הספורט הישראלי בעידן העוני

הופניתי היום לכתבה שהופיעה במעריב על רץ בשם דניאל מולוסאו. בכתבה, של ניר שועלי, מתואר המצב הכספי הקשה של משפחתו, שהיא ממוצא אתיופי, ומסתבר שהוא אוכל בשר פעם אחת בלבד בשבוע. הישגיו הספורטיביים טובים והוא דורג במקום ה-21 באליפות העולם לקדטים, כשחלק מהרצים שם גדולים ממנו בשנתיים. הכתבה הזו היא חלק מסדרה של כתבות על ספורטאים שסובלים מעוני או אפלייה.

אני מאד מקווה שבעיותיו של הילד הזה ייפתרו. אפילו באמצעות ספונסר שיחליט לתמוך בו. אבל אני מקווה שהספונסר הזה לא יגיע כי יחשוב שהוא רץ ברמה של גמר אולימפי. כי יש ספק גדול בעניין הזה. המקצה החזק שלו הוא 1500 מטרים והוא כבר קבע זמן של 3:58 בריצה הזו. קשה לאמר שזה מעיד על כשרון בינלאומי. השיא העולמי לנוער נקבע לפני שנה על ידי רץ בן 16 מקניה והוא 3:33 ולמרות שנת ההבדל ביניהם הפער הוא עצום. למען ההגינות צריך לאמר כי הרץ הקנייתי הזה הקדים את כל העולם בשבע שניות בשנה שעברה – כולל רצים שגדולים ממנו בשנה.

בסך הכל, גם אם מולוסאו הוא כן בצמרת העולמית לגילו זה לא אומר הרבה. בגמר האולימפי בריצת 1500 משתתפים 12 רצים. טווח הגילאים שלהם הוא לרוב בין 20 ל-35. זה אומר שבממוצע כל שנתון מצמיח רץ אחד ברמת הגמר האולימפי. אני לא שולל רמה עולמית בעתיד, כי עם ילדים הכל אפשרי והוא יכול לפרוץ פתאום עם תוצאות נפלאות. אבל שום דבר כרגע לא מעיד על כך. פריצות כאלו קורות בריצות בינוניות וארוכות בקנייה או אתיופיה. כי שם יש עשרות ילדים ברמה של מולוסאו שמתחרים ומתאמנים יום יום זה מול זה. ולמרות שמולוסאו הביא איתו מאתיופיה את האהבה לריצה ואפילו את התזונה הנכונה בבית – הוא לא מביא איתו את התנאים הגיאוגרפים והתחרותיות.

*

אני משער שאולי אתם שואלים את עצמכם אם השתגעתי – וכל מה שיש לי לעשות הוא לפקפק בנסיונו של רץ צעיר ממוצא אתיופי להשיג תמיכה קטנה שתאפשר לו להתאמן בריצה. העניין הוא שאני רוצה לעשות קצת סדר בעניין תמיכה ספורטאים הישגיים , ותמיכה בספורט מסיבות אחרות וגם מלחמה בעוני. זה חשוב כי העוני בישראל הוא תופעה חברתית עצומה. ומכיוון שהצעירים שלא שרויים במצוקה כלכלית אוכלים יותר מדי מקדונלד – אז הרבה מספורטאי העתיד של ישראל גדלים היום בעוני.
באופן כללי אני חושב שמבחינה ספורטיבית התמיכה הכספית בענפי ספורט בהם אנחנו רחוקים מאד מרמה עולמית, כמו ריצה, צריכה להיות ביצירת תשתית וכמות של ספורטאים. יובל וישניצר, גדול הרצים למרחקים ארוכים של ישראל, סיפר לי פעם איך הוא זוכר את עצמו רץ ברבע גמר אליפות ישראל ב-1500 מטר. כלומר היו עשרות רצי 1500 שהתאמנו לאליפות ישראל. התשתית הזו מתה ובכדי להחזיר אותה התמיכה לא צריכה להיות ביחיד כמו מולוסאו, אלא דווקא בארגונים.

דוגמא טובה היא הפרוייקט אליו מולוסאו משתייך, עמותת הצבי, שמקדמת ספורטאים ממוצא אתיופי. כאן התועלת בהשקעה הכספית חורגת בהרבה מהספורט. מה יותר נפלא מאשר מצב בו האגודה הזו תגדל ותצליח ותיתן לצעירים מהעדה האתיופית כוון וגאווה. ואם זה יקרה אז בדור אחר כך גם ייצאו ממנה רצים ברמה בינלאומית. בעמותה כזו צריך לתמוך לא רק בגלל ספורט.

צריך לנסח את התמיכה בספורט כך: ישנם כמה ספורטאים מעולים ברמה עולמית שאולי אנחנו רוצים לתמוך בהם כדי שיהיו באולימפיאדה, ואולי יהיו גם השראה לאחרים. בתחומים כמו טניס או כדורגל תמיכה כזו יכולה להיות אפילו השקעה כספית מוצלחת לגורמים פרטיים. לעומת זאת חייבים לתמוך בארגונים כמו עמותת הצבי. כי יש ילדים כמו מולוסאו שעובדים קשה בתחום תובעני כמו ריצה, ואפילו מגיעים להישגים בינלאומיים בגילם. וזה מעיד על כך ששווה להשקיע בהם כבני אדם.

פריצה לשידור בעקבות תגובה לפוסט הקודם
הספורט הלאומי (כדורגל וגם מציאת האשמים במצבו) (הופיע בגלובס)

27 Comments

יורם אהרוני 15 באוגוסט 2007

אני לא יודע על אילו נתונים אתה מסתמך כאשר אתה כותב שהיו פעם המון רצים והיום יש פחות. חקרתי פעם את הנושא הזה ואם אתה מעוניין אני יכול להעביר אלייך את הנתונים. ככלל רמת הריצות בנוער בארץ הייתה מאד נמוכה לפני קום המדינה וגם בשנת החמישים הייתה עלובה. בשנות הששים הייתה קצת התקדמות אבל שיפור גדול ברמה חל רק בשנות השבעים. אז התחילו בכמה מקומות להתאמן בצורה מסודרת. בעמק-חפר אימן יענקל'ה בורנשטיין ז"ל שורה של רצים טובים שהמפורסם בהם הוא כמובן יאיר קרני. במכבי תל-אביב אימן יחיעם סקיטל רצים דוגמת אריה גמליאל ורוני מעוז. בחיפה וקרית-ביאליק אימן איתמר פדן קבוצת רצים שהבולט בהם עוז כץ. בעמ-יזרעאל פעל אמנון גור והבולט ברציו היה עוזי כהן שבנו עכשיו הוא אחד מרצי הנוער הטובים שלנו. מה ששינה את התמונה היה מרתון הכנרת. מרגע שהצליח המפעל החלו לפרוח מרוצי כבישים ובתוך עשור החלו לדלג על הכנה נכונה שהייתה בשנות השבעים ונערים החלו לרוץ חצי מרתון לפני שרצו 800. מרגע שהגיעו האתיופים גם החלו בני העדות האחרות לרוץ פחות ולחפש מפלט בענפים אחרים, בעיקר משחקי כדור וטריאתלון.ועוד דבר: רמת הנוער לא כל כך חשובה להצלחה בבוגרים וגם המסה לא כל כך חשובה בכדי לצמח צמרת אייכותית. כאשר יש מסה ספורטאי צריך קודם כל להאבק להבחר ולא יכול להתאמן בראש שקט לאליפויות בין-לאומיות. לבריטניה היה תמיד יותר עומק מאשר לפינלנד בריצות ארוכות אבל אין להם עדיין וספק אם יהיה להם גבר שזכה בזהב אולימפי ב – 5000, 10,000 או מרתון. אתה יודע בכמה מדליות כאלה זכתה פינלנד? 16!

יורם אהרוני 15 באוגוסט 2007

עיקר שכחתי. יובל וישניצר היה רץ נוער לא רע אבל היו הרבה יותר טובים ממנו בנוער.ב – 1964 הוא ניצח באליפות גיל 17 עם 4:23.7. כעבור שנה שבר יחיעם סקיטל את השיא לגיל זה עם 4:18.1.ב – 1966 ניצח יובל וישניצר באליפות הנוער לגיל 19 עם 4:17.8. מה שחשוב הוא שהוא המשיך להתקדם ונשאר רעב. מאחר שהרמה הייתה נמוכה אז הוא גם זכה עם התוצאות האלה באליפויות הנוער. מאמנו הצעיר, איליה בר-זאב קידם אותו בשקדנות ובהדרגה. הוא פעיל עד היום ומאמן את איתי מגידי.

אורי גולדבורט 15 באוגוסט 2007

למרות מה שיובל וישניצר אולי אמר ואולי נדמה שאמר, מעולם לא התקיים באליפות ישראל באתלטיקה, לתולדותיה, שלב רבע גמר ל-1500 מטרים…
אפילו לא חצי גמר, אלא לכל היותר שני מקצצים נפרדים, לפי יכולת משוערת של הרצים.

דרומי 15 באוגוסט 2007

לגבי הקשר בין עוני למקדונלדס – בארה"ב ידוע שהקשר בין סטטוס כלכלי למשקל התהפך, והיום דווקא העניים הם שמנים והעשירים רזים, בגלל שאין מחסור בפחמימות ושומנים אבל גם אין מודעות לחשיבות של שמירה על המשקל.

אני לא יודע מה המצב בישראל – יש להניח שאנחנו לא במקום של האמריקאים, אבל שאנחנו מתקדמים לשם בבטחה.

גיל 15 באוגוסט 2007

ממה שרונן כתב משתמע כביכול שזה שחיים בעוני גורם להם לאכול טוב (הנה, הם לא אוכלים מקדונלנד) אבל זה כמובן לא נכון. כמו שדרומי ציין, השמנת יתר היא בעייה מרכזית בעולם המערבי. זה נובע מאוכל רווי בשומן ופחמימות שאנשים אוהבים לאכול מסיבות אבולוציוניות (כי פעם, כשהיה מחסור הכלל אמר לאכול מה שאפשר וכמה שיותר), מזמינות וזולות האוכל הזה, וגם מהעובדה שאנשים לא עוסקים כמעט בפעילות גופנית. במאה ה19 למשל, אנשים שמנים נחשבו כבעלי סטטוס גבוה כי היה קשה להשיג אוכל, ואלו שאכלו טוב היו ממעמד גבוה שיכלו להרשות לעצמם לאכול טוב. כיום, עניים בעולם המערבי לא מתים מרעב כמעט.

מיכאל 15 באוגוסט 2007

איזו פתיחת עונה אומללה של יונייטד.
2 נקודות מתוך 6.
4 נקודות פער מצ'לסי כבר לאחר 2 משחקים.
4 נקודות פער מסיטי וביום ראשון דרבי שיונייטד לא מגיעה אליו פייבוריטית.
רוני לא ישחק בחודשיים הקרובים.
רונאלדו לא ישחק בשלושת המשחקים הבאים.
הגנה שלא התחזקה למרות שגם כך היא לא היתה החלק החזק של הקבוצה.
חוסר בחלוצים מובהקים אל מול עודף בקשרים התקפיים.
איזו פתיחה אומללה.

רונן דורפן 15 באוגוסט 2007

יורם – לא מדליות זהב אולימפיות – אבל ברנדן פוסטר ודייב מורקרופט החזיקו בשיאי עולם. גם צטוואיהיה רץ מעולה ובמרחקים הבינוניים כמובן שההסטוריה הבריטית מפוארת. לדעתי לפינלנד יש הרבה יותר מדליות זהב ממה שאתה אומר. על פי חישובי… 3 להאנס קולמיינן, 9 לנורמי, 5 לריטולה (שתיים הן במשותף עם נורמי), 2 לוולמארי איסו-הולו ו-4 לווירן.
רק מזכרון הגעתי ל-21. רובן אגב הושגו בתקופה של שני עשורים בהם פינלנד הייתה שרויה בעוני וכמעט לא אכלו בה בשר.
אורי – ברוך הבא – ומעניין מה שאתה אומר – הייתכן שזה היה ב-800 מטרים? הבנאדם היה משוכנע בכך…
גיל – איך בדיוק הבנת את זה שמי שעני אוכל טוב?

רונן דורפן 15 באוגוסט 2007

מיכאל… אכן זמן לקבוצה להראות את אופיה…

yoni 15 באוגוסט 2007

נראה לי חלוץ כמו דרוגבה צריך להיות הרכש המיידי.
מישהו יודע מה מתכנן פרגוסון?

גיל 15 באוגוסט 2007

אני יודע שלא התכוונת לכך אבל כתבת :ומכיוון שהצעירים שלא שרויים במצוקה כלכלית אוכלים יותר מדי מקדולנד, הרבה מספורטאי העתיד של ישראל גדלים היום בעוני."

האם התכוונת לומר שעניים לא אוכלים מקדונלד כי אין להם כסף? כמובן שאם הם לא אוכלים ג'אנק פוד לא משתמע מזה ההיפך, שהם אוכלים היטב (ואוכל בריא גם עולה כסף רב).

רונן דורפן 15 באוגוסט 2007

התכוונתי לכך שהילדים בישראל שנמצאים בצד הנכון של קו העוני לא כל כך משקיעים בספורט. השתמשתי בחיבתם למקדונלד כדוגמא…
ונראה לי שמרבית הספורטאים שלנו יגיעו מהאוכלוסיות הפחות מבוססות.

עזי 15 באוגוסט 2007

רוהן, עורם אהרוני דיבר על 5000, 10000 ומרתון, בקיצור ריצות ארוכות כשאתה סופר במדליות גם ריצות בינוניות כמו 3000 מכשולים, 1500 וגם את המירוץ הקבוצתי שהיה פעם. לפי החישוב שלי, יורם צודק – פעמיים במרתון (קולמיינן ב-1920, סטרנוס ב-1924), 7 פעמים ב-10000 (קולממיינן, ריטולה, פעמיים נורמי בין בארבעה משחקים רצופים, סלמינן בברלין ולאסה וירן פעמיים) ו-7 פעמים ב-5000(קולמיינן, נורמי, ריטולה, לייטינן ב-32', הוקרט ב-36 ופעמיים וירן כמובן).
יש כאן אבל יותר מעניין של לאכול טוב או נכון. פינלנד זכתה גם בתקופת הגדולה שלה בריצות במדליות זהב במקצועות שדה (ולא רק הכידון המסורתי אלא גם דיסקוס, כדור ברזל וקרב 10) שמצריכים תיאורטית אכילת הרבה חלבונים ובשר, למרות שכפי שרונן כתב לא אכלו אז הרבה בשר. גם בשנות השמונים שהמגינה כבר היתה ברמת חיים הרבה יותר גבוה עדיין זכו במקצועות האלו בזהב. החינוך והמנטליות לא פחות חשובים מהפיסיולוגיה.

עזי 15 באוגוסט 2007

הקלדתי עיוור אחרי יום עבודה מתיש, ולא קאתי את עצמי אז רוהן (רונן) ועורם (יורם) קבלו את התנצלותי…

יורם אהרוני 15 באוגוסט 2007

שלא ישתמע מדברי חס וחלילה שאני נגד שיהיו הרבה מועדונים שבהם יתאמנו רצים, אני מאד רוצה שזה יהיה המצב, אבל כמות לא בהכרח תביא לאיכות. איכות באה מזיהוי כשרונות וטיפוח שלהם בצורה הדרגתית. לגבי ריצות ארוכות: אין שום קשר בין הישגים במרחקים אלה לפני גיל 17 לבין ההישגים בבוגרים. בריצות בינוניות היו בארץ ובעולם כמה שהצטיינו כבר בגיל 14 ושברו שיאים כבוגרים. אם זה המצב אז בדרך כלל השיאים מגיעים גם בגיל צעיר 19 – 22 ולא בגיל 22 – 27. אני משער שמי ששובר שיאים בגיל לא ממש מיצה את הפוטנציאל שלו.

יואב ג. 16 באוגוסט 2007

דורפן
עמותת הצבי שעומד בראשה בחור מקסים בשם רחמים גאשה זוכה לתמיכה לא רעה. ממה שאני זוכר דווקא בריצות הבינוניות הבעיה אינה מתקנים כי אפשר לרוץ בשדות. מה שצריך זה מאמנים, כמו ידידנו מקניה האח קולום שהוציא כמה מהרצים הטובים בהיסטוריה עם כמעט אפס משאבים. אז אין כאן את הגנטיקה ואת התנאים שיש בקניה אבל אם רוצים להשקיע כסף בריצות הבינוניות, תחום שהעלייה מאתיופיה מאד שיפרה (בעיקר במרתון, שם יש לישראל 3 רצים – וודג', בימרו וסטאין בין 100 הטובים בעולם) – צריך להשקיע אותו במאמנים. אולי להביא את האח קולום להשתלמות כאן ואולי להביא אותו לגור כאן – אני מוכן לממן לו חדר (הוא לא יבקש יותר מזה).בכלל, ברוב הענפים אנחנו כל הזמן עוסקים בצורך בתשתית. הצורך הכי דחוף, בוודאי בריצות הבינוניות, זה מאמנים. איליה בר זאב, המאמן המצויין של איתי מגידי, לא נעשה צעיר. ולסיום – האם אפשר לצרף לבלוג את טבלת הליגה האנגלית?

לון 16 באוגוסט 2007

רונן, יש כאן שאלה עקרונית חשובה, איפה להשקיע את הכסף.
האמנם ההשקעה הכי טובה במולסאו היא בתחום הספורט ?
אולי לטווח רחוק, לחייו מעבר לעשור וחצי הקרובים, עדיף להשקיע את אותו סכום כסף בתחום אחר, כמו תגבור לימודים כלליים למשל.
זה נכון במיוחד כשלא צפוי לו עתיד של ספורטאי על.

ובכלל, זה מעורר מחשבה.
מצד אחד ספורט מהווה אמצעי למוביליות חברתית וכלכלית עבור עניים.
מצד שני, ספורט הוא תחום מאוד קפיטליסטי ומעטים מגיעים לרווחה כלכלית.
וכמובן, השאלה הכי חשובה, איך מתמודדים עם העוני באופן עקרוני.

לצערי אין לי תשובות ברורות.

הגר 16 באוגוסט 2007

אסור שהילדים בני העדה האתיופית יחשבו שעתידם מצוי רק במג"ב,שב"ס ובריצות הארוכות.
אם יש כסף אז שישקיעו אותו בחינוך וברכישת השכלה ובמניעת נשירה מבתי הספר ויציגו כמודלים את הרופאים בני העדה ועורכי הדין בני העדה והשחקנים (תיאטרון וקולנוע ולא חלילה כדורגל) בני העדה.
הרבה יותר חשוב שהעדה תגדל מנכ"לים של משרדי ממשלה ומנהלי מחלקות בבתי חולים וראשי חוגים באוניברסיטה.
אגב,שנים אני חושבת על כך שזה מה שהציבור הדרוזי צריך לשאוף אליו ולא אל "הטייס הדרוזי הראשון" או "האלוף הדרוזי הראשון".
המיעוטים בישראל,יהודים ולא יהודים,לא יוושעו מהספורט.

יורם אהרוני 16 באוגוסט 2007

אני מסכים במידה רבה עם דבריה של הגר. מוביליות חברתית מושגת קודם כל כל-ידי העלאת רמת החינוך והאמונה שאפשר להצליח בלימודים. רמת הריצות הארוכות לא עלתה בישראל מאז שהגיעו האתיופים. מה שקרה הוא שכיום יש מעט מאד רצים שאינם ממוצא אתיופי המאמינים כי הם יכולים להגיע להישגים. הצצה קצרה בטבלת שיאי ישראל תגלה שהשיא ב – 800 שייך לעוז כץ מ – 1983, השיא ב – 1000 לרוני מעוז מ – 1983, השיא ב – 1500 לאיתי מגידי מ – 2003, השיא במייל לרוני מעוז מ – 1983, השיאים ב – 2000ו – 3000 לאיתי מגידי משנה זו, השיא ב -5000 ליובל וישניצר מ – 1974 והשיא ב – 10,000 לאריה גמליאל מ – 1984 ורק השיאים במרחקים שמעל 10 ק"מ לרצים ממוצא אתיופי:היילה סטאין ודניאל דסטא. בבד בבד עם טיפוח האמונה אצל בני העדה האתיופית כי הם יכולים להצליח בכל שטח שירצו צריך לטפח גם את האמונה אצל בני העדות האחרות כי הם יכולים להצליח גם בריצות הארוכות.

דב הקוטב 16 באוגוסט 2007

לא הבנתי האם לאכול בשר פעם בשבוע עבור ספורטאי, זה טוב או רע? אתה יודע, לא כל בשר זה מקדונלד. אני חושב שאחת הבעיות המרכזיות בארץ בכל תחום בספורט הנה חוסר הבנה כמעט מוחלט במזון הדרוש לספורטאים צעירים להתפתח, ועקב כך גם כשהם גדלים והופכים ל"מקצוענים" אין להם מושג בתזונה ואורח חיים נכון. חוסר המקצוענות הזה מתבטא כמובן בעוד הרבה דברים אבל הכל מתחיל מילדות ואחרי זה אין מה לבכות על ההבדלים בין הפיזיות של הספורטאים.

לון 16 באוגוסט 2007

הגר, אני מסכים איתך באופן כללי.
טובת הציבור הזה דורשת השכלה והשתלבות אזרחית כללית.
מצד שני, הצלחה של ספורטאי בן העדה האתיופית, יכולה לתת לעדה דברים שעד היום לא השיגה. כמו גאווה, הרגשת שייכות ועוד.
זה יגרום גם לכלל החברה (השטחית, מה לעשות) להתייחס אחרת לבני העדה.
למשל מישהו כמו בניון או שחקן חמישייה במכבי ת"א, שיהיה נערץ ע"י כלל ילדי ישראל ויופיע באופן שוטף כסמל להצלחה.
זה נכון גם לגבי מיעוטים אחרים.
מייקל ג'ורדן וטייגר וודס בארה"ב, רונלדיניו, תיירי הנרי וסמואל אטו באירופה וברחבי הגלובוס, גורמים לגאווה לקהילות המוצא שלהם. במקביל, ילדים בני כל הגזעים והלאומים מעריצים אותם ויתקשו מאוד להיות גזענים.

רונן דורפן 16 באוגוסט 2007

דב הקוטב. רוב הספורטאים המקצוענים אוכלים בשר ואפילו די הרבה. באופן ספציפי הרצים הטובים למרחקים הארוכים – בעיקר באתיופיה וקניה, אוכלים מעט מאד בשר.
יורם – אל תשכח שגם בעולם אתיופיה היא לא מעצמה במרחקים הבינוניים. היא המדינה החזקה בשנים האחרונות בכל מה שמעל 5 קילומטרים – אבל את המרחקים הבינוניים הם משאירים לקנייתים.
את ה-3000 מכשולים אני מחשיב לרוב כריצה ארוכה – כי פעמים רבות היא באה ביחד עם הצטיינות ב-5000 או 10000 (קיפטנואי והנרי רונו) – אבל האתיופים משום מה אינם מחבבים את הריצה הזו.

הגר 16 באוגוסט 2007

הצלחה של נערים בני העדה האתיופית בענפי ספורט חשובים ובעלי יוקרה בעולם אבל זניחים בישראל רק תעצים את תיסכולם.
הדוגמא של ג'ורדן וטייגר היא דוגמא רעה משום שכגודל ההערצה כלפיהם כך גם גודל מחויבותם למפרסמים שלהם וחוזי הענק שעליהם הם חתומים מעקרים ומסרסים אותם מלהביע דיעה בעניינים ציבוריים בעלי חשיבות.אנשים כג'ורדן וטייגר או כדגו ובאדיר להבדיל היו מועילים לקהילות שמהן הם יצאו ואותן הם לכאורה מייצגים אילו טרחו לקום ולהביע דיעה ולזעוק כנגד עוול – אבל הם שותקים.קולם לא נשמע.יכול להיות שיום אחד המורסה ששוכנת עמוק בלבו של באדיר תתפרץ אבל הכוח האמיתי שלו היה בא לידי ביטוי אילו אמר את הדברים בימים שבהם הוא לבש את מדי נבחרת ישראל ועמד עם חברי הנבחרת בנגינת ההימנון.יכול להיות שדגו יפתח יום אחד את סגור לבו אודות ההתנהגות הגזענית כלפיו במגרש ומחוץ למגרש.אבל דגו מעדיף בראיונות לדלג על השאלות הללו ולהציג מצג של "עזוב,זה לא חשוב כל כך" בזמן שהוא יודע שההתנהגות כלפיו היא כאין וכאפס לעומת ההתנהגות אל צעירי העדה.את דגו לא מסלקים ממועדונים ודגו לא חווה את כאב הצעירים המושפלים.לא יהיה לדגו זמן טוב יותר להתעמת עם הגזענות מהזמן שבו הוא לובש את החולצה האדומה ומוקף בלא מעט אנשי תקשורת אדומים שישמחו לסייע לו.צעירי העדה לא זקוקים לגאווה – הם זקוקים למאבק מתמשך כנראה בגזענות כפי שצעירים ערבים במשולש לא זקוקים לגאווה אלא לקולות צלולים אבל לא פוליטיים,צפויים ומעוררי אנטגוניזם שיביאו אל הציבור הישראלי יהודי את מצוקתם.רבים מאיתנו אימצו את בני סכנין בעת שהקבוצה זכתה בגביע המדינה אבל כמה מאיתנו מודעים לבעיית הקרקעות של הישוב ? או נושא הטבח בכפר קאסם.מישהו מעלה על דעתו איזו השפעה היתה למהלך סימלי אומנם של ענידת סרט שחור ודקת דומיה לפני משחק של הפועל בעונה שעברה סמוך לימים שבהם צויין יום השנה החמישים לטבח שהוא ללא ספק אירוע מכונן בתולדות מדינת ישראל.מה היה קורה אילו באדיר היה פונה להנהלת הפועל ומבקש ממנה לנקוט בצעד הזה ? זה התפקיד של באדיר ושל דגו וזה היה יכול וצריך להיות התפקיד ההיסטורי של ג'ורדן וטייגר.

לון 16 באוגוסט 2007

הגר, לפי מיטב הכרתי, מעשים הרבה הרבה הרבה יותר חשובים ומועילים ממילים.
היותם של ג'ורדן ווודס אייקונים נקיים מפוליטיקה, היא זו שאפשרה לכלל הציבור לקבל אותם כגיבורי על כלל אמריקאיים.
היא זו שמאפשרת גם לאנשים במיד ווסט ובדרום ארה"ב להעריץ אותם.
אני מבין שרגשית היית רוצה שיקומו וידברו על העוול והקיפוח של אחיהם.
בפועל, הם מקדמים את השחורים בדרך הרבה יותר מתוחכמת. מים שקטים חודרים עמוק.

רגש תמיד הרבה יותר חזק מהיגיון.
כשרגש חיובי מופנה לספורטאים שחורים, זה הרבה יותר אפקטיבי מכל אמירה שלהם בעד אחיהם ונגד קיפוח.
יותר מכך, יש סיכוי גדול שחלק מהקהל שהכניסם לליבו בגלל הישגיהם, היה מתנער מהם.

צעירי העדה התיופית זקוקים מאוד לגאווה. זה מוטיב חוזר ועולה בכל פעם שהם מדברים.
(להבנתי, גם את מבינה את חשיבותה, אחרת לא היית כותבת על חשיבות סמל ענידת סרט שחור בעניין כפר קאסם).
גאווה היא החלק שזקוק לחיזוק עז אצלם. במקביל, יש צורך עז בחיזוק כלל הציבור בהומניות ואנטי גזענות. אין סתירה.

לצערי, בדיר ודגו אינם דוגמאות טובות.
בכוונה רשמתי " מישהו כמו בניון או שחקן חמישייה במכבי ת"א". נדרש מעמד של ספורטאי על בישראל.
לצערי, בדיר ודגו אינם כאלה. הם רחוקים מכך.

יורם אהרוני 16 באוגוסט 2007

רונן, זכור לי עד היום שבתום המשחקים האולימפיים במקסיקו-סיטי פרסם אחד העיתונים את תמונות כל המנצחים. באתלטיקה במקצועות הריצה בלטה תמונה של לבן אחד בים של שחורים: המנצח האוסטרלי בריצת 800, רלף דובל. הריצות הבינוניות נשארו עד היום המקום היחידי במקצועות הריצה בו אין לשחורים עדיפות ברורה על הלבנים. אין לי מושג למה האתיופים מזניחים את הבינוניות ואת המכשולים. הצטיינותו של מולסאו דניאל ההיום בבינוניות יכולה להיות שלב חשוב בדרך להצטיינות בריצות ארוכות בעתיד. יש תופעה ידועה בריצות: ככל שעולים בגיל עוברים למרחקים ארוכים יותר. מי שמתחיל מראש במרחקים ארוכים ומזניח את הבינוניים בצעירותו עלול להתקע בגיל די מוקדם ולהפסיק להתקדם.

רונן דורפן 16 באוגוסט 2007

אהרוני (ואולי גולדבלוט): מה דעתך על מולוסאו? מה אומר 3:58 בגיל 15. האם זה מרמז על סיכוי ל3:35 או פחות?

יורם אהרוני 16 באוגוסט 2007

זה לא אומר הרבה. אין לי מושג אייך הוא מתאמן אבל הרבה רצים טובים לא השיגו זמנים כאלה בגיל 15.סבסטיאן קו רץ בגיל 15 רק 4:18 סטיב קראם 4:13. קו בגיל 16 רץ4:05.9 וקראם 4:07.1. החשוב הוא קו התקדמות. הרבה רצים טובים התחילו להתאמן ברצינות רק אחרי גיל 16. מורסלי רץ בגיל 17 רק 3:53 אבל בגיל 18 כבר 3:40.41. קראם בגיל 18 – 3:40.1

רונן דורפן 16 באוגוסט 2007

יורם – נראה לי שחידון האתלטיקה של יורם אהרוני בדרך…

מכיוון שאנחנו דיקטטורה נאורה אני קובע אותו לשבוע הבא – לכבוד פתיחת אליפות העולם באתלטיקה.
העבר לי את השאלות לאי-מייל עד יום רביעי. חידון אורח יכול להיות 10 שאלות ויכול להגיע גם ל-25 שאלות.

Comments closed