מלים טובות על הבייסבול

התייחסתי פה לאחרונה לא פעם לבייסבול, בהקשר של המיאוס שאני חש כלפי שיא ההום ראנס המתקרב של בארי בונדס. וכמה מגיבים הרגיעו אותי ואמרו לי שהבייסבול לא ימות למרות הפגיעה האנושה בקונטקסט הסטטיסטי של המשחק. ואחרי כמה ימים של צפייה בYOUTUBE בקטעים היסטורים של בייסבול אני מסכים איתם.

הבייסבול לא ימות והפוטבול הכוחני והראוותני לא ישתלט על אמריקה (ודמוקרט ישוב לבית הלבן גם אם לא בטוח שזה משנה). וזו מסיבה אחת פשוטה. למרות הרייטינג של הפוטבול, למרות אפקט מייקל ואפקט טייגר, ואפילו למרות שדייויד בקהאם הגיע בשעה טובה להוליווד גלקסי, לבייסבול יש יתרון אחד על כל משחק אמריקאי אחר:

ההיסטוריה מוכיחה שהבייסבול חשוב ומשחקים אחרים לא. או שהם קצת חשובים אבל הרבה פחות מהבייסבול. ואת זה אני אסביר בפוסט הזה.
*

כשלמדתי באוניברסיטת תל אביב לקחתי פעם קורס אצל מרצה אורח, דייויד טרייגר, שהיה שופט יהודי בניו יורק. הוא היה אדם מרתק ורפובליקני נאור. והוא הרגיע אותנו ואמר שלא מגילת הזכויות ולא בית המשפט העליון של ארצות הברית יצרו את זכויות האדם שם, אלא הנטיה האמריקאית לפשרות פונקציונליות. ולגבי בית המשפט העליון הוא אמר שבית המשפט הזה רק מצטט מפעם לפעם את מה שברור ולא עושה שום דבר בעצמו. וכדרכם של מרצים אורחים הוא הרשה לעצמו להתחבר קצת יותר לסטודנטים ויום אחד ישבנו בקפיטריה ודיברנו על בייסבול. אלו היו ימי השביתה ויצא לו להזכיר שבית המשפט פעם נתן לבייסבול פטור מחוקי מונופולים בטענה כי מדובר במשחק ולא ענף כלכלי. וזה המקור להרבה מהצרות משם.

ובזירה החברתית בית המשפט העליון של ארצות הברית רק מעתיק את ליגות הבייסבול. ב-1887 העבירו בעלי הקבוצות את "ההסכם הג'נטלמני" המקולל שסגר את הליגה בפני שחורים ל-59 שנים. תשע שנים אחר כך אישרר בית המשפט העליון סוג כזה של אפליה בPlessy v. Ferguson ברוב של של 1-7. וב-1947 כשברנץ' ריקי ערך את "הניסוי הגדול" והחתים את ג'קי רובינסון לברוקלין דודג'רס, בית המשפט חיכה שבע שנים כדי להחליט את Brown v. Board of Education כדי להתחיל לסלק את האפרטהייד מהחיים האמריקאים.

ובין לבין היה סיפור הליגות השחורות, שבמקרה עסקתי בו בפוסט הראשון של הבלוג הזה.

*

מאבק לזכויות אדם הוא אתוס גדול באמריקה. אתוס אחר הוא הגירה. שחקני בייסבול סימלו הגירה וקהילות. לו גריג למשל, המודל לצניעות בכל הספורט האמריקאי, נתן פרצוף למהגרים הגרמנים בניו יורק ברבע הראשון של המאה העשים שחשו על בשרם את ההתנשאות האנגלו הסקסית. סטן מיוזיאל- כלומר סטניסלב פרנצ'יסק מיוזיאל – עשה דבר דומה למהגרים המזרח אירופאים שעבדו במפעלים ובמכרות בפנסלווניה ובמערב התיכון אחרי המלחמה.

אני זוכר שהלכתי ליאנקיז סטדיום יום אחרי מותו של ג'ו דימאג'יו והשתתפתי בסיור של האיצטדיון. היינו חמישה אנשים בסיור. אני ומשפחה מקולורדו. אבי המשפחה, לכבוד יום הולדתו ה-80, הגיע בפעם הראשונה בחייו לניו יורק לראות את האיצטדיון. יומיים אחרי זה ראיתי אותם שוב כשמקרה נכנסתי למסעדה של מיקי מנטל. המדריך היה איטלקי מהברונקס עם יד אחת קטועה. עובד עבור היאנקיס שנים – למרות שהוא יכול לצעוד אל תוך הסט בסופרנוס או בסרטי טרנטינו ואיש לא יחוש בהבדל.

הוא עשה את הסיור הרגיל והדבר המעניין ביותר שם הייתה הארונית של חורחה פוסדה בחדר ההלבשה – אוסף של אלילים אינדיאנים ואיקונין נוצרים וכל תחמושת אפשרית נגד השדים והרוחות שיש בעולם. ובסיום הסיור הוא אמר שהוא רוצה להגיד משהו על ג'ו D הגדול שהלך לעולמו. וכולנו הרצנו מאד והרכנו ראש. שהרי כבוד גדול נפל בחלקנו שאיטלקי מהברונקס ועובד של היאנקיז יספיד בפנינו את דימאג'יו.

האיטלקי, ששכחתי את שמו אבל לא הייתי מהמר נגד טוני, אמר שהוא רוצה לספר לנו על סיום עונת 1941. השנה בה דימאג'יו השיג חבטה ב-56 משחקים רצופים. עדיין השיא עם החריגה הסטטיסטית הגדולה ביותר של כל שיא בבייסבול. אבל הוא לא דיבר על בייסבול. הוא סיפר על היום שהוא זוכר כילד כשמוסוליני חתם ברית עם היטלר והברונקס כולו נפל על הפנים. איטלקים הוציאו את ילדיהם מבתי ספר קתולים ושינו את שמותיהם. חוץ מזה שכמו גרמנים ויפנים הם הוכרחו לשאת תעודות זהות.

ואז, בפגרה אחרי עונת 1941 הודיעו שג'ו דימאג'יו מתגייס לצבא. והמדריך הזה אמר שאבא שלו, שנולד בארצות הברית להורים שהגיעו מנאפולי ושירת בצבא האמריקאי תקופה מסויימת בימי שלום, בכה אותו יום. את סוף הסיפור הזה שמעתי דווקא בדיון שערכנו פעם בבלוג פה. דימאג'יו לא הוביל נחתים בנורמנדי. הפיקוד האמריקאי חשש מדמורליזציה אם ייהרג והוא שירת כמד"סניק. למרות שהרבה שחקנים גדולים היו בחזית.
גם ליהודים יש מקום כמובן בסיפור הקהילתי של הבייסבול. אחד השחקנים שלא חוייבו להתגייס, בגלל בעיות גב, היה האנק גרינברג. אבל הוא התנדב ודווקא שירת ביחידת נחיתה קרבית ביותר במזרח הרחוק. הוא עשה את זה כדי שאיש לא יגיד מילה על נאמנותם של יהודים. כי ההחלטה שלו כמה שנים קודם לכן לא לשחק בייסבול ביום כיפור התקבלה מאד לא יפה על ידי חלק מהאוהדים בדטרויט. ושלושה עשורים אחר כך כשסנדי קופקס בחר החליט שהוא לא משחק ביום כיפור, גם אם זה במקרה משחק מספר 1 של הוורלד סיריז, הוא יכול היה להרשות לפטור את העניין במלים: "אין פה שום החלטה. הדודג'רס יודעים שאני לא עובד ביום כיפור". וזה כל סיפור יהדות אמריקה בין כור ההיתוך להגדרה העצמית.

אני מקווה ומאמין שזה לא נגמר בגלל ששחקנים חתומים כיום על חוזים של 200 מליון דולר. אני מקווה שכשאלכס רודריגז ייקח מבארי בונדס את שיא ההום ראנס יברך אותו נשיא היספאני על ההישג הזה.

*

בייסבול גם מגדיר את תפישת ההצלחה של ערים. קחו למשל את בוסטון, שקטעה לפני שלוש שנים רצף של 86 שנים בלי זכיה בוורלד סיריס. בוסטון מוגדרת לכן כעיר לוזרית בספורט. והRed Sox Nation, כל אזור ניו אינגלנד ולמטה עד אמצע קונטיקט, הם עם של אוהבי ספורט שאוהבים את הקבוצות שלהם למרות הפסדים שוברי לב. וזה לכאורה בניגוד לניו יורקים. להם יש את היאנקיז המעוטרים. אבל המציאות היא שהרד סוקס והיאנקיז הם היוצאים מהכלל. הבוסטון סלטיקס הם קבוצת הכדורסל המצליחה בהיסטוריה. הבוסטון ברואינס מילאו גם הם את הגארדן הישן בדגלי אליפות. הפטריוטס הם קבוצת הפוטבול המצליחה של העשור האחרון. לעומת זאת אין שום דבר מיוחד בקבוצות הפוטבול של ניו יורק או בניו יורק ריינג'רס בהוקי. והניקס הם חרפה ובושה. אבל בוסטון היא הרד-סוקס וניו יורק היא היאנקיז. תשאלו את הזקן ההוא שטס מקולורדו לבקר באיצטדיון.

אני ממשיך לראות צל הרים כהרים ולמצוא בבייסבול סמליות בכל פינה. פעם כשעבדתי בעיתון "העיר" שלחנו כותב מאד מוכשר, נדב לפיד, שהביא כתבה נהדרת על מגרש הבייסבול בקיבוץ גזר. מסתבר שהקהילה היהודית של קנזס סיטי שלחה לגזר את שומר המגרש של הרויאלס בכדי שיבנה את המגרש. והבנאדם עבד שעות עם הילדים לשלוף מהקרקע את כל האבנים הקטנות שהן האוייב הגדול של שומר המגרש. ואחד הקיבוצניקים האמריקאים-ישראלים הגדיר את הרגע בו המגרש היה מוכן כרגע שהוא הרגיש שהם באמת נאחזו באדמת ארץ הקודש. הנה יש להם קהילה עם מגרש בייסבול.

ואני רואה את הסימפטיה היחסית בה התקשורת הישראלית מקבלת את ליגת הבייסבול המקצוענית הקטנטנה שהוקמה עכשיו וזה לגמרי מובן לי. אחת המגיבות בבלוג ציינה את היחס החיובי הזה לעומת ההתעלמות הפושעת של עיתונות הספורט מספורט נשים. מה לא ברור כאן? ישראל היא מדינה לא נאורה במיוחד בענייני זכויות נשים. ולעומת זאת, אחת ההוכחות שישראל היהודית היא לא מדינה אירופאית היא שאין בה כמעט אנטי-אמריקניזם. והבייסבול, גם אם הוא איטי ובלתי מובן ומשעמם הרבה אנשים, הוא המשחק שבא מהמדינה הזו שנתנה חופש לעם היהודי ובזכותה ניצלנו מהרוצחים באירופה. נכון שאני פשטני?

*

למה הוא הפך חשוב יותר ממשחקים אחרים?

אפשר לחשוב על הרבה סיבות. למשל, שאולי כמו כדורגל, הוא פשוט וזול ונגיש לכל ילד. אני חושב שסיבה אחרת היא שהמשחק מאד רציני. אין בו שום מקום לראוותנות. זרקו אליך סטרייק? חבוט! חבטו לעברך? תפוס! ואם מישהו רץ מהבסיס השני לשלישי זרוק את הכדור מיד לאיש בבסיס השלישי. אין פה שום מקום לעקבים או לדאנקים בסבוב של 360 מעלות. ולכן כל כדור משוחק ברצינות גם אם העונה כבר גמורה.

בבייסבול גם אין שעון ולכן אין גארבג' טיים. המשחק יימשך עד קץ הימים אם הקבוצה המנצחת לא תואיל בטובה ותטרח ותפסול 27 חובטים.
הבטתי לפני כמה ימים בכדור של האנק ארון שקבע את שיא ההום הראנס (ההום ראן נמצא באמצע הסרטון, את הקטע מהמשחק הורידו מYOUTUBE בימים האחרונים בגלל בעיות זכויות). וכמה שנדמה לנו שבספורט האמריקאי תמיד הכל מבויים, והזיקוקים מוכנים מראש והנשיא מחכה בטלפון לברך את המנצח ומישהו שם קרח יבש בתוך הכדורים של הגרלת הדראפט, החבטה ההיא היא בדיוק ההיפך מכך. אני רואה את ביל באקנר רץ ומטפס על הגדר בכדי למנוע את השיא ולא מצליח.

האינטגריטי הוא דבר אחד ולכן השיאים שהושגו בעזרת סמים מקוממים כל כך. אבל יש עוד עניין שאמר פעם השדר בוב קוסטס: הקצב של המשחק מאפשר לנו לחשוב ולשוחח עליו. ופעם אחת ולתמיד צריך להסביר שהמשחק הזה לא איטי. השיחה בין המהלכים היא חלק ממנו. זה משחק של דיון ושל קונטקסטים: השדרים משוחחים על סיכויי הפלייאוף או על שחקן שבעונת 63' גם כן חבט שני הום ראנס באקסטרה אינינגס באיצטדיון הזה (אבל צריך לזכור שמאז קירבו את הגדר השמאלית). שופט הבסיס השלישי משוחח עם הרץ שנמצא שם. מאמן הזורקים רץ לגבעה להחליף כמה מלים עם הפיצ'ר. האאוטפילדר חותם לילדים. הבלוגר מלהג בכמה הקשרים סוציולוגים.

מה ראיתי באי של כריסטיאנו רונאלדו (ב) (מתוך "שם המשחק")
אז נניח שבקהאם יצליח (האם זה צריך להפחיד אותנו?)

24 Comments

לון 14 ביולי 2007

בייסבול מעניין אותי בהיבט הסוציולוגי שלו ולא מעניין אותי כספורט. העניין הסוציולוגי נובע מתוך העניין שיש לי במה שקורה במעצמה שמשפיעה על חיינו כל כך. כך שהכתבה שממש מתאימה לי.

הבהרת היטב ועם דוגמאות יפות את חשיבות הבייסבול בעבר.
הבהרת היטב למה הוא פופולרי (פשוט וזול, אין גרבג' טיים וכו').

לא ברור לי מה גורם לך לחשוב שהוא ממשיך גם היום להיות חשוב יותר מהענפים האחרים ומדוע להערכתך הוא יהיה כזה בעתיד.
זאת מתוך הנחת יסוד שפופולריות וחשיבות אינם בהכרח הולכים יד ביד.
אשמח אם תבהיר.

עניין אחר – ישראל היא דווקא מדינה נאורה למדי בענייני זכויות נשים. ודאי בכל הנוגע לחקיקה. הבעיה היא שביחס לספורט, בעיקר בעיתונות, שולטים המצ'ואיזם והכוחניות. (מבט אחד בחלקי הספורט של "ידיעות" ו"מעריב" מבהיר את העניין). עניין אחר הוא שאין מספיק נשים בארץ שעוסקות בספורט ואין מספיק נשים שמתעניינות בתחום.

אני אופתע אם ענף הבייסבול יחזיק בארץ לאורך זמן. הוא אינו תואם את המנטליות התזזיתית הים-תיכונית ואין לו שורשים בציבור הרחב.

רונן דורפן 14 ביולי 2007

הבייסבול ימשיך להיות הענף החשוב לטעמי מהסיבות הבאות:
ראשית, ההיספנים. הם היום הקהילה עם האנרגיות הגדולות ביותר להשתדרג חברתית וזה המשחק שלהם. הייצוג שלהם בכדורסל ופוטבול זניח. וההיספנים הם הסיבה שהכדורגל ימשיך כמובן לצמוח.
שנית, הפוטבול והכדורסל הם ענפי ספורט אקסלוסיבים. 95% מהאוכלוסיה לא נולדים עם הנתונים הפיזיים לשחק את המשחקים הללו. הבייסבול, שוב כמו הכדורגל, הוא ספורט "דמוקרטי" שפתוח כמעט לכולם מבחינת נתוני פתיחה גופניים.
3. דווקא כי האמריקאים לא דחפו בכוח את המשחק הזה למדינות העולם, הוא ממש השתרש במקומות בהם נקלט – קובה, מרכז אמריקה ויפן.
לגבי סיכוייו בישראל? מדובר בנישה. אני מסכים איתך לחלוטין שהמשחק לא יתפוס מקום באוכלוסיה הישראלית.
אבל כלכלית היא עשויה לשרוד. אם הליגה הזו תקבל מעמד של מיינור ליג אפילו מרמת A או ליגת פיתוח (הרמות הנמוכות) אז שכר השחקנים ימומן מהקבוצות במייג'ור ליג – ואז לא תהיה בעיה כלכלית להחזיק אותה. אני לא יודע בדיוק כמה אמריקאים יש בארץ – אבל המספר הוא מן הסתם סביב ה-100,000. וכאן אסור לשכוח את התרבות האנגלו סקסית מבחינת צפייה בספורט. מ-100 אלף אמריקאים אין סיבה לא להביא למגרש 1000-1500 למשחק סוף שבוע מנומנם.

גיל 14 ביולי 2007

הבייסבול הוא משחק אולי חשוב יותר בקונוטאציה היסטורית אבל הפוטבול הוא המשחק הכי פופולארי היום בדיוק מהסיבה שציינת. פוטבול הוא משחק שמשוחק פעם בשבוע (פךוס המאנדיי נייט) והוא הרבה יותר מלהיב וטלביזיוני. הבייסבול הוא משחק שצריך לראות באיצטדיון, עם כל השיחות בין אנשים, הבירה וההוט דוג. אי אפשר לראות משחקים על בסיס יומי או אפילו לצורך העניין משחק שלם לבד.

חשוב גם לזכור שבייסבול הוא אולי הספורט היחיד שבה לסטטיסטיקה האישית יש חשיבות גדולה יותר מאשר הקבוצתית. שחקנים נבדלים ביכולת האישית שלהם ולא ביכולת שלהם להוביל קבוצה לאליפות, כי ההשפעה של כל שחקן על הקבוצה זניחה יחסית (איי רוד היה תותח בטקסס אבל הקבוצה שלו הייתה בין הגרועות במייג'ורס).

אחת המגיבות 14 ביולי 2007

מתי הייתה הכתבה על המגרש בגזר? כי עכשיו, כשהוא אחד המגרשים בליגת הבייסבול הישראלית, הם בטח בכלל מאושרים.

בעניין הזול והנגיש אני אחזק את דבריך ואגיד שבניו יורק אפשר ללכת ביום ראשון לאצטדיון של המטס, לקנות בקופות כרטיס ב-20 דולר ולראות משחק שמשוחק קצת אחר כך מאחד היציעים העליונים, אבל כזה שרואים ממנו מצוין. לשם השוואה הלכתי עכשיו לאתר של מנצ'סטר יונייטד וראיתי שכרטיס למקום הכי גרוע, מאחורי השער, עולה 25 פאונד, ולא נראה לי שאפשר לקנות כרטיס ביום המשחק.

רק בעניין הראוותנות, גניבת בסיס היא לדעתי יוצא מן הכלל. אני לא כל כך יודעת איך להתייחס לעניין הזה, אבל נראה לי שיש בפעולה הזאת ראוותנות מסויימת.

רונן דורפן 14 ביולי 2007

לאחת המגיבות… אינני משתמש בכינוייך גברת עם סלים כי הוא לא מדוייק. את גברת עם מתכונים – ואני ממליץ על ביקור באתר שלך.
לגבי גניבת בסיסים: באמצע שנות השמונים, כשריקי הנדרסון היה בשיאו, החל דיון בשאלה האם כדאי לגנוב בסיסים. הסטטיסטיקה הראתה שלכאורה אחוז הכשלונות בנסיון הזה הוא גבוה והמהלך לא כדאי.
אלא שאז קם סטטיסטיקאי אחר והראה שאחרי שבסיס נגנב הפיצ'ר מאבד מהפוקוס שלו והאפקטיביות שלו יורדת. כך שגניבת בסיס היא בהחלט פעולה לגיטימית במשחק.
ראוותנות, אם בכלל, יש אצל לעתים אצל חובטים שרודפים אחרי ההום ראן ולא אחרי חבטה רגילה שתשפר את מצב הקבוצה.

גיל 14 ביולי 2007

לא בכל מקום יש מקומות פנויים ובניו יורק יש איצטדיוני ענק. נסי להשיג כרטיס למשחק של רד סוקס (כמו שניסיתי לא מזמן) ותראי שזו משימה קשה.

לגבי גניבת בסיסים, לפי מה שהבנתי ההשפעה שלה על התוצאה די נמוכה בסופו של דבר. זה נראה יפה אבל לא ממש יעיל. אבל יתכן שכמו שרונן אמר, זה מוציא את המגיש מהפוקוס כי השחקן נמצא עם הגב אליו והוא לא רואה אותו.

גע"ס 14 ביולי 2007

גיל – האין "נראה יפה אבל לא ממש יעיל" הוא לא בדיוק ההגדרה לראוותנות?

רונן – כל העניין הזה של האפייה והבישולים זה רק עד שיסתיימו כל הפגרות. פשוט די משעמם לי עכשיו בשבתות.

עומר ח. 14 ביולי 2007

אני חושב שלבייסבול יש חשיבות רבה בגיבוש הזהות האריקאית. העובדה שסיימון וגורפינקל בחרו להקדיש שורה לג'ו דימאג'יו ממחישה זאת. דבר נוסף- יצא לי פעם לצפות בקבוצות החובבים שמשחקות בייסבול וסופטבול בסנטרל פארק. ניתן לראות שם אנשי עסקים אשר מגיעים בחליפות ועניבות, פושטים אותם לכמה שעות ומצטרפים בלהט למשחקים. זוהי ממש חוויה קהילתית, דומה לכדורגל של יום שישי בארץ, ושונה באופן מהותי מהבדידות הפרברית האמריקאית.

עופר 14 ביולי 2007

רונן, כרגיל, כתבה מצויינת.
הייתי במשחק של ליגת הבייסבול הישראלית. מאד נהניתי. אני די בטוח שהייתי היחיד בלי שום שורשים אנגלוסקסיים בקהל, שרוב הדושיח בתוכו התנהל או באנגלית או בעברית עם מבטא שהייתה רוויה בביטויים באנגלית. ואני לא יודע על הראוותנות, אני חושב שבייסבול נראה לנו כמו ספורט שכל אחד יכול לשחק אותו, ופה טמון הקסם שלו. יותר מכל ענפי הספורט האחרים בארה"ב (אולי חוץ מנסקאר) יש איזו שהיא קירבה בין שחקנים לצופים, שחקנים נראים כשהם הולכים ברחוב באופן תדיר, אוכלים ג'אנק פוד וצוחקים עם הקהל, והליגה מעודדת את זה בניגוד לליגות האחרות.
כמו כן, ברגע שיש משחק כל יום אתה פחות לוקח ניצחון והפסד בצורה כמו בכדורגל. היום למשל , מכבי חיפה הפסידה בפנדלים באינטרטוטו ואני התעצבנתי כמו שהרבה זמן לא התעצבנתי. בבייסבול, יש מחר משחק. ומחרותיים, ואפילו נגד אותה הקבוצה.
נקודה אחת לשיפור לליגה הישראלית אבל – בספורטק כשהייתי לא היו נקנינקיות. מה שכן היה זה מגשי סושי. כל מילה מיותרת.

טל 14 ביולי 2007

שלום רונן וכולם,
ראשית, אני חייב להגיד שזה תענוג לקרוא כתבות שלך על בייסבול.

הייתי במשחק של לייטנינג – פיונירס ביום חמישי בספורטק ואני לא יכול להתחיל לתאר כמה נהניתי מהמשחק ומהחוויה.

שנית, הייתי רוצה להתייחס לסיכויים של ליגת הבייסבול הישראלית לשרוד.

אני אופטימי מאד!! קודם כל, עצם העניין שלרוב המשחקים מגיעים כמות של אנשים שנמדדת בעשרות (ולעיתים מאות) שמשלמים על כרטיס, מעמיד את הבייסבול לפני כמה ענפי ספורט אחרים בישראל (כמו כדורעף לדוגמא) שהכניסה אליהם היא חינם – ועדיין לא מגיעה כמות כזו של אנשים.

בנוסף, יש את הפקטור של "תרבות". רוב הקהל שמגיע הוא אמריקאי (זה כולל את קנדה. אני לא שוכח קנדים – כי אני כזה) או קשור לאמריקאים כי בייסבול הוא חלק מהתרבות שלו. משפחות מגיעות עם הילדים שלהם – שמגיעים עם כפפות – כי זה מה שהם יודעים. לא כמו ענפי ספורט אחרים שהקהל מגיע כי מכבי ת"א משחקים נגד הפועל ת"א בכדורמים, אלא האהבה למשחק מושכת אותם, המשיכה של להגיע ל-Ball Park ולצפות באיזה Ball Game טוב.

אני באמת מאמין שליגה של חודשיים כל קיץ יכולה לשרוד ואפילו להתפתח. וכולי תקווה שהאופציה שהעלת כאן שהליגה תקבל מעמד של "ליגת פיתוח" באמת תקרה.

אני ממליץ לכל הקוראים להגיע למשחק ופשוט לספוג מהאוירה הנהדרת במגרש.

דבר אחרון לכל מי שכן מגיע: כשכדור נחבט לאזור הקהל כ"Foul Ball" אתם צריכים לקום ולנסות לתפוס אותו… זה חייב להיות אינסטינקט. ממש לא כיף לי להיות הבן 26 היחיד שרץ עם 15 ילדים בני 7 אחרי כדור…

ואני עדיין תומך בהשוואה שלי בין בייסבול למוסיקה בתגובה קודמת שלי.

:)

גיל 14 ביולי 2007

לגע"ס: אין ספק שלספורט יש מרכיב ראוותני, שהוא חלק מהשואו אוף. לדעתי, החלק הגברי של הספורט, האגרסיביות, הופכת אותו ליותר מעניין (כל עוד הוא לא גולש לאלימות). זו הסיבה שלרבים קשה להתחבר לספורט נשי.

איתי נ. 14 ביולי 2007

אז גם אני הייתי במשחק של הליגה הישראלית, ביום שישי במשחק של הלייטנינג נגד בית שמש(וגם אני הייתי אחד היחידים שלא דובר אנגלית כשפת אם…). בהחלט היה כיף, אווירה נעימה, משפחות, בלי קללות ואלימות. אני מאוד מקווה שהליגה תכה שורשים, היא בהחלט נראית כמו מרענן נעים בקיץ

רונן דורפן 14 ביולי 2007

עומר ח. סיימון וגרפונקל זה קצה המזלג – בין הכותבים על בייסבול היו פוקנר, המינגווי, מלמוד וכמובן התפסן בשדה השיפון הבלתי נשכח.

לון 14 ביולי 2007

רונן תודה על ההנמקות. הן נראות לי הגיוניות ביחד עם מה שעומר כתב לגבי חשיבותו כספורט עממי – קהילתי (ומופיע כך גם בספרות ובקולנוע).

העניין ההיספני בשילוב עם שורשיותו ואהדתו במרכז אמריקה ויפן מזכירים לי את מצב הקריקט באנגליה ובארצות כמו הודו, פקיסטן, אוסטרליה ודרא"פ. באנגליה הקריקט חשוב מאוד לקהילת המהגרים מהודו ופקיסטן, שבארצות המוצא שלהם זה הספורט הכי פופולרי. כפי שהבייסבול בקובה, בוונצואלה וביפן.
זה לא פופולרי לומר היום, אבל לקולוניאליזם היו גם צדדים יפים…

Danny 14 ביולי 2007

Ronen, very informative and interesting. Baseball is number one but among the young kids, soccer is coming on very strong. Right here on Long Island (NY) we have over 24,000 kids, including mine, that play soccer in the little leages, there is a change in the air

רונן דורפן 14 ביולי 2007

לונג איילנד היא בטח לא דוגמא  כלל אמריקאית. מצד שני הכדורגל לא חייב להגיע לכל אמריקה בכדי להצליח

ד"ר א. 14 ביולי 2007

חזק וברוך!

לפני שש שנים הלכנו למשׂחק של האוקלנד A's, באמצע השבוע. כרטיס לבליצ'רס עלה 5$, וראינו לא רע בכלל.
הדבר הבולט מבחינתי היה, כפי שנאמר מעלי, שמדובר לרוב בספורט משפחתי. יש אצטדיונים שבהם אוהדים אלו ואחרים יהוו דוגמא רעה לילדים, אבל זה לא קרוב אפילו לכדורגל פה בארץ.
בכלל, התיאורים של הליגה שלנו עושׂים תיאבון. חבל רק שאין קבוצות בצפון.

היתה פעם סדרה בשם "חשׂיפה לצפון", ובה שדרן רדיו, אלהים יודע איך קראו לו (ובטח גם כמה מכם/ן). הוא פעם היגג בשידור על גדולתו של הבייסבול לעומת כדורסל או הוקי, והביא את הנימוק הבא:
בייסבול הוא הספורט היחיד באמריקה שנכתבה עליו שירה.

ולעניין הפשטנות – נכון, אבל ההבחנה מדוייקת מאד. באמריקה אפשר למצוא גם היום הרבה אנשים, לא יהודים, שמגדירים את עצמם כאוהדים לישׂראל. הרבה יותר מבאירופה, זה בטוח.
אמנם, הדבר קשור הרבה פעמים להשקפות קיצוניות על שעתיד לקרות בקץ הימין (בהנחה שתהיינה 27 פסילות אחרי הכל). אבל לי אישית לא אכפת. כשהגברת השמנה תשיר, נראה כולנו מה.

Danny 14 ביולי 2007

Ronen: Little League Soccer is getting big in all major metro area. More kids play it then baseball. Itis also creating a new fan base for the game

Gilad Bloom 15 ביולי 2007

As a big sports fan,mainly soccer and basketball i always looked down on baseball,a sport that if you hit 30% of the time you are a superstar,but since moving to NY and living the sports scene in the city(and country) i have learned that it is a complex sport,the ultimate team sport,defense is a huge factor and the tension of a close game in the world series in the ninth inning is as high as any sport,the problem is that you have to wait 162 games and 3 playoff series for that moment,so it comes down to enjoying the journey,the cultural part of the game is big,i go to watch my team the Mets(or Hapoel Keter Mets) a few times a year and follow them on tv during the season,the crowd in Shea is like a big family,mostly season ticket holders,wives,grandmothers,brothers and sisters,that brings the level of violence down automatically,it's a totally different experience than a United fan going to a game against Liverpool or a Macabi fan going to a freindly game against Sachnin….my wife,for crying out loud,asked me to take her to a Yankees-Mets game as a honeymoon present(a part of a package of presents),she is a Yankee fan who used to go to Florida to watch the Yankees during spring training…regarding the person that predicted that soccer is growing in the USA,the problem with soccer in the US is that contrary to the rest of the world it is the sport for "ashkenazim", so to speak,the best soccer states are in New England and it is mostly played in colleges,which means that you need finish high school to have any kind of a soccer career,there is no culture of clubs,it's mostly school teams and the richer schools have the best programs,yes,there are the hispanics butmost of them are middle class,there is no element of coming from school,putting down your bag and gpoing to the streets to play soccer,the poor kids play baseball,american football or basketball.As for the thousands of kids that play little league soccer,the level of coaching is pathetic,it's mostly girls and when it starts to get rougher around ages 13-14 they quit,it's a social sport,kind of enjoy the journey,it's not a way out of poverty,there is no real passion,i see it every day in the park under my house.

יואב ג. 15 ביולי 2007

בייסבול זה המשחק הזה שמבוסס על ארבע תחנות?

רונן דורפן 15 ביולי 2007

לדוקטור א':
ונכבד אותך לכן בפואמה על בייסבול, שכתב אדגר גסט, משורר שהיה כותב פואמה יומית בעיתונות דטרויט. גסט כתב את הפואמה כתגובה ליחס השלילי של חלק מהאוהדים לגרינברג על כך שלא שיחק משחק מכריע שנועד ליום כיפור:
"Came Yom Kippur — holy fast day world wide over to the Jew,

And Hank Greenberg to his teaching and the old tradition true

Spent the day among his people and he didn't come to play.

Said Murphy to Mulrooney, 'We shall lose the game today!

We shall miss him on the infield and shall miss him at the bat

But he's true to his religion — and I honor him for that!'"

רונן דורפן 15 ביולי 2007

יואב, מופחתת לך נקודה בחידון הבא בגין זלזול במשחק לאומי של מעצמה ידידה.

ק.ה. רומינגה 15 ביולי 2007

(קראו לו כריס סטיבנס [השחקן ג'ון קורבט] ומסתבר שמישהו [מאוניברסיטת מנצ'סטר, מכל המקומות שבעולם] אפילו כתב מאמר אקדמי על הפרק הזה http://journals.mup.man.ac.uk/cgi-bin/MUP?COMval=article&key=CST/V1I2/010033.xml )

איתי נ. 16 ביולי 2007

והנה התחילו הבעיות בבייסבול שלנו. לפי מה שהבנתי, המשכורות שהובטחו לשחקנים שולמו היום בחלקן ובאשראי במקום במזומן

Comments closed