מה ראיתי באי של כריסטיאנו רונאלדו

בגלל שעכשיו קיץ, ואולי חלקכם חושבים על טיול לאיפשהו אני מפרסם פה חלקים מכתבת מסע שלי עם כמה תמונות. הכתבה […]

בגלל שעכשיו קיץ, ואולי חלקכם חושבים על טיול לאיפשהו אני מפרסם פה חלקים מכתבת מסע שלי עם כמה תמונות. הכתבה הופיעה "בשם המשחק" לפני כחודשיים. היא מספרת על ביקור באי מאדיירה – בו גדל כריסטיאנו רונאלדו. האיש שעם כל הכבוד לכל העושים במלאכה ביונייטד, פרגוסון הענק או גיגס וסקולס הנצחיים, הוא האיש שהפיל את צ'לסי.

יכול להיות שההפסד למילאן וההופעה הנפלאה של קאקה במשחקים האלו, הראו שעדיין חסר לו משהו בכדי להיחשב לגדול השחקנים על הכוכב הזה. אבל כאוהד יונייטד אני זוכר את העונה שהייתה בקונטקסט המלא שלה: בחלק המרכזי של העונה, כשכולם חיכו שיונייטד תתמוטט בשלב מסויים וצ'לסי הממוכנת תמצא את הדרך לזכות באליפות, כריסטיאנו סחב את יונייטד על הגב שלו לתואר. בכל אופן, הכתבה לא מתעסקת באלו. כי מאדיירה היא לא מקום בו אתה מתחיל דיון בשאלה האם אלברט איינשטיין באמת היה חכם מעט מכריסטיאנו.

אני העדפתי לנסות למצוא את הסיבות לכך שכשרון על מגיע ממקום מסויים ולא ממקום אחר. דנו בזה כמה פעמים השנה. למשל בשאלה למה נפלה הונגריה. או בגידול הטניסאיות ברוסיה. או בסגנון השחיה של איאן ת'ורפ. סיפורו של רונאלדו והאי מאדיירה הוא מעניין מהבחינה הזאת. כי למאדיירה, שהיא די רחוקה מפורטוגל, אין שום היסטוריה בגידול שחקנים כאלו ובאמת קראנו לכתבה "הכוכב משום מקום".

*****

ועכשיו אל הסיפור:

מאדיירה בערב

רוי שמע וקרא על המתקנים הכמעט עתידנים בקארינגטון. מרכז האימון של מנצ'סטר יונייטד. כדורגל הוא החיים שלו. הוא שמע שיש שם עשרות מגרשים וחדרי כושר וחדרי טיפולים וחדרים מפוארים בהם השחקנים נחים בין האימונים ויכולם בינתיים לשחק סנוקר או משחקי טלוויזיה. ושמנצ'סטר יונייטד מביאה לשם כדורגלנים צעירים ומוכשרים מכל העולם.

ובינתיים הוא מראה לי בגאווה את המתקן שלו. מגרש סינטטי רך בין מטעי בננות. על צלע הר שמתרומם במהירות מתוך המים התכולים של האוקיאנוס האטלנטי. דשא טבעי קשה מאד לגדל פה. רק למועדונים המקצוענים הגדולים באי – מאריטימו ונאסיונאל – יש מגרשי דשא. אפיל בבתי העשירים של מאדיירה – וילות נפלאות מהעידן הקולוניאלי– אין מדשאות בחצרות. רק עצי פרי וגפנים וערוגות פרחים מדהימות.

לרוי יש גם מבנה מועדון קטן עם שישה חדרים. חדר הלבשה לקבוצה הביתית וחדר הלבשה לאורחים. "פוטה מדרה", הוא מקלל בחיוך כשהוא מראה לי את חדר ההלבשה של השופטים. בנוסף יש משרד לנשיא עם שולחן כתיבה ופאקס, וחדר לציוד ומכבסה וקליניקה. הקליניקה היא של ארנלדו. פיזיותרפיסט מבוגר שמגיע לכאן שלוש פעמים בשבוע אחרי משמרת ארוכה בבית חולים בפונצ'ל – בירת האי. ליד המועדון יש קיוסק קטן שמגיש בירה קרה וצלוחיות קטנות עם שעועית ירוקה וגם מסך טלוויזיה שמשדר כדורגל בלי הפסקה.

וזה כמעט הכל. בערך קילומטר משם במרכז סנטו אנטוניו יש משרד נוסף ומקום חנייה לאוטובוס הכחול לבן הישן של הקבוצה. ועל חזית האוטובוס הכתובת "אנדורינה". מועדון כדורגל קטן ומטופח בליגה הראשונה של האי מאדיירה. לכאורה מועדון אחד ממאות אלפי מועדונים קטנים וטובים בעולם. אבל גם מועדון יחיד במינו – המועדון בו התחיל כריסטיאנו רונאלדו לשחק כדורגל.

"אז למה אני פה?", אני שואל את ארנלדו ורוי. כלומר למה דווקא המועדון שלהם בעיירה קטנה על אי קטן באטלנטי, בערך 500 קילומטרים מול חופי מרוקו, הצמיח את הכדורגלן הטוב ביותר מבין מאות המיליונים שמשחקים את המשחק הזה בעולם? מה הם יודעים שאחרים לא יודעים? ארנלדו ורוי לא יודעים. ארנלדו מציין שכריסטיאנו רונאלדו היה ילד נחוש מאד. רוי אומר שהיה מגיע הרבה לפני כל אימון לשחק בעצמו.

לאנדורינה כמובן אין נוסחה. והתעלומה היא גדולה. התעלומה היא גדולה כי כדורגלן ברמתו של כריסטיאנו רונאלדו לא אמור להגיע מכאן. כדורגל הוא משחק המונים ומטבעו תחום אבולוציוני. וכשרונות העל בהיסטוריה של הכדורגל הגיעו בדרך כלל מסוג אחד של מקום: ערים גדולות וצפופות בהן מאות אלפי או מליוני ילדים משחקים כדורגל, כשהמעטים שבמתי המעטים מהטובים בתוכם זוכים לתהילה. אם נסמן על מפת העולם כל מקום בו משחקים כדורגל. נקבל פיזור כמעט אחיד על פני הגלובוס. אבל אם נסמן את מקום לידתם של שחקני הכדורגל האגדיים, נגלה כי אלה לא מפוזרים באופן מקרי.

בראש ההיררכיה נמצאות הערים הגדולות של דרום אמריקה. פלה, סוקרטס וזיזיניו באו מסאו פאולו. גארינצ'ה, זיקו, רומאריו ורונאלדו מריו דה ז'נרו. מראדונה, עומר סיבורי ואלפרדו די סטפנו היו ילידי בואנוס איירס. אלו רשימות מאד מאד חלקיות. בשלוש הערים הללו לא חולפת אפילו מחצית העשור ללא הופעת שחקן כדורגל בלתי נשכח.

גם מספר ערים אירופאיות הצליחו הרבה יותר מההסתברות הסטטיסטית להופעתו של כדורגלן על בתחומן. אמסטרדם העמידה את יוהאן קרויף ורוד חוליט ודניס ברגקאמפ ורוב רנסבריק – וגם הם רק חלק מרשימה ארוכה ביותר. במארסיי גדלו שניים מהמופלאים ביותר בדור האחרון – אריק קנטונה וזינאדין זידאן. בערים מסוימות זה קרה בתקופות שחלפו כבר. פרנץ פושקש, בעיני רבים אחד מחמשת הטובים בהיסטוריה, נולד בעיירה קישפשט שבשולי בודפשט. חודשיים לפני שבאותה עיירה ייוולד לאסלו קובלה – שנבחר לאחרונה במשאל אוהדים לגדול כדורגלני ברצלונה.

כדורגל משחקים כמעט בכל מקום. אבל כוכבי על בכדורגל לא באים משום מקום.

אבל מאדיירה היא כמעט שום מקום שכזה. באי אוהבים כדורגל. יש בה שתי קבוצות מקצועניות עם מעוט של שחקנים מקומיים לא רעים, אבל בעיקר שחקני דרג שני מברזיל. ב-1930 שיחק כדורגלן מאדרייני ידוע בנבחרת פורטוגל, אבל מאז באופן כללי האי לא הוציא מתוכו כדורגלנים שהיו טובים אפילו בקנה מידה פורטוגזי. במושגי כדורגל כריסטיאנו רונאלדו בא משום מקום.

תעלומת מוצאו של הכדורגלן הטוב בעולם מתחילה כבר כשהמטוס מנמיך אל מסלול שדה התעופה של פונצ'ל. מסלול הנחיתה נמצא ממש בתוך האוקיאנוס. מצידו האחד ים ומצידו השני הוא קרוב בצורה מפחידה לשכונת מגורים. למיקום המוזר יש סיבה. מאדיירה היא אי נופש אבל שונה לחלוטין ממרבית האיים אליהם נוסעים אנשים לחופשות. למאדיירה אין כמעט חופים ואין בכלל חופים טבעיים עם חול ים. כי מאדיירה היא פסגת הר געש שמתרומם כמעט שישה קילומטרים מתחתית האוקיאנוס. הר הגעש שקט כבר 6500 שנים, אבל האי הוא עדיין צוק בתוך האוקיאנוס. אורכו לא יותר מ-60 קילומטרים, רוחבו בערך 20 הנקודה הגבוהה בו מתנשאת לכמעט 1800 מטרים מעל קו המים.

ומה כל זה קשור לגבי התעלומה לגבי כריסטיאנו רונאלדו? כי גדולתו של רונאלדו היא שליטה נדירה בכדור. פלה בעצמו ציין בשבועות האחרונים כי רונאלדו הוא מהנדירים שראה. שליטה נדירה כל כך בכדור אנחנו נוטים לייחס לכדורגל בשכונות או בחופים באזורים פתוחים. זה נכון לעריה הגדולות של ברזיל עם הכדורגל בחופים ובפאבלות. זה נכון לאמסטרדם, מארסיי וסביבת ניוקאסל שהצמיחה הרבה משחקני אנגליה הגדולים. ג'יאנלוקה ויאלי הגיע למסקנה דומה לגבי פורטוגל. בבודפשט למשל סבורים כי הסיבה לנפילתה הגדולה של הונגריה ברמת המשחק היא העלמות השטחים הפתוחים בבודפשט בעידן הקומוניסטי שהתאפיין בבנייה חסרת אבחנה.

מאדיירה לעומת זאת היא אחד המקומות התלולים בעולם. חקלאות של חריש או עבודת טרקטורים בשדות היא למשל כמעט דבר בלתי אפשרי וחקלאי האי מתרכזים בגפנים מטפסים ובננות. ובהקשר כדורגל, באי אולי מדברים פורטוגזית כמו בברזיל וצופים במשחק בטלוויזיה, אבל בשלושה ימים באי לא ראיתי פיסת אדמה אחת בה ילדים יכולים לשחק משחק כדורגל נורמלי. היו בהיסטוריה של הכדורגל כדורגלנים אגדיים שהגיעו מערי כדורגל פחות מרכזיות מריו או בואנוס איירס. יוזביו בא ממפוטו במוזמביק, ג'ורג' בסט מבלפסט, מישל פלטיני מז'אוף הנידחת בצפון מזרח צרפת – אבל איך לעזאזל גדל כוכב כדורגל כזה באי בו לילדים אין מקום לשחק כדורגל?

אם האדם הוא תבנית נוף מולדתו כריסטיאנו רונאלדו היה יכול להיות מטפס הרים מצויין. אולי אלוף סקייטבורד בזכות רגליו הזריזות. אולי רוכב אופניים אלוף עם הצטיינות ספציפית בקטעי המרוצים בהרים. לחילופין, מתקני הספורט השכיחים של האי הם מגרשי טניס לטובת התיירים שהם מקור מחייתו של האי. הגובה והכוח ומהירות הרגליים היו יכולים מן הסתם להפוך אותו לטניסאי מצויין. רפאל נדאל, למשל, דווקא אחיינו של כוכב כדורגל, גדל במגרשי הטניס של אי הנופש מאיורקה.

תלול

אבל המחשבות על האפשרות של כריסטיאנו רונאלדו הטניסאי או אלוף האופניים או ספורטאי בכל ענף ספורט שמצריך ציוד יקר או מאמנים אישיים, מתפוגגות כשרוי מסיע אותי במכוניתו לקינטה פלקאו – "קן הבזים". שכונת העוני של סנטו אנטוניו שמעל פונצ'ל. בירת מאדיירה שונה ממרבית ערי החוף של הים התיכון למשל. וככל שמגביהים להרים השכונות עניות יותר. רוי עוצר את המכונית ליד בית קטן ונטוש. איש לא גר בו עכשיו. על פי גודלו נראה כאילו בתוכו יש לכל היותר שני חדרים. הטיח החיצוני מתקלף. לבית יש חצר פנימית קטנה וממנה מדרגות שמובילות לאזור כביסה על הגג. הבית עלוב בהרבה אפילו מהבתים הצנועים הסמוכים אליו. זה הבית בו גדל כריסטיאנו רונאלדו.

וכאן כבר מוצאים מן הסתם את הדמיון בין ילדותו של רונאלדו לכמה מהכוכבים הגדולים בהיסטוריה. רונאלדו גדל במצוקה. אביו התמכר לאלכוהול ומת מסיבוכי ההתמכרות הזו לפני שנה וחצי. הוא היה אפסנאי באנדורינה כשכריסטיאנו כיכב בקבוצות הילדים במועדון. בן 52 בסך הכל במותו, הוא הדרדר למצב בו גם הכספים העצומים שהבן כבר הרוויח לא היו יכולים להושיע. על פי פרסומים בעיתונות המקומית הכסף הזה כן הציל את אחיו הגדול של רונאלדו, שעבר גמילה מסמים בליסבון ועכשיו עובד כעוזרו האישי. שתי אחיותיו של רונאלדו (כל האחים והאחיות מבוגרים ממנו בעשר שנים) נבנות מהצלחתו. אחת מופיעה כזמרת בליסבון תחת שם הבימה "רונאלדה". לאחרת יש עכשיו חנות אופנתית בסמוך לאזור מלונות היוקרה של פונצ'ל. החנות נקראת 7CR – ראשי התיבות של שמו של אחיה וחולצת המשחק שלו ביונייטד.

כאן גדל רונאלדו

העריסה

השעה כמעט שש בערב והילדים מתחילים להגיע למגרש הכדורגל של אנדורינה. בימי שלישי יש בין היתר קבוצה של בני 12 וקבוצה של בני 9 וגם קבוצת בית ספר מקומי שמשתמשת במגרש. אבל כל תשומת הלב של רוי וארנלדו היא בפינת המגרש הסמוכה למועדון. לשם מגיעים ילדים בני שלוש. ארנלדו ורוי מסייעים לחלק מהזאטוטים הנרגשים ללבוש גופיות צהובות מעל חולצות המשחק התכולות של אנדורינה. ארנלדו פתאום לא נראה לי איש רפואה מבוגר. העינים שלו נרגשות. בחיוך גדול הוא אומר לי מילה אחת באנגלית: CRESH. העריסה – שם עם משמעות דתית מסוימת בעולם הנוצרי ושמה של קבוצת הגילאים הצעירים באנדורינה.

אז התשובה לחידת יכולותו של כריסטיאנו רונאלדו לא נמצאת במסורת הכדורגל של מאדיירה ולא בגיאוגרפיה של האי היפה הזה. אבל אני מתחיל לקבל כמה רמזים אצל נונו. נונו מדבר אנגלית מצויינת. הוא חי עשר שנים בצפון אנגליה כאיש שווק של חבילות תיירות למאדיירה. בשנותיו של אנגליה אפילו הוסמך כמאמן כדורגל ובמסגרת הלימודים עבד לתקופות השתלמות בעמה ממועדוני הכדורגל המפורסמים שם. בין היתר ליברפול ולידס יונייטד. בשנים האחרונות חזר אל האי. הוא רכש לעצמו בית בשכונה היפה ליברטאו, שם בנה כריסטיאנו רונאלדו בית חדש לאימו. ובערבים הוא מאמן את קבוצת גילאי ה-12 הבכירה של אנדורינה. והיום כשאין לו אימון, הוא בא לצפות בילדים שבעריסה.

האימון מתחיל וסוף סוף אני באי של כריסטיאנו רונאלדו. המאמן נותן לכל ילד כדור, מעמיד אותם בטור, והם מתחילים לכדרר בין קונוסים כתומים. והילדים מנסים את "המאדריאנסה". פעלול סיבוב הרגליים הראוותי איתו מכשף כריסטיאנו רונאלדו את הכדורגל באנגליה. נונו מאשר כשאני שואל אותו אם זה באמת דומה לצעד בריקוד מקומי. אלא שמה שכריסטיאנו רונאלדו מסוגל לבצע במהירות של שמונה או תשעה מטרים לשניה במגרשים אנגליים קפואים בינואר, קצת קשה לילדים שעדיין גדולים רק במעט מהכדור. חלקם נופלים ומתהפכים. המאמן מלטף אותם ונותן להם תרגילים פשוטים בהרבה לבצע.

"אז על מה אתה מסתכל פה?", אני שואל את נונו. "אני רואה מי נהנה. מי צוחק. מי קם בשמחה אחרי שהוא נופל. מי מגיע הרבה לפני האימון. מי מנסה בעצמו לתקן דברים או אפילו להמציא דברים בעצמו". האימון כולו נסב רק על היחסים בין זאטוט לכדור. "יש לנו כלל במועדון", ממשיך נונו, "אנחנו לעולם לא צועקים על ילדים. אם צריך לתקן משהו עושים את זה עם הילד בצד וגם את זה רק כשהם גדולים בהרבה. בגיל הזה אפשר לתת להם רק דבר אחד. בטחון עם כדור. התחלנו עם העריסה רק לפני שלוש-ארבע שנים. אבל אני רואה פה ילדים בני ארבע עושים מה שפעם השגנו רק עם בני שש".

נונו מציין כמה הבדלים לעומת אימונים שראה באנגליה. המשמעת שם נוקשה. באנגליה ילדים עושים את צעדיהם הראשונים במשחק עם המורים בבית ספר. הכדורגל הופך אצלם אינטואיבית לחלק מהמשמעת והמטלות בחיים. הדגש הוא על כבוד למאמן. "אלו באמת דברים חשובים בכדורגל אבל אין צורך להנחיל אותם בגיל כל כך מוקדם. הדבר היחיד שאפשר באמת לתת לילדים הוא בטחון עצמי. את כל היתר הוא ילמד במועדוני הבוגרים. חבל בכלל לבזבז את הזמן על דברים כאלו על ילדים שלא הוכיחו שהם מוכשרים מספיק".

נונו נוגע פה בנקודה מעניינת לגבי כדורגל לעומת ענפי ספורט אחרים. לפני כמה שבועות פורסמה בניו יורק טיימס ובגארדיאן כתבה מרתקת על מאמנת טניס בת 77 בספרטק מוסקבה, לאריסה פרייאוברז‘נסקאייה. המאמנת הזו כבר הכניסה כעשרה טניסאים וטניסאיות לצמרת הטניס העולמית. אחד הכללים של המאמנת הזו הוא שהילדים לא משתתפים בתחרויות חיצוניות עד שהטכניקה שלהם לא מושלמת. זה היה דומה למשל לסיפורים על האימונים האינסופיים שעבר טייגר וודס בילדותו. או לחילופין מתעמלות אולימפיות ברומניה או שחיינים באוסטרליה. אימונים קשים בגיל צעיר.

בכדורגל זה לא ככה. בין היתר כי כדורגל הוא משחק סלחני בהרבה מאלו. כדורגלן-על הוא לאו דווקא מי שמבצע בשלמות כל פעולה ופעולה במשחק מבלי לטעות. כדורגלן על אפילו שונה מכוכב בענפים קבוצתיים כמו כדורסל או כדורעף או בייסבול. שונה בכך שלרוב המוחלט של הפעולות במשחק שהוא מבצע אין השפעה על תוצאת המשחק. המהלכים המכריעים במשחק כדורגל הן פעולות ערמומיות או יצירתיות או מפתיעות. לאלו נחוצה טכניקה טובה אבל בעיקר יצירתיות.

מוחו של טניסאי על כמו רוג'ר פדרר, או אפילו כדורסלנים מגה-מוכשרים כמו לברון ג'יימס או קובי בראיינט, פועלים במידה רבה כמו מחשב. בחירה בין כמה אפשריות פעולה – סוג חבטה מסויים, קליעה לסל או מסירה – בזמן קצר ונתון. מוחו של כדורגלן על כמו כריסטיאנו רונאלדו פועל אחרת במהלך המשחק. מגוון הפעולות האפשריות הוא כמעט אינסופי. הוא צריך לתכנן ולהוציא לפועל רעיון יצירתי. לעתים באופן יזום ולעתים באופורטיוניזם צרוף. מרבית הפעולות של הכוכב היצירתי לא עולות בהצלחה, וממוצע של פעולה יצירתית אחת מוצלחת מדי משחק הופך אותך לכוכב על של ממש. במשחק כזה – של ממוצע הצלחה נמוך וצורך תמידי לחשיבה יצירתית – התכונה החשובה ביותר היא בטחון עצמי.

הבטחון אצל כדורגלן כמו כריסטאינו רונאלדו, או כמו קאקה או כמו רונאלדיניו, נובע מיכולת טכנית טובה. אבל לא פחות מכך ממבנה פסיכולוגי בריא. ואת זה אני חושד שקיבל בצורה טובה במקום כמו אנדורינה. כי בעוד אימוני ילדים שראיתי באנגליה נראו יותר כמו שיעור בבית ספר וכללו לימוד פעולה, שינון וחזרה – ולבסוף גם ביצוע. אימוני הכדורגל של ילדי אנדורינה נראים כמעט כמו סדנת אמנות לילדים. כאוטית, צבעונית, לא סדורה – אבל מאד שמחה ומלאת אהבה.

העריסה היא הגאווה הגדולה של אנשי אנדורינה. באתר האינטרנט שלהם יש טופס הרשמה לתכנית. התכנית הזו בצירוף תהילתו של רונאלדו הפכה את המועדון שלהם לפופולארי גם מחוץ לסנטו אנטוניו. ואפילו בנפיקה הגדולה כבר שמה לב. מועדון הפאר של פורטוגל חתם על הסכם עם אנדורינה. מבנפיקה יבואו לבחון את הילדים המצטיינים במקום. ילד אחד כזה כבר אותר על ידי בנפיקה. קוראים לו ואלריו. הוא בן 10. הוא יעביר עוד שנתיים באנדורינה בפיקוח בנפיקה ואחר כך יעבור לליסבון. אנדורינה תקבל אז סכום כסף יפה מבנפיקה. הסכום יגדל אם יגיע לבוגרים או יעבור לקבוצה מקצוענית אחרת – עד האפשרות שישחק בנבחרת.

אין עוד מועדון במאדיירה עם הסכם כזה עם קבוצת פאר פורטוגזית. השיקול של בנפיקה כנראה מוצדק. באנדורינה אולי אין סוד לגידול שחקני כדורגל – אבל כריסטיאנו רונאלדו הפך אותה למגנט לשחקנים מוכשרים. הורים יודעים שבאנדורינה הסיכוי אולי טוב יותר. ילד אחד תופס את העין בהתלהבות שלו למשחק. בין היתר כי הוא הילד השחור היחיד בקבוצה. מרוב התלהבות במשחק הפנימי של בני השלוש הוא חוצה את הקווים לילדים בני הארבע, בועט בכדור וחוזר למשחק שלו. אבל כפי שנהוג באנדורינה איש לא צועק עליו.

אמו של הילד קוראת לו. הוא מגיע בריצה אבל לפני שהוא קופץ לזרועות אימו הוא עובר ליד ארנלדו ומחליק תנועת "היי-פייב" לפיזיותרפיסט המבוגר. "היא עובדת בערב", מסביר ארנלדו, את סיבת העזיבה המוקדמת של האימון. במשחק הילדים הפנימי מובקע שער. המאמן שורק במשרוקית. אבל לא שריקה רגילה אלא מין מנגינה. הילדים מתחבקים ומוחאים כפיים ואפילו ומתנשקים כמו השחקנים שהם רואים משחקים בתוך הטלוויזיה. הם צועקים את שמו של הילד המבקיע – פרנצ'סקו – בהתלהבות. ואני נזכר במשהו שאמר על רונאלדו גארי ליניקר, הסקורר האנגלי האגדי שמנחה עכשיו את תכנית סיכום המחזור בBBC: "נחמד לראות מישהו אחד בליגה שלנו שמשחק עם חיוך על הפנים".

למעלה: מכדררים כמו רונאלדו. למטה: עובדים על בעיטות התותח

סיכום פרטי ולא ממצה בדיון שערכנו לגבי הגדרת ספורט
על אי הצלחת המאבק להצלת אוסישקין

תגובות

  • עדי קיסן

    ואוווו, כל הכבוד. כריסטאינו הוא שחקן שאני לא סובל. אולי כי הוא טוב. אבל הסקרנות והדמיון שלו, מתאפיינים גם את הכתיבה שלך רונן. כתבה מרתקת
    חבל שלא הזכרת את ליברפול כעיר שמצמיחה גאוני כדורגל. מ2 הצדדים של המרסיסייד

    אולי תפרסם רשימה של לינקים של אתרי ספורט עם כתבות מעניינות, באופן סדיר. או שאת הרמה הגבוהה אני אמשיך לקבל רק מהכתבות שלך

  • רונן דורפן

    עדי, תודה. אני משתדל להזכיר כתבות מעניינות מדי פעם. והאתר שלי צריך שדרוג טכני.. זה נכון!
    לגבי מרסיסייד. המעניין הוא שבימי הזוהר של ליברפול היא רכשה את רוב השחקנים מקבוצות קטנות באנגליה ומחלקת הנוער שלה לא ממש גידלה שחקנים. בילידי שנות השבעים, כלומר ילדים שגדלו על דומיננטיות של ליברפול, יש למנצ'סטר יתרון גדול - גיגס וסקולס בעיקר. בילידי שנות השמונים, שגדלו על דומיננטיות של יונייטד, היתרון עבר לעיר ליברפול - ג'ררד ורוני.
    את כל הרביעיה הנהדרת הזו כנראה צריך למקם בדרגה אחת מתחת לשחקנים שציינתי בכתבה.

  • ויכסלפיש

    ליברפול הגדולה התבססה על קואליציה בריטית, דוגמאות לא חסרות: דלגליש סונס והאנסן סקוטים. איאן ראש וולשי רוני ווילאן אירי וכו'.

  • קובי

    כתבה מצוינת רונן,מאוד מענין ליראות את השוני בגידול שחקני כדוררגל בעולם, באמת יכול להיות השפעה על החינוך הסלחני של המאמנים על היצרתיות של השחקנים. באמת כתבה מצוינת תמשיך ליכתובת
    אבל אני עדין מחכה לכתבה שלך על הרכשים של יוניטד בזמן האחרון ודעתך עליהם.

  • רונן דורפן

    הארגריבס הוא שחקן נחוץ ביותר. הוא ייתן ליונייטד את הסיכוי באירופה מבלי לוותר על הכדורגל שלה.
    לגבי נאני ואנדרסון. כמובן שאינני יכול לדעת מי מהם יצליח ומי לא. אבל הרכישה שלהם מרתקת אותי. המשמעות ההיא שפרגוסון וקירוש מאמינים שעם רונאלדו הם פיצחו את הנוסחה לשילוב כשרונות על לטינים בכדורגל אנגלי והם הולכים להמשיך את הקו הזה - זיהוי השחקנים בגיל צעיר והבאתם לאנגליה בכדי לחשל אותם ולהתאים אותם לקצב המשחק האנגלי. אם זה יעבוד שוב, אפילו עם אחד מהם, אז עוד לא ראינו את הקבוצה הגדולה ביותר של פרגוסון

  • ג'וס

    הכתבה פשוט מעולה.
    הילד שלי בן שלוש, ואני משקיע הרבה זמן בלבנות לו את הבטחון העצמי בכל מיני דברים, ומדהים אותי לשמוע שעושים את זה בכדרוגל, בפינה נידחת בעולם.
    הלוואי עלינו חינוך כזה.
    אגב, רונאלדו לא ממש הצליח בשנים הראשונות שלו, ואפילו היה לאכזבה קטנה. מה הניתוח שלך על השינוי שחל בו?

  • לון

    אנשים בודדים מוכשרים צומחים בכל מיני מקומות בעולם. בערים, כפרים, עיירות, פרברים.
    רק כשיש ריכוז של אנשים מוכשרים מאוד באותו תחום, יש טעם לבדוק מה יש במקום הספציפי.
    לכן, אני מודה שהניסיון למצוא סיבה למה איש מוכשר בודד צומח במקום מסויים אינו נראה לי נכון.

    הדבר היחיד שברור בנוגע לאופן בו גדל רונאלדו, וציינת אותו, שמשותף גם לשחקנים אחרים, זה העוני בו גדל.

    ספורט הוא התחום העיקרי בו יש אפשרות למוביליות חברתית וכלכלית בכל העולם. גם מוזיקה היא כלי כזה, אבל בספורט יש כמובן הרבה יותר אפשרויות לקידום והכישרון יכול להיות הרבה יותר קטן. (כדי להיות בלם קשוח למשל).

    כדורגל הוא הספורט הכי נפוץ, הכי אהוד, הוא משחק ולכן קל להתחייב אליו (לעומת אתלטיקה למשל). והוא זול מאוד (כדור וארבע אבנים שמסמנות שערים וזהו). לכן, אפשר למצוא כשרונות כדורגל בכל מיני מקומות בעלי מאפיינים גיאוגרפיים שונים בעולם.
    כאמור, המכנה המשותף הנרחב ביותר הוא העוני. ציינת זאת למשל גם לגבי יוסי בניון.

    אם וכאשר יהיו כמה כשרונות עולמיים ממאדיירה, אז יהיה מעניין לבדוק מה גורם למקום כזה להצמיח כשרונות כאלה. בינתיים, בעיניי, זה פשוט עוד מקום שגדל בו כישרון.

  • רונן דורפן

    לון. אני מסכים איתך בהחלט. נסעתי לשם במחשבה שאולי יהיה שם משהו מיוחד. המסקנה המרכזית שלי מהביקור היא דווקא על רונאלדו עצמו. הוא מהבודדים שהוא עילוי שלא בזכות הסביבה שלו אלא בזכות עצמו. ישנם מעטים מאד שטיפסו למדרגת כדורגלן השנה בעולם, אם יגיע לרמה הזו, מסביבה של רקע כל כך צנוע בכדורגל.
    ישנם בודדים כאלו בהיסטוריה. מה שכן, יש לטעמי סיכוי שאחרי רונאלדו מאדיירה כן תתחיל להצמיח שחקנים. הרקע והשייכות לפורטוגל קיימים ובהחלט יתרמו. בהמשך הכתבה (מה שלא פרסמתי
    כאן) שוחחתי עם עיתונאי שסיפר על תסביך נחיתות גדול מאד של אנשי האי. תוצאה מכך שבימים עברו פורטוגל שלחה לשם כל מיני אנשים לא רצויים. רונאלדו עשוי לשנות את העניין הזה - לפחות כך הם מקווים.
    יחד עם זאת יש מה ללמוד על פורטוגל כולה, ולא על מאדיירה ספציפית, והוא הטיפול בכשרון.
    ראשית, העבודה עם הילדים הקטנים אופיינית לכל פורטוגל. שנית, רונאלדו נלקח משם לאלקושטה - בית הספר של ספורטינג. שם גידלו כבר את פיגו, רוי קושטה, קאוורסמה ורונאלדו. הבא בתור בשושלת הזו הוא נאני. הלוואי.
    מי שבנה את האלקושטה הוא קירוש. בדומה לפקרמן בארגנטינה הוא שם דגש גדול על שילוב עובדים סוציאלים בעבודה עם הילדים הללו.
    שורה כזו של שחקנים, עם דמיון לא מועט בין כולם, הוא כבר סימן לעבודה נכונה.

    אגב, למרות שאתה מציין שכדורגל הוא משחק שמשוחק בכל מקום, די מפתיע, למשל, שכל יבשת אסיה עוד לא הוציאה מתוכה כדורגלן חשוב אחד. זה סימן בעיני לכך שכן מדובר במשחק אבולוציוני.

  • לון

    לגבי השחקנים הפורטוגזים, כאינדיווידואלים, באלקושטה נעשתה עבודה נהדרת. אבל, הם נדרשו למאמן כמו סקולארי, כדי להביא אותם ליכולת מנטלית קבוצתית גבוהה. אני חושב, שלפרגוסון מגיע גם כן קרדיט, בגלל העבודה עם רונאלדו, שכבר באליפות אירופה היה בורג חשוב בנבחרת.

    הלוואי ורונאלדו יתרום ולו במשהו להפגת תסביך הנחיתות שלהם. זו יכולה להיות תרומה נפלאה של הכדורגל לחברה.

    האבחנה שלך לגבי השחקנים באסיה בהחלט נכונה. לפי דעתי הסיבה היא חברתית. כדי להצטיין בכדורגל, צריך מידה לא קטנה של אינדיווידואליזם.
    באסיה, החוקים החברתיים מאוד נוקשים. המעמדות מאוד חשובים ולהיות אינדיווידואליסט נחשב כמשהו חריג.

    אחת הדוגמאות היתה שבירת הדיסטנס שעשה הידינק בנבחרת הקוריאנית (אם אנ י לא טועה אתה כתבת על זה בעבר). הוא הבין שכדי להצליח צריך לשנות את המבנה החברתי של הנבחרת.

    ביפן להיות אינדיווידואליסט זה כמעט פשע. בסין הקומוניסטית זה בעייתי לא פחות.
    יש שם חינוך לעבודה קשה, ללימודים מסורים והרבה מחוייבות, אבל לא חינוך ליצירתיות, לדימיון וליציאה מהקונצנזוס. לקחת כדור ולשחק איתו לבד, כמו רונאלדו למשל, ייחשב למעשה אגואיסטי, חסר התחשבות בקבוצה.
    הם עוד לא הצליחו להבין את היתרון שבאינדווידואליזם לקבוצה (ולחברה). גם כשיבינו, ייקח זמן רב עד שיידעו כיצד ליישם זאת.
    אני מניח שזה ידרוש שינוי בחברה כולה, לאו דווקא בתחום הספורט.

  • רונן דורפן

    לא חשבתי על עניין האנטי-אידוודואליזם - אבל זו אבחנה מעניינת מאד. זה
    מזכיר לי משהו מצחיק שראיתי ביפן לפני המשחק בין אירלנד לגרמניה.
    באיצטדיון בקשימה יש פסל של זיקו - שהוביל את הקבוצה לאליפות יפן. על הפסל כתוב בפשוטות "ללא זיקו קשימה לא הייתה זוכה באליפות של 1993". כנראה שזו המחמאה הכי גדולה שהם יכולים להגיד על שחקן בודד.
    בבייסבול, אגב, יש אינדוודואלים יפן טובים מאד. אבל זה כנראה בגלל שהמשחק כופה אינדוודואליות ומצד שני מגדיר בצורה מוחלטת את הפעולות.

  • רונן דורפן

    ג'וס - אינני בטוח שרונאלדו לא הצליח בתחילה. כל עונה שלו הייתה טובה מהקודמת. מרבים לדבר על העובדה שהמקרה במונדיאל חיזק אותו. לדעתי זה משהו יותר טכני. העזיבה של ואן ניסטלרוי ושינוי שיטת המשחק הפכו אותו מקיצוני לשחקן עם תפקיד חופשי במגרש.

  • אור

    אני לא רואה סיבה למה העזיבה של ואן ניסטלרוי השפיעה לטובה על רונאלדו, אלא אם זה קטע חברתי.
    חלוץ מרכזי רציני זה בדיוק מה שהיה חסר השנה למנצסטר. רוני נוטה שמאלה מדי, סאהה היה פצוע יותר מששיחק וסמית פשוט לא מספיק טוב.
    דרך אגב נהניתי מאוד מהכתבה, אשמח לקרוא את ההמשך שלה שעליו דיברת אם יתאפשר.

  • חיימון

    אם נתמקד בדיון על מנצ'סטר יונייטד הרי שניתן לקשר בהחלט את השינוי הגדול שעברה מנצ'סטר לשינוי הגדול שעבר גם כריסטיאנו רונאלדו. הבחור התבגר, כמובן באמצעות אנשי מקצוע מתאיים, וכיום הוא יותר מוכן לשלב בין הכשרון המדהים שלו לצרכים הקבוצתיים של מנצ'סטר. השאלה הנשאלת היא האם למנצ'סטר ולפרגוסון יש את הזמן לחכות שנאני ואנדרסו יתאקלמו גם הם? הם עדיין לא שחקנים בוגרים ובשלים שהגיעו למנצ'סטר בפיק הקריירה - ע"ע ריו פרדיננד, היינצה או ואן ניסטלרוי. מנצ'סטר החלה במסע מרשים בעונה שעברה לחזור למרכז הבמה האירופית וכדי לעבור עוד שלב אחד לטעמי היה צורך ברכש קצת יותר מנוסה (קאקה או אולי אף דה סילבה שרכשה ארסנל)

  • רונן דורפן

    רוד ואן ניסטלרוי, שהוא חלוץ ענק, הוא שחקן של רחבה. הוא הפך במידה מסויימת את המשחק של יונייטד לשקוף בשתי העונות האחרונות שלו. כששיחקו בקהאם וגיגס באגפים - ואן ניסטלרוי התאים מאד. וכל עוד ואן ניסטלרוי כבש 40 שערים בעונה (וזה קרה פעמיים) למי אכפת שזה שקוף?
    אבל רונאלדו ורוני הם שחקנים הרבה יותר מגוונים מבקהאם וגיגס. ומרגע שרוד הפך שחקן של "רק" 25-30 שערים בעונה הכדורגל הזה לא הספיק לתארים. העובדה היא שלמרות חסרון חלוץ נוסף ברמה יונייטד הגדילה בצורה דרמטית את מספר השערים שהיא הבקיעה. רוני ורונאלדו הפכו לשחקנים של 20 שערים כל אחד - בנוסף לתרומה עצומה שלהם בחלקים אחרים של המשחק - מה שאתה לא מקבל מואן ניסטלרוי.

    אני משער שגם אם יונייטד תביא חלוץ השנה זה לא יהיה חלוץ רחבות אלא שחקן של תנועה מתמדת. הכדורגל היפה ביותר של יונייטד בעונה שחלפה היה במחזורים שהנריק לארסון שיחק. ג'וזפה רוסי מתאים לכדורגל כזה, וכמובן גם נאני ואנדרסון. לגבי נאני ואנדרסון. אני חושב שיהיה להם קל יחסית להשתלב ולהתאקלם. בניגוד לרונאלדו או רוני אף אחד לא מצפה מהם לסחוב עכשיו את הקבוצה. גם תשומת הלב של ההגנות לא תהיה עליהם. יש להם צ'אנס אמיתי להצליח במהירות.

  • עזי ד

    את הכתבה קראתי כבר בשם המשחק והיא מצויינת. רונן, האם ראית את אנדרסון נגד צ'ילה, הוא היה פשוט גרוע. כבש, לא מדוייק ונופל סדרתי. זה רק משחק בודד, מה גם שהבכורה שלו בהרכב הכי חשוב בעולם במשחק רשמי, אבל להבדיל מנאני שהוא תותח על, אני לא בטוח שהילד הזה בשל אליכם

  • חיימון

    אני חושב שהעונה של מנצ'סטר באה לידי ביטוי מדהים בחצי הגמר מול מילאן. במשחק הראשון, השחקנים שסיפקו את הסחורה ברגעים הקשים עם שני בישולים מדהימים היו גיגס וסקולס. סקולס שיתק לחלוטין את פירלו במשחק ונתן את אחת ההופעות הטובות שלו שאני זוכר. למשחק המהירות שאתה מדבר עליו לא הייתה משמעות בגומלין - אנצ'לוטי כנראה מבין כדורגל קצת יותר ממני... ומנצ'סט, באמת שלא הייתה במשחק למרבה הצער.
    התגובה הקודמת לא הייתה קשורה לפילוסופיית משחק - השחקנים הצעירים המהירים הכשרוניים יכולים לסחוף את מנצ'סטר לעוד עונה מרתקת - אבל יש צורך בעוד מסה של נסיון, עוד מסה של הבנת המשחק.
    דרך אגב, אחרי 3 עונות, אני בהחלט מצפה מרוני לסחוב את מנצ'סטר. ואני לא אומר את זה בנימה ביקורתית, להיפך. אני חושב שהגיע הרגע שבו הבחור הופך גבר ולוקח את מנצ'סטר לימים מרגשים וערבים גדולים כמו שזכורים לנו כאלה.

  • איציק אלפסי

    כתבה נפלאה רונן! התלהבתי ממנה מאוד כבר כשקראתי אותה בשם המשחק. נדמה לי שתגלית אחת שלך כן יכולה להסביר למה יוצאים כדורגלים גדולים מפורטוגל בכלל ומהאי הזה בפרט: הזכרת שם את החופש והביטחון שהם נותנים לילדים, ואין מילים להפריז בחשיבות העניין הזה. זה מסביר למה במשחק הראשון שלו באנגליה רונאלדו לא ראה בעיניים אף אחד ןפירפר את המגינים של בולטון כאילו הוא משחק בשכונה שלו במאדיירה. זה גם אולי עוד נדבך תשובה שאני מנסה לבנות לשאלה שכל כך מעסיקה אותי: למה לא גדלים כדורגלנים טכניים באנגליה? מהכתבה הזו אני יכול להשליך שבחינוך האוטוקרטי שקיים כאן, עפ"י מיטב המסורת הבריטית, שחקן כמו רונאלדו או רוביניו פשוט לא יכול לגדול. הוא יסורס בגיל צעיר מאוד ויצטרך להתאים את עצמו או לעבור לקריקט.. בהקשר הזה גם מאוד אהבתי את התיזה של לון על החינוך באסיה שמתנגד בכל תוקף לאיזשהו גילוי של אינבדואליזם. משום מה יש לי הרגשה שגם כאן באנגליה זה קיים ולכן גם חוסר היצירתיות המשווע שלהם בתחומים דורשי יצירתיות אחרים חוץ מכדורגל, אוכל ואומנות למשל (לגבי אוכל אני למוד ניסיון מר.. לגבי אומנות אני לא ממש מתמצא, זו פשוט הרגשה, ואני אשמח אם מישהו יתקן או יאשר את דברי). אפשר רק לשמוע את השדרים של סקיי במשחקי הקופה בימים אלו מתחלחלים בכל פעם ששחקן מעביר מגן באופן לא הכרחי או עושה פעולה טכנית שנראית להם לא יעילה כדי להבין מדוע גם עוד הרבה שנים לא יצמח שחקן טכני ברמה מתקבלת הדעת בממלכה.

  • יורם אהרוני

    הערה מעניינת לגבי ירידת הכדורגל ההונגרי בעקבות היעלמות השטחים הפתוחים. זה מזכיר השתלמות עם מאמן אתלטיקה בלגי בשנות השמונים שנשאל מדוע היו לבלגיה מדליסטים אולימפיים בריצות מ - 800 ועד מרתון(מואנס, רולנטס, פוטמנס,ליסמונט, ואן-דמה) משנות החמישים ועד השבעים אבל משנות השמונים הם התרחקו מהצמרת העולמית. הוא השיב שבכל אשמים האוטובוסים הצהובים. כל רצי הצמרת בבלגיה בתקופה האמורה גדלו בכפרים ונסעו לבית-ספר על אופניים. אף אלוף ריצות ארוכות בבלגיה לא גדל בעיר. מרגע שהתחילו לאסוף את התלמידים לביתי הספר באוטובוסים חלה ירידה בכושר של בני הנוער. יש לכך אולי סיבה נוספת: הם גילו שיותר כדאי לייבא רצים ממרוקו (וגם להשתמש פה ושם בעזרים ארגוגניים לא חוקיים...) מאשר לטפח נוער בארצם. בדיוק כמו שאמר לי פעם בעל תפקיד באיגוד האתטיקה הישראלי: "יותר זול לייבא אתלטים מרוסיה ואתיופיה מאשר לטפח אותם בארץ..."

  • רונן דורפן

    לאיציק - מאדיירה לא הוציאה עוד כדורגלנים טובים במיוחד (יש את דאני בדינמו מוסקווה) והדברים מתייחסים יותר לפורטוגל באופן כללי. הגדרת יפה את ההתייחסות לאינדוודואליסטים באנגליה. תמיד נדמה שכשיש כבר איזה גאון כדורגל בריטי באמת מחונן - בסט או גאזה - זה קורה כי שובר באדם מטורף מכל הבחינות. לעולם לא תמצא את היכולת הזו בתוך אדם שקול בנפשו. גיגס אולי הוא מקרה בודד, אבל הוא איננו שייך לרמות של בסט-פושקש-פלטיני ודומיהם. רמה שאני חושב שלרונאלדו יש סיכוי, גם אם רחוק מאד מוודאות, להתקרב אליה.
    אהרוני - ארצה להוסיף משהו על כך. האשמה לדעתי לא באוטובוסים...
    לא רק הרצים הבלגים נעלמו אלא מרבית רצי אירופה - שפעם הוציאה את זאטופק, קוטס, באניסטר, וירן ועוד רבים. לדעתי זה גם משום שכל אלו גדלו בתקופות המלחמות או תקופות הצנע שאחריהן ולא אכלו בשר אדום. אחד היתרונות הגדוליםש ל רצי הריפט ואלי הוא שרובם צמחונים.
    ישנם כמה דוגמאות דווקא של חברות ממוכנות ותעשייתיות - למשל יפן וקוריאה - שלמרות אלו אלו עדיין גדלו מרתוניסטים בדורות האחרונים. לדעתי בין היתר כי בשר אדום הוא נדיר ולא מקובל במקומות הללו.

    חיימון - יונייטד לא יכולה לבנות את העונה שלה על פי העונה האירופית מהסיבה הפשוטה שהיא לא יודעת נגד מי תשחק. עם כל החולשות שהיו ליונייטד נגד מילאן (ובעיקר העובדה שגאטוסו נפצע במשחק הראשון ושיחק את השני במלואו), אין שום טעם להתייחס אליהן ספציפית - כי ככל הנראה לא תשחק עם מילאן בעונה הבאה. זה טבע הדברים. יונייטד משחקת בכדורגל האנגלי וצריכה להכין את עצמה לכך. אלא אם רוצים להיות כמו ליברפול הנוכחית ולמכור לאוהדים עונה של 7-8 משחקי מפתח וחוסר תחרותיות משווע ביתר המשחקים. אני לא חושב שהדבר הזה אפשרי אצל פרגוסון. אני חושב שבאופן ספציפי לסקולס אין את הכושר הגופני לשחק מול הקישור הדפנסיבי של מילאן - אואן הארגריבס בהחלט נראה כמו תרופה לבעיה כזו.

  • תומר

    כתבה נהדרת,קראתי אותה כבר בשם המשחק.אפשר לציין(אני מניח שרונן יכול לתת לינק או להפנות לגליון)כתבה אחרת שהיתה בעבר בשם המשחק על עמק הכדורגל באקוודור שהוא בעצם הניגוד של מאדיירה,מקום קטן שהצמיח את רוב הכדורגלנים באקוודור.
    בקשר לשוק ההעברות.עם כל הכבוד להנרי ובארסה והרכש של מנצ'סטר,הקבוצה שעשתה בינתיים את הרכש המעניין ביותר היא באיירן מינכן.לא כולל כמובן את צ'לסי שהביאה את המנהל הספורטיבי המרתק ביותר באירופה.

  • יורם אהרוני

    אני לא יודע מה אוכלים היום ומה אכלו פעם אבל בטוח שכדי לגדל רצים טובים צריך הרבה שטחים פתוחים . אי אפשר לגדל רצים למרחקים ארוכים באצטדיונים.האירופאים נתנו פייט לא רע לאפריקאים עד סוף שנות השמונים. מרגע שהאפריקאים החלו להתארגן יותר יותר ברצינות העדיפות הגנטית שלהם נראית בברור. 25 רצים ירדו עד היום מ - 27 דקות בעשרת אלפים וכולם ממוצא אפריקאי. זטופק ובני דורו משולים לדעתי לאלופי האזור אבל לא ראויים לתואר אלופי עולם או שיאני עולם כי הם לא התחרו נגד האפריקאים.

  • איציק אלפסי

    גיגס הוא בהחלט היוצא מן הכלל שאינו מעיד הכלל. בגלל זה הוא אחד השחקנים האהובים עלי בדור האחרון (ובתור אוהד ליברפול אל יקל הדבר ראש בעיניכם..). למעשה בזכותו (ובעונה האחרונה גם בזכות רונאלדו) חטאתי ונהניתי לראות משחקים של יוניטד :)
    אני רוצה גם להתייחס לתיזה שאתה חוזר עליה פעמים מספר שליברפול "מוכרת" לאוהדים אשלייה של הצלחה בעקבות ההישגים באירופה. לפי דעתי לא מדובר כאן בעניין מתוכנן (להתרכז בליגת האלופות על חשבון הליגה). פשוט ליברפול של שני העשורים האחרונים קבוצה לא מספיק טובה כדי לזכות באליפות וההצלחה בגביעים (וליגת האלופות היא כמובן טורניר גביע) מהווה נחמה פורטה על כך. כתבתי כאן כבר בעבר שאפשר דווקא לזקוף את זה לזכות המועדון שגם בדור שכון מצליח לשמור את עצמו בתודעה כקבוצה גדולה בזכות אותם הצלחות (בניגוד למשל לקבוצות גדולות אחרות מהעבר שירדו מנכסיהם כמו טוטנהאם ומנצ'סטר סיטי, שלא להזכיר את לידס או נוטינגהאם). בהקשר של ההצלחה האירופית גם חשוב לציין שלאירופה יש משמעות גדולה בליברפול, שם נטבע המושג "לילה אירופי באנפילד" לציון 'תחושת האירוע' הגדולה שיש במשחקים האלה באנפילד. אני גם מזכיר שאלקס פרגוסון, למרות ההצלחות הגדולות בזירה המקומית, מקונן תכופות שהוא מאוד לא מסופק מהעובדה שהצליח להביא את יונייטד רק לגמר אלופות אחת בתקופתו. בכל מקרה, לדעתי האוהדים של ליברפול לא ממש קונים את אשליית ההצלחה הזו ומשוועים לאליפות. אף אחד באנפילד לא ממש יודה שחזרנו להיות אימפריה לפני שנזכה בפרמייר-ליג. לכן גם אף אחד לא מגדיר עדיין את תקופתו של בניטז כהצלחה.

  • חיימון

    איציק עם הפרגון שלך לשדים האדומים אני חייב להמשיך בנימה מפרגנת זו ואשתף אותך בסיפור.
    אני עוזר הפקה בערוץ הספורט ולרגל יום הולדתו של אבי כהן הכנו עבורו סרט שכלל רגעים גדולים מסרטי וידאו וארכיון.
    היה רגע מסוים אחד, באותו נצחון על אסטון וילה שהקופ החל לשיר שירים ולקרוא בקולו של אבי - כל השערות בגופי עמדו!!!
    בסיום המשחק האצטדיון פשוט התפוצץ משירת you'll never walk alone ומאז יש לי חלום, בתור אוהד מנצ'סטר יונייטד, להיות באנפילד ולשמוע את השירה הזו מקרוב. לפי מה שאני מבין יש לי רק שנתיים לעשות את זה...

  • איציק אלפסי

    חיימון, אתה מוזמן! בפעם הבאה שתזדמן לאנגליה צור איתי קשר.

  • רונן דורפן

    יורם - עד כמה שאני מבין היתרון המזרח אפריקאי בריצות הארוכות (להבדיל מהיתרון המערב אירופי בריצות קצרות), איננו גנטי כי עם גאוגרפי, תזונתי, תרבותי (חיים בגובה, תפריט דל שומן, חברה לא ממוכנת).

  • רונן דורפן

    עזי... כן הוא היה גרוע אבל זה לא ממש מדאיג אותי. הוא יגיע לאולד טראפורד ושם יתחילו לעבוד איתו. אתה צודק כנראה שתרומה אמיתית ממנו מרוחקת אולי עונה - אבל הכשרון הטבעי שלו הוא די שערורייתי וגם מבנה הגוף שלו מתאים לפרמייר ליג. נאני הוא מוצר יותא מוגמר... אבל אולי דווקא בגלל זה אנדרסון מרתק אותי יותר.

  • עזי ד

    רונן זה גם גנטי וגם תזונתי/תרבותי/גיאוגרפי. מהאנדים או ההימליה לא הגיעו רצים גדולים למרות חיים בגובה, תפריט דל שומן וחברה לא ממוכנת

  • רונן דורפן

    עזי. ראשית מהאנדים הגיעו רצים גדולים. גם ברמה הספורטיבית ובטח בימי האינקה.
    שנית, תרבות היא תמיד הגורם העיקרי. גם בקניה עצמה נפלו כשלושת רבעי מהמדליות בידיה של קבוצה אתנית אחת - שבט הקלנג'יס ומרבית האחרות בידי הנאנדי הקרובים אליהם.
    אבל: בעוד בריצות הקצרות היתרון הפיזיולוגי של צאצאי מערב אפריקה הוא גנטי, בריצות הארוכות היתרון הפיזיולוגי של רצי מזרח אפריקה נובע מתנאים סביבתיים (תזונה וגאוגרפיה) ולא מהגנטיקה!

    איך יודעים?

    ראשית, צאצאי מערב אפריקה שולטים בריצות הקצרות גם כשהם מייצגים עמים אחרים אחרי כמה דורות - האצנים והקופצים של ארצות הברית, קובה וכו'. לא קיימת תופעה דומה לגבי רצי המרחקים.
    שנית, במרתונים עדיין אפשר לראות לא מעט מתחרים לבנים חזקים מאד. ספרד, פורטוגל ודרום אפריקה הלבנה העמידו שורה של מרתוניסטים והאלוף האולימפי האחרון הוא איטלקי. לעומת זאת בריצת 100 מטר, כפי שציין מורנו ורבנו עזי בחידון עזי דן TM זכור לטוב - מעולם לא השתתף רץ שמוצאו איננו מערב אפריקאי בריצת גמר באליפות העולם או במשחקים האולימפיים בעשורים האחרונים.

    שוב - קיים הבדל פיזיולוגי - המקור שלו (עד כמה שאני מבין מכמה מחקרים שראיתי) לא גנטי.

  • עופר

    קודם כל, כתבה נפלאה. כל כך נהניתי לקרוא, ומעניין אותי גם לשמוע עוד על התסביך נחיתות הזה, מזכיר קצת את מה שהאוסטרלים מרגישים כלפי האנגלים ומתבטא ב"אשס". דבר שני, לאיציק, בקשר לאמנות באנגליה. לפני כמה מאות שנים, אני לא זוכר את התאריכים המדוייקים, דאג או דאגה השליט/ה לשרוף את כל הציורים והפסלים שהיו אז בכנסיות אנגליה. מאז, האנגלים הם עם של ספרים ואותיות וקריאה, מה שמסביר למשל עובדה שמדינה קטנה פי כמה וכמה מהם (הולנד) גידלה מאסטרים באומנות בזמן שלאנגלים כמעט ולא היו.
    דבר שלישי, גם אני (ואני חושב שכתבתי על זה) אהבתי הכי הרבה לראות את גיגס למרות שאני אוהד ארסנל ולא כל כך אוהב בלשון המעטה את יונייטד. גיגס בעיני הוא משהו מיוחד, שמייצג בעיני כדורגל כמו שגדלתי עליו, שילוב של כח ומהירות אנגלים עם פלייר כזה מעט ארופאי. ועדיין לדעתי אוברמארס בשיאו היה הרבה יותר טוב ממנו (אבל אני לא אובייקטיבי).

  • עזי ד

    השתתף, לא עמד על הפודיום

  • איציק אלפסי

    עופר, תודה על האינפורמציה מאירת העיניים. מעניין אותי בכל זאת מדוע בכל השנים שחלפו מאז לא קם להם איזשהו אמן בקליבר ראוי לשמו. הדוגמא של הולנד נפלאה, אפשר לראות את ההבדל הזה גם בכדורגל. וכן, האנגלים הם עם של ספרים ואותיות וכל מה שאפשר להכניס לתבניות מסודרות, למדתי את זה מהר מאוד..

  • יורם אהרוני

    הקביעה שלך מאד מוזרה רונן שהיתרון של המערב אפריקאים וצאצאיהם בריצות הקצרות הוא גנטי ואילו של רצי מזרח אפריקה בארוכות הוא סביבתי בלבד. אני בהחלט מסכים אתך שלחיים בגובה ולחיי ילדות פעילים וכמובן שלתזונה יש השפעה על הישגים. אף אחד לא יטען שניתן להגיע להישגים בריצות ארוכות בלי אימונים ומשטר חיים מתאים אבל שנים על שנים של ברירה טבעית בסביבה של הרמות האפריקאיות הגבוהות מן הסתם הביאו גם להעברת גנים המסייעים להצלחה בריצות ארוכות, לדורות הבאים. ישראל אגב, יכולה לשמש כמעבדה לא רעה לבחינת התיאוריה שלך. יש כיום מספיק ילדים שנולדו בארץ להורים יוצאי אתיופיה ואפשר לראות מה הישגיהם בריצות ארוכות אחרות יחסית לילדים שהוריהם נולדו במקומות אחרים. אני יודע, עדיין ניתן לטעון שלאתיופים יש יותר מוטיבציה ומודלים לחיקוי בבני עדתם, הם רובם ממשפחות פחות מבוססות, התפריט שלהם אולי פחות עשיר בשומנים אבל הם חיים באותו גובה כמו בני עדות אחרות. אולי שום משרד ממשלתי לא יממן מחקר כזה כי הנושא מאד טעון אבל זה בהחלט ניתן לבדיקה.

  • רונן דורפן

    ליורם, זו איננה תיאוריה שלי. קראתי בזמנו כמה דברים על העניין. אני חושב שחוקר שבדי ערך פעם איזשהו מחקר משווה בין ילדים קנייתים בקניה לעומת התפוצות.

    חשוב לי להבהיר, וכתבתי זאת כמה פעמים. העיסוק בגנטיקה ספורט הוא לטעמי בטלנות ותרצנות. הגנטיקה יכולה להסביר פערים קטנטנים בענפים מדידים בין ספורטאים ותרבויות ספורט שכבר עשו את המקסימום בכל מישור אחר.

    דוגמא יפה לכך היא ארצות הברית. מרוב שפמפמו לילדים לבנים שאין להם סיכוי בכדורסל הכדורסלן הלבן באמריקה נעלם. והנה הגיעו נאש, נוביצקי וג'ינובלי מתרבויות אחרות והוכיחו שכל זה הוא קשקוש.
    אני לא חושב שמחקר על ילדים יוצאי אתיופיה הוא משמעותי. משום שיהדות אתיופיה, ככל הידוע לי, לא הוציאה רצים גדולים מתוכה באתיופיה עצמה.
    אם יצליחו בריצות ארוכות סביר שיש לכך קשר לתרבות ולתזונה ולא לחומר גנטי.

  • יורם אהרוני

    העיסוק בגנטיקה אינו בטלנות גם בקשר לספורט. עובדה שב - WADA כבר הכניסו את הפיסקה הבאה: The non-therapeutic use of cells, genes, genetic elements, or of the modulation of
    gene expression, having the capacity to enhance athletic performance, is
    prohibited. אני בהחלט מסכים שגם לא לבנים יכולים להצטיין בכדורסל אבל רובם ינתרו פחות טוב מהשחורים מסיבות שגם אתה סבור שהן גנטיות. אולי הם יהיו נחותים גם באלמנטים אחרים הדרושים להצטיינות במשחק אבל יוכלו לחפות בתכונות אחרות. ברור שיש השפעה תרבותית על הסכוי להצלחה. הלבנים הבינו שלא יוכלו לנצח את השחורים בריצות ארוכות אז הם הכניסו למשחקים האולימפיים טריאתלון. עכשיו יש להם מספיק זמן לזכות במדליות עד שהקנייתים יבנו בריכות שחייה וירכשו לעצמם אופניים יקרים. כל זמן שהעוסקים בגנטיקה ברמה התאית לא הגיעו למסקנות מהם הגנים התורמים להצלחה בענף ספורט כזה או אחר אפשר יהיה לטעון כמוך שהעיסוק בגנטיקה הוא לצורכי תרוצים בלבד. אבל מה זה בכלל כשרון אם לא יתרון גנטי?

  • רונן דורפן

    יורם - העיסוק בגנטיקה מצד מדענים הוא כמובן לא בטלנות.
    העיסוק מצד ציבור חובבי הספורט או ספורטאים שאומרים דברים כמו "חבל על הזמן. הרצים מאפריקה/השחמטאים היהודים/השחיינים מאוסטרליה...פשוט 'נולדו עם זה'" הוא בטלנות.
    אני מתכוון כמובן לגנטיקה "לאומית" המתייחסת לקבוצה אתנית שלמה. ברור שילד לספורטאים טובים יש לו כנראה גם יתרון גנטי מסויים.

  • לון

    לאיציק:
    הבריטים מצטיינים מאוד באמנות פלסטית. מאוד. האומן הביו - לאומי הידוע ביותר היום הוא דמיאן הרסט (אולי שמעת על היצירות שלו שהן חלקי חיות שמורות בפורמלין בתיבות שקופות). שמות ידועים נוספים: טרייסי אמין, גילברט וג'ורג' יש עוד רבים ומעולים. התערוכה החשובה ביותר בתחום האמנות בעולם (לפחות תערוכה קבוצתית) נקראה "סנסיישן" וכללה אמנים בריטים צעירים שיצרו יצירות פורצות דרך. היא התקיימה ברויאל אקדמי בלונדון ואח"ג נדדה בעולם. אני מניח שתוכל למצוא פרטים ברשת.
    בתחום האדריכלות, מספיק לטייל באיזור הדוקלנדס בלונדון ולהתבונן בבניינים המודרניים ב"סיטי", כדי לראות את הכשרונות העולמיים בתחום הזה. לא מזמן צפיתי בסרט/כתבה של חמישים דקות בביביסיוורלד על ארכיטקט בריטי נועז וחדשן שעובד היום בכל העולם.
    בתחום המוזיקה, היצירתיות הבריטית מוכרת לכל בר דעת.
    בקיצור, נשארנו עם הבעיה בכדורגל. יתכן שמשהו באופן שבו מלמדים אותם נוקשה מידי.

    רונן, ראיתי לפני כחצי שנה סרט בערוץ 8 שבו נעשתה השוואה בין רצים קנייתים לאירופאים. לקחו אותם למחנה משותף עם אותם תנאי אימון ועם אותה תזונה. הקנייתים, כקבוצה, השתפרו באופן מובהק יותר. נתנו שם הסברים גנטיים, לצערי אני לא זוכר הפרטים וגם לא את שם הסרט (בתור עיתונאי יתכן שיעזרו לך).

  • רונן דורפן

    לון- אני חושב שההצטיינות הבריטית באמנות פלסטית, ארכיטקטורה וכו' לעומת חוסר היצירתיות בכדורגל נובעת מדבר בסיסי ובעייתי בחברה הבריטית - והוא, עדיין, חלוקה מעמדית די נוקשה. בעוד ציבור מסויים וספציפי לומד במוסדות חנוך מעולים - שמושכים אליהם אנשים מכל העולם שמפרים את הדיאלוג - הרבה מהבריטים עדיין נחשפים לחינוך מאד מיושן שמעודד השתלבות חברתית אבל לא יצירתיות - או לחילופין, כמו בדוגמאות הרוקנרול, מעודד מחאה.

    לגבי הסרט שאתה מדבר עליו - לא ראיתי אותו אבל ממה שאתה מתאר הוא לא קביל כמחקר גנטי. הוא בהחלט קביל כמחקר פיסיולוגי או מוטורי אבל לא גנטי. בכדי לבדוק מרכיב גנטי צריך לעשות אחד משני דברים:
    1. לאתר את הגן שגורם למישהו לרוץ 3000 מכשולים יותר טוב.
    2. לקחת ילדים מחדר הלידה ולעשות מחקר שמנטרל את כל צורת הגידול שלהם.

  • לון

    רונן, יש אומנים מעולים שרכשו את ההשכלה שלהם במוסדות החינוך הפחות טובים. לצערי אין לי נתונים לגבי כמה אחוזים למדו בבתי ספר פרטיים וכו', זה נראה לי משהו מאוד מעניין לבדוק. לגבי ארכיטקטורה, ההנחה שלך סבירה יותר, פשוט מפני שנדרש חינוך פורמלי ארוך ומסודר.

    לגבי היצירתיות במוזיקה, ראשית, רוק הוא רק חלק מהמכלול (יש גם פופ, מוזיקה אלקטרונית על שלל גווניה, היפ הופ ועוד).
    היום (ומזה שנים רבות), המחאה במוזיקה היא עניין שולי. תנועות מחאה שמוזיקאים תמכו בהם באופן מסיבי היו בימי טאצ'ר בשנות השמונים (כמו רד וו'דג'). מאז הפנק, לפני שלושים שנים, אין זרם מוזיקה שנוצר כזרם מחאה בבריטניה. הענף היחיד שהתקרב לכך הוא המוזיקה הבריטית - אסייתית. בין בצורה היותר אסייתית - "בנגרה" ובין במוזיקה אלקטרונית ודאנס. אבל גם שם חלק גדול מהמוזיקה נועד לריקודים או שעסק בעניינים יומיים ואישיים.
    לדעתי ראוי לשים לב למה שקרה עם האסייתים והשחורים בבריטניה בתחום במוזיקה. הם גדלו לתוך מסורת מוזיקלית עשירה ויצירתית והשתלבו בה. חלק השתלבו במוזיקה שכבר היתה קיימת, כמו רוק וחלק יצרו סגנונות חדשים כמו ג'אנגל (דראם אנד בייס) ובנגרה. חלק גדול מהם גדל כמובן במוסדות החינוך הפחות טובים, או לא למד בכלל... (אני עוצר כאן לפני שזה הופך למאמר שלם בעניין...).

    לפיכך, עושה רושם שיש משהו בחינוך של הכדורגלנים במועדונים שאינו מאפשר להם להיות יצירתיים.
    זה מוזר עוד יותר, כשחושבים על כך שכבר הרבה שנים יש המון שחקנים זרים בפרמייר ליג. חלקם, כמו הנרי למשל, הפגינו יצירתיות ואינדיווידואליזם. במשך שנים שמעתי שאנגליה תבנה מוסדות כמו האקדמיה הצרפתית לכדורגל. אני מבין שזה עדיין "על הנייר", אלא אם כן תעדכן אותי בנושא. אולי זה יהווה כר לפריחת יצירתיות.

    לגבי הסרט על האתלטים, אם זכרוני אינו בוגד בי (וילצערי דווקא יש סיכוי...), הפער היה באורך שריר השוק או משהו כזה. זה גרר השלכות שונות על הגוף כולו והוביל לפערים בריצה. כלומר, הבדל פיזיולוגי אחד, יכול להיות גורם רב השפעה ואין צורך ב"גן ל- 3000 מכשולים".

  • איציק אלפסי

    לון,
    תודה רבה, החכמתי!

    שוב, מעניין אותי שהאמנות שהבריטים בכל זאת מצטיינים בה היא "אמנות פלסטית"...

    לגבי מוזיקה, אכן מדובר בדוגמא שונה. אבל צריך לזכור שבריטניה היא אחת משני סצנות המוזיקה המובילות בעולם ולכן כשרונות שונים ומגוונים מכל קצוות תבל מתקבצים אליה. ובכלל, אין ספק שבריטים הם מקצוענים מהמעלה הראשונה ואכן אתה יכול לשמוע את זה במוזיקה שלהם גם שהם עושים פופ אינפנטלי וגם בדראם אנד בייס או בכל סוג אחר (איש לפי טעמו). היצירתיוית היא זו שחסרה אצליהם. עוד יתרון עצום שיש להם זה השפה.
    נדמה לי שבמוזיקה, כמו בכדורגל, כולנו גדלנו על הלהקות האנגליות ולא הכרנו משהו אחר. אני חושב שהיום, כשהמגוון הרבה יותר גדול וכך גם אפשרות החשיפה אליו אנשים רואים את הדברים קצת יותר בפרספקטיבה. ותרשו לי לשחוט פרה קדושה- היום הביטלס לא היו זוכים להערכה כ"כ גדולה כמו בשנות ה-60. הערצה, כן. הערכה, אני לא בטוח.

  • לון

    איציק, הרוב המכריע של המוזיקאים המעולים בבריטניה הם בריטים, ילידי בריטניה (גם יוצרי ה"בנגרה" שהם אסייתים שנולדו בה).
    לא ברור לי מדוע אתה חושב שהם חסרים יצירתיות במוזיקה.
    בעיניי, יצירת סגנונות מוזיקה חדשים היא הוכחה ברורה ליצירתיות. פנק, גל חדש, דראם אנד בייס, טריפ הופ, ביג ביט, טו סטפ, כולם הומצאו בבריטניה ע"י בריטים. יש עוד כמובן. חלק מהסגנונות אינם תלויי שפה, אלא תלויי מקצב ועובדה שלא הומצאו באף מקום אחר.
    בנוסף, רוב המוזיקאים הנחשבים, הם יוצרי מוזיקה ולא רק מבצעים ולכן הם אומנים (בחולם) ולא אומנים (בשורוק). כלומר היצירתיות טבועה בהם.

    לא ברורה לי ההערה שלך על הביטלס. הביטלס זוכים היום להערכה עצומה. בימים אלה חוגגים ארבעים שנים לאלבום "סרג'נט פפר".
    זה אלבום ששינה את פני המוזיקה. הרוקנ'רול הפך להיות רוק מורכב. מוזיקת הריקודים הפכה לאומנות מוערכת.
    שתי דוגמאות קטנות למהפכה: הביטלס היו הראשונים לשלב "מוזיקת עולם" ברוק (השיר within you without you).
    הם היו הראשונים לשלב תזמורת ועשו בה שימוש יצירתי, שונה ומדהים בשיר "יום בחיים". השיר הזה כשלעצמו היווה מהפכה בכך שהוא יצירה קטנה ואינו שיר רוקנ'רול או פופ כפי שהיה נהוג עד אז.
    בלי הביטלס, עולם המוזיקה היה נראה אחרת לגמרי.
    וזה מבלי להזכיר את איכות השירים עצמם, שכלשון הקלישאה, באמת לא נס לחם.
    ודרך אגב, גם הם מהווים הוכחה לאיכות של מי שלא גדלו באליטת החינוך הבריטי.

  • רונן דורפן

    מרתק לון... אבל האם אתה מעז לרמוז שארבעה כלייזמרים סקאוסרים יותר יצירתיים מכריסטיאנו?

  • לון

    תודה.
    אכן, אני מעז לומר את האמת הקשה שתיארת.

    אבל, וזה אבל גדול, מנצ'סטר רשומה לנצח בתולדות התרבות והמוזיקה בזכותן של רביעיות יצירתיות מופלאות משלה: סמית'ס וניו אורדר (ובמתכונתה הקודמת" ג'וי דיוויז'ן עם איאן קרטיס זצק"ל).
    רונאלדו יכול אולי היה לנגן בס בסמית'ס במקום אנדי רורק, אבל להחליף את מוריסי ומר נדרשים רק גאונים כבסט או אדוארדס.

  • רונן דורפן

    ומה לגבי החמישיה רונאלדו-רוני-טבז-נאני-אנדרסון?

  • לון

    ממש לא טוב. רביעיות מחזיקות הרבה יותר זמן. (ראה למשל: קין, בקהאם, סקולס וגיגס או בונו, דה אדג', אדם קלייטון ולארי מולן)
    אני חושש שיש צפי לריב על קרדיטים, תהילה וגרופיז...

  • לאון המלך

    הומואים כריסטיאנו הכי טוב מכולם

  • cristiano ronaldo

    לא יקום ולא יהיה שחקן יותר טוב מכריסטיאנו כי זה לא משנה איך ומה שראיתי באימון שלהם

  • עידן חן

    כריסטיאנו רונלדו המלך שבמלכים ולא משנה מה יגידו

  • אלירן

    יגבר מה קורה?

  • תופעת דורפן (2) » ארכיון הבלוג » על קוארדינציה ועל עבודה קשה

    [...] כלומר איש לא בזבז איתם זמן על כוח וסיבולת. או על דרך הכשרת שחקני כדורגל בפורטוגל. או על הסיבות שהסרבים והקרואטים ושאר תושבי מה שהייתה [...]

  • תופעת דורפן (2) » ארכיון הבלוג » מה ראיתי באי של כריסטיאנו רונאלדו (ב) (מתוך “שם המשחק”)

    [...] למי שקראו את זה במקומות אחרים. זה החלק השני של כתבת רונאלדו שהופיעה ב"שם המשחק". הוא עוסק יותר במשמעות של רונאלדו [...]

  • תופעת דורפן (2) » ארכיון הבלוג » עוד ילד מפורסם מקרוקסטת’

    [...] בעניין הזה קצת בדיון שערכנו בעקבות רשמים שלי מביקור באי מאדיירה בו גדל כריסטיאנו רונאלדו. על ההבדל בין הכוכבים שבאים מהעוני בפרובינציה - לעומת [...]

  • הם כבר לא באים מהגטו | תופעת דורפן 3.0

    [...] כריסטיאנו רונאלדו, וותיקי הבלוג זוכרים אולי את הכתבות שלי מהנסיעה לאי בו גדל. הוא גדל באמת עם מעט מאד כסף ומשפחה שאפילו כיבסה את [...]

Comments are closed.