פסיכו-מוטיבציות

לואיס המילטון הודה הבוקר שבעצם פרננדו אלונסו לא מדבר איתו.

תקציר הפרקים הקודמים: אלונסו, אלוף העולם במרוצי פורמולה-1 בשנים האחרונות, עבר העונה מקבוצת רנו לקבוצת מקלארן שהיא קבוצת מרוצים אנגלית. הוא היה אמור להיות הכוכב בקבוצה הזו. אבל באזור שלב השלושת רבעי של העונה הזאת הוא במקום השני אחרי בן קבוצתו, לואיס המילטון.

אומרים שהמילטון הוא כל מה שהספורט הזה היה צריך אחרי מיכאל שומאכר. ראשית הוא בריטי. וסופרסטאר בריטי טוב לכל ענף ספורט. שנית, בחור שחור ממוצא קאריבי די צנוע במושגי הספורט הזה, שבדרך כלל פתוח רק לבני משפחות שיכולים להרשות לעצמן את עלויות האימונים בספורט מוטורי. המילטון, בדומה לטייגר וודס, עשוי לקחת הפורמולה-1 לקהלים חדשים לגמרי. אבל בעיקר הוא יודע לנהוג מכוניות מרוץ. זו הפעם הראשונה שרוקי בכלל מוביל את הדרוג העולמי ועוד אחרי שעברנו יותר מחצי עונה. וכך יצא שדי מהר אל תוך העונה הזו אלונסו לא היה מרוצה וטען שהקבוצה מעדיפה את המילטון האנגלי עליו.

*

שערוריה מהסוג הזה היא נהדרת לכל ענף ספורט. כי מדובר בשערוריה כל כך אנושית. אלו לא הסמים או שערוריות השוחד שמוציאות את הלגיטימיות מהתחרות. זו בדיוק השערוריה שמושיבה אנשים מול הטלוויזיה לראות את הפרק הבא בטלנובלה אלונסו-המילטון. האנרגיות הללו החזירו במהירות את אלונסו למאבק האליפות עם ניצחונות במונאקו ובגרנד פרי האירופי בגרמניה.

בסוף השבוע האחרון בבודפשט הדרמה הזו הפיקה פרק משובח במיוחד: אלונסו סיים ראשון במבחנים, אבל הוענש בגלל עבירה והורד למקום השישי על הגריד. העבירה הייתה נסיון לעכב את מכוניתו של המילטון ודי ברור כי מקלארן מפוצלת עכשיו לחלוטין. המילטון ניצח את המרוץ בבודפשט והגדיל את יתרונו במקום הראשון לשבע נקודות על פני אלונסו. ובכל מקרה מקלארן במקום הראשון והשני.

*

וזה מביא אותנו לעניין האנרגיות השליליות בספורט. אין שום ספק שבדרך כלל קבוצות ספורט מצליחות מתקיימות באיזשהי הרמוניה פנימית. מאמנים מנסים לא פעם אפילו ליצור אפילו תחושת מצור חיצונית בכדי להגביר את הלכידות הפנימית במועדון. במקרה של מקלארן ישנה גם תחושת מצור, עקב האשמות הריגול נגד הקבוצה מצד פרארי. שזה עניין אחר שלא נעסוק בו כרגע.

אבל מוטיבציה בספורט יכולה לבוא גם ממקומות אחרים לגמרי.

מספרים כי בתקופת הקריירה של בארי בונדס במכללת אריזונה סטייט הצביעו רוב השחקנים בקבוצה בהצבעה חשאית בעד הצעה להדיח אותו מהקבוצה. המאמן הטיל וטו, ובונדס, חדור תחושת נקם החל לרצוח את הפיצ'רים היריבים במטרה להוכיח לחבריו לקבוצה שהם גמדים שרק יוכלו להביט בטלוויזיה כשהוא ינסוק לקריירה אגדית. סיפור שמזכיר מאד את טיי קוב שנים רבות לפני בונדס. בייסבול, כמו פורמולה-1 הוא ענף טבעי לאנרגיות שליליות. כי בצד העבודה הקבוצתית חלק ניכר מהענף הוא אישי. בפורמולה-1 הנהג מתחרה בעיקר במרוץ ליחידים. בייסבול הוא ענף קבוצתי ביותר בהגנה אבל כמעט אישי לחלוטין בהתקפה.

אבל אנרגיות שליליות מתוך הקבוצה שתועלו לכוונים חיובייים ראינו את זה גם בענפים שהם קבוצתיים לגמרי. כמו בשתי הקבוצות הגדולות של פיל ג'קסון. סקוטי פיפן תיעב את דניס רודמן בשיקאגו ומייקל ג'ורדן באופן כללי די בז לשניהם. פיפן גם היה ממורמר כלפי טוני קוקוץ' בתקופת הפרישה הראשונה של ג'ורדן. ג'קסון, גדול הפסיכו-מוטיבטורים בתולדות הספורט, צפה בהנאה גדולה כשפיפן, ממורמר מהכבוד שהוא לא מקבל ומכך שחצי קבוצה הרוויחה יותר ממנו, חנק מדי ערב את יריבי הבולס בהגנה. טקטיקה כזו אגב דורשת לא רק מוח חריף מצד המאמן אלא גם הרבה צניעות. מאמן פופוליסט שרוצה שיאהבו אותו היה הולך להנהלת שיקאגו ואומר "בחייכם – פיפן המגן הטוב בליגה – לא ייתכן שהוא רק שביעי אצלנו ברשימת המשכורות". סליחה, בעצם הוא היה אומר את זה לעיתונות. אבל ג'קסון לא חיפש פופולריות אישית. הוא הבין שהעלאת משכורת רק תוריד את יכולתו של פיפן. זה לא שזה לא טוב לשלם לפיפן – אלא שזה שחשוב לשלם יותר לשחקנים פחות טובים ממנו.

פיפן היה רק ניסוי כלים. מה שג'קסון עשה לקובי בראיינט זו התעללות ממש. בתחילה לא עשה דבר להתערב בסכסוך בין בראיינט לשאקיל. התוצאה הייתה שלוש אליפויות. זה לא שג'קסון רצה ברעתם ורצה שהם יריבו. אחרי ששאקיל עזב למיאמי אפילו אמר כמה שמח אחרי שהשניים הללו השלימו בפומבי, בתיווכו של ביל ראסל בשידור מחוף-אל-חוף ביום מרטין לותר קינג. אבל כל עוד שניהם היו בקבוצה ג'קסון הבין יפה שעדיף שהם ישנאו אחד את השני.

כששאקיל הלך ג'קסון הבין שאין ברירה וצריך למצוא לריב הזה תחליף. בתחילה הוא ארגן שבראיינט ישנא אותו. אחר כך בראיינט הסתבך בהאשמות אונס וקיבל את המוטיבצויות שלו משם. בעונה האחרונה תדמיתו של בראיינט בציבור השתפרה קצת והוא מרוויח הרבה כסף, והוא רגוע. ג'קסון מיד ניגש לפתרון הבעיה ונראה כי הוא מתמרן את כל לוס אנג'לס לשנוא את בראיינט. עברו כבר הימים בהם אני חשבתי שמשהו בסביבתו של ג'קסון הוא מקרי. ההימור שלי הוא שהוא יישאר בלוס אנג'לס, יקבל שריקות בוז בתחילת העונה, ואז ייתן עונה טובה. אני מת להתחבא בחדר הפסיכולוג בעוד עשרים שנה כשבראיינט יעבור את הטיפולים הפסיכולוגים, בהם המטפל ינסה להוציא סוף סוף את פיל ג'קסון מנפשו ההרוסה של בראיינט.

מקרה יפה אחר הוא דייויד בקהאם. אני זוכר את בקהאם חוזר חדור מוטיבציה בשבועות האחרונים של אליפות 2003. מתודלק באנרגיות של היחס השלילי של פרגוסון כלפיו, אחרי שנזרק לספסל לטובתו של סולשיאר. זו לא הייתה הפעם הראשונה: כמה שנים קודם פרגוסון זרק ארת בקהאם לספסל בגלל שהחמיץ אימון כי הילד שלו נשאר בלי ביביסיטר. פרגוסון גם מכנה את אשתו של בקהאם "זאת שרוצה לשיר". אני לא בטוח כבר שפרגוסון כל כך תיעב את בקהאם. הוא פשוט ראה באילו סיטואציות הבחור הזה פורח.
אבל אז בקהאם עבר לריאל מדריד ושלוש שנים התייחסו אליו כאילו הוא איזה מייקל ג'ורדן והתוצאות היו בהתאם. עד שבא פאביו קאפלו ואמר: "השתגעתם? להתייחס אליו כמו ג'ורדן? צריך להתייחס אליו כמו פיפן!". וזה בסך הכל היופי בספורטאים כמו אלונסו ובקהאם וקובי ופיפן. עם כל הכסף והכוכבות שלהם, נחמד לראות כמה הם רופסים אמוציונלית.

אלונסו, בניצחונות שלו בשבועות האחרונים עשה את הטעות שתאמלל אותו בהמשך הקריירה שלו. הוא הוכיח למעסיקיו, בהווה ובעתיד, כי הדרך הטובה ביותר להוציא ממנו תוצאות היא לקפח אותו ולהתעלל בו. אני שוקל לפנות למקלארן ולבקש את תפקיד היועץ הפסיכולוגי שם. העיצה הראשונה שלי תהיה להכפיל מיד את השכר של המילטון ולתת לאלונסו קנס על כך שלא שיבח אותו במסיבת עיתונאים. כמה שבועות אחר כך אמליץ לבנות ג'קוזי אצל המילטון בחדר ההלבשה.

בלוג חי: יונייטד - צ'לסי!
סוג של בגידה

43 Comments

גיל 6 באוגוסט 2007

עזוב, הספורט הזה לא ממש מעניין. אם מתעסקים יותר במה שמסביב מאשר במהות עצמה, אם יש ניגוד אינטרסים בין ספורטאים באותה קבוצה בצורה כל כך בולטת, קשה לי לראות מה מעניין בזה. די משעמם לצפות במירוצי מכוניות שלא קורה בהם שום דבר ממש מעניין. זה ספורט שהאלמנט האישי בו קטן יחסית לאלמנט הטכני.

פיפן הוא אחד השחקנים הכי אהובים עליי בכל הזמנים ולדעתי מאוד אנדרייטד. בשנה שג'ורדן פרש הוא הוא הוביל את הבולס כמעט בכל קטגוריה סטטיסטית, השג חסר תקדים.

תומס האדום מצד הרחמים 6 באוגוסט 2007

יש לך דוגמאות מקומיות לעניין?
כל שאני מצליח לחשוב עליו הוא דוגמאות הפוכות, דהיינו ספורטאים שנעלמו אם רק העזו להגיד משהו בגנותם.
אולי חוץ מהרב מאיר בעל הנס טפירו.

רונן דורפן 6 באוגוסט 2007

גיל – אני לא חובב גדול של פורמולה-1 לראייה, בניגוד לאליפות אירופה בסומו נשים או ביום השחמט של הפולגריות, לא ביקרתי בו למרות שבסוף השבוע הייתי בבושפשט.
אבל דווקא כאבולוציונר אתה חייב להכיר בכך שבני אדם מתחרים בכל סוגי התחבורה שלהם – ריצה, מרוצי סוסים, אופניים ומכוניות מרוץ – וכל המרוצים הללו פופולארים מאד.
יחד עם זאת אני מסכים שהבעיה האינהרנטית של הספורט הזה הוא שהמכוניות שם שונות אלו מאלו. תחרות בין מכוניות זהות או קרובות ברמתן הייתה מעניינת הרבה יותר.

יורם אהרוני 6 באוגוסט 2007

יש הרבה הגיון בדברים שאתה כותב, הצרה היא שלפעמים זה שמתעללים בו מגיב דווקא הפוך, כלומר – המוטיבציה שלו דווקא יורדת. לפני יותר מעשרים שנה עבדתי כמאמן כושר בקבוצת כדורגל. היה שם שחקן בן 35 שהיה בעבר כוכב הקבוצה. הוא היה בכושר גופני מצויין וגם בכושר משחק מצויין והבקיע במחזורים הראשונים יותר שערים מאשר ציפו ממנו. כאשר בא המשבר והוא לא הבקיע כמה זמן החליט המאמן להרכיב במקומו שחקן נוער בן 17. החלוץ הותיק פשוט פרש מן המשחק ולא חזר עוד לשחק. כל צעד כזה שעושים כרוך בסיכון שהתגובה תהיה פשוט הפוכה. אפשר או למצוא כאן בכל זאת איזה עקרון: ככל שהספורטאים ברמה גבוהה יותר הסיכוי שזה יצליח הוא גדול יותר מאחר שאצלם אופציית הפרישה או העזיבה לקבוצה אחרת היא מסובכת יותר ובמקרים רבים גם פחות משתלמת.

רונן דורפן 6 באוגוסט 2007

תומאס אין לי דוגמאות מקומיות לעניין. ויש לכך שתי סיבות:
1. הספורטאי הישראלי הטיפוסי הוא לא מקצוען אמיתי. הוא משחק טוב אם נותנים לו מענקים או אם מכבדים אותו. רובם המכריע לא משחקים על הכבוד העצמי שלהם.
2. למאמן בישראל אין שום מעמד. מאמן ישראלי שהיה מעליב את מקבילו של בקהאם פשוט היה מפוטר.

וראה את דבריו של יורם אהרוני, שבודאי מכיר את הצד המקצועי טוב ממני.

גיל 6 באוגוסט 2007

וודאי, אני מסכים שבני אדם (בייחוד גברים) מתחרים בגל דבר אפילו בדוקים. אבל זה לא הופך את זה לספורט מעניין בהכרח. דווקא הייתה כתבה בהארץ השבוע על מונטויה שעבר לסבב הנאסקר בארה"ב ומשווה אותו לפורמולה אחת. הוא דווקא כותב שבארה"ב התחרותיות גדולה יותר.

גיא 6 באוגוסט 2007

רונן – חולק עליך בעניין המקצוענות של הספורטאי הישראלי (לפחות בהיבט הזה).
בעולם מתוקן והגיוני אתה אכן אמור להתאמץ יותר ולשחק טוב יותר אם אתה מתוגמל טוב יותר ומוערך יותר.
שחקן שמוציא את זה מעצמו רק על מנת "להוכיח" או להגן על כבודו העצמי הוא בעיני הלא מקצוען מכיוון שהוא מוכיח שהוא יכל לעשות יותר ולא עשה זאת.

לגבי דוגמאות לאנרגיות שליליות בספורט – ניתן להתייחס לסדרות החינוך שפיני גרשון היה נוהג לעשות לשאראס מדי פעם. כולן הסתיימו בסופו של דבר בגביע אירופה, אם כי אין לאף אחד הוכחה שזה היה קורה אחרת אילולא הסדרות האלה.
לשחקנים אחרים, לעומת זאת, פיני היה מתנהג אחרת. למשל לוויצ'יץ הוא היה נותן דווקא יותר זמן על המגרש אחרי שהיה עושה טעויות על מנת להחזיר לו את הביטחון (ביטחון זה דבר שאף פעם לא חסר לשאראס)

רונן דורפן 6 באוגוסט 2007

גיא. ספורט הוא בסופו של דבר תחרות ולא ענף כלכלי. הכלכלה מולבשת עליו.
כמדומני שיאסקוביצ'יוס הוא לא ישראלי (לפחות עד שהתחתן)… אין ספק שהוא מקצוען מהרמה הגבוהה.

משאמרתי את זה – אולי הטרמינולוגיה שלי לא טובה. אולי ספורטאים ישראלים הם כן מקצוענים – אלא שרובם רופסים פסיכולוגית (יש יוצאי דופן: שלוש הטניסאיות, אולי טפירו).

יורם אהרוני 6 באוגוסט 2007

אני אוהב את תיאוריית המוטיבציה של הרצברג. הרצברג טען שיש גורמי מוטיבציה וגורמי היגגינה. גורמי היגיינה אינם יכולים להרים את המוטיבציה אך כאשר יש בעייה אתם זה יכול להזיק. כסף ותנאי עבודה אליבא דהרצברג הם גורמי היגינה. אם עובד נותן תפוקה מסוימת עבור איקס שקלים הוא לא יתן תפוקה גדולה יותר עבור איקס פלוס משהו. רצון בקידום זה בהחלט גורם מוטיבציה אבל כאשר האיש כבר קודם הוא הרבה פעמים חש חסר מוטיבציה. יש יועצים ארגוניים המייעצים למנהלים לעשות קדום דמה לעובדים. הרעת תנאים היא בהחלט גורם המפחית מוטיבציה אבל שיפור תנאים לא מעלה את המוטיבציה! מנהל צריך לבדוק מה יעלה את המוטיבציה של כל עובד. יש עובדים המרגישים מוערכים אם אומרים להם בוקר טוב ונותנים להם שי ליום ההולדת. עליי זה לא עובד. אני רוצה שיתחשבו ברעיונות שלי ויגשימו לפחות חלק מהם. ברור שמנהל טוב לא יגשים את כל הרעיונות שלי בבת אחת אלא ידחה חלק מהם כדי שתשאר לי מוטיבציה…יש בהחלט דוגמאות גם מהספורט הישראלי אייך מנהלים מצליחים דווקא על-ידי טיפוח יריבות בתוך הקבוצה. הדוגמא הראשונה שעולה לי בראש היא מכבי תל-אביב כדורסל של 1977. שני הקלעים הבולטים, ברקוביץ' ובואטרייט שנאו אחד את השני,הרביצו באימונים אחד לשני בשמירה וכמובן שלא מסרו אחד לשני במשחק. ההצלחה של קליין ודוידסקו הייתה בכך שהם לא ניסו לכבות את האש אלא צוותו למיקי את ארואסטי ולבואטרייט את גריפין. המזל היה שפרי, סילבר וברודי היו שחקנים מאד קבוצתיים שתרמו להצלחה כל אחד בדרכו שלו. ברודי הבין את מעמדו כשחקן כוכב עבר העולה מהספסל וקיבל את הבמה והציל כמה משחקים.

אורן דרמון 6 באוגוסט 2007

לדעתי יש דוגמאות רבות מהספורט הישראלי – רק שאין אף פעם לא נשענות על ההיבט ההישגי מקצועי אלא על אגו ומעמד – לדוגמא אהי נמני מול יוסי אבוקסיס (כל אחד במקומו ובקבוצתו)
מה שקרוי בפי העם – סמלי המועדון

רונן דורפן 6 באוגוסט 2007

אורן – בדיוק. התגובה של נמני לכל ערעור על מעמדו הייתה מחוץ למגרש: בהפעלת קשריו ומקורביו נגד היריב שלו – קלינגר, שרף או דגו.

יורם – מרתק מה שאמרת על ברקוביץ' או בואטרייט. ציינתי פה בעבר בעניין שונה לחלוטין איך כילד האמנתי שהם חברים טובים כי ברקוביץ כתב על כך בטור שלו בפנדל…. מה שכן ידעתי שארל וויליאמס תיעב את ברקוביץ'

יגאל 6 באוגוסט 2007

רונן, אני חושב שהתופעה מוקצנת בפורמולה אחת מכיוון שמדובר רק בשני נהגים שכל אחד מהם בטוח שהבן השני הוא המועדף, ומכיוון שיכולת ההשפעה של מנהלי הקבוצות ושל כל ההיררכיה למטה קריטית מאוד להצלחת הנהגים.

יגאל 6 באוגוסט 2007

ואפורופו מה כתבת על החברים לקבוצה של בארי בונד, היה מרגש לראות הלילה את הדוגמה ההפוכה.
איך כל השחקנים של הניו יורק מטס ממש מקריבים את עצמם, עולים לשחק פצועים, עפים לתוך קירות ונותנים כל גרם של מאמץ כדי להשיג לחבר שלהם טום גלאוין את הניצחון ה300 בקריירה, מה שרק 22 שחקנים עשו לפניו, וכנראה שאף אחד לא יעשה אחריו.
וביננו, תמיד יותר כיף לראות קבוצות שזה הדלק שלהן.

ד"ר א. 6 באוגוסט 2007

גיא –
סדרת החינוך המפורסמת של פיני לשאראס התמקדה במשׂחק הבית מול צ.ס.ק.א, בו הפסדנו (והלפרין תפס פיק ברכיים שלא עבר עד היום).
בסוף העונה אמנם הנפנו גביע, אבל הוא הגיע אחרי נס גלוי. עד כמה שזה קשור לכדורסל העונה הסתיימה בתבוסה ביתית צורבת לז'לגיריס.

אור 6 באוגוסט 2007

ניתוח יפה רונן.
זה גם מתקשר לעובדה שכל כך הרבה ספורטאים גדולים נולדו למציאות של עוני וסמים.

בר שושני 6 באוגוסט 2007

ג'ורדן, אגב, ניסה את זה אחר כך עם קוואמי בראון. הוא הכריח את קוואמי לקרוא לו "סבאלה", התעלל בו בכל הזדמנות, וכששוטר עצר את קוואמי על מהירות מופרזת, הדברים הראשונים שהבחירה מספר 1 בדראפט אמר היו "אוי לא, מייקל ג'ורדן הולך להרוג אותי".

יכול מאוד להיות שזה בגלל שזה ג'ורדן, וזה מה שעושה לו את זה. יכול להיות שזה בגלל שהוא הבין מהר יותר מכולם שבראון הוא אפס חסר מושג. יכול להיות שהוא ניסה להוציא מבראון את הכשרון שהיה ברור שיש לו בתיכונים.

בכל מקרה, זה לא עבד.

גיא 6 באוגוסט 2007

לד"ר א.
למיטב זכרוני פיני העביר לשראס יותר מסדרת חינוך אחת. אני זוכר לפחות סדרה נוספת בעונה שאחרי.

בכל מקרה -הנקודה שלי היא איך פיני, כפסיכולוג ספורט גדול, הרגיש שמבנה האישיות של שאראס הוא כזה שצריך את סדרת החינוך הזו ויעמוד בצורה שתועיל לו להמשך העונה, ואילו וויצ'יץ או באסטון למשל הרבה יותר פגיעים וצריך לטפל בהם אחרת על מנת לאפס אותם.

valderama 6 באוגוסט 2007

רונן, למה עשית hidePost לגמר גביע הצדקה? דווקא אהבתי, קצת הזוי אבל התגובות התגלגלו יפה.

ד"ר א. 6 באוגוסט 2007

גיא –
יכול מאד להיות שאתה צודק. די מהר התעייתי מהסאגה פיני-שאראס, וכנראה שהתעלמתי מההמשך (אגב, גם לשאראס נמאס מאד מהר מהשאלות של כתבי הספורט בעניין).

אבל ספר משהו על קליף פוינדקסטר. חיפשׂתי ברשת ולא מצאתי מי יודע מה.

לון 6 באוגוסט 2007

לפי דעתי על רוב המקרים של השנאה אנחנו לא שומעים.
אנשים לא אוהבים לדבר על זה ולחשוף את זה.
לכן, אני מניח שיש הרבה מקרים נוספים.
העניין הוא שיש ספורטאים שבאופן ודאי נפגעים מזה והתפוקה שלהם יורדת.
אני אתן ספקולציה להמחשה. יתכן ששבצ'נקו לא סובל את מוריניו או את טרי ולכן קשה לו לתת תפוקה נאותה בצ'לסי.

כדי שמאבק בין חברים באותה קבוצה יצליח, הם צריכים להיות סופר תחרותיים וצריכים לפעול כך שהקבוצה תרוויח ולא תינזק.

הדוגמה של המילטון ואלונסו עלתה למקלארן במיקום הסופי של אלונסו ובכך שלא קיבלה ניקוד קבוצתי.

כרגיל אנחנו חלוקים בעניין בקהאם. הוא מעולם לא היה זקוק להחדרת מוטיווציה מלאכותית. ראה איך הוא שיחק במדי אנגליה עם אריקסון הרך.

רונן דורפן 6 באוגוסט 2007

הפוסט על מגן הצדקה נעלם בטעות… ועכשיו חזר.

קליף פוינדקסטר היה טוב, אבל אחיו רוסקו פוינדקסטר ששיחק עם קאזרטה נגד הפועל חיפה היה טוב יותר.

עומר 6 באוגוסט 2007

"כששאקיל הלך ג‘קסון הבין שאין ברירה וצריך למצוא לריב הזה תחליף. בתחילה הוא ארגן שבראיינט ישנא אותו. אחר כך בראיינט הסתבך בהאשמות אונס וקיבל את המוטיבצויות שלו משם".

סורי רונן – יש לך טעות כרונולוגית – קובי הסתבך בעונס לפני ששאק הלך, בדיוק קיץ לפני. אחת הסיבות שקובי כעס על שאק היתה שהוא היה החבר היחידי לקבוצה שלא הביע בו תמיכה ולא התקשר אליו.

רונן דורפן 6 באוגוסט 2007

עומר – תודה על התיקון – זה אכן הסדר הנכון

דניאל 6 באוגוסט 2007

רונן
אני מצפה לפוסט שיציין שנה למשחקים האולימפיים בסין.
מתי תהיה מדליה ישראלית בענף חשוב ???
כל הבוקר שמענו שהשחיה הישראלית הפכה לאימפריה אחרי התחרות שהם חזרו ממנה בפריס
אבל הערב בערוץ 2 היתה כתבה מעניינת שהכניסה דברים לפרופורציה

גיא 6 באוגוסט 2007

בעוד שארז האוזי היה מהזרים האתלטיים והרזים שנדמה כאילו נולדו עם קפיצים ברגליים, קליפ פוינדקסטר השלים אותו כזר עם הרבה מסה ושרירים שעשה שמות מתחת לסל אפילו למכבי של ארל וויליאמס (אני מקווה שאני לא טועה בשנים).
עד כמה שאני זוכר הוא שיחק 3 שנים בהפועל רמת גן בשנים שבהם הקבוצה היתה בשיאה ואיימה איום ממשי על מכבי.

רונן דורפן 6 באוגוסט 2007

דניאל – עסקנו בכך קצת בחידון – אבל אתה צודק צריך להתעסק בזה. פוסט אחד ביום כנראה לא מספיק…
מדליה בישראלית בענף חשוב היא לא משהו שכל כך משנה לי. אני הייתי רוצה לראות ספורט לאומי אמיתי צומח פה ואת הענף בו ישראל שולחת נציגים לכל המקצים.
זה לא חייב להיות אתלטיקה או שחייה. אני רוצה שנגיע ליום שיהיה לנו נציג בכל סוגי כלי השיט או לחילופין נבחרת ג'ודו כמעט בכל משקל.
רק בדרך זו נוצרת מסורת ומושגת המטרה האמיתית של הצטיינות בספורט אולימפי – יחסי גומלין עם השתתפות המונית ברמת השטח

רונן דורפן 6 באוגוסט 2007

יגאל – לצערי הניצחון של גלווין הוא עוד הפסד לקאבס….
מאדוקס לעומתו על 340 – והוא הטוב שראיתי בעיני..

הגר 6 באוגוסט 2007

ראוי לציין שהמילטון הוא זה שאחראי למריבה האחרונה משום שבניגוד להוראות הקבוצה הוא לא אפשר לאלונסו לעקוף אותו בתחילת מקצה הדירוג האחרון כפי שנקבע מראש.תגובת אלונסו זכתה לעיקר תשומת הלב.יפה בעיני שהתקשורת האנגלית לא לוקחת צד ומסקרת באופן מאוזן את הטלנובלה הזו תוך התמקדות ברון דניס ובחוסר היכולת שלו להשתלט על צמד נהגיו.קראתי השבוע התייחסות יפה של מונטויה שעבר לנסקאר : "אני לא מתגעגע לפורמולה 1 ואין לי כוונה לחזור", הוא אומר. "האם מכונית פורמולה 1 נוחה יותר לתפעול ממכונית נסקאר? כן. האם יש בה יותר טכנולוגיה? גם כן. האם להתחרות בנסקאר טוב פי מאה מאשר בפורמולה 1? בפירוש כן.בפורמולה 1 אין מירוצים של ממש. אתה יוצא למסלול כשלבחור שהקדים אותך במוקדמות יש מכונית מהירה יותר ולזה שאחריך יש מכונית אטית יותר. הדבר המרתק ביותר הן עצירות התדלוק, כי אולי הן יוליכו לשינוי הסדר מהמוקדמות. במירוץ אמיתי אתה עוקף על המסלול, ובנסקאר רואים את זה יותר מבכל מקום אחר".
כחובבת פורמולה 1 אני נאלצת להסכים.

ד"ר א. 6 באוגוסט 2007

גם אני זוכר את הקפיצות של האוזי; הוא היה זוכה בכל jump ball בסביבה.

בקשר לפוינדקסטר ו-וויליאמס, גם אני לא סגור על השנים (ושוב לא מצאתי כלום ברשת).
לעומת זאת, ראיתי את הנתונים של וויליאמס ב-NBA כאן: http://www.basketball-reference.com/players/w/williea01.html
והם מרשימים למדי! אילולי היה טיפוס בעייתי, היה יכול להפוך לשׂחקן דומיננטי גם שם.

יגאל 6 באוגוסט 2007

רונן – היה יפה לראות את הקהל בריגלי פילד מכבד את גלווין בסטנדינג אוביישן כשהוא יצא ובסיום המשחק.

מעבר לזה אני נוטה להסכים.
מאדוקס פיצר נפלא, אבל תענוג לראות את טומי קשישא מנצח שני עשורים משחקים עם שליטה וחוכמה ופאסט בול של 84-85 מייל לשעה בימים הכי מהירים שלו.
עדיין, הכי טוב – או יותר נכון הכי מלהיב – שאני ראיתי הוא פדרו מרטינס.

גיל 6 באוגוסט 2007

מאדוקס טוב מקלמנס? קלמנס הוא כנראה גדול הפיצ'רים ב40 שנה האחרונות. ופדרו מרטינז בשיאו היה בלתי מנוצח אבל השיא הזה נמשך לצערנו רק כמה שנים.

יגאל 6 באוגוסט 2007

הגר, אני חושב שמדובר ברמת קושי ואתגר אחרים לגמרי. אם זכרוני לא בוגד בי אז גם נלסון פיקה וגם נייג'ל מנסל זכו בנסקר כשכבר היו פנסיונרים ותיקים של הפורמולה אחת. מעבר לזה, נהגים טובים הגיעו לפודיום ולפול פוזישן גם במכוניות מהדרג השני והשלישי.

עופר 6 באוגוסט 2007

אני אישית הכי אוהב לראות את שילינג מגיש. ופדרו מאד כיפי גם כן. מאד קשה היום להגיע ל300 ניצחונות. אבל למרות מה שיגאל כתב על האחרון וכו' אני מאמין שרנדי ג'ונסון יצא מהפציעה וישלים את הסך ל300.

חוץ מזה,לרונן: הפוסט הזה מצויין, ונהניתי לקרוא אותו, אבל אני לא מבין דבר אחד. אתה מלא חוסר הערכה כלפי הכדורגלן הישראלי בליגת העל – והמון פעמים אני מבין אותך, אבל האם מצבנו כל כך שונה ממה שקורה במדינות מזרח אירופה? האם השחקן הישראלי פתאום משתנה כשהוא עובר לשחק בחו"ל? אני לא יודע, אבל אשמח לשמוע מה אתה חושב על זה.

יורם אהרוני 7 באוגוסט 2007

רונן, אני ממש לא רוצה שיהיו לנו נציגים בכל דגמי הסירות בשייט. שייט הוא ענף ספורט למעטים, יקר מאד וקשה לתפעול. אין לי שום קשר לענף הזה אבל אני יכול לתאר לי מה זה לצאת עם הסירה וכל הציוד לתחרויות בחו"ל. אתה רוצה ספורט שתהיה בו השתתפות גדולה? ג'ודו זו בחירה הרבה יותר טובה. זה אמנם ענף משעמם לצפייה שאפילו הפרשן חשב שכאשר הושגה המדלייה הראשונה לישראל הניקוד הגיע לגרמניה. ("עכשיו זה ואזארי – ואזארי" אולי הטעות המביכה ביותר בתולדות פרשנות הספורט בישראל). המקצוע החזק ביותר של ישראל באתלטיקה כיום הוא קפיצה במוט וזה קצת מצער כי זה מקצוע שלעולם לא תוכל להיות בו השתתפות המונית. אי אפשר לתרגל אותו בבתי-ספר וברוב המועדונים. יצא לי קצת לראות מה זה להסחב עם מוטות לתחרויות. בכלל לא פשוט. אבל אולי בגלל זה מטפחים אצלנו דווקא את המקצוע הזה כי גם בארצות אחרות הוא לא פופולרי במיוחד ולכן יש לנו אולי סכוי להצטיין בו.

Rd 7 באוגוסט 2007

הגר, אני מתנצל אם דבי ההלצה שלי באחד מהפוסטים הקודמים לגבי דבריו של ואן פרסי פגעו בך (באופן תאורטי).

רונן,
איך אפשר לפתח ספורט אולימפי בארץ ללא מתקנים ראויים? ללא קהל תומך ואוהדים? ללא מאמנים שיוכלו לפתח את הספורט בגילאים צעירים? נדמה שכל הספורט האולימפי בישראל על ערש דווי.
איך אפשר לצפות מספורטאי אולימפי לתוצאות כאשר הוא מקבל משכורת רעב שמחייבת אותו למצוא עבודה במקביל. הרי ספורט אולימפי דורש מהספורטאי מחוייבות אבסלוטית על מנת להשתפר ולהגיע להצלחות – זה מביא אותי להבין עד כמה ההצלחות של אברבוך ואחרים הם מדהימות תחת התנאים האלו.

צביקה 7 באוגוסט 2007

למקלארן יש היסטוריה של התנגשויות כאלה, משום שלא תמיד הם ידעו להבהיר טוב טוב עוד בפתיחת העונה, מי מספר אחת ומי מספר שתיים. כך היה בעונה הגדולה של 89' כשסנה ופרוסט ניצחו ביחד עשרה מרוצים משש עשרה. כך כמעט קרה גם בסוף שנות התשעים-תחילת העשור הנוכחי, כשדייוויד קולתהארד התחיל לעשות רעשים שהוא רוצה להיות הקינן.

המצבים האלה תמיד צריכים להתפרק על ידי שאחד מהקונטנדרים עוזב לקבוצה אחרת. אין שום אלטרנטיבה. זה גם נכון כלכלית – אין שום סיבה שרון דניס ישלם משכורת לשני סופרסטארים, כשהוא יכול לקחת את אליפות היצרנים והנהגים עם סופרסטאר אחד ועוד נהג מהשורה השנייה, ברבע מחיר.

רונן דורפן 7 באוגוסט 2007

עופר: ברור שהשחקן הישראלי משתנה בחו"ל. לטעון שהוא בטלן מטבעו זו תהיה גזענות. אוואט, בניון ובן חיים הם מקצוענים כמו חבריהם בקבוצה. הבעיה היא תרבות הניהול בכדורגל הישראלי.

RD – ספורט אולימפי הוא לא בסדר העדיפויות של החברה הישראלית כי ההתייחסות לספורט היא רק כעסק – וספורט אולימפי לא מפיק הכנסות טלוויזיה רציפות.

יורם – ובכל זאת אומר לזכותו של השיט שלפחות הוא מתאים לנו גאוגרפית.

צביקה – ואני נזכר בניקי לאודה ואלן פרוסט – גם יריבות תוך-מקלארנית נהדרת

ד"ר א. 7 באוגוסט 2007

כמובטח, העליתי הסבר מאורגן לכתיב ב-יא, בפוסט "למה הסטוריא?" באתר שלי.
השימוש על אחריות הקוראות/ים בלבד.

בת זוג של איתי נ. 7 באוגוסט 2007

אני מסכים עם רונן שההשקעה צריכה להיות בענפים בהם התבססנו כמו שיט וג'ודו. כשאני מדבר על ביסוס הספורט אני מדבר על הישגים והכרה ציבורית. מסיבה זו, אני לא חושב שכדאי למשל להשקיע בקליעה, למרות שיש לנו הישגים יפים בתחום. פשוט הציבור לא מתעניין בספורט הזה גם כשיש בו הצלחות

מאיר 7 באוגוסט 2007

בת זוג, מה זה "אני מסכים", "אני מדבר", "אני לא חושב"? את אתה או אתה את?

איתי נ. 7 באוגוסט 2007

אני שכחתי לשנות חזרה לאיתי. הבת זוג היה בתגובה בודדת לפני כמה ימים

birdman 7 באוגוסט 2007

דורפן, נהניתי. זווית מבט חדשה לגמרי בשבילי. רק שאלה אחת: "רופסים אמוציונלית"? – אני חושב שאדם העונה על הגדרה כזו היה עושה שביתות או מחאות כלשהן. לדעתי אף הם מנצחים, כי כמו בונדס הם הוכיחו מי פה הענק ומי הם הגמדים. לדעתי הם התמודדו עם הסיטואציה בצורה חיובית. בונדס, פיפן, ברייאנט, בקהאם, אלונסו. תותחים אחד אחד.
איך היו צריכים להגיב בשביל לא להקרא "רופסים אמוציונלית"?

yoni 8 באוגוסט 2007

נקודה1:
אני לא יודע אם זה אני, אבל כשראיתי את ביתר מעבירים את הכדור ככ מהר בתחילת המשחק: הייתה תחושה שהנה שום נותן את אותותיו ודורש הנעת כדור במהירות של ליגת האלופות. אבל כשהשחקנים לא הצליחו לחבר את הכדור לרגל של השני יותר משלוש פעמים רצוף הבנתי שאולי טכנית הם מסוגלים אבל כרגע שחקני ביתר לא מחוברים מספיק. רק עקשנות של המאמן על הדרך הזו והרבה הקרבה של תוצאות בדרך, וסבלנות מהמזרחי (יתכן?!) וכמובן מארקדי ושות' (יתכן?!) תביא את השיטה הזו להתחבר בסביבות המחזור ה-20.הבעיה שבמחזור ה-20 אין אפילו זכר לאירופה.
אז מה רצה שום לעשות?? מה הוא לא ידע שמירוסביץ נחת לפני 10 ימים ורומולו וטל אפילו פחות?? איזה דבק ואוטומטיות תהיה להם? כרגע הם עדיין בקטגורית שכירי חרב עם מדים זהים. לא מספיק בשביל לשחק אותה ברצלונה.

נקודה 2:
הלוזריות הישראלית הזו מדהימה אותי. לא הגול של הדנים, כי בו באמת אין אשמים. ברור שהשוער טעה, אבל גם קאן טועה ולא פה טעון השיפור (יותר מזה, אפילו לא ניתן לתקן טעויות אנוש). אלא בשבר אליו נכנסו שחקני ביתר. אני תמיד מתבונן בתגובת מאמן הקבוצה שכבש/ספג גול. פנייו של שום הראו הכל. גם הוא לא האמין. וזה מה שמצער אותי: כי ניחא שגרשון, זנדברג, טל, בנאדו הם לוזרים. וניחא שתמוז, עזריאל, יצחקי, ברוכיאן וזיו הם חסרי ניסיון טוטלי. וניחא שהזרים הם זרים שהיום הם פה, ומחר בערב הסעודית בקבוצה של איזה שייח שמשלם כמו ארקדי.
אבל המאמן הגדול שהוביל לליגת האלופות?!?! הוא לא מאמין?? איפה האמונה בספורט? מה היה הספורט בלי האנדרדוג? בלי הקמבאק? בלי נס ברצולנה?בלי נס איסטנבול?

מה סף השבירה הנמוך הזה?
יצחק שום, לא בהבאת קאלה פישלת, אלא בהכנה המנטלית. ברמת הספורטיביות שלך אתה ישראלי ככל הישראלים.

נקודה 3:
בחיית דינק, התאחדות ישראל.
תכווצו קצת את הליגה, תצופפו אותה, תגרמו לה להגמר באפריל-מאי. תנו לשחקנים את החודש חופש, תנו למנגרים לארגן לתכנן ולאמן קצת את הקבוצה. תתחילו את הליגה באוגוסט. שהישראליות יגיעו למשחקי אירופה אחרי 4 מחזורי ליגה ושלוש מחזורי גביע טוטו. אז מה אם חם??? גם ליריבים חם, וזה לא החום או הרמה של המחזורים הראשונים או הקהל שעוד בהכל כלול באנטליה כמו שזה חשוב לנציגות שלנו באירופה להתחבר ולהכיר אחד את השני.

איזה תירוץ עלוב מנהל אותנו כדי להעניק לשחקנים את חופשת אוגוסט כאילו הם עובדי עירייה. חם?? במרוקו גם חם ומשחקים שם אחלה כדורגל, ברוסיה קר, שלגים, ומשחקים שם גם כדורגל. חסרות מדינות עם מזג אויר בעייתי?? אז באוגוסט ישחקו רק ב8 בערב. מה קרה??
הכל צריך להתגמש ולהתאחד כדי להקל על הישראליות שלנו להתברג באירופה.

נקודה 4:
לא מסוגל לשמוע תירוצים של עומס, ושטויות כאלה. מנצסטר וצלסי משחקות משחקי מלחמה והקרבה באורך וכמות של קבוצת NBA כבר. המון משחקים. המן מלחמות. המון זירות. ליגה מתישה, ליגת האלופות, משחקי נבחרות ואז מגיע אפריל -מאי שזה הפלייאוף של אירופה ומעבירים עוד הילוך. נוק אאוטים בגביעים, פוטו פיניש בליגה והופה נגמרת העונה, מגיע טורינר ביןלאומי לרוב השחקנים ויאללה למסע משחקים באסיה ואמריקה. ואז מתחילה עוד עונה.
אז בארץ, ביתר שיחקה אתמול משחק לחימה אחד. יהיו לה עוד כמה מול התל אביביות וחיפה ובזה זה יגמר. רוב העונה יתעסקו בלבזבז זמן מול נתניה ואשדוד.
אז אולי למשחקי הלחימה נגיע מוכנים????

חבל, חבל, חבל. כי הלוזריות שלנו, חוסר הספוטיביות שלנו והחולשה המנטלית שלנו רק מתקבעת.

נקודה 5:
תגובת שום אחרי המשחק: "שנה הבאה נהיה פה שוב ואולי תבוא הגרלה יותר קלה." לך תמלא טוטו וזהו. מה אתה סומך על המזל? בשביל זה אתה שם?
אין בעיה, אתה רוצה לדבר על מה יקרה עוד 360 יום(במדינת גאיידמק זה אופטימי). קח שנה ותכין אותם מנטלית לא להשבר. אל תתלה את התקווה במשהו לא רלוונטי כמו הגרלה. להיפף תצא גדול, תכין אותם מנטלית שיהיו מסוגלים לעבור קבוצה גם אם ההגרלה תהיה לא קלה.

וזה תמצית הספורט בארץ. יוני.

Comments closed