היום בו הבייסבול ימות (עוד שבועיים-שלושה)

הציבור האמריקאי אמר דבר מעניין בימים האחרונים. האוהדים בחרו את בארי בונדס לאולסטאר של הבייסבול שייערך במגרשו הביתי בסן פרנסיסקו. […]

הציבור האמריקאי אמר דבר מעניין בימים האחרונים. האוהדים בחרו את בארי בונדס לאולסטאר של הבייסבול שייערך במגרשו הביתי בסן פרנסיסקו. יש מי שמפרש זאת כסלחנות כלפי בונדס שנובעת אולי מהטיעון הבעייתי "כולם לקחו סמים אז למה נטפלים אליו?" אולי חושבים שההשפלות אותן הוא סופג במגרשים הן מספיקות.

עדכון הארועים: בונדס סירב להעיד בפני וועדת החקירה לבדיקת האשמות הסמים בבייסבול. הוא חשוד בזיוף ובזיון בית המשפט לגבי פרשת BALCO – המעבדה באזור סן פרנסיסקו שסיפקה סמים למספר גדול של ספורטאים מפורסמים. מאמנו האישי, גרג אנדרסון, יושב בכלא על בזיון בית המשפט על סירובו להעיד בפרשה הזו. הוא מתקבל בקריאות בוז בכל המגרשים מלבד בסן פרנסיסקו. שם יושבים אנשים בסירות אל המפרץ בתקווה לתפוס את אחד מכדורי ההום ראן שיחבוט. חברה בטקסס הודיעה שתשלם מליון דולר על הכדור.
אני מפרש את הבחירה של האוהדים אחרת. כרגע 52% מאוהדי הבייסבול אומרים שהם מקווים שבארי בונדס לא ישבור את שיא ההום ראנס. אבל 57% אומרים שיכירו בשיא שלו ו-58% אומרים שלא יתנגדו לבחירתו להיכל התהילה. אבל על פי יכולתו הספורטיבית בונדס ראוי להיבחר לאולסטאר בקלות. המספרים שלו נהדרים ואחרי כל מה שקרה ספק אם הוא משתמש בסמים בעונה הזו. אבל הוא קיבל 2.3 מליון קולות מבין כ-9 מליון קולות אפשריים ונבחר בקושי. מבחינה מקצועית בונדס, בגיל 43, הוא טוב מספיק להיבחר לאולסטאר גם כש-40-45 אחוזים מהאוהדים פוסלים אותו מראש.

וזו כמובן הטרגדיה הגדולה של בארי בונדס. 58% אחוז שמוכנים שייבחר להיכל התהילה הם כלום. כי על פי הסטטיסטיקה, שבבייסבול היא הכל, את היכל התהילה צריך לבנות סביבו. בארי בונדס לא היה צריך את 100 או 150 ההום ראנס הנוספים שאולי נתנו לו הסמים בכדי להיחשב לאחד הגדולים בהיסטוריה של הבייסבול. הסיפור שלו ללא סמים הוא סיפור נפלא. שחקן בייסבול מושלם בכל אספקט של המשחק – חבטות, הגנה, גניבות בסיס. וגם סיפור נפלא: אבא שלו, בובי בונדס, היה אול-סטאר וכמוהו גם הקפטן של הסן פרנסיסקו ג'יאנטס. הסנדק שלו, ווילי מייז, הוא אחד מאולי חמישה שחקנים בהיסטוריה של הבייסבול ששיחקו את המשחק ברמה של בונדס.

אגב: אתם חייבים לצפות בוידאו הנפלא הזה ואחר כך זה על מייז, מהדוקומנטרי של קן ברנס על תולדות הבייסבול.
*

אבל במקום להיות איקון של הבייסבול בונדס יגרום למשחק נזק בלתי הפיך. ואת הנזק הזה יבינו בוחרי האולסטאר רק בעוד שנים.

בארי בונדס הוא בנאדם מקומם מהרבה מאד בחינות. כרגע הוא מעצבן במיוחד כשהוא מייחס, בחוצפה שלא תיאמן, את האיבה כלפיו לגזענות. אבל ההיסטוריה של גדולי הבייסבול מלאה בטיפוסים גרועים. טיי קוב היה גזען מבחיל. פיט רוז שקרן ומהמר. אבל הם היו סתם דמויות ציוריות בסיפור מורכב. היסטוריה טובה צריכה מנוולים כמו שהיא צריכה גיבורים ונסיכים.

בונדס לעומת זאת הוא סוף ההיסטוריה. הוא יחריב את המאפיין היפה ביותר של המשחק. האתוס לפיו שחקני כל הזמנים נמצאים על אותו מגרש היסטורי. שניתן להשוות בין שיאי הום ראנס משנות ה-20 וה-60 לאלו של המאה ה-21. האתוס הזה הוא כמובן ולא מדוייק. המון אספקטים מקצועיים וחברתיים בבייסבול השתנו עם השנים. כתבתי על זה כאן. אבל למרות אלו הוא חי יותר ממאה שנים בלב האוהדים וזה מה שחשוב.
בעוד שבועים או שלושה, עם ההום ראן ה-756, האתוס הזה ייעלם לנצח. בונדס באמת ישבור את שיא ההום ראנס. השיא יהיה שבור ולא שווה דבר. סתם מספר שצריך להבין אותו בקונטקסט של תקופה ושל סמים. בדיוק סוג הקונטקסטים שלא בא לנו להתעסק איתם בספורט.

על אי הצלחת המאבק להצלת אוסישקין
חידון מספר 30 (ילדי פלא בספורט)

תגובות

  • גיל

    במידה רבה נטפלים לבונדס כי הוא טיפוס נאלח וממש לא סימפטי. אבל גם לפני שהוא התחיל לקחת סמים הייתה לו קריירה של HOF בדיוק כמו שאמרת. אז נכון, הוא לא היה שובר את השיא של אארון אבל זה לא מקטין את העובדה שהוא שחקן בייסבול גדול.

    יש צביעות רבה ביחס אליו כי באמת כולם לקחו סמים. תראה מה קורה עם ג'יאמבי שהודה בעקיפין שהוא לקח סמים ואיזה צרות עושים לו. למה שמישהו יודה בשימוש בסמים אם דווקא הודאה שמעידה על אומץ לב ויושר ציבורי גורמת להרבה יותר בעיות מי הודאה?

    ומילה לגבי השוואת היסטוריות. כבר דנו בנושא הזה בעבר בהקשרים אחרים והבייסבול זה עוד איזה מיתוס שמצטרף לרשימה. הרי לבייסבול היו תקופות שונות שהתחילו בdead ball ועד היום. בשנות ה60 למשל, הנמיכו את המאונד כדי להקשות על הפיצ'רים ובשנות ה70 הוסיפו את הDL בחצי ליגה. האם באמת אפשר להשוות את השיאים הללו? גם השיא של מאריס ששבר את זה של רות' היה בעונה יותר ארוכה. זה כיף להשוות במספרים מוחלטים אבל בעיניי זה לא ממש משנה בסופו של דבר. ההשוואה הרלוונטית בעיניי היא לשחקנים בני אותו דור.

  • אבו יו יו

    אל תהרוג את הבייסבול טרם עת ידידי. הוא התגבר על 1919 הוא יתגבר גם על בונדס. לא חסר כוכביות שאפשר להוסיף. וחוצמיזה, תמיד תהיה לנו ליגת הבייסבול הישראלית. גו בית שמש!!!

  • רונן דורפן

    לגיל ולמר יו יו הנכבדים.
    עם כוכביות ושינויים בכדור או במאונד הבייסבול יכול לחיות סטטיסטית. כי הסטטיסטיקה יודעת לטפל בדברים הללו - על ידי מוסד הDEVIATION. כך למשל סנדי קופקס של המחצית הראשונה של שנות ה-60 הוא לא הפיצ'ר עם הERA הנמוך בהיסטוריה אבל הפיצ'ר עם הERA הכי נמוך מתחת לממוצע של תקופתו.
    הבעייה עם סמים שזה עמום, אין לנו מושג מה ההשפעה של הסמים. כי כדור מת או מאונד גבוה זהה לכולם - אבל בעידן של סמים אנחנו לא יודעים מי לוקח ומי לא ומי לוקח מה ומה ההשפעה של זה על כל אחד.
    אגב, לגבי רות' נעשתה פעם בדיקה לגבי השינויים במגרשים (שאז היו קשים יותר להום ראנס) ומישהו כתב ספר שטוען כי באחת העונות שלו (דווקא לא זו בה השיג את השיא של ה-60) היה משיג 103 הום ראנס.

  • גיל

    ההנחה הבסיסית צריכה להיות שכמעט כולם השתמשו בסמים בשנים האחרונות. בדיוק כמו בטור דה פראנס, אם לא השתמשת היית בפיגור משמעותי ביחס לאחרים. סביר שגם פיצ'רים השתמשו ולכן במובן מסוים הם מאזנים את הסמים של החובטים. הבעייה המרכזית של הבייסבול דומה לדעתי לזו של הכדורסל: דגש חזק מדי על היילייטס. בכדורסל זה הטבעות ובבייסבול זה הומראנס. אין סמול בול, אין משחק קבוצתי וסבלני.

  • עופר

    רונן, הבייסבול לא ימות מהסיבה הפשוטה שעוד כמה שנים איי רוד ישבור אותו מחדש, ואיירוד ככל הנראה לא השתמש בסמים. העיסוק בשיאים בבייסבול ימשיך, וכמות השחקנים שמגיעים ל500 הומראנס בקריירה רק תלך ותגדל. הבעיה העיקרית של הבייסבול, וזה מאד מעניין והייתי רוצה אולי לשמוע מה אתה חושב על זה, זה שהאוהדים של הבייסבול הם האוהדים המבוגרים ביותר בכל הליגות בארה"ב. הבייסבול לא מייצר אוהדים חדשים, ולדעתי זה לא קשור לסטרואידים כמו שזה קשור לזה שבייסבול פחות "מגניב".

  • רונן דורפן

    אני לא בטוח שהגיל של האוהדים קשור רק לפופולריות. אל תשכח שמדובר במשחק יומיומי והדמוגרפיה של היציע תמיד הייתה רוויה ילדים בחופשה ופנסיונרים. זה דווקא נחמד בעיני יותר מכל הברוקרים ורופאי השיניים שיכולים להרשות לעצמם כרטיסים לניקס.

    אבל הבייסבול צריך גיבור ודחוף! כפי שרות' הציל אותו בשנות העשרים. מישהו שמייצג משהו רענן שהוא מעבר ליכולת. מישהו עם הכריזמה של מייז או של מנטל. כמה שנים חשבתי שזה יהיה ג'יטר אבל כנראה שהוא לא היה מספיק טוב בכדי להיות שחקן היסטורי. גריפי כמובן יכול היה להיות כזה אבל איכשהו עם הפציעות הוא לא היה מספיק דומיננטי.

  • גיל

    אלברט פוחולס זו התשובה בשבילך. הבעייה של הבייסבול בעיניי שהוא לא ספורט טלביזיוני ולכן הוא נופל מאחורי הפוטבול בפופולאריות. אי אפשר לצפות משחק שלם לכל אורכו, והחוויה במגרש שונה לגמרי בגלל כל מה שמסביב. גם העונה הארוכה לא תורמת לזה לדעתי.

  • יאיר

    רונן אתה מגזים לחלוטין, אני מסכים עם גיל עוד כמה שנים אני מקווה שיתייחסו לבונדס עוד כמה שנים ביחס לתקופה וגם ביחס לתקופה הוא היה שחקן ענק, לא מדובר באיזה רפי פאלמרו או אפילו סמי סוסה שהגיעו משום מקום ופתאום חיברו כמה שנים של 50+ הומרס (ד"א השנה של סוסה גם מוכיחה שהוא בכל זאת היה שחקן מצויין - הנתונים שלו שווים גם השנה אל סטאר והוא לא נבחר בגלל התדמית שלו שהתנפצה לחלוטין אחרי הקורק בט והסמים למרות שמבחינת האישיות הוא כנראה ההפך הגמור של בונדס).
    מי שפוצץ ראשונית את פרשת הסטרואידים היה קנסקו הוא דיבר על תקופת האליפיות של אוקלנד (וה40-40 שלו אישית) בסוף שנות ה80 די ברור היום שעד תחילת שנות ה90 כמות מאוד רצינית של חובטים (ולא מדברים על זה אבל אני די משוכנע שגם פיצרים) השתמשה בסטרואידים, ושדווקא בונדס קפץ על העגלה הזאת די מאוחר.
    בנודס עם ובלי הססטרואידים צריך להזכר כאחד מ2 החובטים הגדולים בדורו (ביחד עם גריפי שעם לא היה נפצע מכל משב רוח רענן היה שובר את השיא גם בלי סטרואידים) ועוד 5-6 שנים אחרי שרודריגז כנראה ישבור את השיא שלו(ואם פוחולס לא יפצע הוא יוכל לעקוף את שניהם אבל זה באמת רחוק) אני מאמין שככה יתייחסו אליו. מה שהוא עשה בתחילת שנות ה2000 היה מדהים בלי קשר לסטרואידים, בלי קשר לעוצמת החבטה אחוזי הסלאג שלו היו מדהימים מה שהוביל לכמות הולכות מכוונות לא פרופרצינלית(כמובן שהעובדה שאחרי שקנט עזב את הג'ייאנטס חבטו אחריו חבורת אפסים גם תרמה לזה)
    אין סיבה להעמיד אותו באותה שורה עם הבלק סוקס ועם פיט רוז כי בסה"כ הוא אולי אנטיפט אבל עדיין צריך לזכור שרוב התקופה הזאת הסמים היו חוקיים (כמו שגיא עזורי למד...) והיו אפילו יותר מחצי לגיטימיים.
    למען התדמית של בונדס ושל הבייסבול בכלל עדיף שהשיא שלו ישבר כמה שיותר מהר (אם פוחלוס לא היה נפצע שנה שעברה היה לו סיכוי לשבור את ה73). כך הוא יזכר כשחקן הגדול של תקופתו.

    בלי קשר, הזכרת את קופאקס מכיוון שאתה מתעסק הרבה עם ספורט יהודי רציתי לדעת איפה אתה מדרג אותו בין הפורטאים היהודים הגדולים, מהדשיחות שהיו לי עם יהודים אמרקיאים שחיו בשנות ה60 התרשמתי שלא אנשים רבים הביאו גאווה לקהילה שלהם(לא רק ספורטאים) כמו שהוא הביא באותם שנים ובוורלד סירייס המפורסם ההוא.

  • עופר

    קורנהייזר (מPTI למי שרואה) שהוא יהודי יקר טוען שקופאקס הוא הפיצ'ר הכי טוב אי פעם בבייסבול. אני מאמין שהוא מתכוון בזה גם לשחקן היהודי הכי טוב אי פעם.
    חוץ מזה, הגיבור הכי גדול היום בבייסבול זה בילי בין. וזה די חבל. העונה הזו דווקא מצויינת, במיוחד שהיאנקים נראים כמו שהם נראים.

  • רונן דורפן

    גיל - אני לא חושב שטלוויזיוניות היא הבעיה. לבייסבול יש יתרון אחד מרכזי על הפוטבול - האמריקאים משחקים אותו בכל פינה!

    יאיר - תמיד היו אנשים שנראו כאילו הם בדרך לשיא. מייז היה שובר אותו אם לא הייתה מלחמת קוריאה, וטד וויליאמס היה שובר אותו אם לא היה משחק בפנוויי.... השיא הזה מחייב שרידות של עשרים שנה לפחות וזה לא קל!
    קופקס, לטעמי, הוא הספורטאי היהודי החשוב ביותר של אחרי מלחמת העולם השניה. הוא מבטא את הנוחות של הקיום היהודי באמריקה. הפער בתגובה של ארצות הברית לקופקס לעומת גרינברג עשרים שנה לפניו הוא כל סיפור יהדות אמריקה. מבחינת רמה ספורטיבית מרק ספיץ היה כמובן מקביל לו - אבל לספיץ לא הייתה החשיבות החברתית היהודית.
    בהיסטוריה של הספורט היהודי אפשר למצוא כמה ספורטאים יהודים חשובים כסנדי קופקס בקונטקסט של התפוצה שבה חיו. דניאל מנדוזה המתאגרף באנגליה הפרה-ויקטוריאנית ובני לאונרד, גם כן מתאגרף בארצות הברית של הרבע הראשון של המאה. שניהם תרמו תרומה דרמטית לדימוי העצמי של קהילות קשות יום.
    דוגמא אחרת היא קבוצת הכדורגל של הכח וינה. לא כל כך בהצלחות שלה על המגרש (מ.ט.ק של יהדות בודפשט הייתה חזקה בהרבה) אלא דווקא בהתפרקות של קבוצת הפאר של המועדון בסוף שנות העשרים - כביטוי לכשלון האסימילציה באוסטריה.

  • רונן דורפן

    עופר - קייסי סטנג'ל חשב כמו קורנהייזר והעמיד את קופקס לפני וולטר ג'ונסון ולפני וורן ספהן.

    אני לא כל כך מבין בבייסבול, אבל אני חושב שהמצדדים בקופקס מתייחסים לשנים 61-66. אני חושב שהקריירה הארוכה והמצליחה כל כך של קלמנס היא משהו שצריך להתחשב בו בדיון כזה. זה קצת כמו פלה ומראדונה. אולי מראדונה הגיע לשיאי יכולות גבוהים משל פלה (אולי) אבל פלה עשה את זה על פני הרבה יותר שנים.
    אבל... אני חושב שברמה העמוקה כיהודים אנחנו מחוייבים להאמין שלא היה כסנדי קופקס. אין פה שאלה סטטיסטית. יהודים מאמינים שקופקס היה גדול הפיצ'רים וזהו.

    גיל - הבטחת לנו משהו על כשרון. כתבת יהודית פולגר קצת מתעכבת ולא בטוח שהיא תופיע כאן (ענייני זכויות) ...אז אולי תשלח לי את הלינק ואני אשלב אותה כפתיח לחידון ילדי פלא!

  • לון

    בונדס הוא סיפור עצוב. מבחינתי אין דבר כזה "לקח רק כמה שנים סמים" או "רוב השחקנים לוקחים סמים" וכו'. הוא פושע ספורט וצריך להיות מוקע ככזה.

    רונן, מה עם ווימבלדון ? יש סיבה שאתה מתעלם ממנו ?
    סרינה נלחמת כמו לביאה פצועה, ונוס עושה קאמבק נפלא, הנין שועטת קדימה, נדאל חוזר מפיגור של שתי מערכות והטניס מתקנא בקריקט ועובר למשחקים באורך שלושה ימים. לא שווה כתבה ?

    אחרי שכל הרוסיות הודחו, אפשר לשוב ולדון בתופעה.
    מסתבר שמאלפים לא תמיד מגיעים לאלופים.
    הן מסוגלות להגיע לעשירייה הראשונה, לזכות בתואר גראנד סלאם בודד, אבל לא יותר. (הבהרה: מבחינתי שראפובה היא טניסאית אמריקאית לכל דבר. היא ילידת רוסיה, אבל את הטניס שלה למדה אצל בוליטיירי ולא ברוסיה).
    הן משחקות בהמון טורנירים ולכן מצליחות להתקדם בדירוג למרות שיש טובות מהן.
    מאז 2004, בה זכו מיסקינה ברולאן גארוס וקוזנצובה בארה"ב, הן לא זוכות בגראנד סלאם וגם לא בטורניר סיום השנה.
    בנוסף, רק פעם אחת הגיעה אחת מהן לגמר גראנד סלאם (קוזנצובה - לפני שנה ברולאן גארוס).

    לדעתי, זה מוכיח שכדי להיות אלוף/ה נדרש משהו שחסר להן - אופי.

    למשל, לפדרר היתה את הטכניקה גם בשנים בהן לא זכה בכלום. רק כשהתחשל נפשית התחיל לזכות.
    עושה רושם שיש להן טכניקה ויסודות טניס טובים שלמדו, אבל חסר להן משהו שכנראה קשה מאוד ללמד, אם בכלל.

  • רונן דורפן

    לון - קצת הייתי מעוצבן. העובדה שהמארגנים לא שיחקו ביום ראשון למרות שהתחזית אמרה מבול בשני-שלישי-רביעי גרמה לי להתקפת אלרגיה לגבי המקובעות האנגלית (אפרופו הדיון הקודם).

    משכתי כמה חוטים (אני גאה בכך!) וגלעד בלום כותב פרשנות על הטורניר בגלובס. אם יש לך הזדמנות לראות זה מצויין.

    הרוסיות - אני חושב שזה לאו דווקא עניין האופי אלא יותר עניין של חדוות משחק. בכדי לשמר קריירה ארוכה של ספורטאי גדול באמת צריך חדוות משחק. הכסף והמשמעת לא יענו על הכל!
    לא יודע למה הן לא משדרות חדוות משחק. אולי פער תרבותי שאני לא רגיש אליו.

  • גיל

    התכוונת כל כל האמריקאים חוץ מהשחורים משחקים בייסבול... נכון שמשחקים אותו הרבה ברמות ילדים, אבל נדמה לי שצעירים תופסים את הכדורסל והפוטבול כאמצעים טובים יותר למוביליות ולכסף הגדול.

  • לון

    מבין לגמרי את העצבים שלך. האמת היא שמעבר למקובעות, יש בעיה בסיסית עם התלות המוחלטת בחסדי שמיים. גג לסנטר קורט ייתן פתרון חלקי בלבד.

    אני בטוח שמעניין לקרוא את גלעד, אפשר למצוא אותו ברשת ? (נכנסתי לעמוד הספורט של "גלובס" ולא ראיתי את שמו).

    בנוגע לרוסיות, יכול להיות שיש כאן שילוב של חוסר אופי וחוסר בחדוות משחק.
    כשאני משווה להנין למשל, אני לא בטוח שאני רואה אצלה חדוות משחק. אבל אני רואה אצלה את הרצון האדיר לנצח.

    זה מזכיר לי ריאיון בו סמפראס אמר אחרי שפרש: "אני מתגעגע לחבוט בכדור, מתגעגע לתחרויות הגדולות, אבל בנאדם, זה לחץ מטורף. כששיחקתי אנשים היו שואלים אותי אם אני נהנה. 'נהנה' זו לא המלה הנכונה..." (צוטט בכתבה של טל וולק ב"הארץ" ב- 2005)

  • רונן דורפן

    גיל - המון שחורים משחקים בייסבול. האחוז שלהם בליגה ירד מאד - מ-27% בשיא לפני 35 שנים בערך, ל-8% כיום. שזו ירידה של בערך 50% אם מכניסים את הפקטור של כניסת ההיספנים.
    אבל זה לא בגלל ששחורים לא אוהבים כסף. אציין רק שאחד המפעלים המדהימים בתולדות הספורט מבחינה חברתית היו ליגות השחורים בבייסבול בתקופת האפלייה.
    יש גם סיבה אחרת לשינויים המספריים - יותר לבנים משחקים בייסבול מאשר כדורסל מכיוון שהתקבעה הנחה שאין להם סיכוי. הנחה שמתבררת כזכות בגלל השחקנים הזרים.

  • רונן דורפן

    לון - הטורניר פשוט הושחת. יש מצב שלגמר יגיע שחקן שהתקרר במונחה של שבוע _פדרר) או מצב של שחקן שיגיע לגמר כשהוא צריך לשחק ארבעה ימים רצופים משחק של הטוב מחמש (נדאל).

    מה שאמר סמפראס ממחיש אולי את ההבדל הקטנטן בין ענקים ברמתו אל הרמה הבאה - מייקל ג'ורדן או טייגר וודס.

    לגבי הנין והרוסיות. הבעות פנים קפואות הן לא העניין. הנין היא בלגית. עד אליה וקלייסטרס בלגיה לא הייתה משהו מיוחד בטניס - סביר להניח ששתיהן אהבו מאד טניס. כשמגיעות כמה עשרות טניסאיות מאותו "פס ייצור" צריך לחשוד שייתגן שחלקן לא עשו את זה רק מחדוות משחק.

  • אור

    כתבה מבולגנת מאוד, קשה להבין.

  • טל

    רונן,
    אני לא רואה את דברים כל כך שחור כפי שאתה רואה אותם, ובכלל לטעמי יש המון צביעות בנושא של הסמים במקרה הזה.

    ראשית, לגבי השיא עצמו. הזכרת במאמר שנתת לינק אליו את השיא של רוג'ר מריס. מה שלא הזכרת הוא שיש המון דמיון בין 2 השיאים. גם אז חלק מהתקשורת ובעיקר הקהל האמריקאי לא רצו שמאריס יהיה זה שישבור את השיא של רות', ורצו שזה יהיה מיקי מנטל. גם אז אמרו שהשיא של מאריס יהיה עם כוכבית לידו בגלל שהשיא של רות' (60 הומראנס) הושג בפחות משחקים ממאריס - כי לא שיחקו בזמנו 162 משחקים בעונה.
    ראה איזה פלא - השיא של מאריס היה שיא לכל דבר, והוצב ורק הפנאטים ידעו בכלל את מה שכתבתי כאן.

    נקודה שנייה שיש לי להעביר כאן זה הצביעות של הקהל.
    להזכירכם - אין בבייסבול איסור על סמים - עד היום. לכן, הקומישינר באד סילק לא יכול להעמיד פנים שהוא לא מכיר בשיא הזה - הרי הוא היה המנכ"ל של הליגה גם בשנים שהיא הפנתה את הראש מהבעיה הזאת... פתאום הוא מתעורר?
    הוא בישל את הדייסה הזאת - שיאכל אותה.
    בנוסף, כדי להעביר את הנקודה על צביעות אשתמש בדוגמא מתחום המוסיקה:
    מוזר שאין לאף אחד בעיה להקשיב למוסיקה של הביטלס, הדלתות, פינק פלויד, רולינג סטונס, קיס... ואני יכול להמשיך ברשימה כזאת עד מחר... ברור לכולנו שהמוסיקה הזאת שנחשבת לפורצת דרך, חלוצית וקלאסית, נוצרה כשיוצריה היו תחת השפעות (כבדות!!!) - אך משום מה אין כוכבית על כל אלבום שנמכר, אין אנשים שמבטלים את המוסיקה הזאת שנוצרה כשכותביה ומלחיניה היו תחת השפעות סמים לא חוקיים, ואין כתבים שאומרים שזה "סתם מוסיקה שצריך להבין אותה בקונטקסט של התקופה ושל הסמים".
    תרבות זו תרבות זו תרבות.

    כן - בכל איצטדיון שבונדס סופג קריאות בוז, האנשים צבועים. באותו האופן שהיו צבועים עם מאריס בזמנו שספג קריאות כאלו בתחרות הום ראנס.

    עוד כמה שנים השיא של בונדס יהיה כשר יותר ממצה שמורה, ובונדס יזכר כאחד הגדולים במשחק.
    לפחות עד שאלכס רודריגז ישבור את השיא של בונדס.

  • רונן דורפן

    טל - הטיעון היחיד שאני מקבל הוא זה שהסמים לא היו אסורים בבייסבול (למרות שהיה איסור בארצות הברית לקחת אותם בלי מרשם).

    העובדה שבאד זליג אשם במצב לא מעלה ולא מורידה.

    מאריס לא העריך את העונה בעצמו... השנאה אליו, שנבעה מהאהבה למיקי מנטל, לא מעלה ולא מורידה לגבי לגיטימיות השיא.

    לגבי הדוגמא מהמוסיקה. יצירת מוסיקה היא לא תחרות במסגרת כללים ולכן זה לא רלוונטי.

    מספר הקרבנות בנפש מסמים בספורט בארצות הברית הולך וגדל. שחקן שהיה MVP בשנים ההן, קן קמיניטי, גסס למוות מנזקי סמים. זה כבר לא עניין של "תרבות".

  • יגאל

    אם לחזור רגע למגרש עצמו. מכיוון שאלי הגלובליזציה מאפשרים לנו בלבאנט לראות כל משחק, בכל יום ב MLB.TV הרי שכל מי שראה את חוזה רייס משחק יכול להעיד שהוא לא רק השחקן המלהיב, הכריזמתי וכו' וכו' בבייסבול, אלא השחקן המלהיב ביותר בספורט האמריקאי כולו. וכמאמר ליניקר על כריסטיאן רונאלדו, זה כל כך נעים לראות ילד בן 24 משחק עם חיוך על הפנים.

  • טליה אמרני

    מה השעה הקפןאה בתחילת היום

Comments are closed.