הג'נרל-מנג'רים (הופיע בגלובס)

זה טקסט שפורסם היום בגלובס. מה שיוצא שכמעט כל השבוע התעסקנו באמריקה. אבל האמת שהיה לנו חייל בסיירת, רוצח כלבים, […]

זה טקסט שפורסם היום בגלובס. מה שיוצא שכמעט כל השבוע התעסקנו באמריקה. אבל האמת שהיה לנו חייל בסיירת, רוצח כלבים, הספד למאמן פוטבול מהפכני, כדורסלן שנאבק במחלת הסרטן – והיום משהו על התרבות הניהולית שהשתלטה על ה-NBA. מסתבר שיש להם חיים מלאים – שם באמריקה.

ולטקסט:

אני חייב לאמר שאני די לא הבנתי בתחילה את העיסקה שהפכה את בוסטון למועמדת רצינית לאליפות הNBA – זו שהביאה את קווין גארנט ממינסוטה. על פניו גארנט הועבר לבוסטון תמורת פחות או יותר קבוצת כדורסל שלמה. לא פחות משבעה שחקנים ישחקו במינסוטה תמורתו. גארנט הוא באמת שחקן גדול – אבל ממתי שחקן אחד שווה שבעה? מאמר של בחור בשם סטפן דאנלי ב"ניו יורק טיימס" די הסביר לי את העניין.

זה לא בדיוק שבעה שחקנים, ובמקרה של חלק מהשחקנים הללו זו אולי אפילו הייתה דרישה של בוסטון שיעברו. וזה הניתוח לגבי מה קיבלה מינסוטה: ראשית, את אל ג'פרסון, שהוא התמורה האמיתית לגארנט בעיסקה הזו. פרשנים חוזים שבתוך שנתיים-שלוש יהיה אחד השחקנים הטובים בNBA.

שנית, שלושה שחקנים – ריאן גומז, ג'רלד גרין וסבסטיאן טלפייר – שהם לא כל כך טובים. אולי אחד או שניים מהם יפתחו דף חדש ויהפכו לשחקנים סבירים.

הבא, תיאו רטליף, שהוא טוב או לא טוב, אבל זה לא משנה. באופן פרדוקסלי הערך שלו הוא בכך שהחוזה שלו עומד להסתיים. ועל פי חוקי תקרת השכר, הקבוצה האחרונה שמחזיקה בשחקן שסיים את חוזהו – יכולה להוסיף את הסכום הזה לתקרת השכר שהיא משלמת לשחקניה. כלומר היא מגדילה את כוח הקנייה שלה בשוק השחקנים החופשיים. מסתבר שבכדורסל מעולם אחר שחקן שעומד לסיים חוזה ואפשר להיפטר ממנו הוא רצוי מאד.

לבסוף יש שני שחקנים שזהותם לא ידועה, שניהם בחירות דראפט בסיבוב הראשון. אלו הם מעמסה על המועדון ונזק אמיתי וייתכן שזו הייתה דרישה של בוסטון שיעברו למינסוטה.

למה אני אומר דברים קשים כאלו על שני צעירים, אמריקאים או יוגוסלבים או ליטאים, שאני אפילו לא יודע מיהם? כי על פי הסכם העבודה עם השחקנים את שחקני הסיבוב הראשון יש חובה להחתים ושכרם אפילו קבוע בתקנות ההסכמים הללו עם מעט מאד מקום לתמרון. ואם מתברר שהם לא טובים ואין להם מוטיבציה הקבוצה תקועה עם השכר שלהם. ולמה בעצם שתהיה להם מוטיבציה אם השכר שלהם מובטח? אתה מהמר פה על אופיים הטוב של אנשים – שזה לא עניין שכדאי להמר עליו בדור הזה.

לעומתם שחקן שנבחר בסיבוב השני בדראפט הוא ספורטאי טהור. אין לו חוזה מובטח. ואלא אם כן הוא שחקן ישראלי, הוא מפשיל שרוולים ומגיע למחנה האימונים במוטיבציה עצומה בכדי להגשים את חלומו להתקבל למקצוענים. ולכן בחירת דראפט בסוף הסיבוב הראשון – מה שקורה לקבוצות שיש להן שחקנים כמו קווין גארנט – היא צרה שרק מנסים להיפטר ממנה.

הניסוח המעשי לעיסקה צריך להיות כזה: "קווין גארנט ובחירות הדראפט הגרועות שיתרחשו בגללו, הועבר בעד שחקן אחד טוב, ושלושה שחקנים לא ממש טובים. בנוסף נתנה בוסטון למינסוטה את המשכורת של תיאו רטליף ".

*

על פניו יש כאן לא יותר מאנקדוטות משעשעות על דברים לא הגיוניים שמתרחשים כתוצאה מהסכמי עבודה. כי הכללים הללו כאמור הם חלק מההסכם בין השחקנים לליגה. אבל יש כאן גם עניין עצוב שנוגע בכדורסל מודרני. הרבה דובר בשנים האחרונות על כך שהאיש המרכזי בקבוצות ספורט אמריקאיות הוא כבר לא המאמן אלה הג'נרל-מנג'ר, שלפעמים קוראים לו נשיא או סגן נשיא, שעושה את העיסקאות ומכין את סגל הקבוצה. מרבית שחקני העבר הגדולים – אייזאה תומאס, קווין מקהייל, לארי בירד, מייקל ג'ורדן לפני שעשה את הקאמבק האחרון שלו – רוצים את התפקיד הזה ולא את תפקיד המאמן כפוי הטובה.

אם אנחנו כבר עוסקים בסלטיקס – אפשר להמחיש יפה את הנקודה דרך ההיסטוריה שלהם. רד אורבך, אבי השבט שנפטר השנה, זכה בתשע אליפויות כמאמן הקבוצה. הרבה מכוכבי האליפויות הללו – ביל ראסל, בוב קוזי, תומי היינסון, קי.סי ג'ונס ודון נלסון – הפכו למאמנים. אחר כך הפך אורבך למנהל ולנשיא וזכה בעוד שבע אליפויות. השחקנים הגדולים של העידן הזה – לארי בירד, קווין מקהייל ודני איינג' – הפכו דווקא למנהלים. על פי מה שקראתי אתמול, מבעלי הטורים של עיתוני מינסוטה ועיתוני בוסטון, בשתי הערים הללו לא ממש מרוצים מאיינג' וממקהייל. למרות שתדמיתו של איינג' השתפרה פלאים בעקבות עיסקת גארנט.

למעשה ברור לחלוטין שזה מה שיקרה. בימי רד אורבך תפקיד המנהל היה למצוא שחקנים. לעשות עיסקאות בכדי להשיג בחירות דראפט גבוהות. לאתר שחקנים שלא נבחרו בדראפט. כל מיני דברים שעיקרם עין טובה לשחקנים. אחר כך איזה עורך דין סגר עם השחקנים על כסף. היום מסתבר שמנהל טוב הוא דווקא מי שמצליח להיפטר משחקנים. להעביר את בחירות הדראפט שלו למישהו אחר או להשיג שחקנים שעוד מעט יהיו ללא חוזה. מזכיר קצת את סוג המנהלים החביב בעולם התאגידים, שכל מומחיותם היא שהם יודעים לשבור איגודים ולפטר עובדים.

האם זה מפתיע שבסיטואציה הזו שחקנים נפלאים כמו איינג', מקהייל, אייזאה תומאס ואפילו מייקל ג'ורדן די נכשלים בתפקידם? החיים הכשירו אותם להתעסק בכדורסל. מה הקשר ביניהם לעניינים כאלו?

סיפור חיובי לאמצע השבוע
עניינים שעסקנו בהם לאחרונה (2) וגם חידון מספר 34 (שנה למשחקים האולימפיים)

תגובות

  • איתי נ.

    אני ממש לא מקבל את הפרשנות על בחירות הדראפט. הסחירות הנמוכות שעליהן מדברים כבעלות סיכוי גבוה לאי הצלחה עולות כמיליון דולר לשחקן. ההשפעה על תקרת השכר היא לא משמעותית (1 מיליון מתוך 65 מיליון). יותר משווה את הסיכוי הנמוך באמת של הצלחה עם אחת הבחירות האלה. יתרה, העובדה ששחקן בסיבוב השני לא מקבל חוזה מובטח, עלולה* לגרום למצב שבו השחקן הופך להיות שחקן מפתח ולקבוצה אין אפשרות להשתמש ב- Larry Bird Exception, כלומר אין לה את היכולת להחתים אותו על חוזה המשך, כפי שקרה לגולדן סטייטס עם גילברט ארינאס

    * דיברו על שינוי החוק הזה, אבל אני לא בטוח אם מצאו לזה פתרון

  • לאיתי נ.

    אתה לא לבד.
    אין אדם בעולם שיכול לקבל את התיאוריה המוזרה הזו על בחירות הדראפט.
    אני אפילו לא מאמין שדורפן בעצמו מקבל אותה...

  • לון

    רונן, אני מודה שאני לא כל כך יודע איך להתייחס לפוסט הזה.
    אני לא זוכר פוסט כל כך ציני.
    אני גם לא זוכר פוסט כל כך חד צדדי בהתייחסות שלו.
    (קרה משהו מיוחד הבוקר ?)

    אם בחירות דראפט הן מעמסה לרוב או כל הקבוצות, אז למה ממשיכים איתן ?
    בנוסף, הרי יש בחירות דראפט מאוד מוצלחות, שבהן דווקא מסתבר שהשחקן טוב מהחוזה שלו.
    להזכירך, לא כל בחירת דראפט בסיבוב הראשון ממומשת (שחקנים לא אמריקאיים, או שהשחקן מסרב לחתום).

    ראוי לזכור שהלא אמריקאים שמגיעים לליגה מממשים חלום ויש להם מוטיווציה גבוהה להצליח ולהתמיד. (ראה למשל מה יסיקביצ'יוס מוכן לעשות).
    גם השחקנים האמריקאים מודעים לכך שעל כל מקום בליגה יש עשרה מועמדים שמוכנים לעשות הרבה כדי להחליפם.
    לפי התיאור שלך, נבחרי הסיבוב הראשון בדראפט, לפחות אלה הפחות טובים, מגיעים להחלטה לסיים את קריירת ה- NBA בסיום החוזה הראשוני. אף אחד מהם לא מתאמץ להשתפר, כולם אנשים ציניים שרק החוזה מעניין אותם. האם יש לך נתונים שמוכיחים שזה המצב ? כלומר שאכן חלק גדול מבחירות הסיבוב הראשון בדראפט פורשים מהליגה אחרי שלוש שנים ? (אם המצב מראה שרובם נשארים, אז סימן שהמצב הרבה יותר טוב מהתיאור שלך).

    התיאור שלך של שחקני בוסטון שהפכו למאמנים לעומת אלה שהפכו למנהלים, לא מציין שמדובר בדורות שונים לגמרי.
    כוכבי העבר הרחוק כמו ראסל וג'ונס, לא יכלו להגיע לעמדות ניהול. הדרך היחידה שלהם להמשיך בתחום היתה להפוך למאמנים.
    זה קשור באופן ישיר גם ליכולת ההשתכרות שלהם ולמעמד השחורים בארה"ב בכלל והכדורסלנים בפרט.

    שחקנים גדולים מתקשים הרבה מאוד פעמים להפוך למאמנים גדולים. בירד ניסה בהצלחה חלקית בלבד. מג'יק ניסה וכשל וכו'.

    כדאי לזכור גם שהלחץ על המאמנים הרבה יותר גדול מאשר על המנהלים.
    אתה יודע היטב, שגם היום תפקיד המנהל למצוא שחקנים טובים, להביא מאמן טוב, לבנות קבוצה ולדעת לתחזק אותה ולשפר אותה באספקטים שונים. הדגמת זאת היטב בהקשר של סן אנטוניו.

    ולמה מעמדו של איינג' שופר ? מפני שהרוב מאמינים שהוא חיזק את הקבוצה שלו באופן ניכר בזכות גארנט.

    סליחה, מה הקשר בין יכולתם הנהדרת של השחקנים ג'ורדן, בירד, תומאס וחבריהם, ליכולת הניהולית שלהם ? ממתי יכולת בתחום הראשון מעידה ולו במשהו על יכולת בתחום השני ? אם זה היה כך, אז בתור מבחן מכריע לג'נרל מנג'רים היו עורכים מבחני משחק. מי שקולע הכי טוב נבחר... או אולי מי שנתן הכי הרבה אסיסטים... וכמובן, לפי הקורלציה הזאת, כל שחקן ענק מתאים להיות מאמן או מנהל.

  • יותם

    מעניין ואינטילגנטי כתמיד - תענוג! שתי הערות:
    1. איתי - למחלוקת בינך לבין רונן יש הסבר פשוט: בחירות דראפט מצויינות לקבוצה בתהליך בנייה מחדש, שיש לה מקום מתחת לתקרת השכר, אבל קשה לה לגייס כוכבים, ופחות טובות לקבוצה בשלה הנמצאת מעל תקרת השכר (ראה פיניקס, שמוותרת מדי שנה על בחירות דראפט משיקולים כספיים). לכן 2 הבחירות שעברו בטרייד של גארנט טובות גם לסלטיקס וגם למינסוטה.
    2. רונן - תיאוריה מעניינת לגבי שחקני עבר כמנג'רים כושלים. יש גם דוגמאות נגדיות: ג'ון פקסון עושה עבודה נפלאה כמנג'ר בשיקגו. איזיאה נכשל כמאמן באידיאנה...

  • גיא

    בפוסט הקודם הזכרתי את תקוותי שבשנתיים-שלוש שנשארו לריי אלן וקארנט לתת הם יצליחו להפוך את בוסטון לקבוצה שרוצים להגיע אליה. וזאת למה ?
    כי למרות שחוקי המסחר ב NBA מורכבים היום מהמון אילוצים ותקנות (שלא את כולם אני מבין, אבל אני מניח שיש להן סיבה), הרי שבשורה התחתונה אני מאמין שלאורך זמן קבוצות מצליחות הן אלה ששחקנים רוצים להגיע אליהן.
    הדוגמה הקלאסית היא הלייקרס כמובן, שהספיקה לעלות ולרדת כבר פעמיים מאז שהם רצו כתף אל כתף עם בוסטון בשנות ה 80. אבל יש עוד דוגמאות (פיניקס, דטרויט, שיקגו).
    היכולת של קבוצה להתחדש ולהצליח מחדש נובעת גם מכשרונם של המנג'רים כמובן, אבל לא פחות מהאטרקטיביות של העיר והקבוצה (למעט ניו-יורק שזה באמת תעלומה איך עיר כל כך מרכזית לא מצליחה להעמיד קבוצה טובה על הרגליים).

    לגבי הסלטיקס - עדיין לא ברור לי איך אפשר לעבור בבת אחת מקיצוניות אחת (קבוצה צעירה וחסרת ניסיון לחלוטין) לשניה (קבוצה שמתבססת על שלושה כוכבים בשלהי הקריירה שלהם) מבלי שמישהו ייתן על זה את הראש שלו.

  • Rd

    הכן רונן פוסט משובח ביותר.

    שאלה קטנה צצה לי:
    האם שחקן שנבחר בסיום הסיבוב הראשון לא מעונין במשכורות של עשרות מליונים? בהכרה בינלאומית שהוא שחקן טוב? מימוש הפוטנציאל העצמי בליגה הטובה בעולם? למה שהוא לא ישקיע לפחות כפי שמשקיע מי שנסחר בסיבוב השני - אז נכון שהו כבר קיבל חוזה אבל האם זה יספק אותו????

    חוקי הסחר ב-NBA כבר כל כך מסובכים שיש צורך שתואר ראשון בכלכלה כדי להבין וראש ינקי כדי להסכים!

  • חיימון

    כולכם פה פשוט על הכיפאק
    אני מחכים מיום ליום מאז שאני קורא את הפוסטים ולא פחות חשוב את התגובות - וזה גם אם אין לי משהו מעניין להוסיף...

  • רונן דורפן

    בעניין המוטיבציה של נבחרי הדראפט:
    אני משער שכל שחקן NBA רוצה בתהילה ובמליונים. אבל זה הגזר. המקל עבור מי שנבחר סיבוב ראשון הוא לקבל משכורת יפה בNBA. לעומת זאת מי שנבחר בתחילת הסיבוב השני עלול למצוא את עצמו במכבי רמת גן. וזה יכול לעשות את ההבדל. אל תהיה תמימים!

    ליותם - זה נכון. סביר להניח שקבוצה שבנתה את עצמה סביב שלושה וותיקים כאלן, גארנט ופירס לא רוצה פרוייקטים צעירים, אלא תחפש עכשיו שחקנים וותיקים עם תרומה יציבה בכדי להשלים אותם.

    לון - אני מסכים כמובן לגבי הלא אמריקאים. דיברנו על זה גם בהקשר של כדורגלני פרובינציה. אלא שבניגוד לאמריקאים אפשר להשיג לא מעטים כאלו שלא דרך הדראפט. אני לא יודע על מה יסקוביצ'יוס מוותר או לא - אבל על פי הדווחים הוא מרוויח הרבה יותר משהיה מרוויח באירופה.

    אני חושב שלשחקנים כמו בירד, מג'יק וג'ורדן יש עין טובה לשחקנים. מה שכן - לשחקן ברמה האלוהית (חשוב לאבחן בין השלושה הללו, בנוסף לראסל כנראה, לכל מי שאי פעם הקפיץ כדור) גנ - כנראה קשה מאד לאמן. אני מוצא שלרוב המאמנים הגדולים היו רול-פליירס בקבוצות מצליחות. כי זה תפקיד המאמן במקרים רבים במקצוענים: לתפור את הצוות המסייע לכוכב.

  • Rd

    רונן,
    לפי תגובתך אני עולה לך קצת על העצבים וזו לא כוונתי,צר לי אם עיצבנתי ידידי.
    ואני מקבל את טענותיך לגבי ההבדל במוטיבציה בין שחקן סיבוב ראשון לשני.

  • רונן דורפן

    אנחנו בדיון הנכון....? איש לא עולה לי על העצבים כשהדיון הוא ספורט.
    לא אהבתי כשניסית להבריח אוהדת ארסנל מהבלוג הזה בפוסט הקודם...

  • אור

    הרבה דברים בNBA נעשים בצורה מוזרה. אבל המטרה ברורה, פחות או יותר שוויון. והם באמת מצליחים ליצור את זה הרי אין אלופה נצחית. נכון יש מדי פעם שושלות אבל זה בזכות ניהול נכון לאורך זמן.

  • רונן דורפן

    אור - אתה נוגע בנקודה שדווקא שוחחתי עליה עם מישהו היום שהעלה את הטיעון "שבספורט ארצות הברית דווקא סוציאליסטית".

    אני חושב שזה לאו דווקא סוציאליזם אלא פתיחות. הקהל באירופה כנראה אוהב מוסדות אריסטוקרטים כמו יובה, ריאל, בארסה, מילאן, יונייטד והקבוצה ממרסיסייד ששכחתי את שמה.
    זה דומה לסדר החברתי באירופה.

    הספורט האמריקאי מחפש כל הזמן מנגנונים שיתנו לכל אחד צ'אנס. אחרת אף אחד לא יילך ויקים פרנצ'ייז במקום כמו סקרמנטו או סן אנטוניו. באנגליה יש את יונייטד, אבל היו במשך השנים גם אנשי עסקים שהסכימו להשקיע במקומות כמו ווטפורד או נוריץ'.

    לעומת זאת השחקנים בארצות הברית מאד מיליטנטים לגבי זכויותיהם - וכפו את מסגרת השכר הנוקשה שהקבוצות פועלות בתוכה. הם מוכנים לתקרת שכר - אבל רק בתנאי שהם מקבלים 57-60 אחוזים מהכנסות הליגה. זו בסיכומו של דבר השיטה האמריקאית במיטבה. מאבקי כוח שמביאים למבנה מאוזן - והעניינים שציינתי היום הם רק אנקדוטות צדדיות שאפשר למצוא בכל שיטה מתפקדת

  • לון

    רונן, אני מניח שתסכים איתי שג'נרל מנג'ר הוא לא סקאוט. עין טובה לשחקנים היא רק רכיב אחד במכלול יכולות שאינן באות לידי ביטוי על הפרקט. בדיוק מאותה סיבה, החבר'ה האלה נכשלו כמאמנים (למעט בירד, עם הצלחה חלקית). נדרשו שם יכולות שאין להם.
    מסכים בהחלט לגבי האבחנה על המאמנים המצליחים.

    לגבי הסוציאליזם בספורט האמריקאי, זה כמובן תלוי הגדרה. אם מתייחסים לסוציאליזם כאל אידיאולוגיה ומערכת שמנסה ליצור שיוויון, אז זה מתאים בהחלט. יש כאן גם מערכת רווחה מובנית (שיטת הדראפט היא הביטוי המובהק שלה לחיזוק החלשים בליגה).

    פתיחות יש גם באירופה. כל קבוצה, מעיר קטנה או עיירה נידחת, יכולה להתקדם מאוד בעזרת הזרמת כסף וניהול טוב (סביליה למשל). יש גם אפשרות להפוך קבוצה בינונית לקבוצת על (צ'לסי למשל).
    צ'אנס לכל אחד לא מחייב תקרת שכר. אולי להיפך. היזמות האמריקאית מבוססת על כך שאתה יכול להיות גדול ככל שאתה רוצה ומסוגל, בתנאי שאין לך מונופול. תהליך שלצערי דווקא מאפיין היום את הקבוצות הגדולות באירופה ואת ליגת האלופות.

    גיא, מסכים איתך שקבוצות מצליחות לאורך זמן הן קבוצות ששחקנים רוצים להגיע אליהן. לכן הן מצליחות להתחדש ולשמור על רמתן ולעיתים להעלות אותה.
    להערכתי גורמי המשיכה העיקריים הם:
    הסיכוי לזכות באליפות (גורם מכריע במיוחד אצל שחקנים באמצע- סוף הקריירה), האטרקטיביות של העיר, האטרקטיביות של הקבוצה
    בעיר (למשל, דאנקן נשאר בזמנו בספרס בגלל הבטחה שיהיה איצטדיון חדש), הימצאותו של כוכב על שרוצים לשחק איתו ו/או לגעת בתהילתו, דמותו של הג'נרל מנג'ר (בירד מושך שחקנים לאינדיאנה בגלל תהילת העבר), כסף (כנראה גורם מרכזי בחוזה הראשון שאינו קשור בדראפט. אח"כ חשיבותו לרוב יורדת, אם כי במידה שונה אצל כל שחקן).

  • יותם

    אולי סוציאליזם היא מילה מעט מוגזמת, אבל השיטה בNBA בהחלט מעניקה שוויון הזדמנויות, ובעיקר מתגמלת את המוכשרים (מריטוקרטיה, אם תרצו). המשותף לקבוצות העלית ב +25 השנה האחרונות (בהם קיימת תקרת שכר) אינו תקציב או גודל השוק אלא איכות הניהול - בכל הפרמטרים שהוזכרו כאן. גם כיום הקבוצות המובילות: סן אנטוניו, פיניקס, דאלאס, דטרויט, שולטות בליגה לאורך זמן גם ללא כוכב על, אצטדיון חדש או עודף כסף, אלא בגלל בנייה נכונה לאורך שנים, זיהוי כשרונות, ניהול תקציבי נכון, בחירת מאמן מתאים, ובקיצור - ניהול.

  • דניאל

    http://news.walla.co.il/?w=/325/1143047
    אני מבקש מבעלי השפעה מבין הכותבים להציע את תופעת דורפן לפרס משה לרר.מבין שש הקטגוריות שפורסמו דורפן לא עונה כנראה על השתיים הראשונות אבל הוא לבטח מיישם מדי שבוע את ארבעת האחרונים.העידן הנוכחי בתקשורת הספורט הוא עידן ביצתי בעל מרקם צהבהב כאשר מלכת הביצה הבלתי מעורערת מוליכה אחריה את עיתונות הספורט בנתיבי הרכילות הזולה והדיווח (דיווח ? האומנם ?) החנפני.אם לא די בזו באים חלק מבעלי הטורים שיושרה היא מילה בלתי מפוענחת מבחינתם,וחלק מכתבי השטח,אינטרסנטים להכעיס,ותוכניות טלוויזיה צעקניות והופכים את השיח הספורטיבי לרדוד וזול ושטוח ונטול כל שאר רוח.
    אני מקווה שועדת הפרס לא תעסוק בקטנות ותראה את הבלוג הזה כחלק אינטגרלי מהעיתונות הכתובה.

  • sfdfdsf

    רונני חמודי הרשה לי לתקן אותך, כותבים אלא ולא אלה...

  • לון

    דניאל, רעיון מצויין.
    רונן והבלוג מהווים נוה ירק משיב רוח במדבר הצהוב של הצעקנות, השטחיות וחוסר היושרה.
    לצערי אין לי השפעה על חברי הוועדה, אבל אפשר לבדוק פניות של צרכני עיתונות ספורט מן המניין.

  • ד"ר א.

    רונן, שברת את לבי במילה אחת - "כנראה".
    על מה לעזאזל אני מדבר?
    על ההבחנה בין שלושת ה"אלוהיים" - בירד, מג'יק וג'ורדן - לבין כל השאר. סביר להניח שראסל גדול לפחות כמותם, אם לא יותר. אחרי הכל לבחור יש 11(!) אליפויות ב-13 שנים, 5 תארי MVP

  • אלי

    כתבת הרבה דברים לא נכונים.
    1) ריאן גומז וג‘רלד גרין, הם לא שחקנים בנוניים. ריאן גומז הוא שחקן משלים מעולה שבוסטון זקוקה לו מאוד. אם הם היו יכולים לא לתת אותו בטרייד, הם היו משאירים אותו. ריאן גומז לידיעתך, קלע בעונה האחרונה 12.1 נקודות והוריד 5.6 ריבאונדים, הוא מקבל 770 אלף דולר לעומת ה-6 מיליון שהוא יכול לקבל בשוק החופשי, אין קבוצה ב.נ.ב.א שלא הייתה רוצה אותו אצלה.
    ג'רלד גרין יהיה בעוד כמה שנים שחקן הרכב לגיטמי בלא מעט קבוצות ב.נ.ב.א, בוסטון לא זקוקה לו עכשיו משום שהוא עדיין לא מוכן, לכן, הויתור עליו מובן.
    2)אחת מביחרות הדראפט שמיניסוטה מקבלת, זה בחירת דראפט שלה, שאותה נתנה לבוסטון בעיסקה אחרת. הבחירה הזואתי, תיהיה על בטוח בטופ 5 בשנה הבאה ותוציא שחקן מצויין(כנראה רכז).
    3) תיאו ראלטיף הוא שחקן שלא שווה את המשכורת שלו, אף אחת מהקבוצות לא רוצה אותו, אבל כדי להפוך את הטרייד לחוקי בוסטון לקחה אותו. עכשיו, בגלל שהוא מסיים חוזה שנה הבאה, אז זה יחסוך לקבוצה 12 מיליון דולר ואם סיום החוזה של ריקי דיוויס שנה הבאה(עוד 8 מיליון), יהיה לה 17 מיליון דולר מתחת לתקרת שכר ואם זה היא תחתים סופר-סטאר.

  • רונן דורפן

    דוקטור א. הסיבה שסייגתי את זה בכנראה היא שראיתי מעט מעט מאד מראסל בסרטים ישנים.
    אינני אוהב להכריז הכרזות על שחקנים שלא ראיתי באופן סביר (גם אם אני לפעמים חוטא בכך) - כפי שתוכל לראות בפוסט הישן הזה: http://www.ronendorfan.com/?p=145

  • ד"ר א.

    רונן, שברת את לבי במילה אחת - "כנראה" (בתגובה הראשונה שלך).
    על מה לעזאזל אני מדבר?
    על ההבחנה בין שלושת ה"אלוהיים" - בירד, מג'יק וג'ורדן - לבין כל השאר. סביר להניח שראסל לא רק שייך לליגה שלהם, אלא משאיר אותם בענן אבק. אחרי הכל לבחור יש 11(!) אליפויות ב-13 שנים, 5 תארי MVP, תריסר הופעות אולסטאר, שתי אליפויות מכללות (עם אונ' סן-פרנסיסקו, ממש לא מעצמת ספורט) ומדלית זהב אולימפית. ואם אנחנו בפוסט על מאמנים ושׂחקנים - את שלוש האליפויות האחרונות הוא השׂיג בתור מאמן-שׂחקן.
    זאת ועוד - 10 מתוך 11 אליפויות ראסל לקח כשמולו מתחרה אחד מגדולי הכדורסלנים בכל הדורות - ווילט צ'מברליין.
    ואם זה לא מספיק, לאורך הקריירה שלו בבוסטון חלק גדול מהקהל של הקבוצה הפגין כלפיו יחס שלילי למדי (כי הוא כושי, אלא מה?). חוץ מלהיות ספורטאי-על, הוא גם היה מראשוני הכוכבים השחורים בליגה, והמאמן השחור הראשון (למיטב ידיעתי).

    ובכל זאת רק "סביר" ו"כנראה". את בירד ומג'יק ראיתי בכמה וכמה משׂחקים. את ג'ורדן ראיתי המון. את ראסל לא ראיתי מעולם, מעבר לשניות בודדות פה ושם. לא יודע למה אתה התכוונת ב"כנראה", אבל אצלי זה פגע יש בעין-השור.

  • רונן דורפן

    אלי - אקבל בשמחה את דעתך על גומז - אין לי שום דבר נגד הבחור. ראיתי מעט מאד את הסלטיקס בשנה שעברה. אבל המספרים על פניהם אכן סבירים. ולמרות זאת - הטרייד נראה לי טוב לסלטיקס הרבה יותר ממינסוטה.

  • ד"ר א.

    אחחח, נקטעה לי התגובה באמצע, אבל מסתבר שקלענו לאותה מטרה.

    בעניין למי טוב הטרייד - קראתי פה ושם השערות ידידותיות שמקהייל עשׂה טובה לחבר בצרות, וסידר עסקא שתציל לו את המשׂרה.

  • סטיבן ג'רארד

    הטרייד איום ונורא לסלטיקס. שלושה חאתיירים בלי מחליפים ועונה ארוכה לאללה, וזה עוד לפני פציעות. הם לא יגיעו אפילו לפלייאוף.

  • רונן דורפן

    לסטיבי ג'י. אני לא בטוח. בספורט האמריקאי עם הפרי-אייג'נסי תמיד יש לי תחושה שעדיף לנצח עכשיו ולא לבנות על העתיד. כי תמיד אפשר לבנות מועדון בעסקה טובה אחרת.

    אני משער שאתה חושב על הדוגמאות הלא מוצלחות של אולג'ואן עם פיפן ובארקלי ביוסטון, או מאלון עם פייטון בלייקרס. אבל השלישיה הזו לא מאד מבוגרת - גארנט בסך הכל בן 31. הוא בשיא הקריירה שלו.

  • אלי

    לא היה לבוסטון בררה, אלא לעשות את הטרייד. לפני הטרייד זאת הייתה קבוצה שהייתה מחוץ לפליאוף בקטנה, אם הטרייד זאת קובצה אם פונטייצאל קטן לאליפות. אין לבוסטון סיכוי לנצח בהרכב הנוכחי את האלופת המערב, אלא אם כן יבואו בשנה הבאה, מספר שחקנים משלימים מצויינים בסכומים מצחיקים.
    מקהייל אכן עשה טובה לאיינג', הוא היה יכול לקבל יותר משיקגו(דנג, נואה, בראון ותומס) ומפיניקס(מריון בארברוסה והבחירה של אטלנטה+פיניקס או אמארה+ הבחירה של אטלנטה+פניקס),אבל עדיין התמורה טובה.

  • רונן דורפן

    אלי - דווקא בשביל וותיקים משלימים יש להם מקום - כי הם יכולים להחליט לשלם את מס המותרות. אבל אני ממש מקווה שזה לא יהיה וובר..

  • בר שושני

    לא ממש מדויק. קודם כל, ג'פרסון לעולם ומעולם לא נחשב לפוטנציאל להיות אחד השחקנים הטובים בליגה. הוא יכול להיות, בשיאו, שחקן טוב מאוד: סקורר של 20 נקודות ו-10 ריבאונדים, שאולי אפילו משחק הגנה סבירה. לא שזה כ"כ מעט, אבל בשביל להיות אחד הטובים בליגה, אתה צריך לעשות יותר מזה. ג'פרסון פשוט לא מספיק טוב. בנוסף, הוא גם סובל מפציעות כרוניות, ואלה דברים שבדרך כלל לא נוטים להשתפר עם הזמן.

    בנוגע לחוזה הנגמר, זה פשוט: גארנט עשה המון המון כסף (20 מליון דולר לשנה). אם מיניסוטה מעבירה אותו ולא מקבלת בתמורה משהו שיכול להוביל אותה לאליפות, היא תעדיף לחסוך כסף, מן הסתם. מכיוון שאי אפשר סתם להעביר את גארנט בשביל ג'פרסון (שעושה עדיין משכורת רוקי), בוסטון שלחה גם את ראטליף - שכאמור, מסיים חוזה, ויגרום למיניסוטה להיות קבוצה גרועה שמשלמת מעט כסף, ולא קבוצה גרועה שמשלת המון כסף (אם, למשל, החוזה של ראטליף היה נמשך עוד שלוש שנים). באופן כללי, זו הסיבה לכך שחוזים נגמרים שווים: קבוצה שמחפשת ללכת לבניה-מחדש, תעדיף לקחת כשרונות צעירים וחוזים נגמרים, ולא שחקנים ותיקים או חוזים ארוכים. החוזה הזה בוודאי שלא מאפשר לה כוח קניה גדול יותר בשוק השחקנים החופשיים - למעשה, אם החוזה של ראטליף נגמר בסוף השנה, מיניסוטה תהיה חייבת להעביר אותו במהלך השנה בטרייד - עם קבוצה אחרת שמחפשת לבנות מחדש (אינדיאנה?) עבור שחקן טוב. החוזה הזה בוודאי שלא מסייע לקבוצה בשוק השחקנים החופשיים (קרי, פרי אייג'נטס), והוא גם לא ממש עוזר לה בשוק השחקנים שעוברים דרך טרייד. אני לא חושב שהבחור יעבור שוב - אני חושב שמיניסוטה פשוט תחפש להקל את העול הכלכלי. אף אחד לא אוהב לשלם המון כסף, בעיקר לא על מוצר מפסיד.

    הבעיה של ג'ורדן, איינג' ומקהייל שונה. קודם כל, צריך להבדיל בין שני סוגי תפקידים של ג'נרל מנג'ר: עורך טריידים ובוחר בדראפט. איינג' ותומאס הם בוחרים מעולים בדראפט. הם מצליחים לסחוט ממקומות נמוכים שחקנים תורמים, ומדי פעם אפילו "סליפרים" שהופכים למיני-שחקני חמישיה - טרבור אריזה, למשל, אפילו ריאן גומז שנתן עונה נהדרת בבוסטון, למרות הגובה.

    הבעיה של כל החבר'ה האלה, היא בטריידים. להוציא את הטרייד האחרון של ג'ורדן, מהדראפט, שהפך את הקבוצה שלו במחי טרייד מקבוצה שיכולה לעשות רעש לקבוצה שתהיה בפלייאוף בשנה הקרובה ותעשה רעש בוודאות, החבר'ה האלה פשוט מבצעים טריידים מחורבנים, באופן די עקבי. אם זה איינג', שעזר, סתם כך, לדטרויט להפוך לכוח כ"כ משמעותי במזרח, אם זה ג'ורדן, ששלח את ריפ בשביל סטקהאוס, או איזיאה, שהפך את הניקס מקבוצה מחורבנת עם תקרת שכר מלאה עד 2009, לקבוצה מחורבנת עם תקרת שכר מלאה עד 2013.

    רק שאני לא יודע עד כמה זה קשור לעובדה שהם היו שחקנים. ג'ים (לא ג'ון) פקסון, לא היה שחקן גדול, ובכל זאת הוא ג'נרל מנג'ר איום ונורא. דני פארי גם כן. מצד שני, אני לא מצליח להזכר בג'יאם'ז שהיו כוכבים גדולים וגם הצליחו. מצד שלישי, אני לא חושב שהיו הרבה כאלה - קופץ לראש הג'נרל מנג'ר הניצחי של הקליפרס, אלג'ין ביילור הגדול, אבל אצלו זה לא רק בגלל בחירות רעות (גם, כמובן) אלא גם תוצא של בעלים קמצן (סטרלינג הנוראי) שלא מאפשר להשאיר גם את הבחירות הטובות.

  • רונן דורפן

    בר - אם כל הדוגמאות לשחקן גדול שהפך מנהל גדול הוא כמובן ג'רי ווסט.

  • zikit

    מעניין אותי לדעת. לאן בוסטון רואה את עצמה מגיעה בעונה הקרובה אחרי הטרייד. ממקום אחרון במזרח (מקדימה רק את ממפיס בדרוג כללי)?. ומכיוון שאני עוקבת אחרי המשחק ולא אחרי חוקי המסחר, יש לי שאלה, קבוצה יכולה פשוט לוותר על תורה בבחירות הדראפט? ללא תמורה, כמו שאומרים עבור במשחקי ילדים?

  • בר שושני

    רונן, כמובן. השתכח הלוגו מליבי.

    זיקית - באופן כללי, כן. קבוצה יכולה לוותר על בחירת הדראפט שלה עבור כלום (משהו דומה לזה עשתה פיניקס, שהעבירה את הבחירה מספר 7 שלה לשיקאגו בתמורה לכלום, המתקרא בשם "ג'קסון ורומן". שיקאגו בחרה את דנג, לפיניקס היה מספיק כסף כדי להחתים את נאש, וכולם היו מרוצים). קבוצה גם יכולה פשוט לוותר על הבחירה שלה - אם כי, ברוב המקרים, אין לקבוצה סיבה ממשית לעשות את זה.

    שאלה מעניינת תהיה אם קבוצה יכולה לוותר על הבחירה שלה בשנתיים עוקבות - חוקי הליגה לא מאפשרים העברה של בחירות דראפט עתידיות כך שקבוצה לא תבחר בסיבוב הראשון במשך שנתיים עוקבות. צריך לבדוק.

  • Rd

    להבריח אוהדת ארסנל???? ממש לא!
    אפילו הצטרפתי למילות החיבה שלה לרובין ואן פרסי, דבר שלא בא בקלות...
    הנקודה שלי היא לדבר לענין וכפי שציינת לדבר לענין - היא לא כתבה שום דבר שקשור לדיון ונראה שסתם ניסתה לפתח נושא לא קשור...
    קטונתי מלהבריח מישהו ועוד מה מבלוג שלך.

  • סטיבן ג'רארד

    רונן, אני מעריך את התגובה שלך.
    זאת אחת הבעיות של הליגה הדפוקה הזאת. פעם האוהד יכל להזדהות עם הקבוצה שלו. הסגל היה פחות או יותר קבוע לכל הקריירה - בירד, מקהייל, פאריש, איינג' וכו' עם שינויים קלים. כשמייקל הגיע לשיקגו הוא לא התחיל ליילל: "אני רוצה טרייד, לקבוצה הזאת אין סיכוי לאליפות..."
    היום זה נראה כמו חפיסת קלפים שבקיץ מערבבים את כולם ביחד ומחלקים אותם מחדש.
    אם מה אפשר להזדהות? הלוגו? גם את זה יש קבוצות שמשנות.

  • מאיר

    בלי קשר לפוסט - למה אומרים שזה הוויין רוני הבא? אין בסגנון שלו שום דבר שמזכיר את רוני. נראה יותר כמו שילוב של כריסטיאנו, ריקלמה ובקהאם.
    http://www.youtube.com/watch?v=hZ_RS4Q1myc

  • אלי

    תמיד זה היה ככה.
    לבר, למה אתה חושב שג‘פריסון פחות טוב מהוואורד?.
    ג‘פרסון והוואורד יהיו שתיים מהגבוהים הטובים בליגה, כשהיתרון נוטה לג‘פריסון.
    החולשה עיקרית של ג‘פרסון זה הגנה, שתמיד ניתן לשפר אותה. לעומת זאת, הווראד מאבד הרבה כדורים, השליטה שלו בכדור לא משהו, הוא לא טוב מחצי מרחק והוא לא מגוון מבחינת התקפית (הוא משתמש בריאבונדים ובאטליטיות לקלוע, לעמות ג‘פרסון שמגוון כמו גארנט).
    לסיום, אתם מעריכים יותר מדי את הווארד בגלל הייפ סביבו. כבשורה התחתונה, הפרש מבחינת הסטטיסטיקה, הוא פחות מנקודה וריאבונד להווארד למשחק, כשהאוורד משחק 3 דקות יותר.

  • גיל

    רונן, ג'ורדן היה כישלון גמור בניהול עד שפיטרו אותו מהוויזארדס. גם את הבחירה הראשונה שלהם הוא ביזבז ב2001 על קוואמי בראון (יכל לקחת את גאסול למשל). גם מקהייל לא היה מנהל טוב עד עכשיו ונכשל שוב ושוב לבנות קבוצה סביב גארנט.

    בנוגע לבחירות דראפט עתידיות, זו טעות גדולה לדעתי. יש הרבה דוגמאות לבחירות עתידיות שנראו נמוכות והפכו למאוד גבוהות. לשיקאגו למשל, הייתה השנה הבחירה של הניקס, ועם קצת מזל יכלה ליפול על אחד משני המקומות הראשונים. פציעה של שחקן יכולה להרוס עונה לקבוצה ולתת לה בחירה גבוהה. הפציעה של דיוויד רובינסון הנחיתה את דאנקן.

  • תומר

    מאיר אני יותר הייתי הולך לכיוון של רובן עטר ומיכאל לאודרופ.יש שם קטע דומה מאוד לגול של עטר נגד מכבי תל אביב ב5-0

  • בר שושני

    ג'ורדן היה כשלון, אבל אסור לשכוח שהכשלון שלו בבחירה הראשונה המשיך גם בבחירות תחתיו. גם קארי וגם צ'אנדלר לא יצאו שחקנים עד כדי כך טובים יותר מהקוואמה. ג'ורדן נפל פשוט על דראפט מחורבן באופן יוצא דופן, בתוך תקופה יוצאת דופן של דראפטים מחורבנים. אין ספק שהוא יכול היה לבחור טוב יותר, אבל נורא קל לדבר בדיעבד. קוואמי השווה לקווין גארנט בתיכונים והיה באמת טוב, וגאסול היה ילד דקיק בן 18 ששיחק לא הרבה ביבשת המוזרה הזאת, אירופה.

    ג'פרסון פחות טוב מהווארד, פשוט מפני שהוא שחקן עם הרבה פחות אפסייד. הצגת את הדברים בצורה מאוד חד צדדית - אין ספק שלג'פרסון יש משחק התקפי מלוטש יותר, אבל זה בערך היתרון היחיד שלו (צריך לזכור שהוא גם מבוגר בשנתיים מהווארד). החסרונות שלו בולטים - מדובר בשחקן הגנה לא טוב (הווארד כבר היום שחקן הגנה מצוין), אתלט בינוני (הווארד הוא מפלצת אתלטית), ריבאונדר פחות טוב, שחקן עם נוכחות פיזית הרבה יותר חלשה. הווארד הוא מפלצת, ובנוגע לשאלה איך הוא משיג את הנקודות שלו, אני לא חושב שזו כזו בעיה גדולה - בסופו של דבר, סל אחרי קרוסאובר ופיידאוואי שווה בדיוק כמו דאנק על הפנים של מישהו, כי אתה יותר חזק, גבוה ואתלטי ממנו.

    מה גם שעם כל הכבוד, ג'פרסון נתן עד עכשיו חצי עונה טובה בקריירה. הוא היה פצוע הרבה מאוד זמן, וכשלא היה פצוע, הוא הראה ניצוצות אבל לא מימוש. מי אומר שהוא ימשיך את מה שהוא נתן בחצי שנה האחרונה גם במיניסוטה? אולי הוא יחזור למה שהוא עשה בשנתיים שקדמו לכך? ואולי הפציעות ימשיכו לפגוע בו? יש הרבה יותר סימני שאלה סביב היכולת של ג'פרסון מאשר סביב אלה של הווארד.

    גם כשמשווים פוטנציאל - ג'פרסון יוכל להיות, בשיאו, שחקן כמו וין בייקר. פורוורד של 20 ו-10, מגוון מאוד בהתקפה, לא ממש שומר ולא מעבר לזה. להווארד יש סיכוי להפוך למין אמארה סטודומאיר מאסיבי יותר, שאקיל-הצעיר נמוך יותר, מפלצת של ממש.

  • מאיר

    תומר, יודע מה, אני מוריד את בקהאם מהמשוואה (לפחות עד שנראה את הילד בועט בעיטות עונשין). יש לו שילוב של מספר 10 קלאסי (רוב הזמן באמצע המגרש, ראיית משחק, מסירות עומק - ריקלמה בשבילי הוא התגלמות התפקיד בשנים האחרונות), ומספר 7 קלאסי (כשרון מתפרץ, מהירות, שליטה מושלמת, אחד על אחד - כריסטיאנו). זה שילוב מעניין.

Comments are closed.