קרבן של הסמים בספורט

זה היה צריך להיות סיפור נפלא בתולדות הספורט. ככה אני מפרש את ההיסטוריה: ב-1998 מרק מקגוויאר המסומם היכה 70 הום […]

זה היה צריך להיות סיפור נפלא בתולדות הספורט.

ככה אני מפרש את ההיסטוריה: ב-1998 מרק מקגוויאר המסומם היכה 70 הום ראנס וסאמי סוסה היכה 66 ובארי בונדס 37. אני מאמין בלב שלם שבארי בונדס היה נקי אז. מספרים סבירים לחלוטין לחובט כל כך מבריק. גם מעבדת בלקו, שההאשמות הכבדות נגד בונדס בענייני סמים קשורות אליה, החלה לעבוד עם ספורטאים מפורסמים רק בשנת 2000.

בונדס הפך באותה עונה לשחקן הבייסבול הראשון להגיע לצרוף המדהים של 400 הום ראנס ו-400 גניבות בסיסים. השילוב האולטמטיבי של כוח ואתלטיות. הוא היה רק בן 34 ובדרכו הבטוחה להישג פנומנלי של 500-500 (היום יש לו 513 גניבות בסיסים עם 756 הום ראנס). בונדס גם נבחר בשנה ההיא בפעם השמינית לגולד-גלוב. כלומר נבחרת העונה בהגנה. שחקן בייסבול מושלם. כנראה הטוב אי פעם.

קצת הסבר על הצירוף הזה של הום ראנס וגניבות בסיסים. רק שלושה אנשים בהיסטוריה הגיעו לצירוף 300-300 בקטגוריות הכל כך שונות הללו. אחד מהם היה אבא שלו, בובי, אחר הוא הסנדק האגדי שלו – ווילי מייז. היש שושלת ספורט נפלאה מזו?

*

אולי אז ב-1998 חשב לעצמו שזה לא הגיוני שחובט כמו מרק מקגוויאר, שחקן וחובט נחות ממנו בהרבה, משיג שני הום ראנס על כל אחד שלו. אולי חשב שזה לא פייר. באותה שנה האיזון הזה הופר. הוא החל לגדול גופנית ולחבוט הרבה יותר חזק. אני מביט במספרים – אחרי 11 עונות רצופות של לפחות 25 גניבות בסיסים הוא מפסיק לגנוב בסיסים. הוא לא עובר יותר את ה-15 לעונה. מאז 2002 לא השיג אפילו עשר גניבות בסיס בשנה אחת. האיזון המושלם במשחקו הופר. הוא גם לא השיג אפילו גולד-גלוב אחד נוסף. האתלטיות בין הבסיסים ובהגנה נעלמה לחלוטין. משחקן מושלם, אולי אחד שיכול להגיע לצירוף 600-600 הדמיוני, הוא הפך לעוד אחד משורה די ארוכה של בריונים מנופחים שהם חובטי הום ראנס די חד גונים במשחקם.

אתמול הגיע לשיא ההום-ראנס. הקהל באיצטדיון כיבד אותו ועולם הבייסבול היה די מנומס. בתוך אווירה ציבורית של חוסר לגיטימיות ושנאה. מחשיבים אותו, אולי בצורה מוגזמת כאיש שהרס את המשחק. זה האיש שהיה צריך להיות גדול השחקנים אי פעם. קרבן של הסמים בספורט.

סוג של בגידה
עוד יומיים (תחושה מוזרה לגבי מנצ'סטר סיטי)

תגובות

  • יגאל

    שאפו רונן. אחלה מילים ואחלה ניתוח. ומעבר להכל בארי בונד הוא חרא בנאדם.
    אגב, מסתבר שאת כדור ההום ראן ההיסטורי בלה, בלה, בלה שבעיקר שווה חצי מיליון דולר תפס אחד מאחי - אוהד בן 22 עם כובע וטי שרט של הניו יורק מטס באמצע כל אוהדי הג'ייאנטס. אחר כך התברר שהוא בכלל בדרך לאוסטרליה, ועצר בסן פרנסיסקו כדי להחליף מטוס. כמו ששון גרין משחק בהגנה בזמן האחרון אולי כדאי למאניה להחתים אותו.

  • גיל

    ובאד זליג עם הידיים בכיסים בזמן שהוא חובט ל755.

    תשמע, אני לא חושב שהוא היה בדרך להיות הגדול ביותר אי פעם. בראייה היסטורית יש הרבה שחקנים מעולים שגם השפיעו על המשחק. אסור לשכוח שגם בלי סמים, הייתה אינפלציה של הומראנס בשנות ה90 כך שהוא לא כזה יוצא דופן. קבוצות לא משחקות יותר סמול בול, וגניבות בסיס היא סטטיסטיקה שמוערכת יתר על המידה. אסור גם לשכוח שהוא outfieldder, וככזה הדרישות ממנו הרבה פחות תובעניות משחקני הבסיסים או השורטסטופ. הוא גם שיחק כל הקריירה שלו בנאשיונל ליג, שם אין DH מה שקצת מקל עליו. בנוסף, שחקן מהדור שלו, קני גריפין ג'וניור היה שובר את השיא שלו בלי סמים (כנראה), אילולא היה נפצע ואיירוד בדרך לשבור את זה גם.

    עם זאת, למרות השימוש בסמים, הוא עדיין שחקן בייסבול ענק והיה נכנס להיכל גם אם היה פורש לפני 10 שנים. הסמים מעמעמים קצת את הישגיו אבל אי אפשר לקחת ממנו את מה שהוא עשה גם לפניהם.

  • יגאל

    וחוץ מהכדור הוא גם לא נאלץ לראות בשידור חי כמוני את המטס בתפקיד ילדי הכאפות של הברייווס, כמו בכל שנה.

  • יגאל

    גיל, גניבות בסיס הן לטעמי אחד מהדברים המרתקים ביותר במשחק - בטח יצא לך לראות את ריקי הנדרסון או חוזה רייס רצים - וראיתי לא מזמן סטטיסטיקה די משכנעת של פוקס ספורטס על ניתוח הסיכויים להגיע לראן מהבסיס הראשון, השני והשלישי. זה היה משהו כמו 20 40 65 בהתאמה אם אני זוכר נכון. בוודאי ששחקן שחצי מהסינגלס שלו הופכים לדאבל משפר את הסיכוי של הקבוצה שלו לנצח. חוץ מזה ההתעסקות עם שמירת רצים מהירים על הבסיסים מוציאה חלק די ניכר מהריכוז וחלוקת הקשב של הפיצר.

  • רונן דורפן

    גיל - אם בונדס היה מגיע ל-650 הום ראנס עם 600 גניבות ועוד 2-3 גולד-גלובס אתה היית מתקשה מאד לשכנע אחרת...

  • רונן דורפן

    יגאל - אבל רק הגניבה מהראשון לשני חשובה כל כך. כי היא מביאה למצב שאתה מגיע הביתה על סינגל.
    גניבה של בסיס הבית היא לדעתי בסיכויים כל כך גבוהים כי מנסים אותה רק אחרי שגיאה

  • legal alien

    כרגיל אתה מציג זוית מענינת של הסיפור. קשה לי לקבל את המחשבה על בונדס בתור קורבן של הסמים, כהגדרתך, מכיון שהוא בחר להפוך את עצמו לכזה (וחוץ מזה שקשה לי לחוש סימפטיה כלפי אדם כל כך מאוס, בלי קשר לענין הסמים). זה קצת הקוזאק הנגזל לטעמי. אם כבר קורבן, אז קורבן לתאות הבצע של עצמו, לרדיפת הכבוד וכיו"ב. הוא היה גדול, אבל רצה להיות גדול יותר (תרתי משמע, אני מניח..), וחיפש את קיצור הדרך שיאפשר לו את זה. זה מאד שונה ממצב של רוכב אופנים אלמוני יחסית שכדי לחלום אפילו על השתתפות בטור הוא פחות או יותר מוכרח להשתמש בסמים.
    קטע גדול עם האוהד שתפס את הכדור...
    ובצד הדיון שלכם על גדולתו, שמתי לב לתופעה מענינת: בכל הדיון לא הזכרתם אפילו תארים קבוצתיים שהוא זכה בהם. זה מן הסתם נתון שהיה משתלב מיד בכל דיון דומה על ספורטאים בענפים אחרים.ענין די יחודי לבייסבול, אני חושב.

  • רונן דורפן

    לחוקי. הוא קרבן של עצמו וככזה הסימפטיה אליו מאד קטנה.
    אתה צודק שזה די ייחודי לבייסבול - שאפשר לראות שחקן כגדול למרות שהוא לא זוכה בתארים קבוצתיים. אבל זה לא בגלל שמדובר בספורט אנוכי - אלא משום שבאמת אפשר לזקק את הישגיו של שחקן מבחינה סטטיסטית במנותק מהקבוצה.
    להיפך - להיות חובט טוב בקבוצה גרועה אולי טיפה קשה יותר.

  • גיל

    אני מכיר סטטיסטיקות אחרות על גניבות בסיס, כאלו שמראות שאין שיפור משמעותי בRBI. אסור לשכוח גם את אחוזי ההצלחה כי אם נתפסת בגניבה זה נזק ישיר לקבוצה.

    רונן, אני לא מכיר מספיק את המשחק בשביל לדעת אם זה היה משנה משהו. אל תשכח שברוב המקרים אנחנו מחפשים גם משהו אקסטרה שיהפוך שחקן לשחקן הכי טוב אי פעם. בונדס בקושי שיחק בפלייאוף (לא באשמתו אמנם, אבל עדיין) ולא הייתה לו את החותמת על המשחק כמו לבייב או לג'קי רובינסון.

    לחוצן, תארים קבוצתיים פחות חשובים בבייסבול כי ההשפעה של שחקן בודד על הקבוצה קטנה. אני בהחלט חושב שזה משפיע על המורשת אבל לרוב השחקנים אין שליטה בנושא.

    אני דווקא רואה בסיפור של בונדס משהו מאוד אנושי. הוא הרגיש שאחרים עקפו אותו למרות שהוא כישרוני מהם והתעצבן. אסור גם לשכוח שהאווירה הייתה שונה לגמרי לפני 10 שנים. ראיתי אתמול ראיון עם עיתונאי בייסבול מוערך בESPN והוא סיפר שהוא ראה שחקנים מקבלים תוספים ואת הcream המפורסם, אבל לא היה ברור מה בדיוק מתרחש. רק בדיעבד קל לראות את ההשפעות (מה עוד שתוספים מסוימים היו חוקיים ולא היו בדיקות מחמירות).

  • גיל

    לרונן, אני דווקא חושב שקל יותר להיות שחקן טוב בקבוצה גרועה. כך לדוגמא את איירוד עם שלל תארי הMVP שלו בטקסס. ברגע שהגיע לניו יורק זו ספירה אחרת ויש הרבה יותר לחץ עליך לתת את התפוקה. העיתונות יורדת לחיים שלו (חלק מזה כי הוא הזמין את זה) וכשיש הרבה שחקנים עם אגו בקבוצה זה דורש התנהגות אחרת.

  • רונן דורפן

    גיל ואחרים - מתוך וויקיפדיה - ולא לחשוב שאני מבסס את ההערכה רק על עניין הגניבות. הוא שני במספר הפעמים שהגיע לבסיס הראשון ושלישי במספר הראנס שלו (שאלו סטטיסטיקות של חובטי אחוזים - לא חובטי כוח), חמישי בRBI ואקסטרה-בייס היטס(שאלו אופיינים לחובטי הכוח).
    גריפי כמו סוסה לא קרוב אליו כשחקן בייסבול. אלכס רודריגז כן.

  • לון

    זה סיפור על הקטנות האנושית בשיאה.
    חוסר המוכנות להסתפק בהישגים המופלאים שהיו לו, הקנאה באחר, צרות עין, חוסר שיקול דעת משווע.
    סיפור הכישלון הקולוסלי ביותר.
    מהספורטאי העצום ביותר לספורטאי נקלה.

    הכותרת "קרבן של הסמים" ממש אינה מתאימה.
    הוא האחראי, הוא הגורם ולא קורבן. (גם לא של עצמו - מונח שמסיר מאנשים את האחריות לעצמם. - "זה לא אני, זה הילד הרע שבי")

  • גיל

    למה גריפי לא קרוב אליו כשהוא היה בשיאו? הוא נבחר לאחד מ100 השחקנים הכי טובים בהיסטוריה אחרי ששיחק רק 10 שנים בליגה. תשווה בבייסבול רפרנס כל קטגוריה סטטיסטית ביניהם כששניהם בשיאם (ובונדס לפני הסמים) ותראה שגריפי עולה עליו (חוץ מגניבות). הבעייה שהפציעות הרגו אותו.

    אל תשכח ששחקנים היום משחקים קריירות ארוכות יותר מבעבר בגלל ניתוחים שמחזיקים אותם עמוק לתוך ה40.

  • רונן דורפן

    גיל - אנחנו לא מדברים בכשרון. ייתכן ואלו היו הפציעות. כתוצאה מהפציעות הוא לא קרוב לבונדס.

  • גיל

    אבל זה כישרון מוכח. אני כשלעצמי לא ממש מתלהב מהישגים לאורך הקריירה. אני חושב על מי הייתי לוקח לקבוצה שלי. בדיוק כמו שהיית לוקח את סנדי קופקס על פני קלמנס או סיי יאנג, או כל אחד אחר. יש שחקנים שמשחקים מספיק שנים כדי שנראה כמה הם גדולים גם אם לא מספיק שנים בשביל לשבור שיאים.

  • nitait

    אם בונדס חמישי בRBI ושלישי בריצות זה נתון משמעותי, כי זה כן נתון שמושפע מהקבוצה, והוא אף פעם לא ממש שיחק בקבוצה טובה.
    הומרים זה נתון אישי נטו, גם גניבות וגם הממוצע. ובכולם בונדס מדורג כל כך גבוה...

  • איתי נ.

    אני דווקא לא התחברתי לניתוח של רונן. ירידה ביכולות האתלטיות וביכולות אחרות שלא קשורות להעיף את הכדור מחוץ לאצטדיון הן דבר טבעי בשנות השלושים המאוחרות והארבעים המוקדמות!

  • איתי נ.

    ודבר נוסף - כמו שכתבו לפני, בארי בונדס הוא לא קורבן של הסמים. אף מזרק לא הכריח את בונדס להכיר את המחט שלו ואף כדור לא קפץ ראש לתוך כוס המשקה שלו. בונדס הוא לא קורבן, הוא המקרבן!

  • עופר

    אני חושב שבארי בונדס הוא קורבן של סמים - ואני חושב שהתגובות לא יורדות לעומקו של עניין. הקורבן פה, זה כמו הנושא של הטור דה פראנס - שאתה מתאמן בספורט כל החיים שלך - אתה רוצה להיות הכי טוב, אתה באמת (יכול להיות) השחקן הכי טוב בנמצא ועדיין יש אנשים אחרים שבגלל סיבות לא ספורטיביות הם יותר טובים ממך. המשחק ששיחקת כל החיים שלך - משנה את החוקים שלו. ההנהלה שלו מאשרת לאנשים האלה להתשמש בסמים כדי שהליגה תחזור להיות פופולרית ואתה מרגיש את התחושה הכי גרועה אולי שיכולה להיות לספורטאי - חוסר רלוונטיות. ואתה מתחיל להתשמש בסטרואידים - כדי למשוך את קצה גבול היכולת שלך - אתה רוצה להיות רלוונטי שוב פעם, ואתה שובר שיאים, ואתה טוב, ואז אותה הנהלה שנתנה לגיטימציה, אותה תקשורת שידעה ושתקה, כולם פתאום עוטפים את ההישגים שלך - שהיו חוקיים!! לפי החוקים של הספורט שלך, בעננה של חוסר וודאות. והספורט שאתה אוהב, שאבא שלך שיחק, שהיית כל כך טוב בו, הופך לביזנס, לעסק, למשהו מנוכר מעט. ולוקחים קריירה שלמה שלך, ושמים אותה עם כוכבית.

    וכבר פחות אכפת לך מלזכות בתארים קבוצתיים, מלנצח בשביל הקבוצה, מלהתאבד על בסיס גנוב או לרוץ לתוך הקיר בשביל תפיסה אם צריך - אתה חייב לשמור על הברכיים שלך ועל הידיים כי הדבר היחיד שחשוב זה השיא - בגלל זה אתה שם.

    אז כן, אני חושב שבארי הוא קורבן של הסמים. נכון שאף אחד לא הכריח אותו, ונכון שאולי השיא לא כשר, ונכון שהוא חרא של בנאדם, והכל נכון, אבל עדיין, משהו נאבד שם בדרך - ופה הקורבן האמיתי.

  • עדי קיסן

    לא מבין מה הבעיה עם סמים. זה אולי מעצבן, וקצת פרובקטיבי מצידי להגיד את זה. אני למשל לא אטביע לסל גם אם אני אוכל מעבדת סמים כל בוקר. אם כולם לוקחים סמים אז הסטטוס קוו נשמר. מה בכלל האפקט של סטרואידים? אם אינ מבין נכון הוא פשוט מאפשר להתאמן יותר בלי להתעייף. הוא לא מצמיח שרירים, עדיין צריך להתאמן, לשמור על מיומנות וכו'... יש אפילו משהו מוערך בזה שהאתטלים היום יותר מתמיד שונים ביכולת שלהם משאר האדם. נורא מאכזב אותי לדעת ששחקני שכונה יכולים לשחק באותו מגרש עם שחקני ליגת העל שלנו...
    אם כולם משתמשים זה בסדר, אבל בתנאי שכולם משתמשים באותו סם

  • גיל

    אפקט משמעותי מאוד לחובט. הוא לא יהפוך אותך לחובט על, אבל אם אתה חובט טוב מאוד, זה מוסיף לך עצמה. הרבה כדורים שהיו fly balls, או סתם hits רגילים הופכים פתאום להומראן. זה יכול להוסיף בקלות 10-15 הומראנים לחובט טוב. מספיק לראות את העלייה בהומראן של בונדס ואחרים אחרי השימוש בסמים כדי להבין כמה זה משמעותי.

    מעבר לכך, סמים יכולים לשפר את מהירות התגובה. אפילו שינוי בכמה אלפיות או מאיות שנייה מאוד משמעותי כזורקים לך כדורים ב100 מייל לשעה.

  • טל

    רונן,

    פוסט מצוין על הנושא מנקודת מבט מאד שונה ממה ששמעתי וקראתי עד עכשיו. למרות שאני לא בדעתך ושל כל אלה שאומרים שהשיא "לא כשר" - אהבתי את הדרך שהצגת את הדברים.

    אבל...
    יש כמה דרכים להציג כל נושא. אתה הצגת דרך אחת. ESPN למשל באתר שלו - הציג את זה בדרך אחרת השבוע:
    Alex Rodriguez and Barry Bonds started the weekend with flash. Tom Glavine finished with substance. Baseball never looked better

    אכן, מעולם לא נראה טוב יותר.

    בנוסף, כמו כל מי שלא נמצא בעולם התקשורת, אני אאשים את התקשורת גם בעניין הזה.
    שאלה לי אליך רונן, האם הטור הזה היה נכתב אם הבלוג שלך היה קיים בעונה שסמי סוסה ומארק מגווייר היו בתחרות מטורפת של הום ראנס???
    אני חושב שלא, התקשורת הייתה בעננים ונסחפה באופוריה... היא לא גינתה, לא פקפקה, לא צעקה ואפילו לא לחשה את המילה "סטארוידס" בהקשר של שבירת השיא של רוג'ר מאריס.
    אולי אם התקשורת הייתה מגנה את מקווייר וסוסה כפי שאתם עושים עכשיו לבונדס - הוא היה חושב פעמיים האם להתחיל עם כל הדברים האלה.
    בונדס הוא לא רק קורבן של הסמים - אלא של הנסיבות. כולם רצו הום ראנס, ואף אחד לא שאל בזמנו את השאלות הקשות. כמובן שהוא ירגיש: למה הם ולא אני.

    השיא של בונדס נשבר בתקופה ש"כולם עושים את זה". אני אשאל: האם כל הפיצ'רים שזרקו לו כדורים בשנים האחרונות לא היו על סטרואידים?
    לדוגמא, מישהו מאמין שקלמנס לא לקח כלום? ראיתם את הגודל שלו? האם להישג של ה-350 ניצחונות יש טעם נפגם?

    אני חושב שכולם בחרו לעצמם מטרה נוחה ושמו את הפרצוף של בונדס על הסקנדל ששמו "סטרואידס". היה צריך לשים את הפרצוף של זליג, או של בייסבול כולו.

    ולסיום, עוד עובדה שתורמת לתשובה למה אנחנו כל כך אוהבים את המשחק הזה - ולמה אף משחק אחר לא ישתווה לו: ההיסטוריה והמסורת.

    אבא של מייק באקסיק, הפיצ'ר שהגיש להוםראן ה-756 של בונדס, היה פיצ'ר שהגיש להאנק אהרון לפני 33 שנה כשהיה תקוע על 755.

  • תומס האדום מצד הרחמים

    טל-
    אמנם אין לי הרבה מושג במשחק "הקפות" אבל אני זוכר לחלוטין את התקופה ההיא עם סוסה ומגוויאר ואני זוכר טוב מאוד שהיו כתבות וביקורות על נושא הסמים שהם בטח לקחו. אולי זה לא היה העליהום שיש כיום, אבל קולם של המבקרים בהחלט נשמע, גם אצל הדיוטות כדור-בסיס שכמותי.

    עדי-
    הבעיה עם הסמים היא הנזק הפיזי הכבד שנגרם לספורטאים אלו, מצד אחד. מצד אחר, הפיכת הזירה הספורטיבית ממאבק בין אנשים למאבק בין חברות תרופות. מצד נוסף, כבר היה דיון די נרחב בבלוג הזה לפני כשבוע או משהו כזה, אז אתה מוזמן לקרוא שם את כל ה"בעד ונגד"

  • איציק אלפסי

    הסיפור הזה עם השיא של ההום ראנס מגלם את כל מה שחולה ורקוב בתרבות האמריקאית: הסגידה להישגיות בכל מחיר, צביעות, אינדיבידואליזם, מסחור, חוסר רגש וחוסר יצירתיות.
    מה כל כך מרגש מרגש בשיא הזה? בסה"כ בריון, 99 אחוז בעקבות סמים, שחובט בכדור עם מקל מעץ לעבר אנשים שמנים שזוללים נקניקיות ושותים בירה.
    איפה הסיפור האנושי? איפה היצירה האסטתית? סתם, סטטיסטיקה, מספרים. רק לצבור יותר ויותר בלי שום תכלית (או בקיצור- למי יש יותר גדול). ולחשוב שלזה עוד קוראים תרבות מודרנית ומתקדמת? מה מתקדם בזה? היוונים הקדמונים היו אנשים הרבה יותר מורכבים ומתפתחים מזה..

  • יגאל

    צודק איציק. בסך הכל 22 חוליגנים - סליחה, 9 חוליגנים - שרודפים אחרי כדור.

  • עופר

    איציק, ממך לא ציפיתי.
    אתה מזכיר לי את אותם העיתונאים שכתבו על אוהדי בית"ר ירושלים. הבייסבול הוא ספורט עם כל כך הרבה היסטוריה, כל כך הרבה סמליות, כל כך הרבה רגש.

    גם אם הספורט לא מדבר אליך, אני עדיין לא חושב שאםשר לעשות לו כזו רידוקציה. אני בדרך כלל מאמין שכל דעה היא לגיטימית, אבל דעה כזאתי לא מרגישה לי מבוססת ולא מנומקת ולא לעניין.

    ואני מתנצל אם התגובה שלי פוגענית, אני לא מתכוון לפגוע, רק להעביר דעה.

  • איציק אלפסי

    עופר, התגובה שלך לגיטימית ולגמרי ובהחלט לא פוגעת, זה בסדר גמור :)
    קיבלתי את ההערה שלך ושל יגאל בהודעה מעליך והחלטתי לנמק את דברי:

    שיא בכדורגל:
    http://www.youtube.com/watch
    ?v=-rW-lK9F6TU
    שיא בבייסבול:
    http://www.youtube.com/watch?v=kKp_qGVxzdU

  • איציק אלפסי

    שיא בכדורגל (עם קישור כמו שצריך הפעם):
    http://www.youtube.com/watch?v=3z-qm-Sb_4s

  • איתי נ.

    איציק, גם אני לא מסכים איתך - אבל הטענה שלי היא דווקא לביטוי "איפה הסיפור האנושי". אני חושב שגם בעידן הסמים יש עדיין סיפור אישי. ואנחנו מדברים על זה כבר כמה שבועות! הרי המאמר הנוכחי של רונן מדבר על בונדס כקורבן של הסמים או כנבל רודף שיאים. וקודם דיברנו על ארמסטרונג ועל רוכבי האופניים ועל נדאל ועל דברים דומים

    יתרה, גם הרמאות והחתירה לנצח בכל מחיר או לחילופין הויתור על התהילה לטובת הבריאות - כל אלה סיפורים אנושיים שצרובים בספורט (אפשר גם להתווכח אם יש פה ספורט או רק סטטיסטיקה ומספרים, אבל זה ליום אחר)

  • בהחלט לא מרושע

    למר אלפסי,

    קראתי מספר תגובות שלך, כולל האחרונה, בה כמדומני עדיין לא שברת שיאך שלך, בהבעת דעות קדומות, כוללניות, חסרות עומק וידע על התרבות האמריקנית, וחוששני על תרבות המערב בכלל. ספק אם יש בדברים אלה לעדות על גישה מדעית-מחקרית שכמדומני שאתה מתיימר לה. (כן הספקת להזכיר את סעיד, שאתה נשמע כהד מטושטש שלו, מגדולי הכזבנים הן מבחינה מחקרית והן מבחינת האוטוביוגרפיה שלו. אפילו ג'ין אוסטין, החפה מכל דיון פוליטי בספריה, נפלה תחת חרמו בהאשמה המופרכת שתמכה בקולוניאליזם ובעבדות.)
    המעשיה שלך בדבר חזונו הגדול של יעקב חזן שצפה את מלחמת ששת הימים, ביוזמה ישראלית-אמריקנית שעשעה אותי עד מאד משתי סיבות: א. מנהיגי מפ"ם דאז היו בני בית מוכרים, וחזן, בן פלוגתא לאבי ז"ל, היה מוכר לי היטב מהרצאות האינדוקטריניזאציה במוסד החינוכי. אך דומני שחזן עצמו לא היה נלהב מסוג המחמאה שהענקת לו. ב. מדובר בהנהגה עיוורת מבחינה פוליטית-מדינית, שסלחה בהכרה וביודעין על פשעי המשטר הסטאליניסטי, בראותה זאת כמחיר סביר למהפכה העולמית. ורק לאחר משפט מרדכי אורן בפראג החלה אט אט לפקוח עיניים. אך בינתיים אפילו חברי ממשלה מטעם מפ"ם הספיקו לשמש כמודיעים למודיעין הסובייטי.
    ולדבר המעשייה עצמה, המחקר המודרני של מקורות מלחמת ששת הימים, ביחוד לאחר שנפתחו ארכיונים סובייטים ומעורבים מסרו מידע, מאששים את עומק המעורבות והתכנון הסובייטי לחמם את האזור עד כדי מלחמה משיקולי המלחמה הקרה. במידה מסויימת אפילו נאצר היה קורבן להונאה סובייטית. לזכותה של הנהגת מפ"ם המפוכחת שהיתה הראשונה, עם כיבוש השטחים, שקראה להחזרתם, תוך הצבעה על הסכנות הטמונות בכיבוש.

    אפשר להיות בעל השקפות סוציאל-דמוקרטיות, כמוני, בלי שתקיפה כוללנית של התרבות האמריקנית ומדיניות החוץ שלה (שלה אנו חבים רבות - מן המעורבות במלחמת העולם הראשונה והשניה עד מיטוט ברה"מ) היא אבן יסוד שמגדירה את תפיסתך שלך.

    לתיאור האמריקנים כשמנים זוללים כמושג גנאי אנו זוכים לו בעיתונות האנגלית והצרפתית השמאלית רדיקלית, ויש בזה הד סטריאוטיפי לקריקטורות גם האנטישמיות וגם האנטי-קפיטליסטיות משנות העשרים בה מוצג היהודי, או הקפיטליסט, תמיד כשמן שסיגר בפיו (הנקניקיה היא כנראה התחליף לסיגר כשמדובר באמריקני הפשוט משרת הקפיטליזם.) מכאן המרחק לקריקטורה בה שרון השמן הערום אוכל תינוקות ב"גארדיאן" קצר. שם תוכל, וב"דיילי מירור" למצוא עידוד לקווי המחשבה שלך על ארה"ב.

    אני מתנצל מראש על כל התבטאות שיש בה מעין Ad Huminum . זו אינה כוונתי.

    ואגב, אינני אוהד ביסבול, ולמעשה אף ענף ספורט פופולארי אמריקני. פעם אהבתי לשחק ולצפות בכדורסל, אך איבדתי לחלוטין עניין בצפייה במשחק. אנשים משתנים, עניינם ותובנותם על החיים ומה מעניין אותם ומה חשוב משתנה, ובוודאי מאז הדעות שאחזו בהם בגיל 15.

  • ד"ר א.

    סליחה על הקטנוניות -
    אבל הביטוי הוא ad hominem.

  • בהחלט לא מרושע

    לד"ר א.

    תודה, אין זו קטנוניות. הטעות מאששת מה שאני חושש שקורה לי לאחרונה.

    מכל מקום, קשה מאד לעבור ולבדוק טקסט במסגרת חלון הכלא, סליחה, הכתיבה, הקטן בבלוג. אך זה אינו תרוץ.

  • רונן דורפן

    ללא מרושע - ולשאר האנשים שמעברים ביקורת על העיצוב והשימושיות של האתר. אני בהליך של עיצוב חדש ונוח בהרבה - ייקח מעט זמן. אבל הבעיות ייפתרו!

    לאיציק - נראה כי אתה שונא את ארצות הברית ברמה שמתקרבת לחוסר רציונליות. יכול כל אחד לשבת בישיבות הכנסת או בשער 11, יציע ג, יציע מזרחי או שער 5 ולכתוב תיאוריות על החברה הישראלית ההסמליות של הנהמות או שירי השואה.
    אני חושב שהדיעות שלך מונעות משנאה. קשה לי להבין שנאה כזו. לא רק משום שארצות הברית מלאה תפקיד כל כך מכריע בתולדות העם היהודי, אלא סתם מהבחינה האובייקטיבית.

  • תומס האדום מצד הרחמים

    השנאה המופגנת כלפי ארה"ב מקורה באקט טבעי של אדם המחפש את "מקור הבעיות" של העולם ומוצא אותם, באופן הטבעי ביותר, באימפריה השלטת באותו הרגע. גם בזמן ברומאים היו שטענו עליהם דברים דומים, וכך גם כלפי אנגליה בתקופת הזוהר שלה.
    כל תקופה והאמפריה שלה. אל לנו לקחת דברים אלו בצורה קשה כ"כ, מה גם שגם אני מוצא הנאה בלהתנגח ולמרוד באנשים הגדולים ממני, בין אם זה מורה בבי"ס, מפקד בצבא, הורים או ישות מדינית אחראית.

  • רונן דורפן

    תומאס - זה טבעי... אבל לחלוטין מוטעה. הרי ברור שמי שאחראית לבעיות של העולם היא פ.צ מרסיסייד

  • גיל

    היי רונן, בלי קשר לפוסט ולכבוד העונה החדשה. אני זוכר שסיר אלכס נתן פעם את נבחרת כל הזמנים שלו מהשחקנים שהוא אימן ביונייטד. חשבתי שאין מתאים ממך לקביעת נבחרת כזו (כמו שעשית עם נבחרת גרמניה בזמנו).

  • תומס האדום מצד הרחמים

    רונן-
    אתה רק מאשש את דברי. האשמת הקבוצה המעוטרת ביותר באנגליה כמוה כהאשמת ארה"ב בתחלואי העולם. אני שמח שהצלחתי להוציא ממך הודאה מפוכחת כ"כ. :-)

  • ד"ר א.

    לפני כשלוש שנים נערך סקר בקרב אזרחי ממדינות האיחוד האירופי, בשאלה "מה/מי מהווה את הסכנה הגדולה ביותר לשלום העולם". מדינת ישׂראל יצאה במקום הראשון.
    לתשׂומת לב מי שחושב שמדובר דוקא בארה"ב, או בקבוצה שרונן לא מסוגל לכתוב את שמה.

  • לא לצדקנות כן לאלפסי

    איציק אל תקשיב לצדקנים הללו.
    אתה צודק לחלוטין. אם אתה רוצה שהצבועים הללו יקשיבו לך אתה חייב לשנות את שמך לאלפסישטיין.

  • אנונימי

    כדי למנוע תגובה צדקנית טיפוסית. כן! אני רומז שהתגובות מושפעות משם המשפחה של איציק


  • תומס האדום מצד הרחמים

    ד"ר א.
    אני מסכים לחלוטין עם תושבי אירופה, הרי הרעיון היהודי שהם, כעם, נעלים יותר על האחרים, בעייתי משהו, כתפיסה כללית, ודומה יתר על המידה לקבוצה אתנית אחרת, שהיתה אופנתית באירופה בעשור הרביעי של המאה ה-20.
    אבל לא זה מה שאמרתי.
    אני דיברתי על "תחלואי העולם" ולא על "סכנה לעולם".

  • לון

    אחרי יום שלם שהייתי מנותק מהעולם (הווירטואלי), הסתבר לי ששמי הופיע שלא בהקשר להודעה שלי.
    מצטער, ממש לא הבנתי איך עורבתי בענייני איציק והתגובות אליו.

    בהקשר הזה, לקראת שינויים טכניים, זה יהיה מצויין אם בעתיד רק מי שרשום בבלוג יוכל להגיב.
    כך לא יהיו תגובות אנונימיות משתלחות או מתלהמות.

  • ד"ר א.

    תומס -
    גם אני מסכים עם אותם תושבי אירופה (ולפיכך המסר הברור שהם צריכים לקבל הוא: אל תתעסקו אתנו; אנחנו מאד, מאד מסוכנים).
    אכן, יש נקודות גזעניות קיצוניות בדברי ימי עמנו (ביחוד בתקופת עזרא-נחמיה).
    אבל כל הסיפור מורכב בהרבה, ולא כאן המקום.
    בעניין התחלואים והסכנה - הדברים לא בלתי-קשורים.

    בית"ר-
    מאז קנה את הקבוצה ניסה ארקדי גאידמק מספר פעמים להביא אליה שׂחקן ערבי. כל הנסיונות הללו טורפדו על ידי האוהדים.
    נראה לי תמוה מאד להתהדר בגזענות דוחה מצד אחד (גזענות במובן הרחב של המילה), ולצעוק "שתו לי, אכלו לי, אני מקופח" מצד שני.

  • איציק אלפסי

    אני מודה שלא תיארתי לעצמי שאעורר פולמוס שכזה בתגובה שלי.

    בהחלט לא מרושע,
    א. לא אני פירסמתי את העניין לגבי ששת-הימים, אין לי מושג מי, שייכת לי כאן דברים לא לי.
    ב. אם יש נקודה שסעיד לוקה בה זה חוסר ההתייחסות לתרומת של אנשי המזרח עצמם לתוויות שהודבקו להם. התהליכים שהוא מתאר מבוססים מדעית ובעלי אחיזה איתנה במציאות. אפשר לערוך פולמוס רחב בעניין אבל זו לא הפלטפורמה. אולי אני אכתוב על זה משהו בבלוג שלי בקרוב, תעקוב.
    ג. ההשוואות שלך לאנטישמיות עברו את גבולות הטעם הטוב!

    רונן,
    אני לא מונע משנאה עיורת לארה"ב או לכל עם או עדה אחרת לצורך העניין, רחוק מכך. אני אדם ליברל ופלורליסטי שמחזיק חברים טובים במקומת רבים בעולם, גם באמריקה. הביקורת שלי על החברה המריקאית והתרבות שהיא מייצאת לעולם מבוססת על שלושה דברים בסיסיים שעליהם אני מקפיד לחזור גם בהודעות שלי כאן:
    א. הסגידה להישגיות וכוחניות שמתבטאת בהיסטריה סביב שיאים בבייסבול או דאנקים בכדורסל. זאת בניגוד להערכה של יצירתיות ודמיון שיש בהערצת כוכבי כדורגל כמו קרויף ומראדונה באירופה ואמריקה הלטינית.
    ב. מה שמורי ורבי היה מכנה "תרבות העטיפה".ז"א אומרת שהתדמית היא חזות הכל ולא התוכן.
    ג. צביעות. ארה"ב מנסה לתפעל מעמד של עליונות מוסרית כלפי שאר העולם כשהיא בעצמה מופת ודוגמה לאפלייה ושחיתות כשזה מגיע לאינטרסים שלה. זה מתחיל בדברים קטנים כמו לתת פרס לקובי בראיינט בטקס של בני נוער (!) בשבוע שבו הוא נאשם באונס ונגמר בדברים קצת יותר גדולים כמו המלחמה בעירק.

    אני מוקיר את התרומה של ארה"ב להישרדות מדינת ישראל. אני גם יודע להבחין שמדובר בשותפות אינטרסים שמן הסתם יום אחד תסתיים ואז נוכל לבחון את "אהבת מרדכי" הגדולה של ידידינו.

  • רונן דורפן

    לאיציק. הישרדות מדינת ישראל היא עניין טקטי באמת. אני מדבר על התרומה של אמריקה לשחרור הרוחני של העם היהודי וליצירת התנאים לפריחה תרבותית חסרת תקדים של יהודים.

    פה לדעתי אתה נכשל לחלוטין בניתוח של אמריקה. אתה תופס את אמריקה רק כממשלה ואולי כהוליווד והקואופרטיווים. הפתיחות וההגינות האמריקאים מביאים ליצירתיות גדולה בהרבה מהרקבון הגזעני והאנוכי של אירופה

  • רונן דורפן

    ללון, ולמי שהציע לאלפסי לשנות את שמו.
    התגובה, ובמיוחד ההבהרה שנשלחה על ידי אותו מגיב, לא עברו את הגבול שאני מחשיב כהשתלחות. משום שהוא נראה כהאשמה כללית ולא אישית.

    לא ברור לי איך לון נגרר לויכוח. לכן שיניתי את השם לאנונימי. כי מי שרוצה להאשים כלליות ואנונימיות את קוראי הבלוג מוזמן

  • בהחלט לא מרושע

    למר אלפסי,

    עמך הסליחה על שייחסתי לך את סוגיית האחריות לפריצת מלחמת ששת הימים. כפי שהינך טוען, היה זה, כנראה, מגיב אחר.

    לאור שפתך ועולם הדימויים שלך, שהואלת בטובך, להעניק לנו ביחס למראה החזותי, האופק האינטלקטואלי, ואופי התרבות האמריקנית, הנני רואה זאת כחוצפה והונאת הקורא, בטענתך ש"השוואות שלך לאנטישמיות עברו את גבולות הטעם הטוב". הקורא יכול לסבור שהאשמתי אותך באנטישמיות, בשעה שבסך הכל העליתי את ההשוואה המעניינת שאוייבי היהודים, הקפיטליזם, והאמריקנים, השתמשו במוטיב התיאורי של אדם שמן, האוחז סיגר והשלב המתקדם (של אלפסי ואחרים) - הנקניקיה.

    אפרופו, שמנים, האם הבחנת אי-פעם בקצין זוטר או בכיר אמריקני מטלטל כרס. מי שרואה בכרס כסימבול או אף עדות חותכת תרבותית, יתבונן נא בקציניה, שוטריה, ושועיה של מדינת ישראל.

    כן, אני סבור שאתה אנטי-אמריקאי חריף, והדברים שהעלית עתה, שלכאורה נועדו להפגין שיש שיטה בגישתך, אך מחזקים את שטחיות הניתוח והידע שלך שאין טעם להשיב להם. (חבריך האמריקנים לא יושיעו אותך,,,זה גם מזכיר ביטוי נפוץ,,,)

    לגבי סעיד. הרשה לי לעדכן אותך, שמעמד התיזה שלו, שהקסימה אנשי אקדמיה רבים עד כדי השתלטות על דרך הראייה של ענף המזרחנות באקדמיה האמריקנית (ולכן האיבה הרבה לישראל בקרב המזרחנים האמריקנים הנמשכת כיום. לא מומלץ ליהודים להופיע בכנסיהם אלא אם הינך נורמן פינקלשטיין), ולקחה בשבי מרצון רבים מן השמאל האמריקני, היתה כבר בדעיכה לפני מותו, והולכת ופוחתת.

    סעיד, בדרכו המתחכמת, ושאינה נסמכת בעובדות של ממש, אך חיזק הבעיה הבסיסית באיסלאם, והערבי בפרט, העדר ביקורתיות עצמית (בכמה פלסטינאים נתקלתם שהם הודו שגם להם יש חלק באסון שנפל עליהם? סעיד אינו בהם)והטלת האשם על פיגור ותחלואי החברה האיסלאמית-ערבית על המערב. זו תשובתו למעשה על התאבנותה של החברה האיסלאמית-הערבית מן המאה 14 שלעליית המערב בערך מן המאה 15 אין כל קשר. קשר של ממש מופיע רק בסוף המאה 19 שאת מהותו והשפעתו בדקו מיומנים יותר מסעיד, כברנרד לואיס, בן- הפלוגתא של סעיד.

    מעניין הדבר שאני מסתכל על תרומת ארה"ב להישרדות ישראל שבה אתה מודה, באורח שונה משלך, והיא לא מקור יחסי ה"מאוזן" לארה"ב ולתרבותה.

    ארה"ב הטילה אמברגו נשק על ישראל בעת מלחמת השחרור. האמברגו נמשך למעשה עד 1963. ארה"ב נאבקה נמרצות עד תום ממשל קנדי, נגד הפרוייקט הגרעיני הישראלי. ובמלחמת ששת הימים הפרה הבטחה כתובה למעבר חופשי של השייט במיצרי טיראן. רק לאחר מלחמה זו, השתנתה המדיניות האמריקנית במזרח התיכון. אמנם אינטרסים שיחקו משחק חשוב, אך גם התחולל שינוי מהותי בתודעה התרבותית והאזרחית של האדם האמריקני כלפי ישראל, והיא לדעתי עולה בעוצמתה על מרכיב האינטרס הלאומי, ומסבירה חלקית את עליית האנטישמיות האירופאית וקפיאתה בארה"ב. (סוגיית השואה, לדוגמא, מתחילה להידון בחופשי בארה"ב רק משנות השבעים. עד אז היא הוחשה הן על ידי יהודים ושאינם יהודים.)

    נכתב על ידי אדם רזה מאד

  • עופר

    איציק, אם נחזיר רגע את הדיון לספורט, אני אגיד לך ככה. בוא למשחק בייסבול פעם אחת, לך עם חבר אמריקאי. תנסה ללכת למגרש ולראות איך זה מרגיש. אני מת על כדורגל, ואני מוכן לראות משחק כדורגל באיצטדיון בכל זמן נתון, ואני לא חושב על הרבה פעילויות שאני נהנה יותר לעשות חוץ מללכת לראות כדורגל באיצטדיון. אבל, אני מאד נהנה מבייסבול, ואפילו הייתי בשלושה משחקים בליגה הישראלית, וזו תחושה אחרת של משחק. רגוע יותר, נותן לך אופציה לשבת עם חבר טוב ולדבר על מה שקורה. ויש כל יום משחק, אז כל נושא ההפסד והניצחון מקבל משמעות אחרת, והכל נעשה הרבה יותר שלו. אז כן, אולי המשחק פחות אתלטי. אולי יש פחות רגשות ויותר שכל, והסטטיסטיקה חשובה, ומעניינת. כל דבר יש לחוות כנראה, ולא כל דבר אוהבים, אבל שווה לתת צ'אנס. וחוץ מזה, יש אחלה נקניקיות. ותופסים כדור שעף ליציע. ושותים המון בירה (למרות שהיא אמריקאית, ויש להם בירות גרועות ואני לא מפחד שיגידו לי שיש לי דעה קדומה).

    לטס גו רד סוקס.

  • איתי נ.

    אז אתה אומר שזו בירה??? תמיד תהיתי מה זה הנוזל הצהבהב הזה....
    :-)

  • רונן דורפן

    גיל - חוששני שלא אהיה מקורי מדי.... אבל הנה ה-11 הטובים ביותר שראיתי בהנהגת פרגוסון:
    שמייכל, נוויל, סתאם, יונסן, אירווין, קין, רונאלדו, גיגס, סקולס או בקהאם, קנטונה ורוד ואן ניסטלרוי.

  • גיל

    לא גארי ביילי?? פול אינס מחליף ראשון?

  • yoni

    לי תמיד הייתה חולשה למארק יוז.

  • אמיר ליברמן

    כל הנושא הזה של ה HR יצא מזמן מכלל פרופוציות. לטעמי, מדובר בעוד אחד מחלקיו של משחק הבייסבול - נכון, הוא מלהיב את הקהל ואין כמו ניצחון שמושג ב HR, אבל לבודד אותו מבחינה סטטיסטית, זה נראי לי לא נכון. זה כמו לקבוע מי מלך ההטבעות במשחקי הליגה בכדורסל. גם כאן, הטבעה אולי תיכנס לעשרת המהלכים הטובים ביותר, אבל האם שחקן שהטביע ארבע פעמים במשחק, טוב יותר משחקן הטביע פעם אחת בלבד במשחק?
    אגב, סטיב נאש, לפני שתי עונות, היה הקלעי המדויק ביותר משדה, לאחר שהפחיתו מכל השחקנים את ההטבעות שלהם. סטיב נאש הוא השחקן הטוב ביותר בליגה בשלוש שנים האחרונות, למרות שאין באמתחתו ולו הטבעה אחת.

  • טל

    אלפסי...
    לפני מה שנראה כמו נצח... שמת 2 לינקים של שיאים בספורט. מה אני אגיד לך, אתה צודק...

    הנה עוד לינק על "שיא" בכדורגל.

    http://www.youtube.com/watch?v=DbbsytHDp2o

    תיארת את זה באופן מושלם...
    "הסגידה להישגיות בכל מחיר, צביעות, אינדיבידואליזם, מסחור, חוסר רגש וחוסר יצירתיות..."

  • שי

    רונן
    כקורא חדש בבלוג נהניתי מהפוסט אבל לא בהכרח מסכים:
    בארי בונדס לקח סמים מרצונו החופשי.יכול להיות שהוא קרבן של הנסיבות אבל זה לא פוטר אותו משום אחריות.
    לגבי הדיון על מגווייר וסוסה הרי שהזמן עושה את שלו והמודעות לסמים בבייסבול רק גברה עם הזמן
    ומילה אחרונה על השיא עצמו:
    הום ראן למי שזה לא ברור לו הוא כמו גול בכדורגל (כן אני יודע שזה פשטני) ולכן זו השיא הנחשב ביותר ובכל זאת השיא לדעתי הוא שיא עם כוכבית
    נ.ב
    אני מעדיף פוטבול

  • רונן דורפן

    שי - תודה על המחמאות ועל ההצטרפות לדיונים. הום ראן הוא לא גבדיוק גול. הוא גול יפה.
    אנשים אמרו בצדק שקבוצות כבר לא משחקות SMALL BALL - כלומר נקודה שמושגת מהליכה, גניבה ופליי אאוט שמביא את האיש הביתה.

Comments are closed.