לברון ג'יימס ומייקל ג'ורדן והנפילה ברמת הכדורסל המקצועני באמריקה

אני רוצה לאמר דברים ברורים לגבי לברון ג'יימס ומייקל ג'ורדן. ואני לא אתחבא פה ואני כותב את זה לפני סדרת הגמר.

אני מבקש מכם לצפות בקליפים הבאים. זה קליפ של המשחק ההיסטורי שנתן לברון ג'יימס מול דטרויט לפני כמה ימים כשקלע 48 נקודות כולל את 25 האחרונות של קבוצתו למשחק. בנוסף יש פה קליפ של מייקל ג'ורדן בפלייאוף של 93' מול הניקס. ושל מייקל ג'ורדן מול הלייקרס ב-91'. וגם של ג'ורדן מול יוטה ב-98'. ולבסוף ג'ורדן מול דטרויט ב89' (משחק שאני אוהב במיוחד).

אני חייב לאמר שחשדתי בעניין הזה תקופה ארוכה אבל רק היום עשיתי בדיקה מסודרת של העניין בYOUTUBE. ומבט אחד מגלה לנו שג'ורדן ולברון ג'יימס פשוט משתתפים בארועי ספורט שונים לחלוטין.

אולי שמתם לב שאת שלושת סלי השוויון של לברון, בכדי לכפות את ההארכה הראשונה וההארכה השנייה, הוא קולע בדאנק ללא מגע פיזי של השומרים, וללא נסיון חסימה וללא שמירה כפולה. בסל הניצחון הוא נתקל במעט יותר התנגדות אבל עדיין קולע ליי-אפ מול הגנה שלכאורה מסודרת. אם תביטו בשחקני דטרויט בקליפים האלו, חלקם פשוט עומדים ובוהים. באחד הסלים שחקן פשוט בורח מדרכו במקום לקחת פאול תוקף או לתת פאול חזק בעצמו. כתבי ספורט יכולים כמובן להשתמש בקלישאות שקשורות לזה שבדטרויט הייתה קבוצת הגנה אגדית בסוף שנות ה-80 ואז לפני שנתיים, כשהייתה שם קבוצת הגנה סבירה, חזרו לכנות אותם BAD BOYS. אבל זו סתם סמנטיקה ריקה. אין קשר בין איכות השמירה של דטרויט כיום לדטרויט הישנה.

מנגד ג'ורדן, ובכוונה לקחתי משחקים שונים במשך עשור, מקבל שמירה כפולה ומשולשת כל הזמן. השמירה הזו היא אלימה במקרים רבים. אפילו כשהיריבה היא הלייקרס של מג'יק ג'ונסון, שבמושגי אותם ימים הייתה קבוצה אלגנטית ורכה יחסית. הלייקרס עם מג'יק הם עדיין יריבה קשוחה בהרבה מדטרויט של היום.

בNBA הפסיקו מכל מיני סיבות לשמור. אשמח לעסוק בסיבות בפעם אחרת.

אם לברון ג'יימס, שהוא שחקן מוכשר באופן אגדי, היה משתתף באותו סוג של ליגה כמו מייקל ג'ורדן הייתי נוטה לחשוב שבגיל 22 הוא בדרך להיות טוב כמו ג'ורדן. במיוחד לאור הסטטיסטיקות הנהדרות שלו. אבל בגלל שהפסיקו לשמור הוא לא יהיה ג'ורדן. ולכן אין לזה קשר לגיל. אנחנו כאילו משווים פה ריצת 400 מטר לריצת 400 מטרים משוכות. ואם לא יחול שינוי אמיתי וגורף בNBA ההשוואות לא יהיו קבילות לעולם. למרות שאני מקווה מאד שסן אנטוניו תיתן לו מאבק אמיתי יותר בהגנה. אבל גם אם זה יקרה, זו תהיה רק סדרה אחת.

זו גם הסיבה שנבחרות שמייצגות את ארצות הברית מפסידות בטורנירים בינלאומיים. זה לא בגלל ההתקדמות של האירופאים והדרום אמריקאים, ולא בגלל חוקי המשחק של FIBA ולא ניהול המשחק המבריק של יאנקיס או איזה מאמן יוגוסלבי זה או אחר. הסיבות הללו קשורות לכך אבל הסיבה העיקרית היא שהם לא שומרים בהגנה. אני מבקש לאבחן את הבעייה בשמירה. בארצות הברית עדיין משחקים קצת הגנה. יש שחקנים שחוטפים כדורים וחוסמים זריקות. השמירה האינדוודואלית היא ההבדל. בגלל זה יש בליגה כיום שחקנים שמראים דמיון פיזי מלאכותי למה שמייקל ג'ורדן היה עושה לפעמים. אבל אף אחד לא מזכיר לי את דניס רודמן או צ'רלס אוקלי או מייקל קופר או קווין מקהייל.

האמת, מי שאולי ממחישים את ההבדל הזה הם לברון ג'יימס ומייקל ג'ורדן בעצמם. לברון באמת מזכיר את ג'ורדן מאד באספקטים של משחק ההתקפה שלו. כשומר אישי הוא רחוק ממנו שנות אור.

משב רוח מרענן (מיוון העתיקה דווקא)
חידון מספר 26 (מייקל, נשמה, מתגעגעים המון)

20 Comments

גיא 7 ביוני 2007

מסכים עם כל מילה. בערך.
אכן, ההגנה המשוחקת היום היא לא פחות משערורייתית. גם ברמה האישית (שבה מעורבים יחד חוסר ביסודות ההגנה האישית ועצלנות לשמה) וגם ברמה הקבוצתית – מה שנזקף בעיקר לחובת המאמנים , אבל גם לחובת המוטיבציה של הקבוצה כקבוצה, ולחובת חוקי הליגה שדוגלים בכמה שיותר נקודות ובטיפוח סופרסטרים (משמע – אנשים שקולעים ללא הכרה, ללא קשר למה שהם עושים בצד השני של המגרש).
לגבי ג'ורדן – מלבד העובדה שהוא היה הרבה יותר אלגנטי מלברון (ואפשר להיזכר בזה דרך הקישורים), הרי שבגילו של לברון המשחק שלהם היה די דומה – יכולת קליעה מוגבלת, וחדירה פנטסטית שממנה השיגו את רוב הנקודות שלהם (לברון – בעיקר מתבסס על כוח, ומייקל התבסס יותר על גמישות).
המעקב על לברון, לדעתי, יצטרך להתמקד בשתי נקודות: איך הוא מצליח ללמוד לרתום את היכולת האישית שלו על מנת ליצור קבוצה מנצחת לאורך זמן (גם מבחינה מקצועית טהורה וגם מבחינת מנהיגות), והאם הוא מצליח להתפתח כשחקן ולהתאים את עצמו לגיל, ולמשחק (להזכירכם – אחרי הפרישה הראשונה שלו ג'ורדן פיתח לעצמו זריקת חצי מרחק קטלנית ובלי ניתנת כמעט לעצירה, וממנה השיג את רוב הנקודות שלו. החדירות שלו לסל הפכו להיות די נדירות בגלל גילו המתקדם).

עזי ד 7 ביוני 2007

מסכים עם כל מלה. לברון כידוע בעונה הרביעית שלו בליגה, שים לב שבעונה הרביעית של מייקל בליגה הוא זכה בתואר שחקן ההגנה של השנה. שלא לדבר על איזה 8-9 פעמים שהיה בחמישיית ההגנה.
השאלה היא למה לא שומרים. העובדה שמותר איזורית היום? הדילוג של יותר כוכבים על המכללות? ירידת קרנו של משחק ההגנה?

רונן דורפן 7 ביוני 2007

עזי. אני חושב שזה שילוב של שני הדברים שאמרת.
שינויים חוקים. האישור לאזורית הוא דווקא לא הבעיה. אלא חוק השלוש שניות ההגנתי שפותח את הרחבה.
הדילוג על המכללות – זה פוגע בעיקר בשחקני דרג שני. שחקן כמו לברון יוצא מהתיכון ומיד קיבל 40 דקות במקצוענים. אבל הרבה אחרים משחקים רק 10 דקות בגילאים קריטיים 20-21 ולא מפתחים יסודות.

דרור ז 7 ביוני 2007

אני מסכים לגבי ההגנה, ולכן לעולם לא נדע מי "טוב יותר" בויכוחי אוהדים (עוד 10-15 שנה כשלברון יפרוש).
אין ספק שג'ורדן היה עילוי מבחינת יכולת חדירה ותחרותיות, ועם זאת – אחד היתרונות שיש ללברון עליו הוא ביכולת ההנהגה שלו של קבוצה יחסית צעירה, עם עידוד צעירים אחרים.

גיל 7 ביוני 2007

הויכוח הזה מיותר לטעמי. בכל ספורט (ורונן כתב על זה בעבר) ההשוואה הרלוונטית היא לשחקנים בני זמנו. למשל, האם ביית רות' היה מצליח לשחק היום עם כל ההמבורגרים שהוא היה אוכל?

הסיבה העיקרית להבדלים הם החוקים השונים. היום אי אפשר לשמור חזק בגלל החוק שאוסר על חסימה נעה. זו הסיבה ששחקנים כמו נאש פורחים. תראה שחקן כמו בואן, שהיה אולי שחקן הגנה סביר לפני 20 שנה, מקבל כל כך הרבה ביקורת על משחק מלוכלך כביכול.

אבל הנבא בירידה כי יש יותר מדי שחקנים צעירים. הוא מלא בשחקנים שלא הלכו לקולג' או שהו שם רק שנה אחת. אלו דברים שהיו מאוד נדירים בעבר. אין היום יותר מדי שחקנים טובים בדרג הבייניים, בדור של דאנקן.

התחושה מלברון היא שההגעה שלו לגמר היא בעיקר מקרית. נובעת מחולשה אדירה של המזרח וניתחון על יריבות שאינן בכושר, ולא תהליך הדרגתי של בנייה והתגברות על יריבים מיתיים. לג'ורדן לקח 3 סדרות קשות נגד דטרויט עד שהגיע לגמר. באותה מידה אני יכול לראות את קליבלנד עפים בסיבוב הראשון שנה הבאה.

רונן דורפן 7 ביוני 2007

דרור. לא יהיה ויכוח בעוד 15 שנים. והסיבה לא תהיה הגנה או התקפה. מדובר בעניין חמקמק שנקרא כריזמה ספורטיבית. משהו שמעורר את אהבת ההמונים.

ובהמשך לכך – גיל. ג'ורדן הוא מהמתי המעטים שלא משווים אותם לא לדור שלם ולא לענף שלהם. את מייקל ג'ורדן אפשר להשוות למוחמד עלי או לפלה. אני חושב שבזמנים רחוקים גם אמיל זאטופק ואולי ג'ו לואיס. הספורטאי היחיד בעשור הזה שמעורר את אותה התחושה כשהוא מגיע למגרש הוא טייגר וודס. לברון לא שייך לאלו. הוא שחקן NBA נהדר – אני אצטרך לראות עוד המון ממנו בכדי להגיד שהוא אפילו מדגדג את המיתולוגיה הספורטיבית סביב ג'ורדן.

גיל 7 ביוני 2007

אני מסכים איתך, אבל למיתולוגיות של הספורט יש ערך מוסף הרבה יותר גדול מהמשחק שהם משחקים. הם אייקונים שחורגים בהרבה מהמשחק, וגם במשחק עצמו הם גורמים לנו להתסכל עליו אחרת. מאותה סיבה, קובי לעולם לא יתקרב לג'ורדן כי הוא לא מביא משהו ייחודי למשחק, איזה ערך מוסף אלא הוא "סתם" מצטיין בו במיוחד.

שימי 7 ביוני 2007

אני חושב שמאז ומעולם תמיד היו השוואות לגבי הג'ורדן הבא, אפילו גרנט היל ופני הארדווי עוד בימים שיכלו לקפוץ זכו להשוואות כאלו… אגב עד היום חבל לי על שניהם, איזה פספוס לעולם הכדורסל :(
נכון, קשה מאוד להשוות בין תקופות, בעיקר בכל מה שקשור ליכולות הפיזיות אבל מה שכן ניתן להשוות בעיני זה עניין חוכמת המשחק.
כבר הרבה מאוד שנים לא ראיתי קבוצה ממש חכמה בליגה ובטח לא ברמה של הלייקרס, הסלטיקס או הבולס וכך גם לגבי השחקנים
קובי ולברון אתלטים וסקוררים גדולים ככל שיהיו לא מבינים את המשחק כמו שג'ורדן ופיפן הבינו.
מה שצריך לזכור זה ששיקאגו לא רק הייתה גימיק תקשורתי וקבוצה של כוכבים, היא הייתה הקבוצה הכי חכמה בליגה, שהתמודדה מול קבוצות קשוחות בהרבה ממה שיש היום בליגה, ועל כן לא היה ניתן לעצור אותה.
פיפן ורודמן היו שחקני כדורסל מבריקים ברמות שקשה לתאר במילים, ורק מלשבת לראות משחק ולעקוב כל הזמן אחרי שניהם ניתן להבין עד כמה.
ג'ורדן היה שחקן התקפה מדהים שחקן הגנה מדהים אבל כאלו אפשר למצוא, ההבדל הוא שג'ורדן ידע מה לעשות עם היכולות האלו שלו. הוא ידע לשלוט במשחק, מתי להיות דומיננטי ומתי להירגע, לאן ללכת ואיפה להיות בכל מהלך והוא היה ווינר אבל לא פחות חשוב מזה (וזה משהו שבעיני מאוד מבדיל בינו לבין קובי למשל) הוא ידע איך לגרום לחברים שלו לקבוצה לקבל את המעמד שלהם וכל המשחק לשחק רק עבורו. גם מג'יק היה כזה וכנ"ל בירד. ובירד הוא דוגמא יותר מעניינת כי אם נשווה בין בירד לבין שחקן כמו לברון או קובי הרי זה מגוחך, בירד גורטאה שלא מסוגלת לזוז והם אתלטים מחוננים אבל בירד ידע את המשחק בלבל אחר לגמרי מהם ועל כן מעמדו עד היום נשמר.

לדעתי הנ.ב.א של היום היא ליגה של שואו עבור גארדים שירוצו, יקלעו ויטביעו. השחקנים חסרי יסודות והבנת משחק בסיסית (וניתן לראות זאת בטורנירים הבינלאומיים), הסנטרים זה זן שהולך ונעלם וכנ"ל גם הרכזים. איכשהו כל המשחק הופך להיות סובב גישת "הקח תכדור ורוץ לסל- משהו שנורא מזכיר לי את משחקי הכדורסל בהפסקות בבית ספר היסודי :)".
תכלס את עולם הכדורסל המקצועי זה ממש לא מרשים ועד שהאמריקאים לא יבינו את זה הם ימשיכו להפסיד טורנירים בינלאומיים ולתהות על איך ולמה זה קרה להם (חוץ מסטרן שיודע שכל עוד הוא ממשיך לספור דולרים מה אכפת לו מכדורסל מקצועי) ולדעתי ניתן לראות את זה גם בליגה שעד היום כל שנה מחדש זוכה באליפות קבוצה כבדה וקשוחה המתבססת על היסודות והמשחק הקבוצתי ועם שחקני הפנים הכי טובים בליגה כמו שאק ודאנקן וכל הגארדים המהוללים ממשיכים לחפש טבעות…

איש 7 ביוני 2007

אחד הדברים שהכי מפריעים לי בכל ההשוואות הללו הוא חוסר ההתייחסות למג'יק ג'ונסון. אין ספק שלברון הוא שחקן ענק, אולי הטוב ביותר בליגה כיום מבחינה אינדיבידואלית. עוד יותר ברור שג'ורדן היה כנראה אחד הגדולים, ייתכן אף שהגדול מכולם (וכאן נכנס כמובן שוב הנושא של השוואת ביצועים ביחס לזמן ולכן שחקנים כמו צ'מברלין וראסל מוצאים מהמשוואה). אבל, מעבר להעדפתי האישית למג'יק, שהיה בעל ראיית משחק פנומנלית ועשה את כל מי שמסביבו לטוב עוד יותר (למרות שאלו ששיחקו איתו בהחלט היו שחקנים מעולים), אני חושב שהשפעתו על המשחק הייתה חשובה הרבה יותר משל ג'ורדן. לפני מגי'ק כמעט ולא היו מובילי כדור גבוהים כ"כ וגם לא נראו שחקנים שיכולים לשחק בכל עמדה במגרש, דבר שכן השתנה מאז הופעתו. את ההשפעה של ג'ורדן על המשחק עצמו אינני רואה. מה שאני רואה כל הזמן הן השוואות בין יכולות אישיות של שחקנים כאלה ואחרים ובין יכולותיו שלו. כבר 15 שנים אמריקה מחפשת את ה"ג'ורדן" הבא שיביא עוד רייטינג למפלצת השיווק של דיוויד סטרן. אין פה השפעה אמיתית על צורת המשחק או יצירת סוג חדש של שחקן או תפקיד על המגרש. יש פה נטו שיווק של אישיות ושל היי לייטס. אין לי ספק שהביצועים של השחקנים ששיחקו סביב ג'ורדן השתפרו כשם שאלו של השחקנים שסביב לברון משתפרים, אך הגורם העיקרי לכך הוא שהם מושכים אליהם יותר מגינים, מה שמשאיר שחקנים אחרים יותר פנויים (ואפילו אני קולע לפעמים כשאני פנוי).

עוד נקודה קטנה, אם כי לא כל כך קשורה- ישנה נטייה לפעמים לכנות את ג'ורדן אלוהים. ייתכן שהדבר נובע ממה שלארי בירד אמר עליו פעם וייתכן שסתם מבורות. למיטב הבנתי היה רק ספורטאי אחד שרוח האלוהים שהתה בגופו כאשר שיחק בכדור. כאשר עזבה רוח הקודש את גופו נוצר חלל כה גדול שהוא ניסה למלא אותו בכל הבא ליד (ולאף ולפה…).

לון 7 ביוני 2007

מסכים לגמרי.
כפי שכבר כתבתי, יש לי רושם שיש גם ירידה ביכולת האימון (או לחילופין, שרמת האימון ביתר העולם מאוד עלתה והאמריקאים נשארו מאחור. בהכללה כמובן).
חלק מאי ההגנה מול לברון נבעה מהשחקנים, חלק ללא ספק נבע מהמאמן.
אני אשמח לדעת האם אתה מסכים שרמת האימון ירדה גם היא.

בכל מקרה ההשוואה לג'ורדן כרגע אינה הוגנת. זה כל כך מוקדם מידי. ג'ורדן בגילו עדיין לא היה ג'ורדן, כלומר לא הסופרסטאר שאנחנו מכירים.
אני מסכים לגמרי שמעבר ליכולות משחק "טהורות" יש אלמנטים נוספים שאחד מהם הוא כריזמה. גם זה עדיין מוקדם למדוד.

לון 8 ביוני 2007

עכשיו, אחרי המשחק הראשון, כנראה ששתי הקבוצות רצו להוכיח לנו שבכל זאת יש עדיין גם הגנה בליגה. בעיקר סן אנטוניו שפשוט גמרו את לברון. איפשרו לו 4 מ-16.
ועדיין, גם המשחק הזה, מוכיח את מה שרונן כתב. רמת האינטנסיביות ורמת הפיזיות היו נמוכות בהרבה ממש שהיה לפני עשר שנים ויותר.

זה זמן טוב להוקיר את הליגה הזו. קליבלנד וסן אנטוניו מייצגות שני מצבים שאפשריים רק בליגה השיוויונית הזו.
קליבלנד היא מקום נטול מסורת במובנים של הצלחה ספורטיבית (לא רק בכדורסל). בזכות שיטת הדראפט הגיע אליה מי שהיה ברור שיהיה כוכב ענק בליגה. הכסף הגדול ואורות הכרך לא יכלו להביא אותו לניו יורק או לוס אנג'לס. לפחות לא בינתיים. בזכותו ובזכות ניהול חכם היא הגיע לראשונה לגמר הפלייאוף.
סן אנטוניו מצליחה כבר כעשור להיות קבוצה דומיננטית ומצליחה, למרות שאינה מעיר גדולה, רחוקה מהייפ וממרכזי המדיה הגדולים.

יואב 8 ביוני 2007

לדעתי זה עניין של מחלקת השיווק, המחסור בהגנה באנ.בי.איי, ובכלל, אני אף פעם כמעט לא קונה רומנטיקה בספורט, זה הכל כסף בסופו של דבר. מעבר לזה, סאן אנטוניו רצחו את לברון במשחק הראשון

רונן דורפן 8 ביוני 2007

איש – מג'יק בוודאי שייך להשוואות הללו וגם לארי בירד. העניין הזה מוכיח כמה הנוסטלגיה היא לא מחסום בלתי עביר. ג'ורדן הצליח להגיע למעמדו שנים מועטות אחרי מג'יק ובירד וזה היה לא קל.

לשימי – אני חייב להודות לגבי פני הארדווי בזמנו (ובמידה מועטת יותר להיל) כן חשבתי שהוא יגיע למעמד אגדי במשחק – אולי בסביבתו של ג'ורדן. הייתה בהארדווי הצעיר מין חדוות משחק ויצירתיות וכיף. והוא גם פתח נפלא את הקריירה שלו. נראה לי כי התבוסה ליוסטון בגמר בעונתו השנייה הייתה מכה ממנה לא התאושש.

הוא כמובן לא הצליח לעמוד בציפיות ולהדביק על החדווה הזאת את המנטליות הדורסנית של ג'ורדן וכמובן לא את היכולת.

תומר 8 ביוני 2007

לדעתי צריך להפסיק לחפש את הג'ורדן הבא,כי גם אם יהיה עוד מייקל ג'ורדן הוא לא יצליח לשקם את הכדורסל האמריקיא שכבר כמה שנים איבד מהקסם שלו.
השחקנים בליגה הם צעירים מידי וחסרים יסודות משחק חשובים,יש להם אתלטיות מדהימה או יכולת כידרור מעולה אבל זה לא מספיק בשביל כדורסל טוב וההוכחה היא הכישלון של האמריקאים בטורנירים הבינלאומיים,תגידו מה שתרצו על התקדמות שאר העולם,אם השחקנים של הדרים טים היו משחקים קבוצתי והיו להם חצי מהיסודות שהיו לשחקני ברצלונה 92(באתלתיות הם עולים עליהם)הם לא היו מפסידים את האולימפיאדה ואת אליפות העולם.

אורן 8 ביוני 2007

שלום לחברים,
אני מסכים עם העובדה שעדיין אין מקום להשוואה בין לברון לג'ורדן ואני גם מסכים שיש ירידה גדולה ברמת האימון וברמת ההגנות בליגה,
אך אני מתקשה להסביר את העובדה שגם מספר הנקודות למשחק יורד בהתמדה לאורך השנים.
אולי גם שחקני ההתקפה נחלשו?
אולי זה סוף הסיפור?

רק קבוצות התקפה מטורפות דוגמאת פיניקס עוברות כמעט תמיד את ה100 נקודות למשחק.
מה דעתכם? אנא אנו באים?

תומר 8 ביוני 2007

לאורן,רמת השחקנים פשוט ירדה.
יש כתבה מצוינת בשם המשחק של החודש שמסבירה את הסיבה לכך,זה ששחקנים לא יודעים רק הגנה הם חסרי יסודות בסיסים כמו קליעה מחצי מרחק.
היום שחקן מעדיף או לחדור עם אתלטיות וכח או לזרוק ל3,אם תשווה בין משחקים של שנות השמונים ותחילת התשעים לאלה של היום תראה שאז לא היו רק 2-3 קבוצות שיודעות לשחק גם מתפרצות וגם מסודר.
על הקבוצתיות בכלל אין מה לדבר,עם כל הכבוד להישג של ג'יימס(הישג באמת ענק ומדהים,גם אם לא שמרו משהו)יש בו בעיתיות,ששחקן קולע בעצמו 25 נקודות רצופות זה אומר משהו גם על רמת השחקנים מסביבו וההוכחה לכך היא שהספרס עצרו את לברון ולקליבלנד לא היה כלום במקום.

רונן דורפן 8 ביוני 2007

לון רמת המאמנים ירדה בצורה חדה. זאת לאחר מגמה למנות "מאמנים שיודעים לתקשר עם שחקנים". מגמה הפוכה מישראל – שנלקחה לקיצוניות לכוון השני.
הפלייאוף הזה מוכיח שאין תחליף למאמנים מנוסים. פופוביץ, ג'רי סלואן ולפניהם דון נלסון הם המנצחים הגדולים שלו.

נועם שיזף 8 ביוני 2007

כמו שכתבתי לפני חודש בערך, אני מאוד מסכים איתך לגבי הרמה באן בי איי, ובמיוחד בהגנה. משחק הפלייאוף הראשון הוכיח את זה היטב. ברגעים בהם שתי הקבוצות הגנו, אף אחד לא קלע. לא לברון ולא דאנקן.
עד כאן לגבי תיאור המצב. השאלה היא אם יש לך גם הסבר, או לפחות תיאוריה, לגבי הידרדרות הרמה? זה הרי מצב מאוד לא שגרתי בענפים מקצועיים, בייחוד בארצות הברית. אז למה זה קרה?

שימי 9 ביוני 2007

לרונן, לגבי פני הארדווי אני זוכר את הספר שלך בזמנו שכתבת עליו דברים יפים :), לדעתי קשה לשפוט אותו ממש, הנפילה שלו החלה לא אחרי הגמר מול יוסטון אלא שנתיים אח"כ כשעבר ניתוח בברך. ניתוח זהה לזה שאמארה עבר רק שבניגוד לאמארה הוא חזר מוקדם מידי, נפצע שוב במשחק החזרה ומעולם לא חזר להיות מי שהיה (מאז הוא עבר עוד כמה ניתוחים אם אני לא טועה), גם לדעתי מבחינת היכולת וחוכמת משחק היה לו את הפוטנציאל.ההשוואות למג'ק לא היו מופרכות.
בשורה התחתונה חבל כי הוא היה אחד השחקנים היותר מעניינים ומהנים לצפייה.

לנועם, לדעתי יש שלוש סיבות עיקריות לירידה ברמה.
הסיבה העיקרית לירידה זה הכסף. אנשים (הקהל) מתלהבים יותר מהטבעות ויכולות אישיות מאשר ממשחק קבוצתי אז הליגה מועדדת את סגנון המשחק הזה ע"י חוקים חדשים וגימיקים תקשורתיים- ככל הנראה 10 המהלכים של השבוע זה משהו שמוכר יותר חולוצות מאשר ג'אמפ שוט פנוי אחרי פיק אנד רול מתוחכם.
הסיבה השנייה לדעתי זה לא אחר מאשר מייקל ג'ורדן.
כל הדור שחקנים של היום גדל על מייקל ג'ורדן וכולם מנסים להיות ולשחק כמוהו.
הרי כל האתלטים של היום זה שחקנים בסטייל של ג'ורדן קובי, טי מאק, לברון ווייד וכו'. עכשיו החברה אלו עוד מילא כי הם מוכשרים והתברכו ביכולות הפיזיות לסטייל כזה של משחק, אבל לא כולם כאלה.
כל אחד מנסה להיות השחקן שעושה הכל וכוכב הקבוצה במקום להיות טוב במה שהוא באמת.
בינינו איזה ילד שזורק לסל מדמיין שהוא שחקן כמו טים דאנקן?
מי היום מנסה להיות סנטר בסטייל של פעם, כזה שתופס מיקום מתחת לסל, עובד על תנועות, מיקום, עבודת רגליים נכונה וקליעה מחצי מרחק?
והסיבה השלישית זו הגישה, צארלס בארקלי אמר פעם "שבזמנו הם התאמנו רק כדי להיות שחקני כדורסל יותר טובים והיום שחקנים מתאמנים בכדי להיות כוכבים". אני חושב שבמשפט הזה טמון כל ההבדל כיוון שהדרך להיות כוכב היא יותר קצרה וקלה (הרי שחקן כמו לברון לא צריך קולג' כדי לדעת איך לקפוץ גבוה) מאשר להיות שחקן כדורסל טוב שזו עבודה קשה וסיזיפית.

נועם שיזף 10 ביוני 2007

שימי אני מסכים לגבי הנטייה להיות כוכבים ולא שחקנים. השאלה היא למה זה לא קורה בענפים אחרים גם כן, והתשובה שלי היא שככל הנראה כדורסל מעודד כוכבות יותר מנניח, כדורגל, פוטבול או בייסבול.

Comments closed