קטע וידאו היסטרי. וקצת היסטוריה

דניס לירי, קומיקאי אמריקאי, הוא דמות בוסטונית מאד מובהקת. הוא גדל על הבוסטון רד-סוקס הטרגיים וכקומיקאי עשה את צעדיו הראשונים […]

דניס לירי, קומיקאי אמריקאי, הוא דמות בוסטונית מאד מובהקת. הוא גדל על הבוסטון רד-סוקס הטרגיים וכקומיקאי עשה את צעדיו הראשונים בסצינת הקומיקאים המקומית. לירי הוא גם מאד פוליטי ודעתן באמנות שלו, הוא ליברטיאני קיצוני, וגם זה דבר מאד בוסטוני. כי ארץ הרד סוקס היא במקרה זו שנתנה לאמריקה את המודל הדמוקרטי שלה. לסיום התיאור הקצר שלו הוא גם אירי-קתולי נאמן ואפילו מחזיק אזרחות אירית במקביל לאזרחות האמריקאית שלו.

בקטע הוידאו הבא, ששלח לי דני מניו יורק שהוא ממשתתפי הבלוג הוותיקים והנאמנים ביותר, לירי מוזמן לפרשן לכמה דקות במשחק בייסבול בין הבוסטון רד-סוקס לדטרויט טייגרס. בתחילת הקטע הוא מגלה כי הפירסט-בייסמן של בוסטון, קווין יוקיליס, הוא יהודי. הוא משתמש בעניין בכדי לקרוע לגזרים את מל גיבסון המחליא והנתעב.

יש בקטע הזה נגיעה לכמה דברים שנגענו בהם.

למשל על כך שאחת מגדולותיו של משחק הבייסבול הוא קצב המשחק שמאפשר דיון ושיחה במהלכו.

למשל על המקום של ספורט ב"גולדן מדינה" – האינטגרציה של יהודים באמריקה דרך הספורט – נושא שהתייחסתי אליו לגבי בוסטוני אחר – רד אאורבך.

אחד הסימנים הכי מרגיעים שאני תמיד מרגיש בהם כיהודי כשאני באמריקה, לעומת אנגליה בעיקר, הוא שקומיקאים בפריים-טיים הטלוויזיוני, יהודים ולא יהודים, יכולים להתבדח בנושאים יהודים. ואני לא שוכח את זה לאמריקה גם אם חוליגן יושב בבית הלבן. חייתי באנגליה בשנים האחרונות ושם המצב הוא שונה לגמרי. אנגליה היא מדינה שמתייחסת ליהודים כאנגלים לכל דבר ואין בכלל צורך לדבר על העניין היהודי. כלומר היא מדינה שמקבלת יהודים אבל לא יהדות. באנגליה האיש הממוצע ברחוב לא ידע שסאשה בארון כהן הוא יהודי, לפחות כל עוד היה עלי ג'י ולא הפך בעיקר לבוראט ועשה סרט שמתעמת עם אנטי-שמיות במובהק.

את הגישה הזו של אמריקה אפשר לראות בשידור. כשהשדרים מתחילים לדבר על יהודים בבייסבול הם נזכרים מיד בסנדי קופקס. כי עבור אמריקאים קופקס הוא לא אמריקאי שהדת שלו היא עניינו הפרטי. הוא היהודי-אמריקאי שלא שיחק בוורלד סיריס ביום הכיפורים ואחרי זה ניצח את משחק 5 ומשחק 7 בכדי להביא את האליפות.

ולסיום קצת רכילות יהודית וצרות עין: יוקיליס וחברו לקבוצה גאי קמפלר, הם יהודים שלא כל כך גדלו על קופקס וכן שיחקו משחק ליגה ביום הכיפורים לפני שנתיים. הם ספגו על כך ביקורת מצד יהודים. אבל זו כבר החלטה פרטית של יוקיליס ואפשר גם לראות בכך בעיה יהודית. אבל בבייסבול, שהוא בעיני מדד חברתי מהימן ביותר, אין בעיה של אמריקה עם יהדות או יום כיפור. בזכות קופקס וגרינברג, אם יוקיליס לא היה משחק ביום כיפור הוא כנראה לא היה מקבל אפילו כותרת בעיתונות.

***

נבחרת כל הזמנים היהודית שלי בבייסבול:

פיצ'ר: סנדי קופקס. רשימת השיאים וההישגים שלו אינסופית. אני אוהב במיוחד את אלו: ERA של 0.95 בארבעה וורלד-סיריז בהם השתתף (פעמיים MVP של הסדרה – כולל בזו שחפפה את יום כיפור). אחת הזכיות שלו בסיי-יאנג (תואר פיצ'ר השנה) הייתה בעונה בה הרופא אמר לו לא לשחק – אז קופקס לא השתמש בכדור המהיר שלו באותה עונה ועדיין זכה בתואר.

קטצ'ר: סטיב יאגר, הוא היה MVP במשותף של סדרת הגמר של 1981. הפך יהודי רק לאחר הקריירה שלו ורק לאחר שכבר הצטלם בעירום לפלייגירל. הוא התגייר משום שהתחתן עם ביתו של ניצול שואה. בזמננו יש לו את ברד אוסמוס כמתחרה.

בסיס ראשון: האנק גרינברג, 58 הום ראנס ב-1938. נושא לסרט של אביבה קמפנר.

בסיס שני: באדי מאייר, עוד שחקן מלפני מלחמת העולם. ביחד עם גרינברג היהודים היחידים עם ממוצע 300 או יותר בעידן המודרני של המשחק.

בסיס שלישי: אל רוזן MVP בשנת 1953.
שורט-סטופ: העמדה האתלטית והכאובה ביותר. מישהו אפילו כתב ספר, בדיוני, על "השורט סטופ היהודי האחרון באמריקה". השמועות שדייויד אקסטיין, מכוכבי האלופה הנוכחית סיינט לואיס, הוא יהודי מופרכות לחלוטין. כאן נאלצתי לחפש ומצאתי בכל זאת את לו בורדו שהיה בן לאם יהודיה, הכיר ביהדותו, ושבע פעמים אול-סטאר כששיחק בקליבלנד אינדיאנז.

אאוטפילד 1: שון גרין, הטוב ביהודים בדורנו, עומד כיום על 325 הום ראנס. בעוד שישה הום ראנס יעקוף את גרינברג כמוביל כל הזמנים היהודי. משחק במטס.

אאוטפילד 2: פייק ליפמן. שחקן מהמאה ה-19. הוא היה היהודי הראשון בליגות הבכירות ובאופן מעניין גם השחקן המקצועני הרשמי הראשון. רץ 100 יארד בעשר שניות

אאוטפילד 3: סיד גורדון. מעמודי התווך של הניו יורק ג'ייאנטס בשנות החמישים ופעמיים אולסטאר. נתקל בהרבה מאד אנטישמיות בשנותיו בליגה, שהיו מעט לפני קופקס.

מה עושים עם בוגד?
אליפות עולם ומלואו

תגובות

  • גברת עם סלים

    אני רוצה לנצל במה זאת בשביל לבשר לאהובי שון גרין (שהיה השחקן האהוב עליי עוד לפני שידעתי שהוא יהודי) שלא ידאג, ביום כיפור הבא - 21-22 בספטמבר - המטס משחקים נגד פלורידה ונראה לי שיסתדרו גם בלעדיו, מה גם שכרגע המשחק של מוצאי יום כיפור אמור להיות בשבע בערב, כך שיש סיכוי שהוא יוכל לשחק בו.

  • רונן דורפן

    לגברת עם סלים. אני חושב שאם המשחק מתחיל בשבע כדאי שיהיה פינץ' היטר - וייכנס רק באינינגס שהם בברור אחרי תפילת נעילה.

  • ד"ר א.

    הערה קטנה - עמודי תווך (ולא טווח).

  • אלדר

    עם כל הכבוד לבייסבול - איזו דרמה ספורטיבית נפלאה ומענגת הסתיימה לפני דקות אחדות בקרנוסטי.אני לא חושב שזכיתי לצפות בשנים האחרונות באירוע ספורט שבו הוינר ברגע אחד הפך להיות הלוזר כעבור כמה דקות רק על מנת לשוב ולהיות הוינר הגדול ולהיפך.הרינגטון וגרסיה עלו לפסגות וכמעט נגעו בתהילה רק על מנת לצלול לתהומות וחוזר חלילה.בסוף הרינגטון ניצח את גרסיה אבל זה היה בעיקר ערב בלתי נשכח לחובבי הספורט האנושי,הפגיע,הבלתי צפוי.

  • מאיר

    זה קטע נפלא. אני מעריץ את לירי מאז נו קיור פור קנסר לפני 15 שנה כמעט. למען האמת התאכזבתי מדברים שהוא עשה מאז, אבל כאן לירי במיטבו.
    מה שמקסים בקטע זו האותנטיות של לירי. בהתחלה הוא שואל אם יוקיליס הוא יווני. הגיוני - זה באמת שם עם צליל יווני. כשהוא מגלה שהוא יהודי האושר שלו אמיתי והחיבוק המיידי שלו - כאירי - חם. וככל שיוקיליס מתקדם ההתרגשות עולה והירידות על גיבסון (על אף חרטה מסוימת לקראת הסוף) מתחזקות.
    אפשר לדבר המון על ההבדל בין אמריקה לאנגליה ביחס ליהודים, וגם לישראלים - אלה מדינות בעלות מרקם חברתי מאוד שונה וליהודים יש חלק גדול הרבה יותר בבנייה של המרקם הזה בערים הגדולות באמריקה, וכמובן בתקשורת ובבידור. בשורה תחתונה אני לגמרי מסכים איתך - הרבה יותר נעים ליהודי (ולישראלי) שם לעומת פה.

  • אבו יו יו

    אכן קטע קלאסי (וישן משהו...). אני דווקא חושב שהגישה של האנגלים היא יותר לעניין ומחמיאה דווקא. לא מעניין אותנו שאתם יהודים, נוצרים או מוסלמים, העיקר שתהיו אזרחים לעניין. הדיון בעניין היהודי או השחור או ההיספאני בארה"ב הוא דיון שמגרד את השכבה העליונה של מתח אתני (הנובע מפערים כלכליים).

  • רונן דורפן

    מר יו יו הנכבד. אנחנו חלוקים מאד בנקודה הזו מבחינה אידיאולוגית. אני רואה בגישה האנגלית גישה ששמה רק את האינדבדואל במרכז ומוחקת תרבויות וזהויות. עצוב בעיני לראות הודים ופקיסטנים שמתאמצים להיות אנגלים טובים, גם במחיר התנתקות מהמסורות שלהם (התנתקות שהיא כמובן זכותם). אני יותר מאמין ברב-תרבותיות מאשר בכור היתוך.

    וחוץ מזה האנגלים הם לא כאלו אדישים לרקע ומוצא. בסך הכל הם אלופים בריבוד חברתי. הם פשוט עושים זאת בקודים שונים מאשר גזענות ישירה

  • ד"ר א.

    הריבוד האנגלי הוא קודם כל על בסיס מעמדי. אנגלי מבטן ידע לאמר על חברו מאיזה איזור הוא, מאיזה מעמד כלכלי הוא, ולאיזה סוג בי"ס הוא הלך - וכל זה על סמך מילים ספורות בסביבה נייטרלית.
    עד כמה שאני יודע, האנגלים הרבה פחות בקטע של גזענות per se מעמים אחרים.

    ובעניין ה"חיבוק" של לירי -
    לא יודע מה עבר לו בראש (או בורידים) לפני השידור, אבל הידע שלו על יהדות ויהודים הוא שטחי למדי. מישהו שטוען שהאוכל היהודי והאוכל האירי הם אותו דבר - או להבדיל, שטוען שהאוכל היהודי הוא נורא ואיום - לא מבין כלום.

  • אריק

    רונן, חאלאס עם הבייסבול. הכתבות נהדרות אבל הספור הזה הוא לא חלק מהמסורת שלנו כישראלים.
    אני זוכר ששיחקנו הקפות במגרש החנייה כשהייתי ילד, אבל זה היה תחליף למחניים כשלא היה הרכב לכדורגל ולא ספורט שמישהו דיבר עליו.

    הייתי במספר משחקי בייסבול בארה"ב, אפילו משחקי מפתח. הקהל היה עסוק בבליסת אוכל ובשיחות אישיות בלי להסתכל על המגרש, ובנוסף פתאום כולם קמו באינינג השביעי והתחילו לשיר.
    בעיני, זה היה טמטום. הייתי מעדיף להיות בקופסא ולראות משחק מחורבן בגביע הטוטו.

  • רונן דורפן

    אריק. אני לא חושב שקיים מחסור בכתיבת ספורט בעברית שמתעסקת אך ורק במה שמעניין ישראלים...

  • עזי ד

    שווה להזכיר, אם כי הם לא בנבחרת, את הפיצ'ר ג'ו הורלן, מוביל הליגה בERA ואול סטאר ב-67' ובמיוחד את מורי ארנוביץ', אאוטפילדר בג'איינטס בסוף שנות השלשוים ותחילת שנו ת הארבעים שגם היה אול סטאר וגם שחקן כדורסל במכללה ובייחוד יהודי דתי שהקפיד על תפילין, חגים ובייחוד כשרות מה שאמר שבמסעות חוץ הוא חי על ירקות ולחם.
    הבחור שוחרר משירות צבאי בגלל שהיו חסרות לו כמה שיניים, אבל אחרי פרל הארבור הגיע ללשכת הגיוס עם תחליפים מנייר, עבר את המבדקים ושירת ארבע שנים כחייל קרבי לפני שחזר לעוד עונה למייג'ורס.

  • רונן דורפן

    עזי - בבחינה לעומק נראה לי כי ארנוביץ צריך להחליף את סיד גורדון. אבל בגלל הנתונים הנוספים שמסרת לגביו הוא יחליף אותו רק במשחקי הבית.
    הורלן יהיה ברוטציה של הפיצ'רים, למרות שהוא כמובן רחוק מאד מקופקס. בין הפיצ'רים המחליפים אני מתכוון לשים את חוזה באטיסטה שהוא סיפור מאד מעניין- בן לאב דומיניקני ואם ישראלית שהקפיד מאד בענייני כשרות וחגים. עוד שחקן מעניין אתנית היה אליוט מאדוקס שהתגייר. להבדיל מיאגר הוא לא התגייר בגלל נישואין או משהו. הוא למד על יהדות באוניברסיטה והתגייר בתקופה ששיחק ביאנקיס בשנות השבעים.

  • איציק אלפסי

    אני באמת לא מבין מה אתם מוצאים בבייסבול הזה (או בקריקט, הגרסה האנגלית המקורית שלו). שעות על גבי שעות של משחק מונוטוני משעמם ששיא הארקציה שלו זה כדור שעף ליציע או נתפס ע"י מישהו עם כפפה גדולה ומצחיקה.
    הייתי רוצה לדעת מי המקבילה בבייסבול או בקריקט של כריסטריאנו רונאלדו או ליאו מסי? איזה מהלך בהיסטוריה של המשחקים האלה מקביל ביצירתיות, בתיחכום ובאסתטיקה לסלאלום של מראדונה ב-86'?
    מדובר במשחקים שכל העניין בהם זה לעשות יותר ויותר טוב פעולה טכנית פשוטה כמו לחבוט או לתפוס כדור.
    כשאני חושב על זה אין פלא שמשחקים כאלה פורחים בתרבויות כמו זו האנגלית והאמריקאית. תרבויות שמעודדות קונפורמיזים ומתגמלות עבודה קשה לשם העבודה הקשה בלי שום יצירתיות, גיוון, מחשבה ומעוף.

  • רונן דורפן

    לאיציק. הקריקט הוא בוודאי לא הגירסה המקורית של בייסבול. קראתי נכון? התרבות האמריקאית לא מעודדת יצירתיות?

  • איציק אלפסי

    רונן. אז מאיפה הדמיון הלא משתמע לשני פנים של שני המשחקים?
    וכן התרבות האמרקאית לא מעודדת יצירתיות קראת נכון. ברור לחלוטין שמתוך 250 מיליון איש יהיה אפשר למצוא דוגמאות הפוכות. אך בחתך רוחב כולל התרבות האמרקאית שייכת לסוג התרבויות שמעודדות ומתגמלות הסתגלות חברתית על פני אינבדואליזם ויצריתיות. אני יודע שמה שאני כותב כאן קצת מפתיע כי התרבות האמריקאית משווקת את עצמה כתרבות של אינבדואליזם. אבל זו רק דרך מתוחכמת מאוד לגרום לכולם ללבוש ג'ינס לשתות קולה ולאכול במקדונלד בדרך לדיסנילנד.

  • רונן דורפן

    איציק - ואיזו תרבות מוציאה באופן קונסיסטנטי יוצרים יותר גדולים מאמריקה?
    אני חושב שאתה מבלבל פה בין עניינים. אני בנאדם עם ביקורת עצומה לגבי הנזק שהממשלה האמריקאית והקואופרטיבים האמריקאים גורמים בעולם. אבל באמריקה יש גם ג'ז ובלוז וקולנוע ומוסיקה עצמאיים וספורטאים נפלאים ויצירתיים ביותר. וסצינת אמנות חשובה ביותר ואוניברסיטאות שאין להן תחרות במקום אחר.

    לשאלתך, הדמיון היחיד בין קריקט לבייסבול הוא כדור ומקל.
    זה כמו הדמיון בין פוטבול אוסטרלי לכדורגל - כדור ושער. מי שיקדיש לשני המשחקים רק כמה דקות יגיד שהם בברור דומים זה לזה.
    גם מבחינה היסטורית קריקט ובייסבול לא התפתחו זה מזה - למרות שהבייסבול הומצא באנגליה.

  • לון

    רונן, אני בהחלט מסכים שהגישה האנגלית שמה את האינדיווידואל במרכז ומוחקת תרבויות לעומת ארה"ב שיש בה שמירה על קיומן של קהילות מהגרים.
    צריך לזכור שארה"ב היא מדינת הגירה מעצם הווייתה. (לאחר שהמהגרים רמסו את תרבות המקומיים והרגו בהם ללא רחם).
    בריטניה החלה להיות כזו רק עם תום הקולוניאליזם, לאחר מלחמת העולם השניה. ההגירה אליה, לפחות עד לשנים האחרונות, היתה בעיקר של יוצאי הקולוניות. כלומר הם החליטו להגיע למרכז ומקור האימפריה, מתוך הכרתה.

    העניין היהודי (כמו תמיד) מורכב יותר. יש כאן גם לאום וגם דת.

    בבריטניה לא מעניקים לזהות הדתית חשיבות. מייקל הווארד, שהיה מנהיג הטוריז עד אחרי הבחירות ב- 2005 הוא יהודי. הזכירו את זה אך ורק כשהציגו את הביוגרפיה שלו כילד שהגיע עם הוריו ניצולי שואה לבריטניה.
    הוא עצמו הזכיר רק במעורפל את הנושא, כשהצהיר על מדיניות ההגירה שבריטניה צריכה להפעיל לפי דעתו. ללא שמץ של בושה, כמו איש כל ימין מובהק, טען שצריך להחמיר את תקנות ההגירה. כשהתווכחו איתו על העניין הזכירו את עובדת היותו מהגר, לא את עובדת היותו יהודי.

    טוני בלייר, ראש הממשלה עד לפני חודש, הוא איש מאוד מאוד דתי. הוא מעולם לא הזכיר זאת בנאומיו והצהרותיו. יותר מזה, הוא ביקש שלא ישאלו אותו על כך בריאיונות מהטעם שזה עניין פרטי.

    בממשלתו של גורדון בראון יש לראשונה שר זוטר (לא חבר בקבינט) ממוצא מוסלמי. הוא נשאל על כך מעט, רק לאור הקושי של הקהילה המוסלמית עם הקיצונים שהצטרפו לאל קאידה.

    כלומר יש כאן באמת שמירה עצומה על הפרטיות ועניין האמונה והדת הוא חלק מזה.

    לעומת זאת בארה"ב, בוש הציג את עצמו כנוצרי אדוק שמקורב לימין הנוצרי ולזרם האוונגליסטי. זה היה חלק ממסע הבחירות שלו.

    ביל קלינטון, אחד הנשיאים המשכילים ביותר וה"שמאלניים" ביותר, הציג עצמו כמי שהולך כל יום ראשון לכנסיה. אין לי מושג עד כמה הוא באמת מאמין, אבל הוא ידע היטב שללא הצגתו כנוצרי טוב, אין לו אפשרות להיבחר לנשיא.

    ג'ו ליברמן, שהיה מועמד לסגן נשיא של אל גור, ידוע כיהודי דתי ושומר מצוות. באופן אבסורדי, זו היתה נקודת זכות לגור אצל הרפובליקאים.
    אותו ימין קיצוני, הוא זה שתומך בישראל באופן הכי נלהב, עקב אמונתם העצומה בתנ"ך ואמונתם שהיהודים הם העם הנבחר.

    בקיצור, בארה"ב זה הרבה יותר מבסדר שתהיה דתי, גם אם לא נוצרי. לעומת זאת, אתיאיסטים הם בני השטן.

    יש כאן באמת שתי שיטות שונות. איש איש וטעמו.

  • רונן דורפן

    לון. החלקים האנטישמים בציבור האנגלי יודעים טוב מאד מיהו יהודי. אן ווידקומב מהמפלגה השמרנית תיארה אותו ואת אוליבר לדווין (שהיה צ'נסלור הצללים שלו) אנשים "שיש בהם מהחושך". כשהווארד ניסה לראשונה להתקבל למחוז בחירה הוא נדחה על ידי ארבעים ועדות קבלה מקומיות. קצת מוזר למצוא חוסר הערכה כל כך גורף למי שעתיד להיות ראש המפלגה.
    בטיימס קראתי בהקשר של השתלטות גלזר על מנצ'סטר יונייטד שבפרמייר ליג "לא צריך שיילוקים". ואני לא רואה פה צל הרים כהרים. כבר כתבתי בעבר, הדבר היחיד שמבחין את האנטישמיות האנגליות מזו באירופה היא שבאנגליה האנטישמיות גדלה ככל שעולים במעמד הכלכלי ובארופה היא נחלת השכבות העניות יותר.

  • לון

    אן ווידקומב מייצגת את הזרם הכי שמרן של הטוריז. אני לא מכיר את ההתבטאות הזו שלה, אבל להזכירך הווארד אכן נבחר להנהיג אותם. זו עובדה משמעותית בעיניי יותר מכל אמירה של חברת מפלגה בודדת. לגבי אי התקבולותו למחוז בחירה, על פניו יש כאן עניין ששווה בדיקה, אבל בכל זאת מדובר על לפני הרבה זמן. ושוב, הוא נבחר להנהיג גם את אותם ארבעים מחוזות. (דרך אגב, שמו של השדוו' צ'נסלור היה לטווין)

    ההתבטאות ב"טיימס" בהחלט מפתיעה אותי. מצד שני, אם זו היתה ההתבטאות היחידה בעיתונות הבריטית בהקשר הזה, אז זה היוצא מהכלל שמעיד על הכלל. וכמובן, זה שזה מופיע ב"טיימס" ולא במקומון, זה בהחלט חמור.

    אני לא טוען שבריטניה זכה וטהורה, אבל לדעתי, מבחינת מהגרים בכלל ויהודים בפרט, היא עדיין עדיפה בהרבה על יתר מדינות אירופה.

    כמו שכתבתי, בהשוואה לארה"ב זה עניין של העדפה. האם אתה מעוניין במדינה שיש בה חובה להיות דתי, לבן, פרוטסטנטי, זכר, כדי להנהיג את המדינה, או מדינה שיש בה אפשרויות הרבה יותר מגוונות. מדינה שבה המנהיג מצהיר על דתיותו כחלק ממסע בחירות, או מנהיג שאפילו לא מעוניין לשוחח על כך בריאיון. מדינה שיש בה היסטוריה של גזענות מושרשת, שהחלה להיפתר רק לפני כארבעים שנה, או כזו שמזמן מחקה את האפליה הרשמית והחוקית.
    כשהצד השני הוא החצנת הזהות הלאומית (המקורית) והדתית, לעומת שמירתה בפנים.

  • רונן דורפן

    לון. זו החלטה קשה שזרקת עלי...

    אם הייתי צריך לענות על השאלה באספקט היהודי בלבד, אני חושב שהתשובה שלי היא אמריקה - מדינתם של קופקס, אורבך, דילן, וודי אלן, ברנדייס וגם הרב פיינשטיין והלובביצ'ר. אמריקה היא מדינה שמאפשרת פלורליזם בתוך היהדות וליהדות לפרוח.

  • Danny

    To Itzik Alfasi: Baseball is a tactical game and you need lots of skills to play it. It is very hard to hit a ball with a round bat. In order to get the feel for the game, you must watch a few games, understand the planning, tactics and the history, the playoff are actually very entertaining

  • איציק אלפסי

    דני ידידי, לא עניתי לי על השאלה: מהו מהלך יצירתי בבייסבול? זה שיש במשחק אלמנטים טקטיים וטכניים אני מסוגל להבין אבל איפה היצירתיות?

    ודרך אגב, רק במשחק ביזארי כמו קריקט (בסדר.. הבנתי שזה לא בייסבול אבל תודו שזה קצת דומה, לפחות בעיני הדיוט כשלי..) מסיימים את המשחק לפני שהושגה הכרעה כשקבוצה אחת בעמדת ניצחון ברורה ומכריזים על שוויון (אנגליה - הודו, אתמול. לאנגליה היה חסר וויקט אחד לניצחון אבל הגשם והחושך סיימו את המשחק והצילו את ההודים מההפסד ברור). זה כמו ששופט ישרוק לסיום בדקה ה-85' כשקבוצה אחת מובילה 4:0 ופיפ"א תכריז שתוצאת המשחק היא תיקו..

  • רונן דורפן

    שאלה טובה לגבי היצירתיות. אני מוצא אותה בשלושה אספקטים:
    ראשית, המאבק בין הפיצ'ר לחובט. לא מדובר בזריקה אחת - אלא לרוב 7-8 זריקות בהן הוא מנסה לבלבל אותו למשוך אותו לחבטות "על ריק" וכו'.
    שנית, כל טקטיקת החילופים. בבייסבול יש מספר חילופים לא מוגבל אבל מי שיוצא לא חוזר. עולה חובט חזק בשלבי הסיום. האם להחליף זורק ימני לזורק שמאלי. האם כדאי לתת לו להגיע "בחינם" לבסיס הראשון כי לזורק הנוכחי יש יותר סיכוי מול החובט הבא. אבל מה אם נעשה את זה והמנג'ר השני יחליף חובט? אבל אולי כך נחליש את ההגנה שלהם כי החובט הבא שלהם הוא שחקן הגנה טוב. וכך הלאה. משחק שחמט שהופך אינטנסיבי ככל שהמשחק מתקרב לסיומו.
    האספקט השלישי הוא במה שסובב את המשחק. את העובדה שהחוקים שונים מעט מכל איצטדיון. שהאיצטדיונים הם שונים מאד במידות וזה משפיע על המשחקים ואפילו על בניית הסגלים. וכמובן כל הכתיבה והשירה והסרטים שנעשו על המשחק הזה. מה המקבילה בכדורגל של "התפסן בשדה שיפון?" של המינגווי על דימאג'יו? של הסרט הנהדר שדה החלומות? של העובדה שכשבונים איצטדיון חדש באמריקה בונים אותו על פי מודל ישן והרבה מהאיצטדיונים הם שחזורים של איצטדיונים ישנים. ולא בונים מפלצות עתידניות כמו שבנו בוומבלי או בארסנל. או שלא בונים איצטדיונים ואצל הקבוצה שלי שיקגו קאבס עדיין משתמשים בלוח תוצאות ידני ומניפים דגל לבן מעל האיצטדיון כשהקבוצה הפסידה.

  • איציק אלפסי

    החכמתי. תודה!
    לגבי המקבילה הספרותית/קולנועית בכדורגל- הדבר הראשון שמן הסתם עולה לי לראש זה "קדחת המגרש" הנפלא של ניק הורנבי, והסרט המעט הקיטשי אך חביב ביותר שנעשה על פיו.

  • רונן דורפן

    קדחת המגרש הוא בהחלט ספר מהפכני בכדורגל. הוא הרגע שמגדיר (גם אם הספר עצמו לא חולל את המהפך) את המעבר של כדורגל מתרבות מעבר פועלים למעמד הביניים האנגלי. מעבר שיש לו השלכות עצומות כולל המהפכה הכלכלית העצומה בכדורגל האנגלי.

  • גיל

    רונן, מה לגבי קן הולצמן שמנסה לעזור לבייסבול בארץ? הוא זרק שני נו היטר ורק בשביל הציונות הוא צריך להיות מגיש שני.

  • רונן דורפן

    הולצמן זרק שני נו-היטרס? יפה מאד. קופקס כמובן השיג נו היטר בכל עונה בין 1962 ל-1965 וגם זרק פרפקט-גיים.
    קצת מטרידה אותי ההתנהלות סביב הקבוצה. גם אתה וגם עזי מציעים לי פיצ'רים שזו העמדה הכי חזקה שלנו. מה עם איזה שורט סטופ? יש לך הסבר אבולוציוני לבעייה בעמדה הזו?

  • גיל

    בטח, שורט סטופ זו העמדה הכי קשה ויהודים ידועים ככאלה שמחפשים את החלק הקל. מה רע בלהגיש פעם בחמישה ימים? אין בעייה להציע לך עוד פיצ'רים כי גם ככה אתה צריך רוטציה רחבה (ועוד לא דיברנו על קלוזרים). מספיק שורט סטופ אחד טוב למשל 20 שנה, ע"ע ריפקין ג'וניור.

  • רונן דורפן

    גיל. קופקס זרק בתקופה בה הרוטציה הייתה רק ארבעה ימים.

  • גיל

    כן, אבל היום זה כבר בלתי אפשרי. אגב, קופקס כנראה היה גם הפיצ'ר הראשון בנבחרת כל הזמנים, רק חבל שהקריירה שלו הייתה קצרה יחסית. ועוד פריט טריוויה קטן: בגיל 36 ו20 יום הוא היה שחקן הבייסבול הצעיר אי פעם שנכנס להיכל התהילה.

  • רונן דורפן

    אכן, אפשר לדבר בגדולתו של קופקס עד קריאת שמע של שחרית. ואוסיף: הוא היה בן כיתה של לארי קינג מCNN

Comments are closed.