על ביל וולש (מבלי לדבר על הווסט קוסט אופנס)

אני אתן קצת הקשר היסטורי לשנים הגדולות של הפורטי-ניינרס תחת המאמן ביל וולש, שנפטר בשעות האחרונות. וולש מסמל במידה רבה […]

אני אתן קצת הקשר היסטורי לשנים הגדולות של הפורטי-ניינרס תחת המאמן ביל וולש, שנפטר בשעות האחרונות.

וולש מסמל במידה רבה את המהפך בתדמית של סן פרנסיסקו. הפורטי ניינרס הקדומים היו קבוצה כאוטית והיסטרית שייצגו יפה עיר של מחפשי זהב והיפים אנרכיסטים שתופסים קצת אוויר בין כל שתי רעידות אדמה. איצטדיון קיזר-פארק הישן היה מקום משעשע ומסוכן באותה מידה. הסיפור הכי סמלי הוא שפעם ניסו לחסוך שם במשמרות של קופאים ומכרו כרטיסים לגמר האול-אמריקן קונפרנס במהלך משחק חצי גמר – משחק אותו הפסידו לבסוף. עוד סיפור סמלי הוא שפעם אחד הנגנים בתזמורת הקבוצה היכה את ג'ורג' האלאס, הפטריארך של השיקגו ברס, עם הטובא הגדולה. בהתאם, ההתרסקויות של סן פרנסיסקו במשחקים מכריעים היו במימדים אגדיים ממש.

וולש מונה למאמן סן פרנסיסקו מיד אחרי אחד הארועים הטראומטיים ביותר של העיר – רצח ראש העיר ג'ורג' מוסקוני על ידי מתנגד פוליטי על רקע תמיכתו בזכויות להומוסקסואלים. כאיש שעבד בשתי האוניברסיטאות המזהירות באזור סן פרנסיסקו, סטנפורד וברקלי, הוא לקח את הקבוצה מעט החוצה מהעיר ויצר לה מקורות השראה שקשורים לכל אזור המפרץ. ממש בשנים בהן עמק הסיליקון עבר תקופה של פריחה כלכלית במימדים היסטורים שבבסיסה ידע מדעי ויצירת תרבות ניהול מודרנית.

הפורטי-ניינרס תחת וולש הפכו לקבוצת האוניברסיטאות החדשניות. הקבוצה המתוחכמת באמריקה במגרש ובמתקני האימונים. הם למשל היו הראשונים לצלם אימונים לצרכי ביקורת. ואחר כך גם הראשונים לצלם את ישיבות המאמנים בכדי לנתח את תהליכי קבלת ההחלטות.

*

ההשפעה של מדעים על ספורט היא דבר מובן כיום. זה ברור: לעניינים כמו ביומכניקה, פיזיולוגיה, ביולוגיה, בליסטיקה וסטטיסטיקה ישנה השפעה ברורה על ביצועים של ספורטאים ואיכות הציודים שלהם. ולכן טבעי לגמרי להשתמש במומחים מהתחומים הללו. זה אפילו די דוגמטי ולכן ההגדרה של מאמן מדעי מאד לא מתאימה לוולש. הגדולה של וולש היא פתיחות אינטלקטואלית.

אני אשתמש בשתי דוגמאות קצת מרוחקות זו מזו בכדי להדגים איך וולש שינה את חשיבת הספורט תוך שימוש באלמנטים שאיש לא חשב להשתמש בהם בספורט מקצועני.

הדוגמא הראשונה היא שוולש הביא לניינרס את הארי אדוארדס מאוניברסיטת ברקלי. אדוארדס היה סוציולוג של ספורט החברה השחורה ובעברו אדם די מיליטנטי. הוא היה מקורב למלקולם X והטיף לחרם של אתלטים שחורים על המשלחת האולימפית של ארצות הברית. השילוב של סוציולוג שחור ומיליטנטי בקבוצת ספורט נראה דבר מעט תמוה.

אבל כיועץ לקבוצה אדוארדס פעל באובייקטיביות מוחלטת. הוא סיפר שהמטרה של קבוצת פוטבול היא לא לתקן את העולם אלא להבקיע טאצ'דאונים. והבעייה התפקודית הכי גדולה בקבוצת פוטבול בתצורה האתנית הנוכחית שלה, היא ששחקנים לבנים יחושו שהם זרים ולא יהיה להם "מתחם נוחות" בקבוצה. העיצה שלו הייתה להפסיק את כל הבולשיט של מפגשים חברתיים כפויים או המנהג לשכן שחקנים שחורים עם שחקנים לבנים ביחד בחדרים במלונות במשחקי החוץ. וולש ואדוארדס הבינו שזה רק מוסיף לחץ על השחקנים.

הדוגמא השניה קשורה לשיטת ניהול המשחק של וולש. וולש עשה משהו שמנוגד לחלוטין לאגו של מאמני ספורט. הוא ויתר בעצם על ניהול המשחק בחלק גדול מהמשחק. הוא קבע מראש את 25 המהלכים הראשונים של הקבוצה (במשחק פוטבול יש בערך 75 מהלכים לכל קבוצה). אלו יבוצעו בלי קשר להגיון המתבקש של הסיטואציה במגרש. הוא לא "יגיב להתרחשויות" ולא יהגה פתרונות טקטיים מבריקים.
וולש חשב כאן במושגי תורת המשחקים. הוא הסיק כי דווקא החלטה מראש על המהלכים יהפכו אותם לרנדומלים עבור היריבות שיחשבו במושגים הרגילים של המשחק. וזה ייתן לניינרס אלמנט הפתעה שיהיה אפקטיבי יותר מכל החלטה נכונה שאפשר לקבל במהלך משחק. לפחות עד הנקודה בהמשך המשחק בה אולי תוצאת המשחק הופכת למרכיב החשוב בקבלת ההחלטות. ועם כל הכבוד ליכולת של ג'ו מונטנה לנצח משחקים ברבע הרביעי – הסטטיסטיקה מראה כי במשך השנים שני הרבעים הראשונים היו חלק המשחק בו היה ההבדל הגדול ביותר בין הניינרס לשאר הליגה.

לשיטה הזו היו גם יתרונות ניהוליים ופסיכולוגים. מהצד הפסיכולוגי וולש ידע כי מרבית הטעויות של מאמנים ושחקנים נעשות בתחילת המשחק – כשהמתח הוא גדול והם מסתגלים ליריב ולסיטואציה. הוא הבין כי קביעת המהלכים מראש תפחית מאד את הטעויות הללו. בצד הניהולי הוא הבין כי השיטה מעלה מאד את האפקטיביות של האימונים. משום שהקבוצה תתרגל בעיקר תרגילי התקפה בהם היא יודעת שתשתמש ולא תבזבז זמן אימון יקר על תרגילים שיישארו בסופו של דבר על הנייר.

אני אוהב מאד את הדוגמא הזו כי אנשים שופטים מאמנים בעיקר על פי ניהול משחק וטקטיקה. השיטה הזו של וולש ממחישה את ההבדל בין טקטיקה לאסטרטגיה. כלומר בין אלתור לגאונות.

על מייקל ויק
סיפור חיובי לאמצע השבוע

תגובות

  • יורם אהרוני

    אתה מתאר כאן אדם שהיה גאון ללא כל ספק ופשוט רמה אחת לפחות מכל מה שאני מכיר באימון אצל מאמנים ואפילו אצל מנהלים מחוץ לספורט. מעניין כמה זמן אפשר היה להמשיך בשיטה של 25 מהלכים קבועים מראש מבלי שהקבוצות האחרות יבחינו בכך. הרי גם אצלם לא יושבים רק מטומטמים בצוות המאמנים. צפייה במאמנים בשעת משחק הוא תחום המרתק אותי זמן רב. ברמת הספורט הנמוכה אליה נחשפתי כאן בארץ ראיתי כבר לא מעט מאמנים המבצעים המון שגיאות, חלקן באופן קבוע כמו למשל לנזוף בשחקן אחרי טעות שביצע בעוד הכדור נשאר במשחק. מה זה חשוב מה קרה לפני שנייה. חשוב מה קורה עכשיו ומה יקרה בהמשך. נתקלתי רק במאמן אחד בארץ שהערצתי את החלטותיו. זה היה חיים חזן ז"ל שהיה מאמן שלי בכדורסל כשהייתי בן 17. חזן לא היה עובר היום אפילו בחינות הנדרשות מבוגר קורס מדריכים כי לא היה לא שום ידע תיאורטי אבל הייתה לו הבנה נדירה של המשחק ושל המערכה, כלומר המשימה העומדת לפניו. ממנו למדתי שלפעמים עדיף להפסיד משחק כדי להצליח במערכה.

  • Rd

    רונן,
    שוב אתה מפתיע אותי בכתבה שאין לי שום ענין בה ואני מרותק עד שאני מסיים לקרוא.
    למרות שאני לא מסמפט את המשחק אני מוצא שוב, בעזרתך, כמה האנשים שעושים את המשחק מענינים לפעמים הרבה יותר מהמשחק עצמו, שבו כאמור אין לי שום ענין.
    רק דבר אחד לא ברור לי...
    אני מבין שאתה אוהד ספורט על כל גווניו וסוגיו אבל יש סוגי ספורט שאני לא מוצא בהם את הענין. מה כל כך מענין בהרמת משקולות?בייסבול הוא אחד המשחקים המשעממים שיש?
    מה רונן?

  • תומר

    יורם,קצת קשה להכריע על רמת מאמנים מצפייה בהתנהלותם במשחקים,לפחות בכדורגל.
    לדעתי בכדורגל,ניהול המשחק הוא די משני וברוב המקרים אין למאמן יותר מידי מה לעשות תוך כדי המשחק,וגם מאמנים מודים שמרגע השריקה ההשפעה שלהם על המשחק היא מוגבלת.
    זה אכן מרתק במשחק כמו פוטבול ,שלמרות ההבנה הבסיסית שלי בו,המאמן הוא בורג משמעותי תוך כדי משחק.
    לגבי הדוגמא שנתת על הנזיפה בשחקן,אתה צודק מאה אחוז.דוגמא טובה לאימון גרוע,איכשהו נראה שבארץ(אולי בגלל האופי הצהל"י) משתמשים הרבה בסוג כזה של אימון או הוראה(זה לא משהו שמתבטא רק בספורט).
    עם זאת יש לפחות דוגמא אחת טובה למנהל משחק ברמה,זו קלישאה אבל היא נכונה ולמרות סלידתי מהאיש פיני גרשון הוא אכן כזה.

  • עזי

    עוד אחד מגדולותיו של האיש העצום הזה היא העובדה שכמעט כל מי שהיה בצוות המקצועי מתחתיו בפורטי-ניינרס הפך למאמן ראשי בNFL, דבר ללא תקדים. לא רק ג'ורג' סייפרט שירש אותו אלא גם מייק הולמגרן, דניס גרין, ריי רודס, ברוס קוסלט ויש עוד.
    RD - בייסבול הוא ענף ספורט נפלא, צריך להכיר אותו, קשה להיכנס אליו בלי לגדול עליו, אבל מה שאתה אומר דומה לאמריקאי שלא שמע על כדורגל בילדותו וחושב שהוא ענף משמעמם. אנחנו יודעים שזה לא נכון. גם הוא ומאות מיליונים בעולם (כולל באמריקה הלטינית ובמזרח הרחוק, לא רק אמריקאים) יודעים שזה לא נכון.

  • לון

    אין ספק, ביל וולש היה גאון ששינה את המשחק.
    העובדה שידע להשפיע באופן ייחודי הן על הפסיכולוגיה הקבוצתית והן במישור האסטרטגי על המגרש, היא ללא ספק יוצאת דופן.

    בעקבות זה שכתבת שהוא היה בסטנפורד, חשבתי על זווית מפתיעה (מבחינתי) לידע האימוני שלו.
    בשנת 1974 בפאלו אלטו, שבצפון עמק הסיליקון, ושחלק מאוניסרסיטתסטנפורד נמצא בה, פותחה תיאוריה מהפכנית לפתרון בעיות. השיטה מופיע בספר "שינוי" של ואצלאוויק, וויקלנד ופיש. גם היא מבוססת תיאוראטית על תורה מתימטית - תורת הקבוצות.

    השיטה מדברת על שני סוגי שינוי: שינוי ממעלה ראשונה, כלומר שינוי במסגרת המערכת המוכרת. (שינוי טקטי). בפוטבול זה יבוא לידי ביטוי בכך שאם ניסינו דרך מסויימת להתקדם בהתקפה והיא לא הצליחה אז נשנה עכשיו מהלך בהתאם להתרחשות.
    שינוי ממעלה שניה הוא שינוי של המערכת. (שינוי אסטרטגי). קביעת המהלכים מראש היא בדיוק דוגמה לסוג כזה של שינוי. שינוי ממעלה שניה דורש חשיבה "מחוץ לקופסה". הוא מחייב שינוי בהנחת היסוד. לכן, הרבה פעמים הוא נראה במבט ראשון (וגם שני) כמשהו שמנוגד להיגיון ("השתגעת ? שאני אחליט מראש על התרגילים ? להתעלם ממה שקרה במהלך הקודם ? אז בשביל מה צריך מאמן על הספסל ?").

    גם ההחלטה שכדי ליצור מפגש חברתי טוב יותר, צריך ל ה פ ח י ת את המפגשים, היא דוגמה נהדרת ל"שינוי ממעלה שנייה". לכאורה הפתרון נראה פרדוקסלי.

    בדקתי וראיתי שוולש אימן את קבוצת הפוטבול של סטנפורד בשנים 1977-8. ב-1979 מונה למאמן של הפורטי ניינרס.
    התיאוריה של ואצלאויק ושות' היתה אז בשיא פריחתה והם הרבו להרצות עליה ולתת סדנאות.
    יש לי רושם שוולש הכיר את השיטה והשתמש בה בצורה נהדרת.

    דרך אגב, לפחות בשנות התשעים, ד"ר שרגא שדה וד"ר מיכאל בן אלי ממכון וינגייט השתמשו בשיטה של ואצלאוויק ושות' עם ספורטאים שהתאמנו שם. בכתבה שהתפרסמה על כך התייחסו לשיטה כאל שיטת טיפול פרדוקסלית.

    רונן, אלתור אינו סותר גאונות. אלתור מחייב לתת תשובות לבעיה שמראש לא צפו אותה, לכן אלתור מחייב יצירתיות. בהקשר הזה ראוי תמיד לזכור את האמירה של אלברט איינשטיין: "הדימיון חשוב מהידע".
    אני מניח שתסכים איתי שיש גם גאונות טקטית.

  • גיל

    RD, זו באמת פרובינצליות לחשוב שבייסבול זה משחק משעמם. גם קריקט משחק משעמם לא? עצם העובדה שכמות גדולה של אנשים מתעניינת במשחקים הללו אומרת שהוא לא משעמם (אלא אם כן אתה חושב שאתה יותר חכם מאחרים). כמו שעזי אמר, זה עניין של תרבות והייתי גם מוסיף עניין של פתיחות. חובב ספורט אמיתי יתן צ'אנס לענפי ספורט לא מוכרים וינסה ללמוד אותם אם תהיה לו הזדמנות לכך.

    יורם, נכון שמאמנים אחרים יכולים לדעת שהמהלכים אקראיים אבל זה לא עוזר להם. הם לא יכולים לצפות את המהלך הבא. מעניין אם ניסו לשחק משחק שלם בצורה כזו או אם יש קבוצות אחרות שמשחקות ככה היום. ככל שאני לומד את המשחק יותר לעומק, אני מגלה כמה הרבה עוד ניתן לחדש בו וכמה רוב המאמנים שמרניים. לאחרונה יש קצת יותר נועזות, למשל כשהולכים על טאצ'דאון במקום שער שדה בסוף המשחק או על דאון רביעי.

  • תומר

    עזי הזכיר את היחס של האמריקאים לכדורגל וזה הזכיר לי משהו מהסרט של הסימפסונס.
    בלי להרוס לאף אחד(אין קשר לעלילה)יש קטע בסרט שהומר צריך להגיע לתודעה משמעותית כלשהי וכרגיל הוא מתחיל לזרוק כל מיני רעיונות רנדומלים שאחד מהם הוא "כדורגל לעולם לא יהיה חלק מהתרבות האמריקאית".כשראיתי את הקטע הזה ישר חשבתי על הבלוג הזה ותהיתי האם הומר סימפסון קרא את הדיון על הכדורגל בארה"ב?
    חבל שהוא לא משתתף בדיונים:)

  • איתי נ.

    אכן ביל וולש הוא אחד מגדולי הענף והספורט. יהי זכרו ברוך

  • יגאל

    האסוציאציה הראשונה שעולה לי בראש לגבי ביל וולש נוגעת לסיפור מדע בדיוני ישן של רוברט היינליין. הסיפור הוא אודות סטודנט מבריק - ליאון דוינטש שמו - שמשוגר 500 שנה אחורה כדי לבחון את מהימנות טכנולוגיית המסע בזמן. רק לאחר שהוא חוזר אחורה הוא מבין שהמסלול הוא חד כיווני ונותר לשארית חייו עם ידע, מיומנויות והבנה שלא ניתן לעשות איתן דבר, מכיוון ש"לא ניתן לבנות רכבות כשלא קיימות מסילות ברזל". כל שנותר לו הוא לשרטט סקיצות הנדסיות של מסוקים ומכונות שאף אחד לא יכול לבנות, ולייצר אומנות שאף אחד לא יכול להעריך.
    ביל וולש בעיני, הבין שחייבים לבנות את מסילות הברזל אם רוצים שהרכבות יוכלו לנוע. ומכיוון שהמסילות שעמדו לרשותו היו של הקבוצה הגרועה ביותר בספורט האמריקאי, עם ממוצע של 20% תפוסה ביציעים, שחקנים שניתן להגדיר אותם בעדינות כ"לא טובים בכלום", ועם מיקומים בבחירות דראפט שמשרטטות עתיד קודר מאוד מעל אזור המפרץ, הוא הבין שאם הוא רוצה להצליח הוא לא יכול לפעול בתוך האילוצים. הוא צריך לשבור אותם ולהקים משהו שונה לגמרי.
    ניתן לכתוב אלפי מילים שעדיין לא יוכלו לתאר את החשיבה ואת הפעולות ובעיקר את המטריקס שוולש יצר תוך פחות מעשר שנים. מערכי אימון שלא היו קיימים בשום ספורט, מערכת ניהול,ארגון ובקרה שלא היתה קיימת גם מחוץ לספורט, הומניזם פונקיונאלי להחריד שהביא בין היתר לליגה חתני פרס נובל לפיזיקה, מאמנים שחורים בעידן שזה לא היה קיים, הודפי כדור ברזל מזרח גרמנים, ובחירות דרפט ששמו את עתיד המועדון בידיו של קווטרבק לא אתלטי ולא מהיר עם יד חלשה מהסיבוב השלישי בדראפט, ואינספור מאמצים טקטיים ועסקאות דראפט מורכבות כדי להגיע בסוף לרסיבר לא מוכר ממכללה קטנה ונידחת במיסיסיפי בכדי שיוביל את ההתקפה של הקבוצה.
    אפשר לכתוב אלפי מילים. אבל אולי הדבר שמקסים אותי במיוחד הוא היכולת האינטגרטיבית המופלאה של לקבץ מדע, תשוקה, דימיון, הבנת נפש האדם (הרבה לפני נפש השחקן), ויכולת אמיתית להבין שלעיתים קרובות משחושבים הסיכון הגדול ביותר הוא חוסר היכול לקחת סיכון. השורה התחותונה, וזאת הרי שהשורה הקובעת בשדה התחרותי היא שלקח לוולש שנתיים לזכות בסופר בול הראשון שלו ושל המועדון, 5 שנים לייסד שושלת ו7 שנים עד שהמועדון דורג כפרנצ'ייז המוביל בספורט האמריקאי.
    לא היתה לי הזכות לראות את לומברדי הגדול בפעולה. אבל בלי צורך לדרג, אני יכול לקבוע שביל וולש אולי לא היה הגדול מכולם אי פעם אבל הוא בוודאי הסיבה המרכזית שהתאהבתי במשחק המרתק הזה.

  • איציק אלפסי

    חדשות מצערות.
    בתור ילד שגדל בישראל של שנות השמונים הדבר היחיד שידעתי על ספורט אמריקאי זה NBA וסופרבול. כך הפכתי לאוהד של הסלטיקס והפורטי-ניינרס מניות שהיו אז בשיאן אבל היום לא שוות את הנייר שהודפסו עליו.
    הפעם האחרונה שהתעדכנתי בנעשה בפורטי-ניינרס הייתה כשסטיב יאנג עוד היה הקוורטבאק. אני מבין שמאז זרמו הרבה מים מתחת לגשר הזהב..
    בכל מקרה עצוב לי לשמוע שוב על הקבוצה דווקא בנסיבות שכאלה.
    אהבתי אמנם ללמוד על האופי השכונתי של הקבוצה.. מזכיר לי את קבוצת הכדורגל שאני אוהד במזה"ת ומתוקף הדברים גם מחזק את הקשר הרגשי שלי אליה..

    RD, אני איתך בקשר לבייסבול אבל פוטבול הוא משחק מרתק שדורש תכנון ויצירתיות. ממה שאני קורא בכתבה ביל וולש ניחן היה בשניהם.

    גיל,
    א. גם קריקט הוא משחק משעמם! (מאוד אפילו..
    )
    ב. זכותו של אדם לא להתלהב ממשחק מסויים יהיה זה בייסבול או חמש אבנים. פרובינציונאליות היא חוסר היכולת להכיל את נקודת המבט של האחר. האמריקאים, אגב, הם אנשים מאוד פרובינציונלים.

  • birdman

    test

  • גיל

    איציק, האמריקאים ממש לא פרובנציליים בנוגע לכדורגל. מיליוני אנשים משחקים בו ברמה חובבנית. הלוואי עלינו שנהיה מקצוענים כמו שהם חובבים, או שנשחק בייסבול בצורה חובבנית כמו שהם משחקים כדורגל.

    בלי קשר, אני לא חושב שאפשר לומר על משחק שהוא משעמם בלי להבין אותו. מי שלא מבין בייסבול, קריקט או כל משחק אחר לא ממש יכול לטעון שהוא משעמם.

    מעבר לכך, אפשר לא להכיר או לאהוב ספורט מסוים באופן אישי. אבל המשמעות שלו או ניתוח היבטים שונים שקשורים לספורט, כמו שרונן עושה בהצלחה פה, מעניינים כשלעצמם. בסופו של דבר ספורט זה החיים עצמם.

  • ד"ר א.

    בייסבול -
    האמת שלא הבנתי ממה אנשים מתלהבים עד שהלכתי למשׂחק הראשון. היה כיף גדול. אח"כ גם התחלתי להתחבר יותר למה שרואים בטלוויזיא (אם כי גם היום זה אינו הספורט המועדף עלי).

    בעניין הסלטיקס -
    המניה שלהם פתאום שווה הרבה יותר. עם גרנט, פירס ואלן הם יכולים להתמודד עם כל אחד במזרח. השאלה היא איזה צוות תומך הם יצליחו לארגן, כי עודפי תקציב בטח שאין להם כרגע.

  • אמיר ליברמן

    משחק הפוטבול הראשון שלי ראיתי כשהייתי בצבא, בטלביזיה של המזרח התיכון. דנבר של לפני 20 שנה, עם ג'ון אלווי, פרקה שם קבוצה אחרת וכך דנבר הפכה לקבוצה החביבה עליי.
    סן פרנסיסקו הייתה הקבוצה שחיכתה לנו בגמר ולמרות שרציתי שדנבר תנצח, אי אפשר היה שלא להתרשם מצורת המשחק של סאן פרנסיסקו.

    אבל יש סוגייה קשורה שלדעתי אין לה פתרון - מה חלקו של המאמן בכל הסיפור? ולפני שיקפצו עליי - וולש הוא אחד ממאמני הפוטבול שאני יותר מעריך, לא זאת הנקודה. הנקודה היא שכאשר יש לך בקבוצה שני QB מדהימים - ג'ו מונטנה וסטיב יאנג, שקפץ פעם לביקור בארץ ואף אחד לא זיהה אותו, את ה WR הגדול מכולם - ג'רי רייס ואת הRB רוג'ר קרייג, שלא לדבר על שחקני ההגנה, אז החיים שלך בתור מאמן נעשים יותר פשוטים. נכון, לא חסרים מקרים בהם קבוצות עם הרבה כוכבים, לא מיצו את הפוטנציאל שלהם, אבל האם פיל ג'קסון היה מיישם את התקפת המשולש שלו אם היה מאמן את מכבי רמת גן ולא את שיקאגו או את הלייקרז ? לא נראה לי.

  • יגאל

    לטעמי, אמיר, הפתרון קיים ודי פשוט.
    אף אחד מהשלושה שמנית לא היה הבטחת דראפט גדולה מידי. בוודאי לא בסדרי הגודל של ג'ורדן, מג'יק ואפילו מייקל ויק המתועב. הגדולה של וולש בהקשר הזה היתה שהוא יצק עבורם שיטה וגישה שניצלה בצורה האופטימלית את היתרונות היחסיים של כל אחד מהם, תוך כדי הוצאת מקסימום פוטנציאל מכל אחד מהשחקנים שמנית, כמו גם רבים אחרים.
    במילים אחרות, בראינט והיתר היו סופרסטארים הרבה לפני שהגיעו לליגה. מונטנה, יאנג וכנראה גם רייס היו מתקשים מאוד להגיע לליגה, שלא לדבר על להגיע למעמד של סופרסטאר במידה ווולש לא היה מעורב בעניין. הם אגב היו הראשונים להודות בזה כאשר הן מונטנה והן רייס אמרו לאחר שנים שוולש היה עבורם דמות אב ששינתה את חייהם בלי קשר לפוטבול.

  • רונן דורפן

    אמיר - ההסבר של יגאל מדוייק מאד, ובגל זאת אבחון קטן.
    יאנג ומונטנה הפכו גדולים בזכות השיטה. ההברקה הייתה הן הבחירה בהם והן השימוש בהן.
    לגבי רייס ההברקה הייתה רק הזיהוי שלו בקולג' קטנטן - אני חושב שבכל שיטה ותחת כל מאמן הוא היה הופך לגדול שחקני הפוטבול אי פעם.

  • Rd

    OK קיבלתי את הביקורות והם לגמרי מקובלות עלי - למרות שאני יותר חכם מהרוב (סתם).
    אבל חשוב לי לציין:
    1. צפיתי בכל סוג ספורט שיצא לי לראות - אני מאוד אוהב ספורט ולכן מנסה את הכל.
    בהתחלה חשבתי שהפוטבול הוא משחק אלים ודי לקוני. אבל לאחר צפייה במחשק שניים מצאתי עניין ויכול היום לצפות בו (לא אשקר שכמה סרטי קולנוע טובים גם עזרו לי להבין)
    2. בבייסבול ניסיתי לצפות עשרות פעמים ואני לא מגזים!!!
    אבל אף פעם לא הצלחתי להבין מדוע צריך כל כך הרבה שחקנים הפזורים במגרש למען העובדה שיתפסו כדור פעם-פעמיים במשחק.
    זה נראה לי בזבוז של כח אדם. כאשר גם המשחק כולו מתרכז בכוכב אחד שזורק כדורים מול קבוצה של מכי כדור ש-40% מהם אולי יפגעו והם באמת טובים בזה. שוב נראה בזבוז...
    3. קריקט - אמאלה.
    משחק זהה לבייסבול רק שהודים משחקים בו (ללא כוונה גזענית)ולא אמריקאים. כמובן יש אי אלו הבדלים אבל לא צריך להיות גאון כדי להבין שגדול הדימיון מהנסתר.

    אגב רונן,
    יש כתבה מעולה בגלובס משבר האמון שעוברים בשבוע אחד שלושת ענפי הספורט המרכזיים בארה"ב שנכתב ע"י מנחם לס ממיאמי - מומלץ.

  • רונן דורפן

    לון - חלק מאוניברסיטת סטנפורד נמצא בפאלו-אלטו? אני חשבתי שכל האוניברסיטה ושהעיר הוקמה למעשה בכדי להיות תשתית לאוניברסיטה.

    אגב, באופן סמלי הניצחון השני של הניינרס בסופרבול היה באיצטדיון סטנפורד.

    דוקטור א - הגיע הזמן שתסביר באופן בלתי משתמע לשתי פנים, ותאמר את האמת לציבור: מדוע אתה מסיים מלים בא' כשרוב הציבור מסיים אותן בה'

  • חיים מגרלשווילי

    הנה הכתבה של מנחם לס שRD הזכיר:

    http://www.globes.co.il/serve/globes/docview.asp?QUID=1055,U1185895624236&ID=&did=1000236274

    פוסט נהדר רונן,באופן אישי לא התעמקתי אף פעם בפוטבול מהסיבה הפשוטה שלא מצאתי דרך נוחה לראות את המשחקים.

    מסקרן אותי לדעת,איך בעצם התחברתם למשחק הזה מהארץ?

    בשנות השמונים אפילו לראות משחק NBA היה ארוע היסטורי ומרגש..וNFL פי כמה וכמה.

  • לון

    רונן, אכן לא הייתי מודע לכך שהעיר נבנתה כתשתית לאוניברסיטה.
    לצערי גם טרם הייתי שם ובאזור...

  • גיל

    אמיר, אפשר לראות תרומה של מאמן אם משווים אותו לזה שהיה לפניו או אחריו עם אותו חומר שחקנים. ג'ורדן של לפני ג'קסון היה השחקן הכי טוב בליגה אבל לא הביא אליפות. בריאנט ושאקיל היו כישלון לפני שג'קסון הגיע לליירקס. לארי בראון הביא אליפות והגיע למשחק שביעי בגמר, ותראה מה סונדרס עשה עם אותה קבוצה.

  • חיים מגרלשווילי

    ממ.כתבתי תגובה וקיבלתי הודעה שהיא "מחכה לאישור".

    זה משהו שעשיתי?

  • רונן דורפן

    חיים - כשיש לינק בתוך התגובה היא מועברת לאישור ונשלחת לי על כך הודעה לאי-מייל. הסיבה לכך היא שאחרת מערכת התגובות תתמלא בפרסומות לתרופות, אתרי סקס, הלוואות ממש זולות והימורים.

  • רונן דורפן

    איציק - אם אוהדי בית"ר היו ילדי פרחים העולם היה מקום נחמד יותר. ... אבל אני משער שחלקם היו משתלבים יפה בין מחפשי הזהב.

    גיל - במקרה של וולש אין השוואה. הוא בנה את הסגל מהיסוד. בדרפט הראשון שלו הוא לקח את רוני לוט וג'ו מונטנה.

    לון - פאלו אלטו הייתה קיימת כמין כפר מקסיקני ישן. בשנות השמונים של המאה ה-19 בנה לילנד סטנפורד את מסילת הברזל מחוף אל חוף והתעשר ממנה.

    אבל הוא איבד את בנו היחיד למחלת הטיפוס ופנה ביחד עם אשתו לאוניברסיטת הרווארד בבקשה לתרום פקולטה על שמו. הרווארד השיבו לו שהם לא קוראים פקולטאות על שם אנשים. האגדה מספר שהאישה קמה ואמרה:"עזוב, אנחנו נלך למערב ונבנה אוניברסיטה יותר טובה".

    הם רכשו את רוב אדמות פאלו אלטו ואפילו הקימו חוות בכדי לייצר את המזון הנחוץ לסטודנטים ולתלמידים. חלק גדול מהסגל עדיין מתגורר במגורים של האוניברסיטה וזו הסיבה שהיא ידועה בחיבה גם בשם "החווה".

  • איתי נ.

    כותבים פפה על בחירות הדראפט שלו, הוא היה גם ה- GM של הניינרס?

  • יגאל

    כן איתי. מונה לGM ב 82 ונשיא ב85.

  • יגאל

    מעניין, אגב, אם לעוד מישהו פה יצא להיות בקולנוע תל אביב במהלך הלילה הקסום של סופרבול 23 בשנת 89 מול סינסנטי כשמונטנה עבר 92 יארד ב11 מהלכים ובלי פסקי זמן כדי לנצח את המשחק 20 שניות לסוף ?

    עלה לי אומנם בשעתו בכמה שעות של טרמפים מרמת הגולן לת"א וחזרה, ובשבועיים ריתוק לבסיס אבל היה שווה כל שניה

  • יוני

    יגאל, זה נשמע סיפור ששווה לספר בפרטים...

  • רונן דורפן

    מעניין... אני הייתי שם שנה אחר כך בניצחון על דנבר. אני מקווה שאתה לא הבנאדם המעצבן שישב לידי וכל הזמן צעק "תראה להם ג'ו"

  • לון

    יגאל, אני מצטרף ליוני, זה בהחלט שווה סיפור מפורט.

  • עומר ח.

    יצא לי להיות פעם במשחק פוטבול והיה לי מאוד קשה לעקוב אחרי הנעשה. לאחריו הגעתי למסקנה שזהו ספורט שעדיף לראות בטלביזיה, עם כל ההילוכים החוזרים והסטטיסטיקות. רונן, ברור שבפוטבול ובכדורסל יש למאמנים השפעה אדירה, אבל בתחום הכדורגל אני חש שלפעמים אנו מייחסים למאמנים חשיבות רבה מידי. הרבה פעמים אני מרגיש שמאמן שיש לצידו צוות מקצועי (מאמן כושר, מאמן שוערים וכו') מתפקד בעיקר כמוטיבציונר. פעמים רבות שאני שומע את שגיא כהן אני חש שהוא מייחס טקטיקות ומשמעויות להתפתחויות מקריות, ושאם היה צופה בכדורגל של יום שישי בקיבוץ היה מוצא גם בו אסטרטגיות ומערכים דימיוניים.

  • יגאל

    הפעמים היחידות שאני אומר תראה להם ג'ו זה כשאני מנסה לשסע את החתול שלי בחברים אוהדי ליברפול. באירועי ספורט רונן, אני אומר מילים שלא בטוח שכדאי לחלוק במקום שיתכן שמגיעים אליו גם ילדים קטנים ונשים בהריון.
    חן חן יוני ולון. אשמח לחלוק בעתיד הקרוב מאוד.

  • יגאל

    לאור דרישת הקהל, ומשום שנשארו כמה שעות להרוג עד שטומי גלאוין ינסה להגיע לניצחון ה300 בקריירה שלו בענף המשעמם ההוא, אנסה לא לייגע יתר על המידה בסיפור מסע וספורט שלמרות שהוא לא נשמע ככה כל מילה בו אמת.

    מכיוון שעסקנו די הרבה ביארדים וסטרייק אאוטס לאחרונה אנסה ברשותכם לגוון במעט מזרח תיכון ישן.
    מחמת שיצא שרכשתי חלק ניכר מהשכלתי הלא פורמלית בין יציע גימל להיכל הספורט ברוממה ולא בשי סטדיום למשל, הסיפור מגיע מהימים שהבחורים בירוק שיחקו במפעל עם השם הרומנטי ביותר ביקום - אחרי גביע ערי הירידים - גביע אירופה למחזיקות גביע.
    כמו לשאר קבוצותי האהובות גם למכבי חיפה יש נטיה מסויימת למאניה דיפרסיה. מצד שני בשנים בהם התחלתי לאהוד אותה שבת טובה היתה כזאת שהיינו מוציאים תיקו מהפועל חדרה, ואליפות היתה משהו שברור שקורה רק לאנשים אחרים, ככה שהפרספקטיבה ההסטורית עוזרת להתמודד עם אירועים מצערים כמו רביעיות מקבוצות ממקומות אקזוטיים כמו איי פרו או המכתש בגבעתיים.

    אם לדלג טיפה בזמן, אנחנו נמצאים באמצע שנות התשעים אחרי 1 1 הסטורי דאז מול פ.ס.ז של אותם ימים בחוץ, ולפני הגומלין בארץ שיכול לעלות אותנו שלב קדימה למקומות שכף רגלו של אוהד כדורגל חיפאי, או ישראלי, לא דרכה בהם.

    אני וש. זוגתי דאז תכננו שבוע בסיני בדיוק על התאריך של הגומלין. אני מניח שכל אחד מכם הגיע למרות תכנונים ותמרונים מוקדמים לנקודת הקונפליקט הזאת בזמן ובמרחב.

    בשבת של לפני הגומלין הפסדנו למכבי ת"א - מכל הקבוצות בעולם - בצורה מבישה באופן מיוחד. חזרתי מבלומפילד והתחלתי לארוז. יש גבול.

    קאט. סיני. בוקר הגומלין. ש.: "די, אני לא יכולה לראות אותך ככה. בוא ניקח מונית לאילת ונראה את המשחק שם". לא. אי אפשר. מה פתאום לקטוע את החופשה. וגם אי אפשר לראות באילת כי זה משודר במידל איסט טלויז'ן, וקולטים את זה רק בצפון. ובכל מקרה לא נספיק להגיע לגבול, ומה פתאום לקטוע חופשה כל כך מגניבה.

    קאט. אבו - עלי, גדול מבריחי הסמים בדרום ומזרח סיני, ואחד מהאנשים המשעשעשים עלי אדמות, עם קפה וסיגריה על החוף: "מה יש לך יא יגאל. למה לא מחייך". עזוב, לא תוכל לעזור. שטויות, אנחנו הרי לא ילדים.
    "מה עזוב, מה חסר?" חסר טלויזיה או משהו שיאפשר לי לראות את מכבי חיפה עפה בדקה ה90 מגביע מחזיקות הגביע.
    "וואלה, תבוא לבית שלי פה ותראה, מה הבעיה".
    הבעיה עלי, שבמקרה הטוב שהגנרטור יעבוד, ויהיה חשמל בכפר, והטלויזיה שלך לא מקולקלת, אז אולי אפשר לראות ערוץ 2. אבל זה לא ערוץ 2. זה ערוץ המזרח התיכון. עזוב. אנחנו כאמור לא ילדים.

    קאט. הבית של אבו - עלי. קש מבחוץ, מבפנים מסך 60 אינצ', צלחת לויינית, 700 תחנות, תחילת המשחק.
    אחת אפס, אחת אחת, שתיים אחת שתיים שתיים. במצב העניינים הזה חיפה עפה. השופט מוסיף 5 דקות, עוברות 7, אני מול המקרן באמצע סיני, כש ש. ואבו - עלי לוטשים מבטים מוזרים על המטורף שיושב מתחת למאוורר התקרה עם הלהבים החדים מאוד.
    מהשלב הזה הרצף הופך לפריים ביי פריים. אלון מזרחי דוהר לאיטו על הקו, עד שכרגיל הוא מנסה לבעוט לשער. הכדור פוגע ברגל של מגן צרפתי ומתחיל לעלות בקשת גבוהה מאוד לכיוון השער. ואז, כמו בג'ק מיונייטד וג'ימי מסיטי ב"פנדל", רומן הרומטקו - מכל האנשים כולם, עם תסרוקת שגם ביחס למאה הקודמת היתה מאוד אוונגרדית- נכנס כמו טייט אנד אמיתי, יחד עם 2 בלמים צרפתים ושוער אל תוך הרשת, כשהכדור עובר מעל כולם ונכנס פנימה.

    קאט. היה מאוורר תקרה עם להבים חדים, כאמור. ש. טענה שפספסתי אותו באינצ'ים.
    אתם מדמיינים את היתר. הריצה המטורפת בחולות, הידיעה שמשתחררת, החגיגות על החוף, כל החבילה כולה.

    זהו, אין פה מוסר השכל גדול, אולי חוץ ממשהו שנכתב פה ע"י מישהו אחר קודם. ספורט לא אמור להיות משל על החיים, ספורט הוא החיים עצמם.

    מקווה שזה לא הטיל תרדמה על כולכם, ולא בטוח גם שזה המקום לעניינים מהסוג הזה, אבל אתם ביקשתם.

  • תומר

    יופי של סיפור יגאל.
    אני חשבתי שתספר על הטרמפים לסופרבול אבל יצא נהדר גם כך.
    לRD,גם אני לא אוהב בייסבול או יותר נכון לא מכיר מספיק.יכול להיות שזה אכן משחק שצריך להיות באיצטדיון או לגדול עליו כדי לאהוב אותו,יכול להיות שאני אישית לא מתחבר.אבל בייסבול הוא לא רק חובט וזורק,הוא הרבה יותר מזה,כמו כל ספורט.כל ספורט הוא מעניין ברמה האנושית והסיפורית שלו.אם יגאל היה מספר את הסיפור על בייסבול,אופניים או הרמת משקולות זה לא היה משנה מילימיטר.
    לכן,אני שמח שיש פוסטים גם על ענפים שאני לא ממש עוקב אחריהם באופן שוטף או לא מתחבר אליהם כי גם בכתיבה של רונן וגם בדיונים אני מקבל את הערך המוסף של הענפים וזה מאוד מעניין.

  • Rd

    תומר, אתה צודק לחלוטין.
    כפי שכתבתי אני לא מפספס את הבלוג של רונן גם כשהוא מספר על תחרות סומו לנשים (?!?!?!!?!?!!?!?!?!?!!?).
    יגאל,
    סיפור מעולה, כיף לחוות את ההרגשה שוב ולהזכר היכן אני הייתי אז ומה חשתי, זה נפלא כמעט כמו גמר אלופות 99 כשהבסנו את הנאצים.
    אני עדיין ממתין לסיפור המרכזי.

  • יוני

    יגאל תודה, למרות שהכוונה הייתה לסופרבול. כיף לקרוא על חוויות ספורט של אחרים.
    מה לגבי קווין גארנט? ביל סימונס מESPN שהוא אוהד סלטיקס מושבע ופרשן דגול הודה למקהייל על ההעברה בטור שנון. לדעתי זה לא כל כך חד משמעי, כיוון שיש להם גג שלוש שנים יחד ברמות הגבוהות, ואין שחקנים מסייעים, בעוד שלמינסוטה של צוות צעיר, עם פוטנציאל, וזול.

  • עופר

    יגאל - תודה שהחזרת אותי לאחד המשחקים הכי נהדרים שהייתי בהם אי פעם.
    סיפור אישי על המשחק אם אנחנו כבר חולקים. אחרי הגול השני של פסז' הייתי בין 4 אנשים בלבד שהמשיכו לעודד ביציע ג', כולם היו ממש שבוזים. בגול השלישי, עמדתי על הכסא (ישבתי בשער 11 למי שמכיר, בשורות המצומצמות מעל הכניסה ליציע) ומישהו מתחתי סיבב את הצעיף שלו ממש ממש מהר, עד שהוא פשוט העיף לי ת'משקפיים. עכשיו, אני לא רואה כלום בלי משקפיים, אבל פשוט לא שמתי לב והמשכתי לקפוץ ולצעוק. בסוף המשחק, כשאח שלי הגדול החזיק אותי ביד (בלי זה לא הצלחתי לראות כלום כמו שצורך) הוא פתאום רואה את המשקפיים שלי אצל השומר בכניסה ליציע - מסתבר שהם עשו קפיצה כזאתי ונפלו ליד השומר למטה, והפלא בפלא נשארו שלמים.
    אחחחחחח אילו ימים נפלאים...

  • birdman

    דורפן, מצבו של מגרלשווילי טוב משלי, הוא קיבל הודעה ”מחכה לאישור“, אני גם את זה לא. לא יודע למה.

    נפל לי אסימון קטן לגבי הפוסט שלך שאומר שרונאלדו הביא את האליפות על כתפיו.
    כשקאריק נרכש ב18 מיליון פאונד אמרו שזה מחיר מופרז. כשיונייטד לקחו אליפות אמרו שזה היה שווה בגדול.
    דורפן, האם לדעתך יונייטד היתה לוקחת את האליפות גם ללא קאריק?

  • ד"ר א.

    רונן -
    ב"ה אכתוב בקרוב הסבר מאורגן על עניין ה-יא, ואפרסם כאן קישור.

    חוץ מזה, שלא תחשוב שפספסתי את "לאמר" ואת "טובא" שלך.

  • ד"ר א.

    עוד על סטנפורד -
    המוסד אוטרקי לחלוטין, הם אפילו מייצרים לעצמם חשמל. לפני אי-אילו שנים היה מחסור חמור בחשמל בקליפורניא, כזה שהביא ל-rolling blackouts (שזה אומר הפסקות חשמל יזומות, הנודדות ממקום למקום לפי לו"ז קבוע מראש).

    רק בסטנפורד לא היו הפסקות חשמל, נהפוך הוא! הם הגבירו את הייצור, ומכרו חשמל ביוקר ל-home state שלהם.
    כעבור שנה או שנתיים המחסור התברר כהקדמה לסקנדל Enron.

  • רונן דורפן

    לדוקטור א. ותתפלא לשמוע. מי שמשתמש ברוב החשמל של סטנפורד אלו הדורפנים

  • גיל

    אגב, זו טעות גדולה של האמריקאים שהם קבעו ששיקאגו תהיה המועמדת שלהם לאולימפיאדה ולא סן פרנסיסקו (בדיוק כמו שעשו את אותה הטעות עם ניו יורק לפני שנתיים). באיזור סן פרנסיסקו, כולל חלק ניכר שבסטנפורד, יש ממתקנים הכי מתקדמים בעולם. שלא לדבר על מזג האוויר הנוח ואטרקציות שיש באיזור.

  • ד"ר א.

    רונן -
    לא הבנתי את ההערה על הדורפנים.

  • רונן דורפן

    לדוקטור א. יש בעולם גם דורפנים חכמים. ואחד מהם מנהל את המאיץ הגרעיני בסטנפורד. המאיץ צורך בשניה של עבודה את מה שצורכת עיר קטנה ביום.

    גיל. טעות ובזבוז כסף. מתקני הספורט של סטנפורד, שלא לדבר על כל האזור, יכולים לארח אולימפיאדה מבלי להניח גנראה לבנה אחת נוספת.

  • לון

    יגאל, תודה על הסיפור.
    גם אני חשבתי שתכתוב על הסופרבוול, אבל היה נחמד בכל מקרה.
    דילמות לגבי בילוי/נופש עם בחורות בזמן ארועי ספורט הן מהקשות שהמין האנושי הציב לעצמו.

Comments are closed.