ללכת לדוג עם דיאמג'יו

משהו מוזר קורה בבלוג בזמן האחרון. יחסי גומלין מוזרים בינו לעולם האמיתי. לפני כמה ימים העליתי מהעבר איזה סיפור על […]

משהו מוזר קורה בבלוג בזמן האחרון. יחסי גומלין מוזרים בינו לעולם האמיתי. לפני כמה ימים העליתי מהעבר איזה סיפור על ג'ו דימאג'יו, והנה אתמול אני מקבל שיחה בהולה מהעורך שלי בגלובס שהבחור נמצא בכותרת הראשית של הספורט בניו יורק טיימס, ואולי אני צריך לומר כמה מלים על העניין הזה. אז הנה כמה מילים על העניין הזה:

***

"הייתי רוצה לדוג יחד עם דימאג'יו הגדול", אמר הזקן. "אומרים שאביו היה דייג. ייתכן שהיה עני כמונו והיה מבין אותנו."

(הזקן מדבר-מהרהר אל הילד: מתוך "הזקן והים", ארנסט המינגווי).

המינגווי יוצר כאן סיטואציה פנטסטית שמעלה חיוך וגם מגרה את הדמיון: גדול שחקני הבייסבול של אמריקה יורד מכס מלכותו ובא לשוחח עם אחד ממליוני מעריציו. ודווקא מהעניים שבהם, שמתפרנסים בדוחק ממלאכת יומם הקשה ואחת ההנאות הבודדות שלהם בחיים הם קטעי העיתונות שמבשרים על מעשיו הכבירים של דימאג'יו במדי היאנקיז.

אבל מסתבר שהמציאות יכולה לעתים להחזיר אותנו אל המציאות.

אז ככה: אם הזקן היה פוגש בדימאג'יו, דימאג'יו לא היה מבין אותו. הוא לא היה מנסה להבין אותו. הוא היה יושב בסירה, חושד בו שהוא מנסה לעשות כסף מהכדור שחתם עליו, חושב מה הוא מפסיד בטלוויזיה ובעיקר חושב על ההוצאות. וזה הסיפור: מסתבר שדימאג'יו כתב יומן בשנים 1982 עד 1993, 2,500 עמודים. הוא נתן אותם לעורך דין שלו שטוען שאמר שהם "חומר טוב לספר". לכאורה הם באמת חומר טוב כי דימאג'יו המבוגר לא כתב ספר ולא התראיין כלל ויצר סביבו הילה של מסתורין.

אבל על פי כתבה בניו יורק טיימס מסתבר שהיומנים הם לא חומר טוב לספר. אין בהם מילה על מרלין מונרו או נשים אחרות או על הבייסבול המודרני. סתם כרוניקה של האירועים היומיים. גם כשהוא מוזמן לארוע היסטורי, כמו חתימת הסכם פירוק נשק עם ברית המועצות בבית הלבן, הוא לא מרגיש צורך לצרף איזשהי תחושה או אבחנה.

אחד הדברים הבודדים שעולים מהעמודים הללו הוא שהאוהדים נמאסו עליו עם הבקשות האינסופיות כי יחתום להם. "האם הם חושבים שיש לי שריון?", הוא שואל. מבחינה זו הוא באמת ספורטאי מדור אחר שלא לוקח בחשבון לתת לאיזה אוהד סטירה או לשבור לו את המצלמה או המשקפיים. אבל הוא לא היה לחלוטין בלתי-מודרני וכן לקח בחשבון את האפשרות לעבוד עם סוכנות ולמכור אלפי כדורים חתומים במשלוח בדואר.

ואם אנחנו מבינים משהו אמיתי על הפסיכולוגיה של דימאגיו מכל הגבוב הזה, הרי זו מהשורה האחרונה בכל דף. דימאג'יו, וזה כבר טיפה חולני, מסכם את הוצאות היום בדולרים.

*

ובכל זאת אני למד ומבין מהיומנים הללו כמה דברים: ראשית, לפעמים אנחנו רואים כוכב עבר מתבזה או מתרסק בתפקיד מאמן או מנהל ושואלים "מה הוא צריך את זה?". עכשיו אני יודע למה צריך את זה. להיות אגדת ספורט בדימוס זה משהו ממש משעמם. וגרוע מזה: אנשים כל הזמן מבקשים שתדבר איתם על הימים בהם היה לך פחות משעמם.

שנית, בהספד שכתב עיתונאי בשם אריק בריידי בUS TODAY אחרי מותו של דימאג'יו ב-1999, נאמר "המינגווי משתמש בדימאג'יו כמטאפורה לאצילות. פול סיימון (“Where have you gone Joe DiMaggio”) משתמש בו כמטאפורה לזמנים המשתנים באמריקה". זה נהדר -אבל אני אתן לכם מטאפורה אחרת: אם למישהו מכם יש צילומים של המינגווי או פול סיימון משחקים בייסבול, אין לי כל עניין לצפות בדבר הזה.

דינוזאור עצוב
הבלוג מציע להרחיק את טבז לכמה משחקים

תגובות

  • לון

    לדעתי זה מלמד אותנו שני דברים עיקריים:
    הראשון, ספורטאים גדולים הם לפעמים אנשים משעממים שאין להם שום דבר חשוב לומר או לתרום מעבר לעשייה הספורטיבית שלהם.
    (זה נכון כמובן גם לאנשים שמצטיינים בתחומים אחרים).

    השני, הספורטאים המצטיינים מגיעים להצלחה בגיל צעיר וכשהקריירה הספורטיבית נגמרת, קשה להם מאוד למצוא קריירה שנייה מספקת. לכן רבים מהם נשארים בתחום כמאמנים או פרשנים. אחרים לא עושים דבר ופשוט נמצאים בגמלאות. כמו דימאג'יו.
    דרך אגב, מה עושה היום ג'ורדן, מלבד לשחק גולף ?

    אפרופו דייג 1: אני חושב שבקרוב אקרא שוב את "הזקן והים". עבר הרבה יותר מידי זמן מאז שקראתי אותו.

    אפרופו דייג 2: רונן, גיליתי שב -ESPN יש תוכנית דייג. האם לפיכך הדייג מוכרז בזאת כספורט ?

  • רונן דורפן

    דייג הוא ענף ספורט גדול בארצות הברית וגם באנגליה. נדמה לי שמהצד המוסרי הוא במקום מעט טוב מציד - משום שעל פי מה שהבנתי באמת אוכלים את כל הדגים שניצודים בתחרות.

    ג'ורדן מפרסם דברים ומעורב בניהול ובבעלות של שארלוט בNBA (כלומר הוא לא באמת עושה משהו)

    הלינק שנתתי הוא לטקסט של הספר

  • תומר

    ג'ורדן הוא הבעלים של השרלוט בובקטס אם אני לא טועה.

  • גע"ס

    דווקא מאוד מצא חן בעיניי לגלות שהיו לדימאג'יו נטיות אובססיביות (צריך להיות מאוד אובססיבי בשביל לתאר את היומיום החדגוני שלך).

    ולון - בשנה-שנתיים האחרונות הוצאת ידיעות הוציאו תרגומים חדשים להמינגוויי, ביניהם גם ל"הזקן והים".

  • רונן דורפן

    לגברת עם סלים:
    לצערי התרגום יותר מדוייק - אבל מאבד מעט חן: בתרגום החדש הוא אומר "בייחוד אני חושש מפני האינדיאנז של קליבלנד", בתרגום הישן נאמר "בייחוד אני חושש מפני האינדיאנים של קליבלנד"

  • צביקה

    HBO הפיקה מתישהו בשנות התשעים סדרה בשם ארליס (Arli$$) על סוכן ספורט ולקוחותיו. יש שם פרק על אגדת בייסבול בפנסיה שמוביל לאותם מסקנות שהגעת אליהם רונן (השעמום, וגם הצורך בפרנסה לאלה מהם שלא השקיעו היטב את הכסף מימי הזוהר או התגרשו פעם אחת יותר מדי)

  • אריק

    החלום לשבת עם הספורטאי הנערץ עליך ולנהל איתו שיחה ברמה גבוהה לפחות כמו הרמה שאותה הוא הציג במגרש. לדעת שהאיכות שלו כשחקן משקפת את האיכות שלו כבן אדם.

    עדיף להשאיר את זה בגדר חלום.

  • רונן דורפן

    אריק... לא יכול להסכים איתך יותר... ודימאג'יו הוא עוד מקרה סביר. לפני כמה חודשים כתבתי פה על כריסטינה אגרסזגי - שהפכה למין דוברת של הימין הקיצוני בהונגריה http://www.ronendorfan.com/?p=60.

  • גיא

    ב 1993 יצאו נייק עם הפרסומת המצויינת הזו בהשתתפות צ'ארלס בארקלי:
    http://www.youtube.com/watch?v=WRYeqGZRo9Q

    הפרסומת עוררה הרבה הדים, ואני מאוד מסכים איתה. ומה שהפרסומת טוענת (זה לא בדיוק המסר שלה, אבל זה משתמע) זה שספורטאים הם אנשים עם יכולות ספורטיביות מצויינות. לא יותר מזה.

  • יורם אהרוני

    אתה מעלה כאן כמה סוגיות.אתייחס לנושא "המשך החיים" של אנשים שהגיעו לתהילה בגיל צעיר. אצל ספורטאים זה הכרחי אבל קורה גם בשטחים אחרים בהם אין קידום אטי כמו בצבא או בכל מקום בו צריך לעבור מדרגה לדרגה. יש כמה אופציות:1) למות צעירים (מוצרט, הנדריקס, פריפונטיין...); 2) להשאר בתחום ולהשתדל להאריך את הקריירה כמה שיותר. אצל ספורטאים זה בלתי אפשרי מעבר לגיל מסויים אבל כיום יש המאריכים את הקריירה יותר ויותר. בשנות הששים פרשו ספורטאים לפעמים בתחיל שנות העשרים שלהם, בעיקר בענפים אולימפיים "חובביים" דוגמת שחייה, אתלטיקה והתעמלות. הרב אליוט מוזכר במשאלים רבים כגדול רצי המייל בכל הזמנים מאחר שהוא מעולם לא נוצח ב - 1500 ומייל. זה הישג אדיר אך מחוויר לאור העובדה שהוא פרש מפעילות בגיל 22!היום יש נטייה להאריך את הקריירה. מה עושים אחרי שאי אפשר כבר יותר? א) עוברים לאימון. בהקשר לכך ראוי לציין שמרבית מאמני הכדורסל הבכירים בישראל כיום לא היו שחקנים בכירים ובודאי שלא כאלה שהייתה להם קריירה ארוכה במשחק. גם בכדורגל אופציית המאמן הולכת ודועכת עם הופעת יותר ויותר מאמנים שלא היו שחקנים בכירים (גרנט, לחמן,שירזי, לוזון).ב) מחפשים עיסוק אחר בתחום (חנות ספורט, שיווק, ניהול וכו').
    בספר "הסליל הכפול" של ג'יימס ווטסון המתאר את אחת התגליות המדעיות הגדולות של המאה העשרים, מבנה ה - DNA, הוא מתאר את מנהל המעבדה שלו סר לורנס בראג כאדם שאת תגליתו הגדולה עשה לפני מלחמת העולם הראשונה (ווטסון עבד תחת "הדרכתו" של בראג בשנים 1950 - 1953)ואת רוב זמנו בילה במועדונים. בראג היה צעיר הזוכים בפרס נובל, הוא זכה בו יחד עם אביו כשהוא בן 25. הזכייה המוקדמת בנובל כנראה הוציאה לו את המוטיבציה להמשיך במחקר רציני. גם במוסיקה יש גאונים שהגיעו להישגים בגיל צעיר ולמעשה פרשו ונשארו אגדות חיות אך לא יוצרות. בארץ לא היה מעבר מסודר מהעידן החובבי לעידן המקצועני אבל מעניין שספורטאי העידן החובבי ידעו לדאוג לעצמם למקצוע לאחר הפרישה. שייע גלזר נהג אוטובוס גם כשחקן וכמובן אחרי שפרש. מה יעשה אלון מזרחי בעוד עשר שנים? ממה הוא יתפרנס? את מיקי ברקוביץ' וארואסטי הנהלת מכבי חילצה כבר מכמה פשיטות רגל. את שמוליק זיסמן הם לא צריכים לחלץ מכלום כי הוא למד ורכש מקצוע במהלך הקריירה.

  • Gilad Bloom

    The life of an athelete is short,ages Twenty to Thirty if you are lucky enough to stay healthy,it's tough transition when you retire,many times there is a period of depression which usually results in hard partying like Dennis Rodman or Bjorn Borg or in bankrupsy like Tyson or Borg...many atheletes don't have the tools to deal with the real life and get in trouble like Olsi Perry,Daryll Strawberry or Felix Chalfon,they need the thrill ,they are used to getting everything easy and the reality of being treated like mortals is too much for them, from experience,you don't really know who you are until you retire from the sport,when you play you are defined by the sport,people suck up to you and give you a false sense of love,when that ends many atheletes have breakdowns such as Doron Shefer...the transition to coaching is a natural one but is not always a smart move,a great player can ruin his reputaion,especially in footbal,look what happend to Moshe Sinai,he got the manager job at Hapoel,came in as a legend and now he can't set foot in the club, the double edge sword of being a succesful athelet is -your name is goingto open many doors for atheletes but many times there is a dissapointment and dealing with failure is tougher for an over acheiving individual...

  • יורם אהרוני

    ב- 1980 כאשר ביורן בורג היה בשיאו שלחו לי ביוגרפיה שלו מהוצאת ספרים כדי שאחווה דעה אם שווה לתרגם אותו. הצעתי לא לתרגם אותו בנימוק שהוא "לא חינוכי". בורג תאר שם אייך עזב בגיל צעיר את הלימודים והתחיל לנדוד עם מזוודה ממלון למלון כאשר לפעמים המעבר ההכרחי במגרשים קצת הכביד עליו. הוא תאר שם למשל אייך הפסד בסיבוב ראשון בתחרות כלשהי סידר לו שבוע חופש...במבט לאחור אני חושב שעשיתי טעות שלא המלצתי על תרגום הספר כדי שהקוראים יקבלו תמונה מבפנים אייך נראה עולם הזוהר. את המשך חייו היה אפשר אולי לנבא כבר מקריאת הביוגרפיה ההיא.

  • תומר

    גלעד,אני מסכים חלקית עם מה שאמרת(והרי מי ידע פה טוב יותר ממך).הדוגמאות שנתת הן לא מדויקות כלכך,אולסי פרי ופליקס חלפון הסתבכו תוך כדי הקריירה שלהם.דניס רודמן היה פרובלמט מהרגע הראשון ודורון שפר פרש בגלל הבעיות האישיות שהיו לו ולא להפך.אני מתאר לעצמי שכמו כל אחד מאיתנו,ברגע שספורטאי לא מתפקד במה שהוא יודע הכי טוב הוא מרגיש חסר תועלת.הבעיה היא הגיל,כמו שטרנטינו אמר הגורם מספר אחת למוות היא הפנסיה.ברגע שאין לך עבודה לקום אליה בבוקר אז מה שיש לך בעיקרון זה לחכות למוות.ספורטאים פורשים כמובן בגיל צעיר וזה הרבה יותר שנים לחכות,לכן חלקם מסתבכים,גם אם אני הייתי יוצא היום לפנסיה כנראה שהייתי עושה כמה שטויות.ועדיין זו לא תמונה עגומה כלכך,אני מניח שכל אחד מאיתנו היה מתחלף עם די מאג'יו.

  • legal alien

    "מסתבר שהמציאות יכולה לעתים להחזיר אותנו אל המציאות" - איזה משפט נהדר יצא לך, רונן.
    ומכיון שסתם להחמיא אי אפשר )ושביקשת תיקוני הגהה) - אני מניח שהתכוונת "לתת לאיזה אוהד סטירה" (ולא סתירה).
    וללון - בסוף השבוע שידרו ב ESPN את אליפות ארצות הברית באבן נייר ומספרים (או כמו שקראו לזה בשכונה שלי אבניהו מספריים. ולמי שתוהה - לא, לא ראיתי את השידור, קראתי על זה בעיתון הבוקר. לכל דבר יש גבול...). מה דעתך? ספורט? יכנס לאולימפידת לונדון ?? אגב, ממה שהבנתי השדרים התייחסו לענין כבדיחה.

  • legal alien

    הערה בהקשר ליורם - יש תופעה די מוכרת אצל מתמטיקאים ופיזיקאים שהישגי השיא שלהם מושגים בגיל צעיר. היינו, אם לא גילית את התגלית ששווה נובל עד גיל שלושים הסיכויים אינם לטובתך. כנראה שמבחינה זו הישגי המחשבה והישגי הגוף אינם רחוקים כל כך זה מזה. ולתומר - "אם אין לך עבודה לקום אליה בבוקר אז מה שיש לך זה לחכות למוות" - אתה השתגעת?? אין עוד דברים בחיים? מה עם משפחה, פנאי, אמנות, דיונים סוערים כאן בבלוג ???

  • תומר

    זה לא אני זה טרנטינו.זה לא מדע מדויק אבל יש בזה משהו.במיוחד כשהעבודה שלך תופסת חלק משמעותי בזהות שלך כמו אצל ספורטאים.

  • legal alien

    אוביוסלי טרנטינו לא קורא כאן בבלוג (אבל למרבה הצער אכן יש משהו בדבריו)

  • תומר

    אל תצטער יותר מידי,אני בטוח שתעבוד עד יומך האחרון.

  • גיל

    אני לא יודע מה בדיוק אתם מצפים מספורטאי? רוב האנשים לא מצטיינים בדבר אחד בחייהם, אז אתם רוצים שספורטאי יצטיין גם בספורט וגם בתחום נוסף? הבעייה אינה ייחודית לספורט אלא לכל סלבריטאי באשר הוא: אנשים מצפים שמכיוון שהוא מפורסם, יהיה לו משהו לומר על נושאים אחרים כמו פוליטיקה או כל דבר אחר. לצערנו, הרבה אנשים נויהם אחרי מה שלסבריטאים אומרים כאילו הם חכמים יותר.

  • מאיר

    רונן, לא כל הציידים צדים רק על מנת להרוג. באמריקה יש לובי רחב מאוד של ציידים שאוכלים את הציד שלהם (ובכך לא נופלים מוסרית, לטענתם, מכל אוכל בשר אחר). הלובים האלה גם פעילים, עד כמה שזה נשמע מוזר, למען הסדרי האכלה לחיות בסכנת הכחדה והעברת חוקים שמקפידים על מכסת ציד מוגבלת.
    דווקא חשבתי שרוב הדגים מושלכים בחזרה למים אחרי שנתפסו, והנזק שנגרם להם על-ידי החכה הוא מינימלי (אבל אולי זה בולשיט).

  • מאיר

    חוץ מזה, גלעד, אתה לא יכול לכתוב בעברית? אם אתה רוצה, נשלח לך מדבקות עם האותיות והסבר איך להוסיף עברית למערכת ההפעלה.

  • רונן דורפן

    מאיר. אבל יש כאן בעיה. לדעתי התחרות מוכרעת על פי משקל הדג שתופסים. מה קורה אם אותם שני אנשים תפסו את אותו הדג?

  • valderama

    אם דג נתפס פעמיים באותה תחרות הוא באמת ביש מזל...
    אם כבר לקרוא את המינגויי אז ללא ספק את "למי צילצלו הפעמונים" המינגווי במיטבו, קשוח ורומנטי, מרוחק ובו בזמן מתאר את נפש האדם בצורה המזוקקת ביותר, יצירת מופת אמיתית. דרך אגב המינגווי, איך הספרדים מתיחסים למלחמות שוורים כספורט? התעללות ארוכה ןכואבת בבעל חיים, לא ברור. במקרה הטוב זה סוג של אומנות תיאטרלית- בטוח לא ספורט.

  • birdman

    חבר'ה, אדם שנכנס עם מרילין מונרו בין הסדינים, לא יכול להיות שניהל אורח חיים משעמם.
    תאור עובדה: היומן לא שווה כלום. שתי סיבות אפשריות: 1. דימאג'יאו היה חסר כל חוש כתיבה. 2. דימאג'יו מתוך בחירה, החליט לא לשתף אותנו בחייו הפרטיים. אני חושב שרב הנסתר כאן על הגלוי.
    ולגבי השורה של הדולרים, האיטלקים פשוט לא אוהבים להיפרד מהכסף שלהם.

  • birdman

    ולגבי דייג, חבר'ה, זאת פעולה אכזרית איך שלא מסתכלים על זה.

  • תומר

    ITS OK TO EAT FISH SINCE THEY HAVE NO FILINGS

  • תומר

    FEELINGS,כמובן

  • משתמש אנונימי (לא מזוהה)

    Fishing is very big in the U.S. Is it a sport??? .... no, it's fishing!! that's all

  • מאיר

    כן, כמו שתומר אומר, נירבנה כבר מזמן טענו שזה בסדר לאכול דגים כי אין להם סתימות בשיניים...
    רונן, אני מניח שבסיטואציה שאתה מתאר התוצאה היא תיקו-תיקו.

  • תומר

    מאיר,האמריקאים לא אוהבים תיקו.בטח יש שם איזה חבר שופטים שנותן ניקוד על סגנון הנפת החכה או משהו כזה.

  • לון

    ההערה המאוד נכונה של תומר על כך שהאמריקאים מאוד לא אוהבים תיקו, (ומאוד אוהבים את הרעיון ש"המנצח לוקח הכל"), הזכירה לי נקודה לגבי הכדוגל בארה"ב.

    רונן העלה את האפשרות של שינוי המשחק ע"י האמריקאים. אבל יש גם אפשרות אחרת. יש אפשרות שהכדורגל וליתר דיוק הערכים שנמצאים בבסיסו, ישנו את ארה"ב. אני לא מתכוון להשפעה ישירה של המשחק. זה יקרה, אם וכאשר המשחק יהיה מספיק פופולרי בארה"ב, כך שיהפוך לחלק מהתודעה הכלל אמריקאית. כנראה שמצב כזה יקרה רק כשיהיו מספיק היספנים בארה"ב כדי שהחשיבה שלהם תשפיע.

    תיקו הוא רעיון מאוד יוצא דופן בספורט ובתחרות בין אנשים בכלל. תיקו פירושו הסכמה לא להסכים. תיקו פירושו השלמה עם כך שהיריב לא ינוצח בכל מחיר. תיקו פירושו חלוקה שווה בין הצדדים. זה רעיון שהפשרה מצויה במהותו. קבלת האחר. סובלנות. רעיון סוציאליסטי מובהק.

    לפי דעתי, אומה שיש בה תיקו כדבר בסיסי, היא אומה סלחנית. היא אומה שיש בה מקום לשני הצדדים ואין חובה שאחד יגבור על השני ויקח הכל. אומה של תיקו אינה מוציאה להורג אנשים. היא אינה מחלקת את העולם לטובים ורעים. לגיבורי על מצילי עולם מול רשעים גמורים. אומה של תיקו היא אומה של אנדרסטייטמנט.

    מה אתם אומרים, יש סיכוי בטווח הרחוק ?

  • עופר

    לון, אני חושב שלקחת את התיקו למקום רחוק רחוק רחוק. להזכירך, כדורגל משחקים בכל העולם, וכמעט בכל מקום בעולם חוץ מהליגה האמריקאית (ואם אינני טועה, הליגה היוגוסלבית המאוחדת של פעם) לא שינו את עניין התיקו כתוצאה סופית. נכון, אמריקאים לא אוהבים תיקו. יש לי חבר קנדי, שגדל על בייסבול והגיע לארץ בגיל צעיר, והוא היה בטוח שאם יש תיקו מחזירים לכל הקהל את הכסף חזרה, כי אין הכרעה. אני חושב שהנושא הזה יסודו בתפיסה שונה של ספורט פשוט, מה גם שספורט כמו כדורגל, עקב התוצאה הנמוכה יחסית לענפי סםורט אחרים יש הרבה יותר סיכוי לתיקו מענפי ספורט קבוצתיים אחרים.

  • טל

    אני הוא החבר הקנדי של עופר שהייתי בטוח שמחזירים לקהל את הכסף אחרי שמשחק מסתיים בתיקו. כילד בן 6, המחשבה שלי הייתה : מה קרה כאן, הקהל לא ראה כלום, לא הייתה הכרעה - למה שישלם.

    אגב, אני בדעה הזו עד היום למעשה. אני שונא "תיקו" ולא מבין את כל הקונספט של לסיים התמודדות ספורטיבית ללא הכרעה.
    כאוהד מושבע של מכבי תל אביב, אני מעדיף להפסיד בדרבי מאשר שיסתיים בתיקו! מהסיבה הפשוטה שבתיקו אתה לא מרגיש כלום. לא סיפוק ואושר מהניצחון ולא אכזבה ושיברון לב מהפסד. אתה יוצא מהמגרש כפי שנכנסת אליו.

    אני אמריקאי ורוצה שבכל משחק יהיה מנצח ומפסיד. המשפט: It's not if you win or lose, It's all how you play the game - זה מצוין בשביל ילדים בני 6. אני רוצה מנצח ומפסיק, במשחק שמסתיים בשיווין אין לי את זה.

    בגלל זה עד היום, כמה שאני אוהב כדורגל (והולך הרבה למגרשים), אני שונא כדורגל!
    לא רק שהוא יכול להסתיים בשיוויון לעיתים, אלא כש"חייבים" להגיע להכרעה - מגיעים בדרך המטומטמת של פנדלים - במקום לתת לשחקנים לשחק עד הכרעה (כמו בבייסבול, כדורסל ופוטבול והוקי בפלייאוף).

    זו הייתה התרומה שלי על הנושא של "תיקו".

  • לון

    עופר, לדעתי תופעה תרבותית חשובה ומאוד מאוד פופולרית משקפת הלך רוח, חשיבה וערכים כלל חברתיים.
    העובדה שבארה"ב התיקו אינו מקובל, משקפת את האתוס האמריקאי. העובדה שארה"ב שונה מיתר העולם בנושא הזה אומרת דרשני.
    מי שאוהב את האתוס הזה וכל הכרוך בו, שמח עם העובדה שאין תיקו ושחייבת להיות הכרעה. חייב תמיד להיות מצב של מנצח ומנוצח. אין מקום לאי הכרעה. אין מקום לפשרה. מי שמעוניין בעולם פחות מוקצן, פחות שחור-לבן, יותר סלחני, יותר פשרני, שמח שיש גם אפשרות של תיקו. כתבתי על האפשרות שזה יחלחל לארה"ב בעקבות הכדורגל (ולמעשה בעיקר בעקבות כניסת ההיספנים ללב האמריקנה).

  • birdman

    shoot-out - בליגת הכדורגל בשנות ה-70' בארה"ב, במידה ולא נפלה הכרעה, הקבוצות היו מבצעות שוט-אאוט: שחקן שדה היה שועט לעבר השוער מבערך 1/3 מגרש, השוער יוצא לקראתו בשאיפה למנוע שער. 5 לכל קבוצה. פי אלף טוב מפנדלים, מלהיב בצורה קיצונית. מזכיר קרבות של ימי-הביניים. הייתי רוצה לראות את זה גם בשאר העולם עם הכדורגלנים הגדולים באמת.

  • לון

    אני מאוד שמח שטל הגיב. טל המחיש בדבריו בדיוק את מה שאני לא אוהב בחשיבה האמריקאית:
    אם אין הכרעה לא קרה כלום. כלומר, יכול להיות תיקו 3:3 עם מהפכים בהובלה, שערים נפלאים, אבל רק התוצאה הסופית קיימת מבחינתו. זו בדיוק החשיבה שאומרת שהדרך לא חשובה. הדבר היחיד החשוב הוא התוצאה. זה מוביל להתנהגות בה בה כל האמצעים כשרים.

    טל מעדיף הפסד על פני תיקו. בעיני זו המחשה מצויינת להקצנה. רק אושר והתעלות גדולה או שברון לב וכאב גדול מהווים רגשות מספקים. "בתיקו אתה לא מרגיש כלום" - בעיניי זה מזעזע.

    העובדה שטל מעיד על עצמו כמי ששונא כדורגל, בגלל התיקו, ממחישה בעיני את החשיבות הגדולה של כניסת הכדורגל והתיקו למעצמה המשפיעה ביותר בעולם.

    דרך אגב, ב- MLS ירדו מעניין בעיטות ההכרעה.

  • עופר

    אני מסכים איתך בהמון דברים, אבל העובדה היא ששנים הייתה אפשרות של תיקו אחרי הארכה במשחקי פוטבול והוקי קרח. כמו כן, הייתה גם אופציה (מאד לא ריאלית) בבייסבול.
    בוא ננסה לבחון את זה ממקום אחר - המדינה שכן "המציאה" את התיקו - בריטניה הקולוניאליסטית. גם בקריקט וגם ברוגבי אם איני טועה, יש אופציה. האם זה אומר משהו על האנגלים? הרי גם בתחרות הכדורגל העתיקה ביותר בעולם, יש משחק חוזר. ובכל תחרות ספורט חייב להיות מנצח בכל מקרה, בין אם זו ליגה או גביע.
    האם זה שיש תיקו בליגת הכדורגל באירן אומר שיש מקום להכרעה מול האיסלאם, לדוגמא? אני פשוט חושב שזה מעט פשטני לקחת טיעון כזה בצורה כל כך ממוקדת. לא לשכוח, שתרבות הספורט האמריקאית (בעיקרון אני מדבר על הנשיונל ליג בבייסבול - הליגה העתיקה שהתוותה את הדרך לרוב הליגות האחרות) החלה בסוף המאה ה19, זמנים בהם ארה"ב הייתה מדינה אחרת לחלוטין ממה שהיא היום. זו הסיבה שאני לא מקבל את הטיעון שלך.

    חוץ מזה - אתמול ראיתי רובוטריקים - כמו לחזור לילדות - אני ממליץ בחום.

  • טל

    לון (וכולם),

    אין לי בעיה לקחת על עצמי להיות האמריקאי הרע, הכובש, הקפיטליסט החזיר (אני באמת כזה). הכתפיים שלי מאד רחבות.

    כן, אני מעדיף תיקו על הפסד, זו המציאות המרה שלי.
    בנוסף לכך, אני בטוח שאם נקח את כל הסטטיסטיקות של הכדורגל בעולם... התיקו של ה3-3 יתפוס נתח דיי קטן. ואת הרוב יתפוס תיקו 0-0, שזה החיסרון הגדול ביותר של הספורט הזה.
    רציתי להדגיש שבכל זאת, אני הולך להרבה משחקים בבלומפילד, ורואה בקביעות את ליגת האלופות. פשוט אחרי משחקים של 0-0, אני נהנה להוציא קיטור על כמה שהספורט הזה גרוע ומטומטם.
    (כן, ספורט שמאפשר לקבוצות לקבל ניקוד אחרי משחק של 0-0 הוא גרוע ומטומטם)

    יתרה מזאת, אני חושב שאתה אופטימי לגבי הכניסה של הכדורגל לארה"ב. הספורט הזה ורוחו לא ישפיע במאומה על התרבות האמריקאית. התקשורת האמריקאית ברובה לא אוהבת את הספורט הזה ומסקרת אותה ממש בקצרה, ואף עכשיו לועגת לכל "פסטיבל בקהאם" - ולמחשבה שהוא עומד לשנות משהו.

    ה-MLS יתפוס את הנישה של הפסורט השישישביעי בחשיבותו באמריקה (אחרי בייסבול, כדורסל, פוטבול, הוקי, גולף ואולי לקרוס) ושם ישאר בלי הרבה השפעה.

  • תומר

    עופר,עזוב את השפעות התיקו על המדינות בהן הוא נהוג או ההפך.העובדה היא שאם חוקי הכדורגל ישונו ויכריזו על הכרעה כל שהיא אחרי תיקו(במשחק שלא מצריך את זה,כמו ליגה)זו תהיה החלטה שנובעת משיקולים כלכליים .החלטה שנועדה לקרב חזירים קפיטלסטים למשחק(כמו שטל העיד על עצמו).

  • גיא

    אני לא מבין למה כולם אומרים שתיקו הוא דבר נייטראלי או מנוגד לטבע התחרות הספורטיבית.
    הרי כשמדובר בליגה/בית מוקדם לתיקו יש חשיבות ופעמים רבות אנחנו נתקלים בכותרות כמו "תיקו שכולו ניצחון/הפסד". כלומר לתוצאת התיקו יש כאן חשיבות בקונטקס הרחב של המסגרת בה משוחק המשחק.
    כאשר לא מדובר במסגרת של ליגה או בית מוקדם - אז באמת נדרשים להגיע להכרעה נקודתית וזה מה שקורה היום.

  • רונן דורפן

    טל - לטעמי התיקו הוא חלק מהדמוקרטיות בכדורגל. שבאנלוגיה לדמוקרטיה - הוא אולי לא ספורט טוב, אבל אין ספורט טוב ממנו.
    כשגבעת שמואל יוצאת למשחק חוץ מול מכבי תל אביב בכדורסל אין לה על מה לשחק. לעומת זאת כשקבוצת כדורגל קטנה מגיע לנואו קאמפ או לברנבאו לאולד טראפורד או לסן סירו, יש לה מטרה פרגמטית. תיקו. זה לא תמיד יפה ומהנה, אבל זה נותן להרבה קבוצות עניין.
    כדורגל הוא בכלל ענף ספורט שלא מתגמל רק על תכונות "טובות" של משמעת ועבודה קשה ואיכות שכל כך אהובים על העולם הקפיטליסטי. אפשר לשחק בונקר ולגנוב גול. אפשר לשחק שלילי. אפשר להנות הרבה יותר מטעויות שופטים. זו גדולתו של הכדורגל - הוא דומה לחיים.

  • לון

    עופר, בריטניה, היא מקום סובלני, פשרני, סלחני ומתון. המאבק האלים האחרון בין אזרחים שם היה בין תומכי המלך צ'ארלס לתומכי קרומוול. אין בה הוצאות להורג. למשל, לגבי סובלנות, ראה את ההבדל בתגובות בבריטניה אחרי הפיגועים ב- 7/7 לעומת הפיגוע בתאומים בארה"ב. כן, היא לא נקייה מטעויות, אבל הקולוניאליזם עבר מזמן. (ואפילו בעניין הזה, הלוואי וכל שליטה של עם אחד על אחר תהיה כמו של הבריטים. בארץ למשל...).

    כמובן שיש מדינות רבות שהכדורגל משוחק בהן ויש בהן עוולות ורשע למכביר. ארגנטינה של 1978 היוותה דוגמה מחרידה לעניין.
    מה שאני מקווה זה שהרוח שמאחורי הכדורגל תחדור לארה"ב. כפי שכבר כתבתי, זה תלוי בעיקר בהגירה ההיספנית.

    גיא, אתה כמובן צודק. אבל זו בדיוק התפיסה הבריטית שגם לתיקו יש משמעות. בארה"ב לא מעוניינים לקבל זאת גם במסגרת ליגה של עשרות רבות של משחקים.

    טל, מדובר בעיקרון של התיקו. זה לא משנה אם זה 0:0, 1:1 או 4:4.

  • לון

    רונן, אני מסכים בהחלט עם הטיעון. כדורגל מתגמל קבוצות קטנות "שמפריעות לגדולות", מפריעות לכוחות הקפיטליסטים הגדולים. הכדורגל הוא הספורט שהכי מצמצם פערים כלכליים. תיקו בהחלט מאפשר הרבה יותר סיכוי לקטנות לצאת בשלום ממשחק מול הגדולות.

  • יורם אהרוני

    קריאת ביוגרפיות יכולה לעזור לנו בהבנת דברים רבים שאחרת קשה לנו להבין אותן או שאנחנו מבינים אותן לא נכון. ניקח לדוגמה את השיר "מוזמביק" של בוב דילן:

    "הייתי רוצה לבלות קצת זמן במוזמביק
    השמיים הבהירים צבועים בכחול של מים

    וכל אחד בריקוד את לחיו אל אהובתו מדביק.

    יהיה נחמד להישאר שם שבוע או שניים.

    יש הרבה נערות נחמדות במוזמביק

    והרבה זמן לנהל רומאנס

    וכל אחד רוצה לעצור, לדבר ולהספיק

    לאחת המיוחדת שלו להעניק צ'אנס

    או לחילופין רק לומר שלום עם מבט מנומס..." מי שקורא את השיר או מאזין לו בלי לדעת באיזה הקשר הוא נכתב עשוי לחשוב שמדובר בשיר סתמי אבל השם מוזמביק לא נכתב סתם. השיר נכתב בעיצומה של מלחמת אזרחים שם. זה כאילו תחליפו את מוזמביק בעזה... מביוגרפיה כזו בהחלט ניתן ללמוד על האיש שכתב אותה. המו"לים של היום רוצים רק סיפורים עסיסיים אבל דווקא ביוגרפיות כאלה יכולות לשפוך אור על האישיות של האדם. ביומנים של לאה גולדברג שיצאו לא מזמן איין שום גילוי מרעיש אבל אפשר ללמוד מהם המון למרות שהם מלאים בתיאורים יומיומיים בנאליים.

  • רונן דורפן

    לאהרוני, הביוגרפיה של דילן מתחילה בסיפור נורא מצחיק שקשור לספורט. מסתבר שביום הראשון שלו בניו יורק לקח אותו הסוכן לבאר וישב שם ג'ק דמפסי. הסוכן אמר לדמפסי שלילד יש עתיד.
    אני לא זוכר את המשפט המדוייק, אבל דמפסי כנראה חשב שמדובר במתאגרף ואמר לו משהו כמו "תשמור את הימנית קרוב לראש שלך".

  • טל

    ראשית, אני נהנה מאד מהדיון הזה על "תיקו".

    רונן,
    ניהלתי את הדיון הזה עם כמה מחברי שדעותיהם זהים לשלך, ואני אכתוב כאן את מה שעניתי להם.

    אני מבין שאנחנו לעולם לא נשכנע אחד את השני על הנושאים הללו, כי ההבדלים ביננו הם מהותיים.
    הזכרת את הנושא של טעויות שופטים. עצם העובדה שרשמת "אפשר להנות הרבה יותר מטעויות שופטים" מטריפה אותי לגמרי. איך אפשר להסכים, להתפשר ולקבל עניין כמו טעויות שופטים מבלי לשאוף להביא אותם למינימום.
    כפי שה-NFL עושה עם יכולת הערעור של המאמנים, וה-NBA עושה עם הריפליי בדקות ושניות הסיום... דרקוני פיפ"א חייבים לדעתי להכניס כלים שיעזרו למזער את העניין באיזו שהיא צורה גם כן. אני יודע שזה לא יקרה - וזה שוב, עוד נושא בקונטקסט הכללי שמשגע אותי לגבי כדורגל. אני לא יכול לקבל את העניין שטעויות שופטים "ה חלק מהמשחק" בשבילי, טעויות שופטים הורסות את המשחק - ומקפחות את הקבוצה השנייה.

    ולגבי המשפט "דומה לחיים".
    אני חולק על דעתך בצורה אבסולוטית. ספורט - בייחוד היום בשנות ה-2000 - זה בידור שאנשים באים אליו בשביל אסקפיזם טהור.
    כדבר כזה, אני לא רוצה משהו כמו החיים, אני לא רוצה ספורט שלעיתים "לא קורה כלום" או שיש בו טעויות, יש לי מספיק מזה בעבודה ובבית.

    ואחרי כל זה... גם השנה אמשיך לצפות בכדורגל ולהגיע לאיצטדיונים לאכול את הכובע על הדברים האלה שמשגעים אותי.
    I Love Sports!!!

  • רונן דורפן

    טל... אני מבין שיש לנו פה סיפור עם קפיטליסט פרו-אמריקאי שדווקא ניחן ברוח ספורט בריטית למופת.

    אני לא חושב שהתפקיד של כל ספורט הוא רק אסקפיזם לצופים במדינות העשירות. בשביל מדינה עניה באפריקה תוצאה טובה (למשל תיקו) במונדיאל יכולה להרים את מצב הרוח (עם כל הבעייתיות בשימוש הפוליטי בכדורגל)

  • לון

    טל, אני מסכים איתך לגבי הרצון לצמצם טעויות שופטים. בעניין הזה, מבחינתי, זה הפוך למה שקורה ביום יום, כשאין צדק והחיים לא הוגנים.
    מבחינתי האסקפיזם בספורט, הוא שיש בו הרבה יותר צדק מהחיים בכלל. מצד אחד בליגות רק הצטיינות לאורך עונה שלמה מביאה אליפות. מצד שני במפעלי הגביעים יש מקום גם לחלשים לזכות מידי פעם. וכמובן העובדה שכל שנה הכל מתחיל מחדש. את זה ממש אין בחיים מחוץ לספורט.

    אבל אתה מדבר על כך שאתה רוצה שיהיה בספורט מה שאין לך בעבודה ובבית. איך זה מסתדר עם כחנות (ניצחון והכרעה בכל מחיר) שהיא אחד המאפיינים של החיים המודרניים ? איך זה מסתדר עם חוסר הסובלנות, הנוקשות והאכזריות הקפיטליסטית ? האם אתה לא רוצה שבספורט יהיו ערכים אחרים ?

  • יו יו מה

    גרפילד החתול כבר אמר מזמן שדיג הוא הפעילות היחידה בה אתה יכול לישון כל היום על סירה ולקרוא לזה ספורט.

    לקומיקאי הגאוני והמנוח מיץ' הדברג (הי"ד) היתה תובנה על תחריות הדיג ב-ESPN בהם תופסים דגים ומיד משחררים אותם : "הם לא באמת רוצים לתפוש דגים, הם רק רוצים לגרום להם לאחר לאן שהוא"

Comments are closed.