהובה. אחרת יואשם כמי שמקבל את השימוש בסמים.
הפתרון שאתה מציע הוא טוב ורצוי, אבל כרגע לא יבוצע. לכן אין להם ברירה.
זה עצוב, מפני שבשנה שעברה,אחרי שבאסו, אולריך ועוד חבורה שלמה הורחקו מהטור, קיוויתי שזה יהיה טור נקי מסמים. הרכיבה של לאנדיס באותו יום נראתה באמת לא אנושית, במיוחד לאור התנהלותו במרוץ בכלל. מבחינתי האישית הטור גמור. כל עוד לא יעשו משהו רציני באמת כדי לנקות אותו, כל מתחרה, וודאי כל זוכה, חשוד בעיניי.
כך גם שחייה ואתלטיקה, למעט אולי, הריצות הארוכות.

יחסיות: הספורטאיות המזרח גרמניות ידעו משלב מסויים שהן לוקחות חומר שאינו טבעי ושנועד לסייע להן. הן לא ידעו מה זה עושה, אבל ידעו שזה לא טבעי. אסור לשכוח כמובן שהעדויות שלהן מאוד סובייקטיביות ונוח להן להכחיש הכל. בהשוואה לריס או בונדס הן פחות גרועות, זה לא הופך אותן לצדיקות ותמימות.

הספורטאים המסוממים אינם דומים לצרכני סמים רגילים. יש להם רווח בהתמודדות מול אחרים. הם מרוויחים משהו באופן לא הגון. הם פוגעים באחרים. הם שוללים מאחרים משהו שמגיע להם ביושר. לעומתם, צרכן הסמים הרגיל מזיק רק לעצמו (אלא אם כן הוא הופך לפושע כדי להשיג כסף לסם, אבל זה כבר עניין אחר).

בנוסף, אני חושב שההתייחסות שלך לספורטאי הסמים מעט תמימה. הם מתחילים הרבה יותר מוקדם מאשר כשרגע מכריע בקריירה עומד לפניהם. לפני כמש עשרה שנים סיפר לי חבר שהתאמן בחדר כושר, שכל הקבועים שם לקחו סטרואידים כדי לבנות שרירים. הם לא התחרו בשום תחרות. להזכירך, הלחץ מתחיל בגיל מאוד צעיר, כשהם ילדים. אם לא תהיה מצטיין כילד, לא תתקבל לכיתת ספורטאים מחוננים או לא תקבל מלגת ספורט וכו'. כל הילדים המתחרים, לפחות בחמש עשרה – עשרים השנים האחרונות, מודעים לשימוש בסמים בספורט. הם גם מודעים מגיל קטן לתהילה ולעושר המופקים מהצלחה בספורט. רמת המוסר והעכבות של כל ילד ונער, פחותה בהרבה משל מבוגר. אחרי שמתחילים, כבר קשה מאוד להפסיק.

אתה צודק שהכי גרועים הם הסוחרים. העניין הוא שלאף אחד כרגע לא באמת אכפת. צריך שתהיה פגיעה תדמיתית וכלכלית קשה בענף או בתחום כדי שיעשה משהו רציני.

לדעתי צריך לפעול בכמה מישורים במקביל.
ראשית לפעול לחינוך, בדיקה וענישה חמורה ביותר כבר מילדות ונוער.
צריך כמובן להשקיע הרבה יותר מאמץ, כסף ואנרגיה במאבק.
צריך לתת ענישה חמורה בהרבה. גם לספורטאים. לא יכול להיות למשל, שטניסאי יורחק לשנה או שנתיים ויוכל לחזור לשחק רגיל. הענישה חייבת להיות לכל החיים. צריך ליצור אפקט של טאבו. לא לוקחים סמים בספורט, כמו שלא רוצחים. עברת על החוק, תקבל עונש לכל החיים. (ענישה כמו שאתה מציע, לפגוע במשלחת שלמה, תפגע בחפים מפשע. משהו שאסור לעולם שיקרה. זו לא אשמת המתאבק האומלל שהמדינה שלו לא בדקה מספיק טוב את השחיין המסומם).
צריך להימנע מלצפות בספורט מסומם. (כן, זה קשה…)
צריך לפגוע תדמיתית וכלכלית בנותני חסות לאירועים מסוממים ולספורטאים מסוממים.
כשיהיו הרבה פחות צופים ופחות ספונסרים, אז יאלצו לפעול בנושא. אם למשל, אנשים יגידו שהם מחרימים מוצרים של נותני חסות לטור דה פראנס והמאזנים יאשרו זאת, אז תהיה תזוזה.

לצערי, הדיון הזה הוא עקר. כרגע שום דבר רציני לא יעשה. כרגע הפגיעה קטנה מאוד ביחס להוצאות הנדרשות כדי למנוע.

דקדוק: איזושהי, איזשהו – לא איזשהי.

רונן דורפן 26 במאי 2007

בשחיה ייתכן מאד שאנחנו לא נמצאים קרוב לקצה היכולת האנושית – להבדיל מריצה למשל.
איך אני קובע זאת: על פי שני פפרמטרים.
ראשית, השחייה היא לא תנועה טבעית לבני אדם. ולכן שיפורים טכניים, וגם שיפורים שקשורים ללטכנולוגיה של הבריכה אפשריים.
שנית, זה עדיין לא ספורט שמקבץ אליו את מיטב הכשרונות ההגופניים – משום שהוא עדיין זמין בעיקר לספורטאי מדינות מפותחות יחסית עם תשתית בריכות שחייה.

רונן דורפן 26 במאי 2007

לון. הברירה היחידה של הטור היא להשאיר את הטור ללא מנצח לאותה שנה. המסיים שני, אולריך, נתפס מאז על סמים. העובדה היא שאיש לא ביקש מהמזרח גרמניות את המדליות.
אגב, אינני כותב באופן קבוע בהארץ, רק כפרי לאנס. ולא היו שום "נסיבות" לעזיבתי… פשוט עברתי לחיות בחוץ לארץ.

מאיר 26 במאי 2007

סליחה על הסטייה מהנושא, וסליחה כפולה על הסטייה לנושא שאתה לא מחבב, אבל:
– פביו קאפלו הודה שטעה.
– סטיב מקלארן הודה שטעה
– עכשיו העולם עוצר את נשימתו במתח: האם גם רונן דורפן יודה שטעה בעניין בקהאם?

אמיר ליברמן 26 במאי 2007

סיפורים כמו של בן ג'ונסון וריצת 100 מ' בסיאול, או של פלויד לאנדיס והטור דה פראנס בשנה שעברה, פוגעים בכל מעריצי הספורט באשר הם, כי הם גוזלים מאיתנו את התמימות – בכל פעם שנשבר שיא מדהים, או מושג הישג נדיר בעשרים שנים האחרונות, ישר מופיעה לידו כוכבית – אולי גם כאן יש שימוש בתכשירים אסורים?

דבר נוסף – תראה מי מארחת את האולימפיאדה הבאה – סין. אם תבדוק ב 15 השנים האחרונות, תגלה שחלק גדול מאוד שהספורטאים והספורטאיות שנתפסו על שימוש בחומרים אסורים, הם סינים. הוועד האולימפי הבינלאומי, בתור תגובה, היה צריך להעניש את סין ולמנוע ממנה לארח את האולימפיאדה

רונן דורפן 26 במאי 2007

למאיר, כתבתי על בקהאם שני דברים:

1. שהדרך של הכדורגל בארצות הברית להתקדם היא לא על ידי החתמת שחקן כדורגל על חוזה לפיו ירוויח יותר מהליגה כולה.

2. ששחקן שמקבל חוזה כל כך גבוה (בהנחה והסכום של 50 מליון דולר הוא נכון) כדאי שיעבור מיד לקבוצתו החדשה. בקהאם אכן התאמץ מאד עבור ריאל מדריד בתקופה הזו, כפי שהוא מתאמץ תמיד, אבל עדיין אני חושב שאם הסכום הוא נכון ראוי היה שיעבור מיד.

לשני אלו אין קשר לזימון לנבחרת אנגליה.

יחד עם זאת, אני מודע שאנחנו חיים בתקופה בה אם מישהו מצליח לעשות המון כסף מכדורגל, אז הכי חשוב זה לפרגן. ולהדגיש שכל מעשה שהוא עושה זו התגלמות המקצוענות. אז אני מפרגן..

רונן דורפן 26 במאי 2007

לאמיר: אני חושש שמינוי דיפלומט לראש הסוכנות למלחמה בסמים, במקום דיק פאונד הלוחמני, נועד בכדי להעביר את האולימפיאדה בבייג'ינג בלי סקנדלים מיותרים. כמו סיפור האצן היווני שהביך את מארגני אולימפיאדת אתונה

יותם מ 26 במאי 2007

כמה הערות:

בנוסף לריס הודו גם אריק זאבל-רוכב פעיל ומגדולי המאיצים אי פעם וארבעה רוכבי עבר נוספים מקבוצת טלקום. כמו ריס, שניים מהם מנהלי קבוצות בכירות בסבב המקצועי.

בימים האחרונים הודיע כריסטיאן פרודהום, מנהל הטור, שכמו שבכדורגל האחריות לכישלון היא בעיקר של המאמן-מנג'ר-מנהל, כך צריך להיות גם באופניים. אי אפשר להפיל את כל התיק על הרוכבים.
רבים מהם "ממלאים הוראות" של ממנהלי הקבוצות והרופאים, לוקחים חומרים בלי לדעת מהם.

לפני אולימפיאדת טורינו עורר גולש הסקי האלפיני, האמריקאי הפרובוקטיבי, בודי מילר שערורייה כשהכריז שאין לו בעיה עם ספורטאים שמשתמשים בחומרים כדוגמת הEPO. לדבריו הספורט המקצועי במאה ה-21 הפך כל כך אי שוויוני שהוא אינו רואה הבדל בין ספורטאי שעומדים לרשותו מיטב הציוד והמאמנים, כזה הנהנה מתמיכה כספית מסיווית, לעומת ספורטאי שלוקח חומרים הנחשבים אסורים. לגבי הEPO אמר מילר שבענף כמו שלו, בו הגולש חייב לקחת החלטות במהירויות של למעלה ממאה קמ"ש, הEPO יכול רק לעזור. כמובן שכמעט והעלו את מילר על המוקד.
נשאלת שאלה: מה בדבר לגיטמציה של חומרים שנחשבים היום אסורים(EPO טסטוסטורונים וכו')?

לגבי ענף האופניים בכלל: שנה שעברה ערכה התאחדות האופניים הבינלאומית, WADA וההתאחדויות המקומיות למעלה מ18,000 בדיקות סמים!!!! כמעט פי שנים מהענף שמדורג במקום השני-אתלטיקה-והרבה יותר מהענפים הקבוצתיים.
האופניים הוא חוד החנית במלחמה נגד השימוש בסמים. לכן גם מספר השערוריות והגילויים הרב.

בנימה אישית:

1.חבל שאתה ממעט לעקוב אחרי תחרויות האופניים, במיוחד עכשיו כשאין "פטרון" לדבוקה. מספיק להביט בג'ירו כדי לראות שגם בצל כל הפרשיות ולמרות שהמרוצים והתחרויות הם היום כינור שני לפרשיות והסקנדלים, הענף חי ובועט ומושך מאות אלפי צופים. רק אתמול, יום שבת, היה שלב מדהים: טקטיקות, שיתופי פעולה בין קבוצות יריבות ורוכבים יריבים.
2. הייתי בלונדון ונהניתי עד אין קץ. אני ממליץ ללכת לראות את סרטו התיעודי של ג'וליאן טמפל על חייו ויצירתו של מנהיג להקת הקלאש, ג'ו סטראמר.

אם הבלוג אינו במה להערות אישיות-התנצלותי.

צביקה 27 במאי 2007

לפחות לגבי שיאי האתלטיקה שהשיגו המזרח גרמניות (או שמא יש לומר מזרח גרמנים?), אני בדעה שצריך פשוט למחוק אותם ולתת לאתלטים של היום לקבוע מה שיקבעו. לקחת מדליות (וחולצות צהובות) בחזרה זה אקט סמלי חינוכי ממדרגה ראשונה, ועליו בטח לא הייתי מוותר בשום אופן.

הנימוק שמודה ועוזב ירוחם, או שכמו בדרום אפריקה, הדרך ל"פיוס" ו"שלום" עוברת בחנינה גורפת, נראה לי תבוסתני קצת. האנשים האלה פגעו בכל מה שקדוש לספורט תחרותי. שילכו לעזאזל.

לגבי הטיעון שיש לרדוף את היצרנים והסוחרים: הוא מזכיר לי את הדרישה של חברות התקליטים להוציא מחוץ לחוק את ה"דאבל קאסט". לסמים האלה יש גם שימושים חוקיים לחלוטין, בצבא וגם ברפואה.

מאיר 27 במאי 2007

אז דורפן לא הודה…
אם הבנתי נכון, אתה טוען שקאפלו מפרגן עכשיו לבקהאם בגלל הכסף ולא בדיוק הכדורגל.
ואתה טוען שמקלארן מפרגן עכשיו לבקהאם בגלל הכסף ולא בגלל הכדורגל.
זה לא קצת ההפך? בגלל הכסף הם (ורבים אחרים) אוטומטית לא פרגנו לו. ובגלל הכדורגל, יש כאלה שחוזרים בהם עכשיו.

רונן דורפן 27 במאי 2007

מאיר למען השם מה הקשר?
האם בגלל תעשיית התדמית סביב בקהאם כל דיון שקשור אליו חייב להיות רדוד?

האם בקהאם הוא עסקת חבילה שאם אתה "בעד" אז אתה בעד הכל. שהוא טוב לכדורגל באמריקה, שויקטוריה יפה, שהסרט של ריאל מצויין, שזו מגדולי שחקני יונייטד בכל הזמנים, שהוא צריך לשחק בנבחרת ולהיות הקפטן….וכך הלאה.

אשתדל להבהיר את עמדתי. אני מזהיר מראש – יש דברים שאני בעד בקהאם ויש דברים נגד. אני מתנצל על כך מראש.
– הוא היה שחקן מצויין במנצ'סטר יונייטד. כמו גיגס וסקולס בערך.
– היו ביונייטד שחקנים טובים יותר בתקופתו – קין, קנטונה, שמייכל.
– כיום רונאלדו טוב בהרבה משבקהאם היה. כנראה שגם רוני.
– זה לא הדרך לקדם את הכדורגל בארצות הברית.
– אם בעוד כמה חודשים יופיעו כתבות שבקהאם וקבוצתו עושים כסף אין לזה קשר להתקדמות כדורגל בארצות הברית. אני מתכוון להתקדמות ביכולתם של שחקנים אמריקאים.
– אבל, אם האמריקאים נותנים לו כל כך הרבה כסף, מן הראוי שהיה עובר לשם מיד. אוהדי לוס אנג'לס רוצים בודאי לזכות באליפות והיה נחמד מאד אם בקהאם היה פותח איתם את העונה.

אבו יו יו 27 במאי 2007

אני מגדיר את עצמי כחובב ספורט, אך לא חובב כל ענף ספורט. הדיון, המשמים יש לומר, על הקשר בין דופינג לרכיבת אופניים, אתלטיקה, שחייה, משקולות וכו', מחזקים את עמדתי שיש ענפים שלא ראויים לתשומת ליבי. וסליחה על הרדידות וההתמקדות בכדורגל, כדורסל, טניס, ובייסבול. בייסבול? מה אעשה עם בייסבול? פשוט אתעלם מבארי בי. או אשנא אותו כמו כולם.

דותן 27 במאי 2007

מי שמשתמש מקבל עונשים – זה די ברור אבל למה מי שמייבא כמו פליקס חלפון יכול להמשיך לשחק?

לון 27 במאי 2007

רונן, לגבי היכולת של בקהאם כבר דיסקסנו.
מה שאני לא מבין זה את הטיעון בנוגע ללוס אנג'לס. מה קשור הסכום שהם ישלמו לו ? יש כאן חוזה בין שני צדדים מודעים היטב למעשיהם. התנאים ידועים. הוא משחק בריאל, מקבל ממנה משכורת נאה ותפקידו לעבוד ולתת את מלוא יכולתו לקבוצתו הנוכחית.
כשהחוזה איתה יסתיים יחל החוזה החדש ואז יעמוד לרשות הגלאקסיז. כשהם חתמו איתו הם ידעו זאת היטב. ממתי סכום הכסף הוא זה שקובע ? זה היה נכון גם אם הסכומים היו באגורות. יש כאן עניין עקרוני שנכון גם לגבי שחקן ליגה לאומית שחותם על חוזה עם קבוצה חדשה. אפילו קאפלו כבר הבין שאין קשר בין מה שיקרה כשתסתיים העונה לבין מה שקורה עכשיו בליגה.

יותם, תודה על ההמלצה לגבי הסרט של טמפל על סטראמר. מסקרן אותי.

רונן דורפן 27 במאי 2007

כמובן לון שזכותו של בקהאם לדחות את "האתגר המשמעותי שכל כך מלהיב אותו" לתקופה בה יתאים לו להתחיל באתגר הזה.
פשוט, כשנמצאים באנגליה, קצת מתעייפים מכל האתגרים החדשים שהבחור לוקח על עצמו ומספר לנו עליהם ברשת סקיי ואז גם עומד בהם.
יחד עם זאת, האתגר לזכות באליפות עם ריאל מדריד, בכל זאת קשור לספורט ויש לכבד אותו על כך. פשוט התעייפתי מכל האתגרים הקודמים שלו…

יותם מ 27 במאי 2007

ללון,

אם אתה בעניין, שני סרטים נוספים:
קונטרול של אנטון קורבין-אמנם לא ראיתי את הסרט, אך מזמן לא חיכיתי בציפייה כה גדולה ללכת לקולנוע. קורבין, כמו טמפל, מוכר יותר כבימאי קליפים והפרוייקט הנוכחי הוא סיפור חייו של איאן קרטיס, סולן ג'וי דיוויז'ן.

וסרט נוסף שעלה לאקרנים לא מזמן בלונדון: THIS IS ENGLAND, המספר על תופעת הסקין האדס של תחילת שנות השמונים.

זהו.

שוב סליחה רונן שאני הופך את הבלוג לפורטל חברתי, אבל ממש מתקיים כאן סימפוזיון תרבותי!!!
שאפו

לון 27 במאי 2007

יותם, גם אני מחכה כבר הרבה זמן לסרט של קורבין על קרטיס.
את הסרט השני אני לא מכיר ורשמתי לפני.
תודה רבה.

Gilad 27 במאי 2007

I agree with Ronen that all the pure physical sports lost their sports value due to the doping epidemic,but disagree that "skill" and "mental" sports such as tennis ,golf or team sports don't suffer as much.It is true that Nadal's backhand or serve will not improve much if he took performance enhancing drugs but his ability to recover from long matches will improve,and also his ability to focus under pressure.When i was playing on the ATP Tour we knew that a lot of the South Americans would dope up during the hard court season and clean up their system just in time for the clay season so they can pass the test,we never got checked more than once a year.These guys would show up and play every week for 5 months and than dissapear again for a few months.Some them got caught and vanished from the game,i'm talking about top 10 in the world,Guillarmo Perez-Roldan,Alberto Mancini),later on it was Guillarmo Coria who was coached by Mancini and recently Mariano Puerta.The solution can be very simple,somebody here suggested it-zero tolerance.If you get caught once you are out for life,no probation and no possibility to appeal,although that may be tough from the legal aspect of it.This would mean that many sports will be shaken up and lose their status for the short term.

Shauli 28 במאי 2007

Ronen, tell us abit more about all that mass with our United, how is iהגלייזרים לא יימכרו את הקבוצה
טוב אז צריך לעשות קצת סדר.
לאחרונה שמענו שמועות גם באתרי האינטרנט וגם אצלנו בפורום שמשפחת גלייזר יימכרו את מנצ'סטר יונייטד.
אז זה הזמן לשים סוף לשמועות האלה כי זה פשוט לא יקרה.
אז העניין הוא כזה, לאחר שהגלייזרים קנו את היונייטד לפני שנתיים ב-800 מיליון פאונד והכניסו את הקבוצה לחוב גדול, הם הצליחו להסדיר את הסכמי ההלוואות שלהם בבנקים.

השמועות החלו בכלל לאחר המשחק של הקבוצה לפני חודש נגד ווסטהאם.
בדיוק אז זה היה לאחר החתימה על הסכם זכויות השידור החדש ובין ההגעה לשלב חצי גמר ליגת האלופות שהכניס הרבה מאוד כסף.
לאחר מכן החלו להתרוצץ שמועות על מכירת הקבוצה.

דובר המשפחה: "למשפחת גלייזר יש חוזה ארוך טווח עם מנצ'סטר יונייטד וזה לא הולך להשתנות.
משפחת גלייזר לא רוצים למכור את הקבוצה. למה אנחנו צריכים?
הם מקווים להגיע להצלחה מחוץ ובתוך הקווים של המגרש."

ההבטחה של המשפחה לגבות את פרגוסון בשוק ההעברות ייבחן הקיץ לאחר שהבוס הציב 3 שחקנים גדולים שהוא רוצה להביא כדי להחזיק שוב בצלחת האליפות.
t going to efect us, if its efect us

Shauli DK 28 במאי 2007

If you a United maneger, releasing the "old guys" Giggsy Scholsy Nevile V.DSar And starting all from the beginning? or would you do it easy with giving them a little more time with us?

מאיר 28 במאי 2007

רונן, אל תכעס. אני מסכים עם כל הסעיפים פרט לאחרון. למה מן הראוי שיעבור לשם מיד? כי "לבו במקום אחר"? אבל זו בדיוק הסיבה שהעליתי את זה עכשיו, כי השבועות האחרונים מראים שהבחור הצליח להפנים את האמת הפסיכולוגית המורכבת שהוא עדיין שחקן מדריד עד סוף העונה, למרות שחתם על חוזה חדש במקום אחר.
אני חושב שבכל אוהדי יונייטד, לצד ההערכה למה שבקהאם עשה עבור המועדון בשנים שלו, יש תסכול מסוים שנובע מהעובדה שבסתר לבם הם מבינים שאם בקהאם היה נשאר, הקבוצה לא היתה צוללת לשלוש השנים הבינוניות במרכז הטבלה. קשה להם להודות בכך בגלוי, כי הודאה תהיה הטלת דופי בסר אלכס, שזה חילול הקודש עבורם.

רונן דורפן 28 במאי 2007

מאיר. אתה כמעט צודק. המרירות כלפי בקהאם היא לא בגלל שהוא חסר מקצועית. אל תשכח שהיו לו שלוש שנים שחלקן הגדול לא היה מזהיר.
המרירות היא בגלל שככל שזכור לי הוא שחקן הבית היחיד של הקבוצה שעזב אותה מרצונו. מכל מועדוני העולם הגדולים, אני חושב שיונייטד היא בברור המועדון עם הכי הרבה שחקני בית בין השחקנים ההיסטורים שלה.
השאלה אם זה היה "מרצונו" היא כמובן בויכוי. בקהאם טוען שהוא אוהד הקבוצה וכידוע שפרגוסון לא מאד אהב אותו והיה לו חלק בעזיבתו. אבל יש כאן גורמים אחרים – שבקהאם מרחיב עליהם פחות. הוא למשל רצה את זכויות התדמית שלו, או פיצוי בעבורן. אבל בעיקר הוא פיתח מין עצמאות כזו. למשל כשהוא הפך את הנבחרת לעניין חשוב עבורו (מסיבות מסחריות או רגשיות). וזה בעוד סקולס פורש מהנבחרת כשאומרים לו, וגיגס מארגן לעצמו פטור מרוב משחקי הידידות.
אני לא מגנה את בקהאם על אהבת הנבחרת שלו, אבל כידוע בין אוהדי יונייטד נבחרת אנגליה היא לא משהו שמוסיף לך נקודות זכות.
אוהדי יונייטד אוהבים שני טיפוסים של כוכבים. יש את הגיגסים-סקולסים שימותו או יכבשו את ההר. לעולם סותמים את הפה וממשיכים להלחם. ויש את הסופרסטאר ההולל או המשוגע. בסט, קנטונה, במידה מסויימת רוני ורונאלדו.
בקהאם מצד אחד לא חרט את יונייטד בבשרו ומצד שני פיתח תדמית מסחרית דביקה.

רונן דורפן 28 במאי 2007

לשאולי, התחושה שלי היא שגיגס וסקולס בודאי לא צריכים לעזוב. שניהם היו בין ששת המועמדים לכדורגלן השנה וגיגס היה מלך הבישולים בצ'מפיונס ליג. וחוץ מזה לא משחררים שחקנים נאמנים כל כך נגד רצונם. כשכל העולם היה מוכן לשלם להם עשרות מליונים לפני שש-שבע שנים הם לא הרהרו אפילו באפשרות של עזיבה.

מה שכן צריך להם גיבוי וכאן יש בעיה עם סקולס ואין בעיה עם גיגס. גיגס יכול לחלק את ההופעות עם פארק, ולאט לאט חלקו של פארק יגדל. ייתכן שיביאו גם קיצוני נוסף.
הבעיה עם סקולס שהוא משתלט על ניהול המשחק, ואז הוא חסר כשהוא לא משחק. לקבוצה יהיה מאד קשה עם מצב בו סקולס משחק רק 50% מהמשחקים.
לגבי גלזרים ודובאי – אין לי דרך לדעת מה נעון ומה לא.

לון 28 במאי 2007

רונן, אהבתך לפרגוסון מעוורת אותך. יונייטד הציעה לברצלונה את בקהאם מפני שפרגי הודיע שאינו מעוניין בו יותר. בקהאם לא שקל בכלל לעזוב. כשהבין שאין ברירה, הודיע שזה יהיה לריאל ולא לברסה. אני יודע שקשה לך לקבל את העובדה שפרגי העזיב שחקן שגדל במועדון, אוהד ואוהב אותו עד היום, אבל זה המצב. פרגוסון, בצד גדולתו, עשה גם טעויות. שחרור בקהאם היא אחת מהן. בסט היה הרבה הרבה הרבה יותר עסוק בענייניו האישיים. אצלו זה באמת היה קודם כל בסט והנאותיו ורק אח"כ הקבוצה. מה שמסייע לו תדמיתית, זה שהפסיק לשחק ואח"כ עבר לשחק בארה"ב. בנוסף, חזר לאנגליה, לקבוצה אחרת כמובן, רק לסיום הקריירה.
להזכירך, רוני הוא בוגד במהותו. הוא היה צריך להישאר באברטון, אם נאמנות היתה משהו שקיים בתודעה שלו.
לגבי רונאלדו, בוא נמתין ונראה אם הוא באמת נשאר נאמן. את ספורטינג הוא עזב ללא הנד עפעף.

אני מסכים שגיגס וסקולס צריכים להישאר. גם מבחינה מקצועית וגם מוסרית.
לדעתי, יש חשיבות גדולה בהבאת קשר קדמי יצירתי, לא פחות מאשר קשר אחורי. ודאי עכשיו כשהרגריבס חתם.

רונן דורפן 28 במאי 2007

אני תוהה מאיפה אנחנו יודעים על רצונו של בקהאם? בעיקר מספריו של בקהאם.
בקהאם לא מתייחס לכך שאנשיו רצו לנהל משא ומתן על זכויות תדמית. זה דבר שבחינה מסחרית יונייטד לעולם לא הייתה מוכנה לו באותה תקופה. מבלי לשפוט אם זה רצוי או לא. אני מאמין שהוא רצה להיות ביונייטד, אבל בתנאים שלו. הוא רצה לעבור למרכז המגרש לתפקידו של קין. רצה לנהל מערכת מסחרית משלו. כל זה, כרגיל, זכותו. פרגוסון מעדיף שחקנים בלי זכויות. וגם אני. כמה שנים לפני בקהאם האופי הרודני של פרגוסון גרם לו לעשות טעות גדולה יותר משחרור בקהאם. כששחרר את יאפ סתאם. עד וידיץ' הוא עוד לא מצא בלם דומה לו. וגם וידיץ' רק באנגליה בינתיים.
מה הקשר לרוני ורונאלדו? הם שחקני רכש. במגרש המחייבות שלהם עצומה והקהל מעריך את זה – כמו הקהל במדריד את בקהאם.
לגבי בסט. הקהל של יונייטד תמיד יתייחס עליו בסלחנות גדולה בהרבה מבקהאם – ולא בגלל שהיה כדורגלן טוב יותר. משום שהדברים שהניעו אותו בחיים היו סקס ואלכוהול וזה מדבר אל קהל אנגלי יותר מכדורגלן שמשדר מבוקר ועד ערב כסף.

 אין מה לעשות. על מה האוהדים מעדיפים לקרוא בעיתון? על זה שבסט מזיין כוכבת קולנוע או על זה שבקהאם חתם על חוזה קידום מכירות לדיסניוורלד?

אני לא יודע על מעריצות ביפן יותר מדי. אבל אוהדי כדורגל מסורתיים – אלו על המסלול של פאב-איצטדיון-בירה מול הטלוויזיה – דייויד בקהאם בעיקר משעמם.

אוהד יונייטד מאוסטרליה 28 במאי 2007

רונן, יש לך איזה מידע פנים את מי מתכוונים היונייטד להביא ? נראה לי שבאנגליה העיתונים/אתרים חסרי שום מושג ואין להם שום קצה של מושג מה הולך להיות…העניין של נאני יסגר תוך שבוע-שבועיים ואם פרגי לא ממש מעוניין בו (כמו במקרה של בייל)אז גם הוא ילך לטוטנהאם.
נראה לי שפרגוסון לא ממש רוצה את נאני 1.כי הוא ווינגר בצד ימין (רגל ימין)2.מכיוון שהמחיר של 12-13.5M לא צריך היה להפחיד אותו.
עוד שני שאלות:
1.ג'ררד פיקה – מגן שמאלי או מגן ימני?
2.התאומים הברזילאים מה איתם ?

אוהד יונייטד מאוסטרליה 28 במאי 2007

עוד משהו… אני חושב שפררגוסון עוד יצטער על שלא הביא את גארת' בייל … היינצה כמעט בטוח יעזוב.
אני לא יתפלא עם עוד שנה -שנתיים טוטנהאם יבקשו 18M עבורו וכמו במקרה ברבטוב פרגי יצא קצת פראייר

לון 28 במאי 2007

רונן, אנחנו יודעים על רצונו של בקהאם לא רק מספריו, אלא גם מהתבטאויות של אנשי יונייטד, עיתונאים ומקורבים שונים. בדיוק כפי שאנחנו יודעים על רצונותיו של פרגי. אין הבדל בהיכרות שלנו את כל האנשים הללו.
אז בקהאם רצה זכויות תדמית. נו, יופי. אז היו מגיעים איתו להסכם. הדוגמאות של סטאם וואן ניסטלרוי מוכיחות שפרגי זרק אותו בגלל האגו שלו (של פרגי) ולא בגלל ענייני כדורגל.
בקהאם מעולם לא סרב לשחק איפה שאמרו לו. לא בקבוצות ולא בנבחרת. גם אם רצה לשחק במרכז. גם פרגוסון מעולם לא התבטא על חוסר מקצועיות או אי מתן כבוד אליו מבקהאם.
אני שמח שאתה מסכים שאופיו הרודני של פרגוסון גורם להחלשת הקבוצה. מדובר בשלושה שחקנים אדירים: סתאם, בקהאם, ואן ניסלטרוי. במידה מסויימת גם סיום הקריירה של קין. אם כי לפחות איתו זה קרה כשכבר היה רחוק מיכולתו.

אני תוהה מאיפה הרצון שלך בשחקנים רובוטים שאין להם שום קיום עצמאי. אבל זכותך כמובן לאהוב אותם. אני מעדיף קנטונה אחד על אלף סקולסים.

בקהאם משעמם ? רונן, מה קורה לך ? האיש מוכר עיתונים יותר מכל שחקן כדורגל בפער ניכר. גם באנגליה. בעיקר אצל אלה שהמסלול שלהם הוא פאב – איצטדיון – בירה מול הטלוויזיה, מפני שהם קוני הצהובונים.

אבל גם בעיתונים הרציניים לא מפסיקים לכתוב עליו. כנראה שגם בגארדיאן, בטיימס ובאינדיפנדנט חושבים שהוא מעניין.

ואולי יש גם איזו עובדה זניחה שקשורה לזה: על כל חוזה פרסום לבקהאם יש כמה בישולים והוצאת זיעה ניכרת. מאז שקאפלו החזיר אותו הוא השחקן המצטיין של ריאל. גם קאפלו מודה שהיה צריך להיאבק יותר להשאיר אותו בריאל. קאפלו, אותו ברנש קר וחמוץ שלא משתגע על אינדווידואליסטים.

רונן דורפן 28 במאי 2007

לון, אתה טועה בגדול כשאתה חושב שאופיו הרודני של פרגוסון מביא להחלשת הקבוצה. גם אם מאבדים שחקן חשוב בסוף חשבון הקבוצה משחקת תמיד כיחידה לוחמת וגם כשהיא לא טובה לעולם לא רואים יונייטד אפטית ולעולם היא לא נפגעת ממאבקי כוכבים בתוך הקבוצה.

יאפ סתאם נשלח מהקבוצה משום שהיה חשוב לו להשמיץ את האחים נוויל בספר שלו. מה שפרגוסון הבהיר פה שלשחקנים נאמנים יהיה גב.

לגבי רובוטים? הכדורגל של גיגס וסקולס טיפה מרתק מאשר זה של בקהאם. מבחינת סגנון משחק בקהאם דווקא לא אינדוודואליסט ומביא תועלת לכל קבוצה. תמיד חשבתי שהו השחקן הראשון שהייתי מביא לקבוצה בינונית (כמו נבחרת אנגליה). כי גם קבוצה שלא מסוגלת לחבר הרבה מסירות יכולה לתת לו כדור ולתפוס עמדות ברחבה.
זה שהוא מתראיין מבוקר עד ערב בענייני התדמית שלו לא הופך אותו לבלתי-רובוט. הוא רובוט של התעשיה סביבו. הוא מעולם לא יכול לומר משהו משוחרר מהאינטרסים המסחריים שלו.
ומכאן מוזרה בעיני מאד מאד העובדה שאתה רואה בו מקביל לקנטונה. קנטונה שחקן ומרואיין מרתק. מה מרתק בבקהאם?
לגבי הצהובונים – הם מתעסקים בבקהאם כי הם מתעסקים באובססיוויות בנבחרת אנגליה ומשום שהם מיועדים לעקרות בית.
לסיום עניין אחר לגמרי שהערת עליו. שחרורו של ואן ניסטלרוי לטעמי היה מסיבות של כדורגל. לא ידוע על שום תאקל ביניהם – גם אם ואן ניסטלרוי היה מאוכזב מהספסול שלו. אחת הסיבות לפתיחה המצויינת בעונה הזו הייתה שתרגלו את השינויים המהותיים (רוני ורונאלדו מובילים את ההתקפה, וידיץ ואברה) בחלק השני של העונה שעברה.
העונה הטובה של ואן ניסטלרוי לא מפתיעה. הוא חלוץ מצויין. אבל התוצאה הייתה כנראה טובה לכולם. ואן ניסטלרוי חזר לכבוש אבל גם ההתקפה של יונייטד השתפרה בהרבה. וזה כן קשור לעזיבה שלו כי סגנון המשחק השתנה לחלוטין

לון 28 במאי 2007

רונן, לא סתאם, לא בקהאם ולא ואן ניסטלרוי התנהגו בקבוצה ככוכבים. פרגוסון לא הגן על האחים נוויל. הוא התעצבן על כך שמישהו חשף מה קורה בקבוצה. השחרור שלו עלה לנו בכל המשחקים באירופה ובכמה וכמה ספיגות בליגה. כפי שציינת בעצמך זו היתה טעות קשה של פרגי.

הספסול של ואן ניסטלרוי הוביל לתאקל ביניהם. היות והיה ברור לו שהוא יעזוב, העניין ביניהם דעך. נכון זה סייע לקבוצה להתכונן לתקופה בלעדיו. כמה חבל שפרגוסון לא ידע איך לגרום לקבוצה להיות יותר גמישה איתו. זה כישלון מובהק שנובע מחוסר הידע הטקטי של פרגי. ההתקפה שלנו השתפרה העונה. זה נבע מהפריצה המפתיעה של רונאלדו, ומההתבגרות של רוני. אף פעם לא נדע איך זה היה משתלב עם ואן ניסטלרוי. אולי איתו היינו כובשים עוד שניים מול מילאן בבית וכובשים במילנו. אולי איתו היינו כובשים בגמר מול צ'לסי, כשרונאלדו שוב נעלם. (כן, אני זוכר שאתה חושב שאיתו רונאלדו לא היה פורח כפי שפרח השנה. זו תזה שאי אפשר להוכיח אותה. בדיוק כמו תזת ההבקעות הנוספות איתו).

הרובוטיות שלהם, בעיקר של סקולס אינה קשורה לכדורגל שלהם, אלא לאישיות שלהם. בדיוק כפי שציינת, סקולס לעולם לא פוצה פה ועושה רושם ששום דבר לא מעניין אותו חוץ מהמשחק. בקיצור, רובוט שמשחק כדורגל. להגיד שבקהאם הוא רובוט של התעשייה סביבו זה להחליף סיבה ותוצאה. הוא זה שיצר את התעשייה הזו. הוא אדם הרבה יותר מעניין מהשחקנים שהדבר היחיד שיש להם לומר קשור לכדורגל. אנשים כמו משה סיני, שהעניין היחיד מלבד כדורגל שיש להם זה כדורגל אנגלי….
בקהאם מבין באופנה, בקולנוע, בפרסום ובשיווק. בעיניי זה מרתק שכדורגלן הפך להיות אייקון כל כך גדול, הרבה מעבר לעולם הכדורגל. הרבה מעבר לאנשים וארצות שמתעניינים בכדורגל. בעיניי זה מרתק שהוא ידע לשווק את עצמו באופן גאוני. (וגם למצוא אנשי ניהול טובים זו יכולת מרשימה). זה מרתק שהוא ידע להתנהל בשיא הקוליות בנושאי אופנה. זה עוד יותר מרתק בהתנהלות שלו בהקשר של היותו אייקון של גייז. (במיוחד בעולם הכדורגל הכל כך לא סובלני בהקשר הזה). זה מרתק שהשחקן הכי שנוא באנגליה בעונת 1998-9, שקיבל שריקות בוז בכל איצטדיון, סיים את אותה עונה בהישג טרבל מופלא, שהיה לו בו חלק חשוב מאוד. זה מרתק שאדם בעל יכולות איי.קיו. לא ממש גבוהות הצליח להגיע לכל ההישגים הללו.
בזמן הזה ההישג של סקולס היה שידע לסתום את הפה. שאפו.

באשר לכדורגל שלו, מלבד הגבהות יש לו מסירות עומק נפלאות שמעמידות את החלוץ מול השוער, מסירות רוחב שמעבירות את משקל המשחק מצד אחד לצד שני, בעיטות עונשין מרהיבות, הרבה ריצה כדי לכסות שטח, שערים מחצי מגרש וחילוצים מסורבלים. מידי פעם הוא מפגין גם הברקות אחרות כמו הדריבל המרהיב מול ריאל מדריד כשעבר שני שחקנים והבקיע ב- 3:4. בעיניי, זה הרבה יותר מגוון מסקולס.
לדעתי גם מגיגס, אם כי הם הרבה יותר שווים. כן, לגיגס היתה יכולת כדרור נהדרת, ואסיסטים נהדרים אבל עם כל הכבוד יכולת המסירה הכללית שלו בינונית, כך גם ההרמות ובעיטות העונשין שלו (וכן, אני זוכר גם את הגולים שהבקיע בבעיטות חופשיות). אין ספק שהוא היה נפלא, אבל כשידעו לסגור אותו באגף, התרומה שלו הסתיימה. בתור חלוץ שני הוא תרם מעט מאוד, כך שמבחינתי, זה לא ממש מגוון. בדיוק כפי שהתפקוד של בקהאם כקשר אחורי לא נחשב בעיניי לחלק מהגיוון שלו.

עניין אחרון – לצהובון הכי נפוץ בברטניה, הסאן, יש מיליוני קוראים, חלק גדול מהם גברים. כאלה מהסוג שתיארת. בגללם הסאן שלח בזמנו שליח מיוחד למדריד. כפי שכתבת בעצמך הם מתעניינים בנבחרת אנגליה. והיא מאוד מעניינת את הקוראים הגברים שלהם. לכן, גם בגלל זה, בקהאם מעניין אותם.

רונן דורפן 28 במאי 2007

אם ואן ניסטלרוי היה במנצ'סטר יונייטד השנה היה קורה מה שקורה בשנים קודמות. צפיפות ברחבה שנוצרת משתי סיבות. האחת: הוא שחקן מצויין וצריך לסגור אותו בשני שחקנים. השניה: הוא לא טוב בפתיחת שטחים לשחקנים אחרים. לכן, הפריצה של רונאלדו לדעתי לא מפתיעה כל כך. יכולת ההבקעה שלו (יחסית לקיצוני) הייתה ידועה. הוא היה מלך השערים של מוקדמות המונדיאל למשל. משהו בשילוב עם ואן ניסטלרוי לא עבד. אין מה לעשות: אם אתה מבקש מואן ניסטלרוי להתרחק יותר מהרחבה אתה מאבד מסגולותיו. אם אתה מבקש מרונאלדו להתרכז בהכנת מצבים לואן ניסטרלוי אתה מאבד אותו.

האם תוכל לצרף לינק לאחד הדברים המעניינים בבקהאם האדם. אולי ראיון מעניין?

אתה מתייחס הרבה לדברים שבקהאם עשה כשיחק אצלנו. הוא נפל קשות בריאל מדריד. בשלוש העונות האחרונות במדריד כבש רק 15 שערים – במצטבר.
השנה יש לו שער בכל שבעה משחקים שהוא משחק ובישול בכל משחק רביעי. קאפלו אולי אומר "שמעולם לא שיחק ככה" וזוהי שטות. הוא היה ברמה הרבה יותר גבוהה ביונייטד.

רונן דורפן 28 במאי 2007

אבל לון… עניין שמעניין אותי יותר בדבריך. מדוע כל כך מעניינת אותך התנהלותו של כוכב ספורט בענייניו המסחרים-תדמיתיים?

אני יכול להבין זאת כשספורטאי מייצג או מנסה לייצג נושא חברתי. כמו מוחמד עלי או להבדיל אולגואר שנוקטים עמדה פוליטית. או ספורטאים שעושים משהו טוב למען החברה.

ספורט הוא המקום בו אנו צודקים. בו ההתנהגות הפטריכאלית ותחושת המצור שפרגוסון מנחיל ליונייטד היא חביבה. האם היית מעדיף שמנצ'סטר יונייטד תהיה מקום עבודה מודרני ופוליטקלי קורקט עם דיאלוג בין עובדים?
האם היית רוצה לראות אותה ממקסמת יותר את יכולותיה השוויקיות. למשל מפיקה, כמו ריאל מדריד, סרט בסיומו היא זוכה באליפות?
זה באמת מרתק אותך?

עופר 28 במאי 2007

לון, הבעיה העיקרית עם בקהאם, ואני מאד אוהב אותו דווקא, שהוא גדול יותר מהקבוצה שהוא נמצא בה. יונייטד, שהיא קבוצה ענקית, בתקופה ההיא עוד הייתה בה את התחושה הקהילתית, לפחות כך היה נראה מבחוץ. ריאל, שאף פעם לא הייתה מועדון כדורגל בלבד, אלא תמיד סמל של משהו, בניגוד ליונייטד, שלא מסמלת משהו במובן הזה, היא קבוצה שאין שחקן שיותר גדול ממנה, אפילו לא פושקאש ואפילו לא זידאן. כשבקהאם הפך להיות גדול יותר מהקבוצה, זו הייתה בעיה. ואגב, אני באופן אישי חושב שבקהאם משחק כל משחק הכי טוב שהוא יכול, הבעיה היא שהוא כבר מזמן לא שחקן כדורגל, הוא צל צילו של מותג. אם ניקח אנטיתזה מוחלטת, אולי השחקן הכי פחות נאמן בעת המודרנית, כריסטיאן ויירי, שאתה לא יכול לסמוך עליו שלא יעבור מחר לקבוצה יותר טובה, עדיין בא לשחק כדורגל כשהוא בקבוצה שלך. ובקהאם, כבר פחות מרגישים את זה.
חוץ מזה, אני לא חושב שבקהאם מעניין – זה הכל מכונת הייפ, ויועצי תדמית. הוא שווה ערך לכוכב קולנוע או לנשיא ארה"ב ולהגיד עליו שהוא מעניין, זה משהו שקשה לי להבין. אני לא חושב שהתנהלות מסחרית היא דבר מעניין, אלא יותר מה שיש לבנאדם להגיד ומאיפה הוא בא. אבל זו הדעה האישית שלי.
אגב, בתור סטודנט לקולנוע לשעבר, האם אתה חושב שאפשר למצוא קטגוריה חדשה לניתוח אוטר של כדורגל? והאם היית שם את בקהאם שם?

מאיר 28 במאי 2007

רונן ועופר, הוא כל כך לא מעניין שאתם לא יכולים להתאפק מהלמשיך לכתוב עליו – גם אם זה לכתוב שהוא לא מעניין. אם מישהו היה כותב כאן איזו הערה על, נניח, ווז בראון, מישהו היה טורח להגיב? בעד, נגד – בקהאם מעניין, גם אתכם.

לגבי סיבת העזיבה שלו, בסופו של דבר הכל תיאוריות וגם לא הספרים "הרשמיים" יכולים להיחשב מקור נאמן לתשובות. לעניות דעתי, התיאוריה של רונן על השאיפות שלו להישאר ביונייטד "בתנאים שלו" – עמדה אחרת במגרש וכו', לא לגמרי סבירה. סיבה הרבה יותר סבירה בעיני שלא הוזכרה כאן היא הרצון להתרחק מאנגליה. לא יונייטד, אנגליה. הלחץ עליו כאן היה אדיר. בלתי אפשרי. הוא היה צריך להתרחק. נכון – תגידו שהוא מחפש את הפרסום, נהנה ממנו, מרוויח ממנו. כן, ועדיין, זה היה יותר מדי. יותר מבסט, יותר מכל אחד אחר – בטח בכדורגל.

לון 28 במאי 2007

רונן, לא ברור לי מהיכן אתה לוקח את המחשבה שמה שהיה בעבר, היה ממשיך הלאה. אם ההיסטוריה, האנושית ובכלל, היתה כזו, לא היו שינויים בעולם. לעיתים שילוב בין שחקנים שלא עבד, פתאום עובד נפלא. לעיתים שילוב שעבד נפלא, מפסיק לעבוד. אני לא רואה שבריאל הוא מפריע לרוביניו להגיע לרחבה מהאגף. זה לקח זמן, אבל עכשיו השילוב עובד שם נהדר. אולי אם פרגוסון היה עושה משהו בעניין, זה היה משתפר.

הבקשה שלך להפניה לראיון מעניין עם בקהאם כהוכחה למשהו מעניין בו, מוזרה בעיניי בלשון המעטה. יתכן שהדבר נובע מהיותך איש מילים שגם מתפרנס מכך. רונן ידידי הטוב, מעשים כל כך הרבה יותר חשובים ממילים. לאין שיעור. דוגמה אחת: חיבוק אחד של פי.ווי ריז לג'ק רובינסון, היה שווה הרבה הרבה יותר מעשרות ומאות אלפי מילים נגד גזענות.

אני מתעניין באנשים. נקודה. לא ברובוטים שלא אומרים שום דבר ואין להם עניין בשום דבר אחר בחיים מלבד העבודה שלהם.
אנשים שהפוטנציאל שלהם נמוך בהרבה משל אחרים, שמצליחים להגיע להישגים אדירים, מאוד מעניינים אותי.
אנשים בעלי יכולת סיבולת ואומץ מעניינים אותי. הרבה מאוד שחקנים היו נשברים אחרי הלינץ' התקשורתי והקללות שבקהאם קיבל אחרי ההרחקה מול ארגנטינה במונדיאל 98. לא יכולה להיות תגובה יותר מושלמת מזו שבקהאם נתן. זה פשוט מעורר השראה. אני מאוד מסופק אם הטרבל היה מגיע ללא המוטיווציה האדירה שלו להוכיח לכולם שהוא חזק יותר. (זה המשיך חלקית גם אח"כ, ואני זוכר ששירר, אדם ללא ספק מאוד מיושב בדעתו, אמר שמה שהוא שמע שאוהדים אמרו לבקהאם כשירדו ממשחק של נבחרת אנגליה, היה הדבר הכי מזעזע ששמע אי פעם).

האינטליגנציה והיכולת האינטלקטואלית של בקהאם, אינם מהגבוהים שיש. יש שחקני כדורגל טובים ממנו. יש שחקנים שנראים לא פחות טוב ממנו. אבל הוא ידע למקסם את מה שהיה לו ביד. הרבה מעבר לכל האחרים.
לצערי יש זילות של המונח "חסר תקדים". מה שבקהאם עשה מבחינה תדמיתית, פרסומית ושיווקית הוא באמת חסר תקדים.
זה מרתק במיוחד בעיניי, מפני שזה היום השדה המושקע ביותר בעולם. מופנים אליו הכי הרבה אנרגיה, מאמץ וכסף. והנה מגיע בחור צעיר, לא הכוכב הראשי, משחק במקצוע קבוצתי ומצליח במקום שמיטב המוחות נכשלו. בעיניי זה מרתק.

הדבר האחרון שכדורגלנים עשו לפני בקהאם, היה להיות קובעי אופנה בקהל הרחב (לא קהל אוהדי הכדורגל). אף אחד לא היה מעלה בדעתו אפשרות כזו. הגיע בקהאם ושינה לגמרי את העניין. לא רק עבור עצמו, גם עבור כדורגלנים אחרים. אני מניח שאופנה לא ממש מעניינת אותך, אבל זה תחום מורכב, עתיר פוליטיקה, תככים, תדמיות וכסף.

בהקשר הזה, בקהאם גם הפך להיות אייקון של מושג חדש – מטרוסקסואל. כלומר, הוא נכנס לדיונים סוציולוגיים. גם באוניברסיטאות. בעיניי זה מרתק.

לצערי אתה מתעלם מתרומה חברתית מאוד חשובה שלו. ריאיון שהייתי שמח להביא לינק שלו, אם היה לי, הוא ריאיון שבו ראיתי אותו מתייחס בשיא הקול והשלווה לכך שנבחר כגיי אייקון מספר אחת. כלומר מי שהכי נערץ ע"י ההומואים. (אני יודע שהתייחס לכך בראיונות נוספים). בעולם הכדורגל, הכל כך הומופובי, זה פשוט מדהים. הרי הכינוי הכי גרוע באיצטדיון כדורגל הוא הומו או פגוט. בנוסף, האיש הופיע עם חצאית למסיבה והודה בריאיון טלוויזיוני שהוא נהנה ללבוש את התחתונים של אישתו. והעולם לא שתק, אלא ציטט אותו ובאופן מטאפורי מחה כפיים. כפי שכבר האשמת אותי, בצדק, אני הומניסט וליברל. אני הייתי מעניק לו על העניינים האלה את יקיר מסדר הליברליזם. אין לי ספק שהוא תרם, לפחות בקרב הנוער, ליותר סובלנות כלפי הומואים ואולי אפילו כלפי גברים לובשי בגדי נשים. בעיניי, זו תרומה חשובה מאוד לחברה. התדמית הגלובלית שלו סייע לכך שהבשורה צוטטה והופצה בכל רחבי העולם. מוחמד עלי סייע רק לשחורים בארה"ב. בקהאם סייע לכל הומו על הגלובוס. זה לא היה דרמטי כמו אצל עלי וזו היתה תרומה בעולם הרבה יותר פתוח. מצד שני, זה עדיין חשוב ומאוד רלוונטי. שיווקית, הנון שלאנטיות היתה הקסם שעובד. זה לא עורר אנטגוניזם.

מבחינת כדורגל, שלושת רבעי העונה הראשונה שלו היתה מצויינת. לפי מיטב זכרוני הוא היה מלך הבישולים בליגה הספרדית באותה עונה. בשתי העונות שאח"כ היו לו עליות וירידות, כמו לרוב שחקני ריאל, בקבוצה הבלתי אפשרית הזו. קאפלו (כמו פרגוסון) משבח כרגע את השחקן הכי טוב שלו כדחיפת מוטיווציה. מפני שהוא יודע שאם ריאל תזכה באליפות, לבקהאם יהיו הרבה מניות בכך. הוא השחקן המצטיין של ריאל מאז שהוחזר ע"י קפלו.
שנינו יודעים שסטטיסטיקה מספרת סיפור מאוד חלקי בספורט, בוודאי בכדורגל. למשל, רשמית, לבקהאם היה רק בישול אחד במשחק האחרון. מעשית, הגבהה שלו היא שהובילה לשער של ראמוס. היו כל הרבה שערים שנגרמו ממסירה שלו שפירקה את ההגנה ואחריה הגיעה מסירת הבישול. למשל, גול פעוט וחסר חשיבות: השער של סולשיאר נגד באיירן מינכן בגמר זניח ב- 1999.
ואיך בדיוק אתה מודד את רוח הלחימה והמנהיגות שלו על המגרש ? אין סטטיסטיקה לעניין הכל כך מכריע הזה. (איפה סקולס ואיפה גיגס בהקשר הזה. רחוקים ממנו שנות אור. גם ביונייטד, לא רק בנבחרת).
אז נכון, ביונייטד הוא היה יותר טוב. אבל עדיין הוא שחקן אדיר גם היום.

יכול להיות שאתה נהנה מתחושת המצור של פרגוסון. אני שבעתי מתחושת "כל העולם נגדנו". תודה רבה, יש לי את זה מספיק מפוליטקאים ישראלים סוג' ג'.
אני הייתי מעדיף מאמן שיודע איך להתנהל עם כוכבים ולא מפחד מהם. מישהו כמו מאט באסבי למשל. מישהו צנוע יותר, עם יכולת אנושית טובה יותר ויכולת טקטית טובה יותר. כן, קשה למצוא, אבל אפשר להצמיח אחד כזה. אם לפרגוסון נתנו שבע שנים עד האליפות הראשונה, מישהו אחר יוכל להיות טוב יותר.

ידידי רונן, מנצ'סטר יונייטד היא המועדון מספר אחת בשיווק עולמי. אני יודע שלא נוח לך עם העובדה הזו, אבל זה המצב. היא היתה הקבוצה הראשונה שפנתה לשווקים באסיה והראשונה לערוך שם משחקים. כך גם בארה"ב. היא היתה הקבוצה שבשם השיווק, העדיפה את אליפות העולם לקבוצות על פני השתתפות בגביע האנגלי. חלק מזה טוב – מספק רווחים שמאפשרים לרכוש שחקנים טובים יותר. חלק מזה מגעיל ורע מבחינת הכנת הקבוצה לעונה. יכול להיות שסרט יסייע לנו להביא שחקן נוסף בעשרים מיליון דולר. תחליט אתה עד כמה זה כדאי. מבחינת עניין, אותי זה הרבה פחות מעניין אותי מאנשים. אנשים כמו בקהאם, לא סקולס או גיגס.

רונן דורפן 29 במאי 2007

האמת, לון. חידשת לי הרבה בנושא הבקהאמניה ונתת לי המון חומר למחשבה (ומאיר גם). הייתה לי את הפריבילגיה העצומה (עבורי) בשנים האחרונות, לראות את יונייטד מהיציע באופן די קבוע. והרבה מחשבות שלי לגבי יונייטד מגיעות משם ( למשל, נושא שאני חוזר עליו, שהקהל של יונייטד שונא את נבחרת אנגליה). אני חושב שהמחשבות שלי על בקהאם בהחלט מושפעות מכך. בחלק המסויים הזה של אוהדי יונייטד בקהאם לא שחקן מרכזי במיוחד. אבל האמת היא שזו כנראה פרספקטיווה לא נכונה כשבאים לבחון את בקהאם התופעה (הדיון לגביו כשחקן באמת לא משנה. שבוע הבא ראול יבקיע שלושער וקאפלו ידבר עליו…)
דבר אחרון לגבי נושא ואן ניסטלרוי (שהוא עדיין גיבור ענק באולד טראפורד, שחקן מיתולוגי) ורונאלדו. אולי פרגוסון פשוט עשה את המתמטיקה? ואן ניסטלרוי מבוגר בעשר שנים מרונאלדו ורונאלדו הוא בכל מקרה העתיד. בדיעבד העיסקה הזו ממש לא הזיקה לאף אחד מהמעורבים בה.
אגב, כשואן ניסטרלוי התחתן בזמנו הוא הזמין את פרגוסון ואת בקהאם לא. הייתי משוכנע שהוא יהודי.
ומי שאי פעם חושד שפרגוסון … שיפגוש את ואן ניסטלרוי – שהוא אדם צר אופקים, חשוך, לאומן וקמצן. אבל זה היופי בכדורגל. הטיפוסים האנושיים המגוונים. יעיד על כך עזי – אני אוהב את ואן ניסטלרוי כמו משפחה.

רונן דורפן 29 במאי 2007

לאוסטרלי. אין לי מידע פנים… האמת שאני שותה תה עם פרגי פעם בשבוע.
נאני זה סיפור שנולד כי רונאלדו אמר שהוא רוצה יותר פורטוגזים ביונייטד.

אני לא חושב שיש איזשהו ספק שהמטרה המרכזית היא חלוץ.

פיקה הוא מגן ימני ובספרד הצעירה היה גם בלם. הייתה לו עונה טובה.

מאד הייתי רוצה לראות אותו, ג'וני אבנס וג'וזפה רוסי משתלבים

עזי 29 במאי 2007

אני מסכים עם הרבה ממה שלון כתב כאן בויכוח לגבי ה'בקהאמיה' אבל אכן מעיד – רונן חולה על ואן ניסטלרוי (היום, אחרי דהוא בריאל אפילו אני כבר טיפפה מסמפט אותו). בגלל רונן סטיתי פעם בהולנד מאם הדרך – בחופשה משפחתית, עם הילדים, בדרך לאפטלינג! – רק בגלל שראיתי את השלט גפן, עיירת הולדתו של אח של רונן. והכל כדי לדווח לרונן שבמקום איזה פסל של רוד יש שם בכניסה לעיירה דגל אמריקאי ענק משום מה.

גיל 29 במאי 2007

רונן, למה אתה מתכוון כשאתה אומר אוהדי יונייטד (למשל, בהקשר של שנאת הנבחרת הלאומית)? האם אלו האוהדים ביציע או כלל האוהדים? הרי רוב אוהדי יונייטד לא הולכים למשחקים שלהם באופן קבוע נכון?

Comments closed