קטש (אם השמועות נכונות)

אני זוכר כתבה מרתקת על עודד קטש, שכתבה דורית חכים, בתקופה בה עדיין האמין שיחזור לשחק. הוא סיפר איך היה משחק שחמט בלילות באינטרנט. לוקח שיעורים פרטיים אצל רב אמן. אדם מכור לתחרות שנשללה ממנו האפשרות להתחרות באומנות האחת אותה שכלל מילדות. מאותו ראיון הבנתי שמדובר באחד הספורטאים הכי אינטילגנטים שלנו.

מוזר: תקשורת הספורט שלנו בדרך כלל הדביקה את דמות הכדורסלן האינטילגנטי דווקא לשחקנים כמו דורון שפר ונדב הנפלד. אולי בגלל שאת היכולת להתאמץ ולמלא במדוייק הוראות מייחסים בספורט לאינטיליגנציה. הספורט נבדל פה מתחומים אחרים בחיים. ברוב התחומים אנחנו מניחים כי אינדיוודואליזם קשור לאינטילגנציה. כשהמאמצים הגדולים והיכולת למלא הוראות מיוחסים למבריקים פחות. קטש, שהיה הכדורסלן הכי כשרוני שלנו מלבד אולי בארי ליבוביץ', קיבל בקריירה שלו מנה מוגזמת של חוסר מזל. למשל הסיפור עם השביתה ב-NBA כשישב בניו יורק עם חוזה מסוכם בעל פה. והסיום הלא הוגן לקריירה שלו. זו אפילו לא הייתה פציעה אכזרית. סתם מין סיפור רפואי שהדרדר עד שיום אחד התברר שהוא בלתי הפיך.

אני זוכר אותו מספר בכתבה איך הוא כבר לא הולך ליד אליהו כי לראות אנשים משחקים "לא עושה לא טוב". כל כך משמח שהוא יצא מזה. היכולת שלו לבנות קריירה שניה, בתחום שהוא טבעי לו פחות, היא מעוררת הערכה. והמינוי למאמן מכבי תל אביב, התפקיד הבכיר ביותר בספורט הישראלי, הוא הישג יוצא מהכלל. אבל בגלל זה הוא קטש.

*

יש עוד עניין משמח במינוי הזה של קטש ובשינוי הסגנוני שיש לקוות שיביא למכבי תל אביב. תמיד נראה לי שכל הדיון סביב כדורסל בישראל לעולם מתרכז בנושא אחד בלבד. הטעויות הטקטיות של המאמן. היכולת של השחקנים נתפשת בעיני הפרשנים וגם האוהדים כנתונה. שיפור בקבוצה יכול לבוא רק משני אספקטים. אם המאמן ישתמש בשיטת משחק אחרת. או לחילופין אם יחליף שחקנים בלתי מתאימים. מאמנים לעולם לא נמדדים על פי השיפור ביכולתם של השחקנים או רמת המוטיבציה שלהם.

כמעט להיפך, כשמכבי תל אביב הפתיעה במשחק השני בסדרה את צ.ס.ק.א הזדרזו כל פרשני הכדורסל להתריע שהניצחון הזה הושג רק בגלל השחקנים. כאילו שניצחון בזכות אזורית 2-3 הוא יפה יותר או חכם או מוסרי יותר.

הפרשנים לפחות נקיי כפיים בעניין הזה. אנשים כמו עפר שלח ואביב לביא נותנים משקל עצום להחלטות המאמנים. אני חושב שהם נותנים לכך משקל גדול מדי, כי אני פרגוסוניסט, אבל דעתם היא כמובן לגיטימית וכמובן נכונה לפחות לפעמים.

ממסד האימון בישראל, בהערמת הקשיים הבירוקרטים על קטש בתחילת דרכו נקי כפיים פחות. אני חושב שאנשי הכדורסל בישראל צריכים לשאול את עצמם איך זה שעד קטש כל גדולי הכדורסל שלנו – ברודי וברקוביץ וזלוטיקמן וליף ומרסר וליבוביץ וינאי וג'מצ'י ודניאל ועדי גורדון – לא הפכו למאמנים רציניים. גם אם לכל אחד כזה אפשר למצוא את הסיבה בדבר אחד אין ספק: בישראל לא מעודדים שחקנים גדולים לאמן. כי כדורסל זה משחק שמשחקים על לוח שרטוט בפסקי זמן. ולא על הפרקט.

נ.ב: בכדורסל בריא באמת יש שני סוגי מאמנים. מאמני שחקנים, שלרוב היו שחקנים, וטקטיקנים של בית מדרש. והמתח בין השניים הוא היפה.

*

אני חושב שדור שלם של מאמנים טקטים, מהם מבריקים כפיני גרשון או יסודיים כדייויד בלאט, קצת סירסו את הכדורסלן הישראלי. הפכו את היכולת למלא את ההוראות הטקטיות לעיקר. פעם היו פה שחקנים שהרגישו שהתפקיד שלהם הוא לנצח. ולא צריך לחזור עד מיקי ברקוביץ'. זלוטיקמן היה כזה, עדי גורדון היה כזה, קטש כמובן. בדור הזה אני חושב שאולי מאיר טפירו הוא שחקן שאוהב את האחריות ומחפש אותה. חבל שהיכולת האישית שלו קצת נמוכה ממה שדרוש לצמרת הכדורסל האירופי.

אני לא תמים לחשוב שעודד קטש יכול להפוך שחקנים לטובים כמו קטש. אבל הוא יכול אולי להכניס להם את הרוח של קטש. והרוח הזו היא לא להטוטים ולא כשרון אישי. הרוח הזה היא התחושה של כדורסלנים שהמשחק תלוי ביכולת שלהם. לא ביכולת שלהם למלא את הוראות המאמן. אלא ביכולת שלהם לקלוע או לקחת ריבאונד או לקפוץ אל הריצפה. וגם באומץ שלהם לקחת על עצמם את המשחק. אני לא אומר שאין שחקנים במכבי תל אביב שלא עושים את זה. אבל הלפרין מתחיל לפחד אחרי כמה זריקות גרועות. וליאור אליהו וטל בורשטיין נוטים לעשות את זה רק פעם בהרבה זמן. כנראה רק כשהם מרגישים שהשחקנים הזרים לא עושים את העבודה.

מכבי תל אביב כנראה הבינה שהסיכוי שתשיג שוב בדור אחד שחקנים כמו באסטון, פארקר, וויצ'יץ' ויאסקוביצ'יוס הוא כמעט אפסי. והיא נדרשת סוף סוף לבעיה של כמעט עשור. ההדרדות ברמת הכדורסלנים הישראלים.

המודל ההונגרי, הרלוונטיות לכדורגל ישראלי (הופיע בגלובס)
משב רוח מרענן (מיוון העתיקה דווקא)

18 Comments

יואב 5 ביוני 2007

מסכים לגמרי בקשר לאינטילגנציה של קטש , שמשדר שהוא לא לא מפחד מכלום, מקוריות, אדם שנולד למשחק.. כישרון ענק..לא רובוטי..עובד על פי תחושות..מברך על המינוי, אבל האם שרף הוא הרסר שיעזור ויחפה? האם מכבי, אחרי עונות פאניקה וטראומה, חוזרת תמיד למוכר והידוע? {שרף}ואיך מוסבר הסוויטש?{קטש}.
קטש הוא אחרון המוהיקנים מבחינתי, וכל עוד הוא ליד מגרש כדורסל, הרי זה מבורך..
ובלי קשר, רונן, אנדרסון זה מספר עשר הראשון שיונייטד מחתימה מאז ומעולם. ועוד ברזילאי.. זה מרגש אותך כמו שזה אותי?

birdman 5 ביוני 2007

מכבי ת"א לא ממש סומכים על קטש, ושמו את שרף שישגיח עליו. מתכון לעוגה שתישרף.

אבו יו יו 5 ביוני 2007

רונן היקר,
החשיבות הגדולה הניתנת למאמנים ניתנת להם בצדק. כדי לשחק כדורסל מעודכן שגם יביא תוצאות חייבים אסטרטגיה המוכתבת על ידי מאמנים, טקטיקה לפני כל משחק וניהול המשחק עצמו בהתאם להתפתחויות. מאמנים חכמים לוקחים את היתרונות של השחקנים שלהם ומשתמשים בהם באסטרטגיה ובטקטיקה. לסמוך על שחקנים, מה לעשות, זה סוג של קזינו. למאמן, כראש הקבוצה וכאחראי עיקרי להישגיה, יש רמות שונות של רצון בקונטרול. יש כאלה הרוצים להיות אחראיים על כל תנועה בהתקפה וכל עצירה בהגנה, יש כאלה שנותנים למשחק להתנהל ומגיבים רק כשהם מרגישים שהם חייבים. המשקל שניתן להם על ידי פרשנים הוא מוצדק כי ניתוח משחק/סדרה או עונה חייב להיבחן ברמת בחירת השחקנים, התווית האסטרטגיה, הטקטיקה וניהול המשחק. שם הדברים נקבעים.יכולת היא עניין נתון, עניין של יום, עניין של מיומנות, פיזית ומנטלית. גורלה של קבוצה נקבע על ידי יכולת השחקנים אמנם, אך המסגרת בה נעטפת היכולת הזו קריטית אףיותר.
בכל מקרה, תמיד נעים לקיים דיוני כדורסל כאלה.

רונן דורפן 5 ביוני 2007

מר יו יו הנכבד.
הגדולים באמת – אורבך וג'קסון במקצוענים, ששבסקי וודן וסמית' במכללות. נצמדים לשיטה פשוטה.
הטקטיקנים (ריילי ופיטינו ומליקוביץ נראים גאונים) עד שכל השחקנים שלהם נשרפים בוקר אחד כי נמאס להם. ואז הם מתלוניים על "חומר השחקנים".
עיקר העבודה של מאמן היא אימונים. הסיבה שחומר השחקנים לא משתפר היא דיכוי יצירתיות.
תקרא את החלק הראשון בלינק לכתבה של קטש. (אני הפעלתי אז את הכתבת…)

יעקב 5 ביוני 2007

כדי גם להזכיר שבתקופת קטש במכבי , מכבי לא הגיעה רחוק …
הוא היה שחקן לא קבוצתי שהתבסס בעיקר על יכולת אישית, גם ההגנה שלו לא היתה משהו לכתוב עליו , דימיון מה לבינום .
רק לאחר עזיבתו הגיעו הגביעים.
משום מה הוא נחקק בתודעה ככדורסלן ענק.
גם כמאמן לא ראינו ממנו הרבה ,בטח לא ברמות היותר גבוהות.
לסיכום – נלקח הימור כתוצאה ממצוקה כלכלית בתקוה שניתן יהיה להביא שחקנים איכותיים יותר. מקוה שהבלגן שראינו השנה עם בינום לא יחזור , אך נראה שזה מה שצפוי בשינוי אדרת.

תומר 5 ביוני 2007

ליעקב,להזכירך קטש זכה לבדו באליפות וגביע עם מכבי כשהפועל ירושלים נשפה חזק בעורפה.
הוא זכה בגביע אירופה מול מכבי והיה בעצם השחקן שניצח את המשחק.
פרט לאלה והישגים אחרים שאפשר למנות אותם,יש הישג אחד שאני מאוד מעריך,הוא היה חלק מהקבוצה של וינקו ילובאץ שלדעתי גם שיחקה כדורסל נפלא וגם היתה הקבוצה היחידה מהקבוצות של מכבי שיכלתי להזדהות איתה ואפילו רציתי שתנצח באירופה.השילוב של קטש שפר הנפלד היה תענוג,חבורה של ישראלים נלחמים ומשחקים כדורסל חכם…
אני ההפך הגמור מאוהד מכבי תל אביב ומיחל להפסד שלה כמעט בכל מסגרת,אבל מהקבוצה של ילובאץ מאוד נהניתי,שניה לה היתה הקבוצה הראשונה של גרשון בלאט שהפסידה בגמר לקטש.עוד קבוצת אנדרדוג עם כדורסל חכם וטוב שבאמת ריגשה אותי,למרות ואפילו בגלל שהפסידה.

לון 6 ביוני 2007

ראשית ברכות לקטש. אחד האנשים היותר סימפטיים בספורט שלנו. לפחות מהרושם התקשורתי הוא כמעט תמיד שמר על צניעות.
גם אני זוכר את הכתבה. אני זוכר שהתרשמתי בעיקר מלקיחת האחריות והבגרות שלו.

אבל עם כל הכישרון, צריך לזכור את העובדות. קטש לא היה הכוכב של פנאתינייקוס כששיחק בה, וגם לא מספר שתיים. במכבי לא הצליח להביא גביע אירופה וגם עם הנבחרת לא הגיע להישגים יוצאי דופן.
רונן, הוא היה כישרון גדול, אבל לדבר עליו ככישרון גדול ממיקי ברקוביץ', זו היסחפות.
להזכירך, ניהלנו כאן דיון בהקשר של אואן, באשר לגדולים באמת בהקשר של פציעות. קטש לא ידע לשמור על עצמו כמו הגדולים באמת ולכן נפצע וגמר את הקריירה. למעשה, דווקא העובדה שלא מדובר בפציעה איומה, כמו התרסקות רגל בתאונת דרכים למשל, מראה שהיתה כאן בעיקר התנהלות שגויה שלו. רק אם אתה פטליסט אפשר לקרוא לכך חוסר מזל. ובאשר ל -NBA, אם הוא היה כל כך רצוי, היו חותמים איתו על חוזה בכל מקרה. כפי שציין כאן מישהו, הגנה לא היתה לו. עניין מאוד בעייתי בכדורסל שבו המון מבוסס על אחד על אחד.

העניין היחיד שקטש הרגיז אותי בו הוא תעודת המאמן שלו. סוף סוף דאגו לעמוד בחוקים ובתקנות, ואפילו הקלו עליו, אבל הוא חשב שמגיעה לו תעודה פשוט כי הוא קטש. בגרמניה, חייבו את מאמן מיינץ, כשהעלה אותה בזמנו לבודסליגה, לעבר את ההכשרה הנדרשת מכל מאמן בליגה הבכירה. גם שם הלכו לקרתו ואמרו לו שיוכל לדחות בשנה. אבל הוא אמר שברצון יעשה את ההשתלמות (המלאה כמובן) תוך כדי העונה וכך היה. כשמתאים לנו, אנחנו מבקשים סדר וארגון כמו באירופה. כשזה קורה, באים בטענות.
קטש הוא גם אדם צעיר בגילו. ראוי היה שיבין שגם לו ככדורסלן ענק, יש מה ללמוד כמאמן. לא ראיתי שגיא גודס בא בטענות למישהו בנושא.

בעיניי, המבחן הגדול של קטש יהיה בזמני לחץ וקושי. בלאט היה נחמד, עד שהלחץ הוציא ממנו דברים לא סימפתיים. גרשון הפך מאופוזיציונר מרענן לגזען חב"דניק עם אגו אינסופי.
הלוואי וקטש יעמוד בזה.

עניין עקרוני – אינטליגנציה כללית ואינטליגנציית משחק הם שני דברים שונים לגמרי.
למשל מראדונה, סליחה בפני כל אוהדיו, איך לומר בעדינות, קצת טמבל. על המגרש הוא נחשב גאון ולא רק בזכות כישורי הדריבל שלו. הוא ידע מתי למסור לאיש הנכון ברגע הנכון, או מתי לבעוט מעל השוער וכו'.
נדב הנפלד נחשב לדעת כל מאמניו ופרשניו כבעל אינטליגנציה יוצאת דופן על המגרש. בתור אדם, לא ראיתי שום יכולת כזו ממנו. הוא אדם בהחלט אינטליגנט, אבל לא בעל אינטליגנציה יוצאת דופן.
אני לא זוכר שקטש כשחקן, הצטיין במיוחד בהבנת המשחק, כמו למשל מתי להאט, מתי ללחוץ על הדוושה וכו'. דברים ששפר הצטיין בהם.

החלוקה שלך למאמנים של שחקנים ומאמנים טקטיקנים הרבה יותר מידי סכמתית.
פיל ג'קסון, מאמן של שחקנים כהגדרתך, הפעיל את התקפת המשולש הידועה (זה לא חשוב שעוזרו המציא אותה, לולא הבין אותה והיה מעוניין בה לא היתה יוצאת אל הפועל).
פיני גרשון, טקטיקן לשיטתך, נתן את אחת ההדגמות היפות ביותר למאמן של שחקנים – שחקן למעשה. באותו גמר גביע מפורסם כשהוא הדריך את ירושלים מול מכבי ת"א של שרף וצ'יימברס, הוא תכנן מהלך טקטי. עדי גורדון ביקש לתת לו את הכדור ולשחק "אופן". גרשון התעצבן אבל הלך עם האינטואיציה והכוכב שלו. כזכור, הוא ניצח.
פט ריילי, טקטיקן לשיטתך, הסכים להפר את חוקי הקבוצה של הלייקרס עבור קארים. הוא הרשה לו להביא את אבא שלו לאוטובוס של הקבוצה אחרי "הטבח של בוסטון". התוצאה היתה ניצחון של הלייקרס בבוסטון ובסופו של דבר ניצחון בסידרה.
זה נכון דרך אגב גם עבור קטש. בעיניי להגדיר אותו רק כמאמן של שחקנים זה לעשות לו עוול. הוא טקטיקן מעולה והוכיח את זה במשחקים שניהל. (והקשר הזה, האינטליגנציה הכללית הגבוהה שלו באה לידי ביטוי).

אני מסכים איתך שהפרשנים הישראליים לא מספיק עוסקים ביכולת המאמן להכניס מוטיווציה לשחקנים.
בהקשר של יכולת שיפור שחקנים, אני דווקא זוכר התייחסויות כאלה. למשל, לדייויד בלאט ייחסו יכולות של מאמן קולג' בהקשר הזה כשאימן בגליל. חלק מהאכזבה ממנו במכבי היתה שלא עשה שם את אותו הדבר.

הרבה שחקנים גדולים, בעיקר אינדיווידואליסטים, לא הופכים למאמנים. לא בארץ ולא במקומות אחרים. מנגין כן, מרזורטי לא. יאנקיס כן, גאליס לא. לפי מיטב ידיעתי גם ברבנדר וסן אפיפניו, דליבסיץ' ודליפגיץ' לא הפכו למאמנים.
בהקשר הזה צריך לציין שיש קושי עצום להיכנס היום כמאמן בליגת העל מפני שיש שפע של מאמנים ישראלים מאוד טובים. עד כדי כך, שחלקם מאמנים היום ברחבי אירופה ומאוד מוערכים. ענף יצוא הספורט הכי טוב שלנו.

דווידקה 6 ביוני 2007

לון, דווקא ההשוואה שלך לברקוביץ' בעניין הכישרון מוזרה.
בכישרון נטו, לא נראה לי שיש ספק שלקטש היה הרבה יותר פוטנציאל מברקוביץ. לצערי זה נשאר ברמת הפוטנציאל.

לגבי נדב, מליניאק כתב פעם שהוא קיבל 1400 ב SAT. טיפש הוא בטח לא.

רונן דורפן 6 ביוני 2007

לדווידקה. עיתונות הספורט, לצערי, נוטה תמיד לייחס אינטילגנציה לכדורסלנים וטפשות לכדורגלנים… ספיציפית כדורסלנים מרקע סוציו אקונומי גבוה מקבלים הנחה.
אתן לך דוגמא. ההבלים שמדבר דורון שפר בענייני דת ורוחניות (אני מכבד מאד אמונה – אבל שפר מדבר הבלים גם בהקשר הדתי). אם היה כדורגלן או אפילו כדורסלן שלא בא מרמת אפעל היו מתייחסים לדבריו כשטויות, ולא היינו קוראים תילי תילים של כתבות על הרוחניות העמוקה שלו.

איציק אלפסי 6 ביוני 2007

אני אוהד הפועל ירושלים, וככזה עודד קטש גרם לי הרבה עצב.. זכור לי במיוחד משחק פליי-אוף אדיר במלחה, נדמה לי בעונת 97', שעודד ועדי גורדון נתנו אולי את משחק הכדורסל הגדול האחרון בישראל שכיכבו בו שחקנים ישראלים.
לפן האישי המדהים של קטש נחשפתי במסיבת העיתונאים בה הודיע על הפרישה. כל כך התרגשתי מהאוטנטיות שלו ומהצורה המרגשת בה הביעה את עצמו שלא יכולתי שלא להצטרף לדמעות שהזיל. מפגן האנושיות המרהיב הזה עלה בעיני אף על הגדולים שבמשחקיו של קטש.
נהיניתי מאוד לקרוא את הכתבה של דורית חכים והתרגשתי לגלות שוב איזה אדם נפלא הוא עודד קטש. הדברים שהוא אמר שם על יצירתיות מול הנסיון לדכאות אותו הם ביה"ס לחינוך.

אין קבוצת ספורט בעולם שאני באמת שונא, חוץ ממכבי ת"א. המצחיק הוא שבתור ילד הייתי אוהד מכבי ת"א וימי חמישי היו בשבילי קודש הקודשים. התהליך שעברתי (כמו רבים כמותי) של מעבר מאהדה לשנאה יוקדת למועדון הזה מרתק ומצריך דיון בפני עצמו. אבל בעונה הבאה, אולי בפעם הראשונה מזה למעלה מחמש עשרה שנה, תהיה לי איזה סיבה קטנה בכל זאת לא להיות ממש עצוב אם מכבי ניצחה.. מהמעט שאני מכיר את עודד קטש נדמה שהוא יראה בעניין מעין זה הישג לא פחות חשוב מאלה שהוא ישיג על המגרש..

עומר ח. 6 ביוני 2007

איציק,
המשבר שאתה חווה ביחסך למכבי קרה לי כאשר שפר עבר לשחק בה. שפר היה לי סוג של גיבור ילדות אשר ניצח את המפלצת המכביסטית שחונכתי לתעב, אך כאשר הוא עבר לשחק בה לא הצלחתי להיות נגדו, ורציתי שהוא באופן ספציפי יצליח.
למרות זאת אני חושב שצריך להפריד בין האנשים לבין המנגנון. גם תאגידי ענק שעושקים את העולם השלישי והורסים את הסביבה מורכבים מאנשים טובים, וגם מנגנון הכיבוש הצה"לי מורכב מאנשים טובים. אפילו שמעון מזרחי, כאדם הוא כנראה איש טוב (שידוע לי שעוזר רבות למשפחות של נעדרי הצבא, לדוגמא). אך בסופו של דבר, מכבי היא תופעה מונופוליסטית אשר הופכת את ליגת הכדורסל בארץ לפארסה. יצאתי לי לבלות השנה רבות דווקא במשחקי הליגה הלאומית בכדורסל, אשר הזכירו לי כיצד ספורט במיטבו יכול להיראות: קהל רב, אווירה מצויינת, חיבור לקהילה ושילוב צעירים.
כך שלמרות אהבתי הגדולה מאוד לקטש האדם (והשחקן והמאמן), אין לי ברירה אלא להמשיך ולייחל לכשלון קבוצתו.

איציק אלפסי 6 ביוני 2007

עומר,
אני דווקא חוויתי משבר הפוך בעקבות המעבר של שפר למכבי. עד אותה עונה די הצלחתי להפריד בין השנאה שלי למכבי בזירה המקומית לבין זה שעוד פחות או יותר החזקתי לה אצבעות באירופה. העובדה שדווקא דורון שפר עם כל מה שהוא מייצג (או ייצג אז) עבורי התפתה כ"כ בקלות לכסף של מכבי גרמה לי לשנוא אותם סופית ולייחל לכשלונם בכל מקום וכל זמן.. שמעון מזרחי הוא מוקצה מחמחת מיאוס מבחינתי למרות שיכול להיות שבאופן פרטי הוא איש טוב. הוא עבורי המייצג האולטימטיבי של המכביזם שאני כ"כ סולד ממנו. השנאה שלי למכבי היא בעיקר על בסיס רגשי ואני לא אנסה אנסה להצדיק בכח ע"י טיעונים רציונליים כאלה או אחרים. למעשה היא כנראה מורכבת מזה שמכבי ת"א היא מה שאני או הקבוצות שאני אוהד אף כבר לא נהיה- מצליחים מקצוענים ויעילים..
בכל מקרה אני מיישר איתך קו, למרות הסימפטיה הרבה לקטש אני אשאר אוהד מסור ונלהב של הקבוצה הכללית המוגדרת כ "זאת שמשחקת הערב נגד מכבי" תהיה זו צסק"א, אולימפיאקוס או קילמאמיו טהראן..

לון 6 ביוני 2007

לדווידקה, קטש כבר היה בן 25 כשהפסיק לשחק. קרא מה עשה ברקוביץ' עד הגיל הזה והשווה בין יכולתם כצעירים ואז תבין.

באשר לנדב, קרא בבקשה שוב את מה שכתבתי. (אלא אם כן אתה טוען שהוא גאון).

איציק, גם אני הפכתי מילד אוהד מכבי לשונא. רוב הקרדיט מגיע לשמעון מזרחי.
קטש יקשה עלי את השנאה, אבל כשהם יידרסו כל מה שזז ושוב יפתו שחקני קבוצות יריבות (וזה יקרה לבטח) גם הוא לא יסייע.

עומר ח. 6 ביוני 2007

איציק,
אני חושב שאוהדים אוהבים את קבוצותיהם דווקא בגלל שהם לא בהכרח מצליחניות, מקצועניות ויעילות. במידה מסויימת אני מרחם על אוהדי מכבי שכמו בני עשירים מפונקים כבר איבדו את היכולת לחוות ריגושים גדולים מספורט לטוב ולרע. המחזות המרגשים שראו בכתבה ב"חמישיות" של אוהדי הפועל ביד אליהו הבוכים כבר לא יכולים כנראה לקרות לאוהדי מכבי.
אני בטוח שאם היה מישהו מציע לרונן הסדר לפיו מנצ'סטר ייקחו37 מתוך 38 האליפויות הבאות הוא בוודאי היה מסרב. גם בטבע, כאשר זן מסויים נפטר מכל האויבים שלו, בסוף הוא נהיה גדול מידי, לא נותר לו אוכל, והוא מביא כיליון על עצמו.

איציק אלפסי 7 ביוני 2007

עומר,
הגדרת את זה בצורה נפלאה! וזאת אגב הנחמה היחידה שלי בימים קשים כמו אלה שהיו לי לאחר גמר הפיינל-פור.. אני רק מקווה שהתיאוריהנבואה שלך בסיום תגשים את עצמה ויפה שעה אחת קודם..

רונן,
שמחתי מאוד לראות שהכללת את מאיר טפירו ברשימת השחקנים היצירתיים הגדולים שקמו לנו בדור האחרון יחד עם עודד ועדי גורדון. אני רק לא מסכים עם זה שהוא לא מספיק טוב לרמות הגבוהות באירופה. לפי דעתי בהחלט כן, וגם העונה המוצלחת שלו בצרפת, גם אם לא בקבוצת יורוליג כמדומני, היא הוכחה לכך. השנה, למשל, עקבתי אחרי משחקי הפועל ביול"ב קאפ ביורוספורט (מתוקף העובדה שאני לא נמצא בארץ) ופשוט נדהמתי מכמות השבחים וההערכה שחילקו שם הפרשנים לטפירו. משפטים כמו "כל מאמן ילדים באירופה צריך לקחת את הקלטת של טפירו ולהראות לשחקנים שלו איך מבצעים פיק אנד רול באופן מושלם" חזרו על עצמם שוב ושוב בשידורים. לדעתי מאיר הוא מאוד אנדרייטד ואני לא רוצה להשתמש בתירוץ שזה בגלל שהוא לא שיחק אף פעם במכבי משום שבאמת אי אפשר לדעת כיצד היה משתלב במערכת הזו. נדמה לי שהסיבה יותר דומה למה שעודד קטש ציין בראיון לדורית חכים: מאמנים, במיוחד בארץ, לא יודעים איך להתמודד עם שחקן יצירתי ובטעות קשה מקטלגים אותו כ"בעייתי". מאיר הוא הבעייתי האחרון, לא רק שמדובר בשחקן מצויין אלא גם באדם נפלא שבאמת לא מחפש לעשות בעיות לאף אחד.. דן שמיר עשה איתו את הטעות הקלאסית הזו בתחילת השנה אך הוכיח שהוא איש חכם כשמהר מאוד חזר בו ונתן למאיר את חופש היצירה. בתמורה הרוויח עונה גדולה של מאיר, שהייתה הסיבה העיקרית לדעתי, לעונה המצויינת של הקבוצה כולה. כמו שעופר שלח אמר פעם בצורה מבריקה, לא חוכמה לאמן פארקרים החוכמה להוציא את המקסימום לתועלת הקבוצה מקני וויליאמסים וויל סלומונים.

רונן דורפן 7 ביוני 2007

לאיציק.
עפר שלח טועה. זו כן חוכמה גדולה לאמן פארקרים. רק חוכמה אחרת. לג'ורדן היו מאמנים לפני פיל ג'קסון כמו שהיו לבראיינט ולשאקיל. והתוצאות היו שונות. אם כריסטיאנו רונאלדו היה משחק אצל רפא בניטז הוא היה יודע היום ללחוץ על המגן השמאלי כשהכדור לא ברגלי הקבוצה שלו, ויודע איפה הוא עומד בחומה.

איציק אלפסי 7 ביוני 2007

רונן,
אני רוצה להבהיר את הנקודה שלי כי נדמה לי שאנחנו מסכימים. כשציטטתי את עופר שלח ומה שהוא אמר על פארקרים התכוונתי לכך שהסיבה שקל יותר לאמן אותם מאשר לאמן שחקנים שנחשבים "בעיתיים" כמו אלה בדוגמאות שציינתי היא משום שאלה שחקנים של מאמן שעושים עבודה טקטית נפלאה. השחקנים מהזן השני הם לא פחות מוכשרים, גם טקטית, אולם הם הרבה יותר "דעתניים" במשחק שלהם והכישרון שלהם מתבטא בצורה אחרת- מאמן חכם באמת מוצא את הדרך לתת גם לכישרון מסוג זה להתבטא. הדוגמאות שהבאת ממחישות בצורה מדוייקת את הנקודה: ג'ורדן לא זכה באליפות ונחשב לאינדיבדואל גדול אבל לא כזה שבאמת יכול לקחת קבוצה עד הסוף כמו הגדולים באמת עד שהגיע פיל ג'קסון (שבהחלט עונה להגדרה של מאמן חכם ברמה האנושית, מהסוג שציינת בצדק שחסר כל כך היום) ויצר עבורו שיטה שאיפשרה לו למקסם קת היכולת האישית לתועלת הקבוצה. הלאה, אותו דבר עם בראיינט ושאקיל בלייקרס. הדוגמא הטובה ביותר היא כמובן זו של רונאלדו, מה שפרגוסון עשה איתו זה פשוט מעשה אומן. לקחת שחקן שלכאורה נראה קשור לליגה האנגלית כמו הקשר בין NBA לכדורסל חכם ולהפוך אותו למפלצת אימתנית במושגים של אותה ליגה. הוא לא עשה את זה עם איזה שיטה טקטית מורכבת במיוחד אלא עם כישורים אנושיים מופלאים ועם המון ביטחון שקט וחופש יצירה שהוא העניק לו. מסכים לגמרי, שלדאבוני הרב אצל רפא זה לעולם לא היה קורה. ע"י מילאן בארוש, ג'יבריל סיסה, לואיס גארסיה וכל שחקן מעט יצירתי שדרך באנפילד מאז שהוא הגיע. וזה עוד בלי להגיד מילה על מה שעובר אצלו סטיבן ג'רארד.. ובדיוק מהסיבות האלה, למרות שאני מעריך מאוד את הגאונות הטקטית שלו ובניגוד למרבית חברי אוהדי ליברפול, אני ממש לא סוגד להצלחות שלו בליגת האלןפות ולא אזיל דמעה ביום שהוא יעזוב, להיפך.

אלי 13 ביוני 2007

סוף סוף פרשן כדורסל שאינו "מאמן מתוסכל" ולא מנסה לפצח את ה DNA של המשחק.

Comments closed