הרדיפה הלא הומנית של אסשוריו

בשבועות האחרונים מתגלגל ביפן סיפור ספורט שהתחיל כמשהו פיקנטי ומתפתח עכשיו למשהו עצוב ובעייתי. הוא נוגע בעצב החשוף ביותר של יפן – היחס לזרים.

הנה הסיפור בקצרה. אסשוריו הוא גדול מתאבקי הסומו עכשיו וכנראה בהיסטוריה המודרנית. הוא ממונגוליה. הוא היה אמור בחודש האחרון להשתתף במסע של התאחדות הסומו לצפון יפן לכמה הופעות ראווה. אסשוריו פרש מהמסע בטענה שהוא פצוע ונסע למונגוליה. במונגוליה הוא השתתף במשחק כדורגל לצרכי צדקה.

התאחדות הסומו השפילה אותו. היא הורתה לו לחזור מיד ליפן, הפחיתה את שכרו לכמה חודשים, הרחיקה אותו לשני טורנירים ואמרה לו שאם הוא פצוע הוא חייב להישאר בביתו ויכול לצאת משם רק למתחם האימונים או למרפאה. עונש מטורף בכל קנה מידה של העולם החופשי. הסיפור הופך מכוער יותר: רופא שביקר אותו אומר שהוא התמוטט פסיכולוגית. האמת, לא מעניינת אותי יחסיות והבדלים בין תרבויות. בעניינים הללו יפן היא תרבות שהיא לעתים לא אנושית.

עכשיו הסיפור הארוך:

הקריטריונים ליוקוזונה, התואר הגבוה ביותר למתאבק סומו, הם בעקרון שילוב של יכולת גבוהה, שאת זה יחסית קל להגדיר, וגם עמידה בקוד אתי מסורתי שנקרא "היקאקו". הקריטריון ליכולת די התגבש בשנים האחרונות – ומקובל לתת את התואר למי שזוכה בשני "באשו" רצופים. הבאשו הוא גביע הקיסר הוא טורניר בשיטת ליגה בין 16 המתאבקים הבכירים שמתקיים שש פעמים בשנה.

הקריטריון של ההיקאקו הוא כמובן לא ברור, במיוחד כשבשני העשורים האחרונים החלו להופיע על הבמה מתאבקים כוכבים ממוצא לא יפני. הראשון מאלו היה קונישקי מהוואי שמעולם לא קיבל את התואר יוקוזונה. העניין התחדד ב-1991 כשקונישקי זכה בטורניר שני ברציפות ולא קיבל את התואר מהוועדה שמחלקת את התואר הזה. הוועדה אמרה שהיא תמתין טורניר נוסף לראות אם הוא ראוי לכך. חברי הוועדה העלו טיעונים מאד סובייקטיבים – כמו העובדה שהוא המתאבק הכבד בהיסטוריה ולא כל כך טוב מבחינה טכנית. הדבר עורר ביקורת עצומה. קונישקי אמר לניו יורק טיימס שלו היה יפני היה מקבל את התואר. איגוד הסומו היפני דרש התנצלות – אבל מצד שני כמה מראשי הסומו אמרו באופן גלוי שמתאבק לא יפני לא יכול להיות יוקוזונה. כל העניין הפך מין סמל לא רצוי לסגירות של יפן כלפי העולם החיצון.

הביקור הראשון שלי ביפן היה בינואר 1993. הנושא המרכזי בתקשורת שם הייתה הכתרתו של אקבונו, גם הוא מהוואי, כיוקוזונה הזר הראשון. הביקור שלי היה במסגרת משלחת סטודנטים ואחד האנשים שפגשנו שם ממשרד החוץ היפני ציין את הדבר כסימן לשינוי הדרמטי שמתרחש ביפן. גם היוקוזונה הזר הבא היה אמריקאי מהוואי – מוסשימרו יליד סמואה.

*

כמו שקורה עם שחקנים זרים בכל ענף ספורט די מהר הם משתלטים על הליגה המקומית. וזה הזמן להסביר מיהו אסשוריו. אסשוריו הוא היוקוזונה הזר השלישי והוא יליד מונגוליה. הוא לא סתם יוקוזונה זר. הוא השתלט על הענף. הוא קיבל את תואר היוקוזונה ב-2003 קצת לפני פרישתו של מוסשימרו וקצת אחרי פרישתו של טקנוהנה – היוקוזונה היפני האחרון. הדבר המרכזי שאסשוריו שינה בחשיבה לגבי זרים בסומו הוא הזלזול ביכולת הטכנית שלהם.

שני היוקוזונה שבאו מהוואי שקלו יותר מ-200 קילוגרם והיפנים נטו לייחס את יכולתם למשקלם העצום, אפילו במושגי סומו. אסשוריו עלה לליגה הגבוהה כשהוא שוקל רק 129 קילוגרמים. הוא היה כולו טכניקה עילאית. מין רוג'ר פדרר של הסומו. גם השליטה שלו הייתה פדרריאנית לחלוטין – ב-2004 הדהים עם 35 ניצחונות רצופים כולל שני טורנירים רצופים עם מאזן 15-0. הוא גם זכה בחמש משש הגביעים של אותה שנה. זו הייתה יכולה להיחשב עונה היסטורית בתולדות הסומו, אלא שאז באה עונת 2005. אסאשוריו זכה בכל שש הגביעים.

ב-2006 הוא היה קצת פחות רוג'ר פדרר ויותר מייקל ג'ורדן. הוא הפסיד טורניר בגלל פציעה והרופאים אמרו לו לא להשתתף בטורניר הבא. אלא שהוא בא לטורניר ולקח אותו במאזן 1-14. חוץ מכמה וותיקים שמרנים הנטייה הכללית הייתה לחשוב שמעולם לא היה לוחם כמותו. הסיכוי שיהיה יוקוזונה נוסף בזמנו, כלומר מישהו שיעמוד בקריטריון של שתי זכיות רצופות, נראה קלוש מאד. אבל היוקוזונה הבא כן הגיע – ושוב ממונגוליה. קוראים לו האקוהו והוא בן של מדליסט אולימפי בהיאבקות. הוא הגיע לתואר בגיל 22 בלבד. אגב, גם לאסשוריו יש ייחוס משפחתי ושני אחיו מתחרים בענפי היאבקות אחרים.

זה מזכיר לי פוסט מלפני כמה ימים שמראה שמונגוליה, אולי המדינה הדלילה ביותר בעולם, ששית משטח ארצות הברית ורק 2.5 מליון תושבים, היא המדינה היחידה בעולם בה הספורט הפופולארי ביותר איננו ענף כדור קבוצתי. מעניין שאת הפופולריות להיאבקות אפשר לראות לכל אורך מסע הכיבוש של ג'ינגי'ס חאן במאה ה-13 – כל החלק הדרומי של מה שיהפוך לברית המועצות, תורכיה, איראן, בולגריה ועד הונגריה ופינלנד. כל אלו מעצמות היאבקות.

זו מפת הכיבושים של ג'ינג'יס חאן.

mongolia.jpg

אם הגעתם עד לפה סימן שאתם כן פתוחים לענפי ספורט זרים, ואני רוצה להמחיש לכם בסרט קצר מYOUTUBE כמה מרגש יכול להיות קרב סומו. הסרטון הוא של שמונה דקות. זה סרט הקרב בו משלים האקוהו את הקריטריון לתואר יוקוזונה עם ניצחון על אסשוריו. הקרב עצמו הוא פחות מדקה. אתם יכולים לקפוץ קדימה לדקה הרביעית של הסרט – אבל הדרמה והטקסיות מוסיפים כל כך לעניין. יש פה עניין יפני כל כך: ענף ספורט לא סלחני לטעויות שבו התוצאה היחידה היא 0-1 בנוקאאוט.

ARVE Error: id and provider shortcodes attributes are mandatory for old shortcodes. It is recommended to switch to new shortcodes that need only url

הרבה יפנים לא קיבלו יפה את אסשוריו מהרגע הראשון. הוא הפך ב-2003 ליוקוזונה הראשון שנפסל במהלך קרב בגלל תפיסה לא חוקית בחגורה. לא נשמע כמו כזה ביג דיל – אבל הוא התקבל בטורנירים הבאים בקריאות רמאי. העניינים הבאים שהרגיזו את הציבור היפני היו שהוא הצטלם לעיתונות בחליפה (ולא בלבוש הקרב שלו), פעם אחרת כשאמר משהו על החלטת שיפוט וגם כשלא רצה לקבל אזרחות יפנית. נשמע יותר מדי כמו בעיה רצינית של יפן עם זרים.

משאמרתי את זה צריך להיות הוגן ולומר שזה לא היחס לכל הזרים בסומו. האקוהו הוא פופולארי יותר מאסשוריו, בין היתר משום שהתחתן עם בחורה יפנית בעוד אשתו של אסשוריו היא מונגולית. אחד המתאבקים הפופולארים ביותר כיום הוא קוטושו הבולגרי. אבל ההבדל הקטן הוא ששני אלו לא השתלטו על הענף כמו אסשוריו.

קראתי מאמר מעניין ביפן-טיימס על הסיפור. מסתבר שגם המתאבק הקודם שהושם במעצר הבית הזה היה קיוקוטנהו, וגם הוא היה ממונגוליה. אבל המאמר נוקט נקודת מבט יפנית ובעצם אומר שהאקוהו צריך לפרוש משום שהוא מבייש את מעמד היוקוזונה.

וזה לכל מי שחושב שיפן היא חלק מהעולם החופשי.

*

והנה אסשוריו בגדולתו, כמו כל אלוף אגדי יש בו כריזמה שמובנת גם מבלי להבין דבר בדקויות של הספורט הזה.

ARVE Error: id and provider shortcodes attributes are mandatory for old shortcodes. It is recommended to switch to new shortcodes that need only url

*

לסיום חשבתי על משהו: אם אסשוריו יפרוש מהענף שהוא כל כך כפוי טובה אליו, היה מעניין אותי לראות אותו משחק כשחקן קו בפוטבול האמריקאי. אני חושב שהיכולת שלו לפרוץ קו הגנה בשביל הרצים יכולה להיות מרתקת.

עניינים שעסקנו בהם לאחרונה וגם חידון מספר 36 על עניינים משפחתיים
קטסטרופה (3)

37 Comments

נועם שיזף 18 באוגוסט 2007

פוסט מעניין מאוד. אבל סתם בשביל הדיון: אתם לא חושבים שהקנאות היפנית לסומו – שצידה הלא נעים נחשף כעת – היא חלק מהקסם של הספורט הזה? הרי דורפן, אתה בעצמך מתפעל מהטקסים שסביב הקרב. כנראה שגם גירוש הזרים הוא סוג של טקס.

רונן דורפן 18 באוגוסט 2007

יותר משאני מתפעל אני מהופנט. אני לא יודע אם היית ביפן. התחושה שלי שזה לא מקום של טוב ורע – זה מקום פשוט מרתק.

מיכאל 18 באוגוסט 2007

מצחיק. לפני כ20 שנה עברה לי בראש מחשבה הפוכה לשלך: תהיתי אם וויליאם "המקרר" פרי משיקאגו ברס יוכל להצליח בסומו עם מימדיו העצומים.

רונן דורפן 18 באוגוסט 2007

מיכאל – אני משוכנע שהיה נכשל לחלוטין. רמת הריכוז בסומו הרבה יותר גבוהה. אתה יכול לראות שהם כמעט לא טועים ביציאה מהמקום בעוד בפוטבול יש כל הזמן FALSE START

חזי 18 באוגוסט 2007

ללא ספק הסיפור מרתק, וגם ספורט הסומו מרתק.
אמנם הרדיפה של היפאנים אחרי אסשוריו נשמעת מוגזמת, אבל אי אפשר להגיד שהוא צדיק תמים. אם היה חושב על זה מראש הוא היה יכול להבין שזה מה שיקרה. אפשר לפחות לקוות שהסכסוך הזה יפתר בטוב.

birdman 18 באוגוסט 2007

לדעתי היפנים יכולים להחליט שאין כניסה לזרים לסומו. אבל ברגע שהם החליטו שיש כניסה, אזי, היחס כלפיהם חייב להיות שווה לחלוטין.
נראה לי שכשהם התירו את הכניסה לזרים, הם חשבו שלא יהיה לזרים סיכוי, עכשיו הם דופקים את הראש בקיר.
אגב, אמנם העונש שהגברתן קיבל הוא חמור מדי, אבל הגיע גם הגיע לו עונש.
מבחן הפוטבול הוא מרתק, זו לא רק שאלה של יכולת אתלטית, אלא גם היבט של אומץ, מעבר מספורט חביב שאמצעי המיגון היחיד שנדרש בו הוא חיתול – למפגש עם קרנפים ששועטים אליך כאילו שהם מלאי סמי מרץ.

איתי נ. 18 באוגוסט 2007

אני לא יודע איך בדיוק מתחילים קרב בסומו, אבל לגבי false start בפוטבול אני מנחש שזה טיפה יותר מסובך. קודם כל, יש יותר שחקנים שיכולים לגרום לעבירה כזו וגם אתה תלוי בעוד כמה אנשים, כולל כאלה שמנסים להטעות אותך

גיל 18 באוגוסט 2007

רונן, אני חושב שלמתאבקי סומו אין סיכוי להצליח בצורה ממשית בפוטבול. הליימנים הם לא רק כבדים אלא גם גמישים במידה רבה ובנויים אחרת ממתאבקים. לא הייתי מזלזל ברמת הריכוז או ההבנה של המשחק שנדרשת מכל שחקן פוטבול. קשה ללמד בגיל כזה את הטקטיקות של המשחק. מתאבקים רגילים לשחק נגד יריב אחד, אבל בפוטבול אתה צריך להתרכז ביותר משחקן אחד. זה לא סתם לעמוד ולחכות שהראנינג בק יפרוץ מאחוריך.

אוהד 18 באוגוסט 2007

כמה הערות כלליות
-האופן שבו יפנים תופסים את הזר הוא נושא מרתק ומהותי למבנה החברה היפנית ולאופייה גם כיום.דוגמא בולטת לכך היא היחס לקוריאנים בני דור שלישי ורביעי המתגוררים ביפן- ומדובר בקהילה של קרוב למליון בני אדם- ואינם בעלי אזרחות יפנית(למי שמתעניין http://www.han.org/a/fukuoka96a.html). דוגמא הפוכה היא הקהילה היפנית הענקית בסאו פאולו ברזיל שם בני דור רביעי עדיין דוברים יפנית.
-הסומו איננו רק ספורט באופן שבו אנו רגילים לחשוב על ספורט, אלא עדיין ובמידה רבה מאוד קשור עמוקות בדת השינטו. ככזה הוא בהחלט מייצג מזיגה מעניית בין ארכי שמרנות מחד ואינטרסים בני זמננו מאידך (פופולאריות, כסף וכיוב). היחס בין אלמנטים אלה לא תמיד כפוף לקריטריונים המקובלים עלינו.
– ובעניין זה, המושג העולם החופשי עשוי להיות בעייתי. האם הכוונה היא לאינטרסים של התאגידים המנהלים את הספורט האמריקאי, לתחנות השידור שלהם ולאופן שבו הם (ואנחנו?) מבינים ספורט?
– חוצמזה: קונישקי לא קיבל תואר יוקוזונה גם בגלל שזכיותיו היו בגלל משקלו ולא בגלל הטכניקה שלו, וגם בגלל חוסר עקביות שלו, כפי שמראה הקריירה שלו לאורכה, ולא רק בגלל שהיה החלוץ. הוא לא היה מספיק טוב כדי לשנות את דפוס ההתייחסות. אקבונו שהיה יוקוזונה היה משעמם ביותר לצפייה למרות נצחונותיו, בעיקר בגלל שרבים מהם השוגו בזכות חבטות בכף יד פתוחה אל הגרון של היריב, תוך ניצול מוטת זרועותיו האדירה.

birdman 18 באוגוסט 2007

גרינגרוז, אני חולק עליך, את שחקני הקו האתלטים לוקחים לקבוצת ההגנה, מיודענו וויליאם פרי, לדוגמא, יכל להטביע כדורסל. לעומתם לשחקני קו ההתקפה אומרים לשתות הרבה בירה ולעלות מה שיותר במשקל, מטרתם להוות מכשול למקבילם ההגנתי. הם אמנם מקבלים את אותו ספר תרגילים בטרום-עונה כמו שאר הקבוצה, אבל הפאטרנס שלהם פשוטים.

הגר 18 באוגוסט 2007

מרתק (כרגיל)
אגב,האם יש תחרויות סומו לנשים ?

רונן דורפן 18 באוגוסט 2007

גיל – אני חושב שהוא יצליח בפוטבול בתפקיד ספציפים. הפורטי-ניינרס של וולש מאד רצו בזמנו את אלכסנדר קרלין – אלוף היווני-רומי האגדי של רוסיה.
אגב, אני משער שהשימוש במין שחקן כזה הוא לא במהלכים מורכבים אלא בסיטואציות של שורט-אנד-גואל או לחילופין 3RD אנד שורט.

רונן דורפן 18 באוגוסט 2007

הגר – תודה רבה. כנראה את חדשה בבלוג והחמצת את הדיווח שלי מאליפות אירופה בסומו נשים – הנה הלינק – http://www.ronendorfan.com/?p=232

גיל 18 באוגוסט 2007

למשימות ספציפיות אתה כנראה צודק. בדיוק כמו שהמקרר קפץ לטאצ'דאון בסופרבול מקו היארד. קרלין יכל להיות ניסוי מאוד מעניין. תמיד מרתק לחשוב איך היו שחקנים בספורט אחד מתנהגים בספורט אחר. יש כמה דוגמאות בולטות לאתלטים שניסו כוחם בשני ענפי ספורט כמו בו ג'קסון ודיון סאנדרס, אבל לרוב לא הצטיינו בשניהם (חריגים בולטים הם גי'ם תורפ ובייב דידריקסון).

יותם מ 18 באוגוסט 2007

רונן,

מודה לך על הבלוג שהזיר אותי אחורה בזמן, לימים בהם ניתן היה לצפות ביורוספורט בתקצירים מטורניר הקיסר.

לון 19 באוגוסט 2007

אוי רונן, רונן.
ממך אני מצפה ליותר זהירות ושיקול דעת בביקורת ושיפוט על עם, חברה, תרבות וספורט שאינם ממש נהירים לך.

כל המאמר הזה בנוי על חוסר הבנה וחוסר ידע מובהק של היפנים.
אתה מתבונן בהם ובסומו כאילו היה מדובר בפוטבול אמריקאי.
אין טעות קשה מזו.

יפן היא מדינה מתועשת להפליא. זה ממש לא הופך אותה למדינה מערבית. רחוק מכך. (אין לי מושג למה כוונתך במושג "העולם החופשי". בכל מקרה, אין שום דימיון, מלבד התיעוש, בין יפן לבין מערב אירופה וצפון אמריקה).

נקודת מפתח להבנת יפן היא הבנת חשיבות הכבוד בכלל וכיבוד הכללים והנורמות בפרט.
לפני חודשיים וחצי התאבד שר החקלאות היפני, טושיקטסו מטסואוקה. הוא היה מעורב בפרשיית שחיתות והיה אמור להיחקר בקשר אליה כמה ימים אח"כ על־ידי ועדת חקירה פרלמנטרית.
הוא התאבד בגלל הבושה.
מוטיב ההתאבדות על רקע כבוד, אינו רק משהו שמופיע בסרטי סמוראים.
הכבוד חשוב יותר מהחיים. מנקודת המבט שלהם, אין טעם בחיים ללא כבוד.

כששני יפנים שאינם מכירים זה את זה נפגשים, דבר ראשון הם מחליפים כרטיסי ביקור, כדי לדעת מה המעמד החברתי של כ"א מהם.
לאחר עיון בכרטיס והבנת המעמד, הם קדים זה לזה לפי המעמד. בעל המעמד הנמוך קד נמוך יותר כמובן.
זו אינה סיטואציה מיוחדת. זה קורה כדבר שבשיגרה.

שמירת המסגרות והכללים החברתיים אינם אופציונליים כמו בחברה שלנו.
חריגה מהמסגרת מובילה אל מחוץ לכלל החברה.
וכפי שציינת יפה לגבי הסומו, החברה היפנית אינה סלחנית.

הסומו, אינו עוד ענף ספורט. זה לא משחק שהיפנים למדו מהעולם ומקיימים אותו לפי הכללים המוכרים לכולנו.
מדובר במשהו שהוא חלק מההוויה היפנית הייחודית.
כדי לבקר אותו ולשפוט אותו, צריך להבין את יפן והיפנים.
לא סתם הטקס אורך הרבה זמן. בדר"כ הוא אורך הרבה יותר מהקרב עצמו.
טקסיות חשובה מאוד ליפנים. היא זו שמסדירה את הכללים הברורים ואת הבדלי המעמדות.
למעמד יש חשיבות עצומה, מפני שככל שהוא גבוה יותר הוא כמובן מעניק כבוד גדול יותר. וכאמור, זה הכי חשוב להם.

לכן, להיות יוקוזונה, איננו דומה כלל וכלל לתואר כמו "אלוף ווימבלדון" או "אלוף העולם".
לכן גם קיים בו "היקאקו", שהוא יותר מקוד אתי.
זה לא רק מה אסור ומותר לנושא התואר, אלא איך ראוי שינהג באופן שמכבד את התואר.

כדי לכבד את התואר, צריך להבין את החשיבה והתרבות היפנית. זר יתקשה מאוד לעשות זאת. במיוחד כשמדובר באיש צעיר בגיל.
זה יוצר קושי מובנה בסומו.
אם היפנים יאסרו על זרים להיכנס לתחום, יאשימו אותם בגזענות ובשנאת זרים.
מצד שני, הכנסת זרים שאינם מכירים את התרבות היפנית, מזמנת צרות ופגיעה במסורת רבת שנים.
העובדות מוכיחות שוב ושוב שהזרים אינם מבינים ואינם מפנימים את הכללים הראויים.
למרות זאת, מתוך התחשבות בהישגים הספורטיביים, היפנים נתנו את התואר "יוקוזונה" לזרים.
הם משלמים על כך מחיר כבד מאוד.

מה שעשה אסשוריו, הוא בלתי נסלח.
הוא פגע בדבר הכי חשוב – הכבוד.
הוא אמר משהו אחד ונהג באופן אחר לגמרי.
כל מתאבק סומו יפני, שהיה נתפס במה שהוא נתפס, היה מכריז על פרישה מיידית.
אסשוריו, לא רק שלא לקח על עצמו את המתבקש, אלא לא לקח אחריות בכלל והשאיר את המלאכה להתאחדות הסומו.
זו המחשה ברורה של מי שנוהג כפיל בחנות חרסינה.

ההתנהגות שלו בעבר, רק מוכיחה עד כמה הוא אינו מבין את ההוויה של הספורט בו הוא עוסק.
תפיסה לא חוקית בחגורה של יוקוזונה, היא פגיעה איומה בכבוד מעמד היוקוזונה. זה פשוט דבר שלא יעשה.
מי שמעוניין בכבוד הרב של מי שנושא בתואר הזה, חייב לנהוג באופן הכי מכובד. לא פלא שיפנים רבים צעקו לו רמאי.
אין כאן שום השוואה לשלל הרמאויות הקיימות בכל ענפי הספורט המוכרים לנו.
רמאות פשוט איננה באה בחשבון. נקודה.

להצטלם בחליפה ולא בבגדים המסורתיים של הענף, זו סתירת לחי מצלצלת לענף ולעוסקים בו. המסורת והכללים הלא כתובים הם בבסיס הסומו.

לדבר על השופט – שוב מעשה שלא יעשה. זה לא משחק כדורגל. זה בכלל לא מתקרב להיות משחק כדורגל. הדימיון היחיד הוא בכך שיש תחרות בשניהם. זהו.

סרוב לקבל אזרחות יפנית – סתירת לחי נוראית ליפנים ופגיעה איומה בכבוד היפני.
כדי להבין את הקונטקסט, קשה מאוד מאוד לזר לקבל אזרחות יפנית.
למשל, זר שמתחתן עם יפנית, מצופה שייקח אותה לארצו. סיכוייו לקבל אזרחות יפנית מועטים מאוד.
אוהד נתן דוגמה מצויינת לקהילה הקוריאנית משוללת האזרחות.
ואז מגיע זר, מונגולי, מאפשרים לו להיכנס לסומו, שהוא חלק אינטגרלי מהתרבות היפנית, נותנים לו את הכבוד שבקבלת אזרחות יפנית והוא יורק להם לפנים. (זוכר את חשיבות הכבוד ?)

כל זה אינו סותר את היחס המורכב מאוד, האמביוולנטי, הדו-צדדי של היפנים לזרים.
יש שם תערובת ייחודית של הסתגרות והתנשאות מחד והערצה ורגשי נחיתות מאידך.

רדיפה לא הומנית ? – בורות משוועת.

רונן דורפן 19 באוגוסט 2007

ללון – הומניזם הוא לשים את האדם בראש מערכת הערכים. זכור לי משפט של ישעיהו ליבוביץ בעניין הזה כי איננו הומניסט משום שהקדוש ברוך הוא נמצא בראש ההיררכיה. הומניסט הוא רק מי שהאדם הוא ערך עליון אצלו.
פרשת פה יריעה שלמה שמוכיחה שאצל היפנים האדם איננו בראש מערכת הערכים. ולכן, בצד היותם חברה מקסימה, הם החברה האנושית האכזרית ביותר וגם היו הכובשים האכזרים ביותר. ל"כבוד" שאתה מדבר עליו אפשר לתת המון שמות: אפשר לקרוא "אללה" ואפשר לקרוא "זכויות הפרולטריון" ואפשר לקרוא "היקאקו" ואפשר לקרוא  לו "הפיהרר". אני בכוונה מקצין זאת. בכל מקרה זו השמה של ערך מעל האדם. זה לא קשור למוסר. זו הסיבה שליבוביץ אמר את המשפט הפרובוקטי על כך שהיטלר היה אדם מוסרי. הוא לא ניתח את המוסר שלו – הוא פשוט אמר שהיטלר הוא אדם שיש לו ערך עליון והוא חי על פי ערכים אלו. איומים ככל שיהיו.

מה שאתה מכנה "יחס דו צדדי של יפנים לזרים" אני מנתח קצת: המושג האמורפי הנקרא "תרבות יפן" זה שעומד מעל היפנים, בז לזרים. מלמד לשנוא אותם. שולל מהם חרויות בסיסיות ומתאכזר גם לקבוצות בתוך החברה היפנית – כמו הבורקה או ההאינו. היחס שלו לשכנים האסיאתים, ובראשם הקוריאנים, הוא מחפיר במיוחד. אני חושד מאד מאד שפה גם נמצא היחס לאסשוריו. אני יכול להבטיח לך שהעובדה שתואר היוקוזונה נפתח בפני זרים קשור רק לכך שהיה מדובר בלוחמים אמריקאים וגם הממסד היפני, עם כל כוחו, לא יכול לאורך זמן לסוכך על אפליה כזו.

הצד השני שאתה מדבר עליו לא בא מתוך תרבות יפן. הוא בא מכך שמלבד תרבויות יש גם בני אדם בעולם. הוא היפני הבודד שבאמת נחשף לתרבויות אחרות ונפתח לעולם. ברמה האישית תמיד מצאתי יפנים כאנשים עדינים ומכניסי אורחים יותר מברוב המקומות בהם הייתי בימי חיי.

עכשיו את הערכים היפנים הללו, שעטופים בטקסיות מסקרנת ובאסתטיקה נפלאה, אני רשאי לנתח על פי מערכת הערכים שלי. ואני מוצא אותם אכזריים.

yoni 19 באוגוסט 2007

התגוררתי ביפן כשנתיים.
אחרי כמה חודשים חשבתי שהבנתי את במקום. האהא.
כשעזבתי בפעם החמישית (ברמה של מקפל את הבית) מצאתי את עצמי חוזר בפעם השישית ומודה שפשוט לא ניתן להבין אותם.
הבלוג הזה, והדיון פה, למרות רמתו הגבוהה חוטא בקלישאות השחוקות ואני כבר מזהיר גם אני אעשה זאת.

יפן ככ מורכבת ומגוונת שלא ניתן לאפיין אותה.
את רוב היפנים הסומו לא מעניין בכלל.
ככה שלהקיש משם על יפן של היום זה פשוט לא נכון.
מה שכן, הספורט מסמל את המסורת והרוח היפנית.
ושוב, מה זה היפנים?
הדור שכבש את אסיה?
הדור שספג פצצת אטום?
הדור ששיקם את המדינה?
הדור של תור הזהב בשנות ה-80?
הדור של הבועה?
הדור של אחרי הבועה?
הדור של היום (אמריקה וואנאביז)?
הדור של מחר (פרזיטים שלא רוצים לעבוד)?

פשוט אי אפשר כבר לאפיין אותם כעם.

אני רואה שגם אני מנסה חחלק אותם לקבוצות אבל גם זה מעוות את המציאות.

אני אתן כמה דוגמאות שחוויתי ביפן, רק כחומר למחשבה:

חברה שלי לשעבר, מנהלת מסעדה,בעלי המסעדה הם הורייה, לכאורה היא בעלת הקומבינות הגדולה ביותר, פרזיטית, אמורה לא לעשות יותר מידי, לחלק פקודות, כל מה שהיית מצפה שיקרה כמו שקורה בארץ כשאיזה קבלן פותח לבן שלו באר או מסעדה.
הבחורה הייתה מסתירה מההורים שלה שהיא הייתה חולה, הייתה עובדת כמו חמור, מגיעה לעבודה חולה, אושפזה בבית חולים והתעקשה לעבוד. קיצוניות ומחויבות בלתי הגיונית.

בחורה אחרת סיפרה לי על תופעת הזנות הסלולארית ביפן(זנות לכל דבר פשוט מגיעים לזונות דרך הטלפון).
בת דודה שלה, כמו רבות מחברותיה, פרסמה את פרטיה באתר סקס סלולארי שכזה (הכנסה מהירה לילדה בת 18). בלשים שמנסים לצמצם זנות לא חוקית עקבו אחריה, עצרו אותה ולקחו אותה להורים שלה.

הבושה היתה גדולה שהילדה נעצרה.
לא הזנות היתה הבושה.
לא מאות הגברים ששכבה איתם.
העובדה שהוחזרה הביתה בניידת וניתפסה זו היתה הבושה.

ההתייחסות להומלסים ביפן: כואב הלב, לראות עושר ככ מופגן ומטרים על יד, הומלסים קופאים.
אין טיפת חמלה אצל יפני להומלס(שיכול להיות גם דוד שלו).
הוא אומר ככה: ההומלס היה לו פעם בית, הוא נשבר מלחצי החברה, הוא הפסיק לעבוד. הוא הביא את זה על עצמו.
אסור לתמוך בו. להיפך, הוא בטח נטש משפחה.

האבחנה ביפן בין סקס לאהבה.
חבר טוב שלי שעוד גר ביפן, חברה שלו מסכימה לו לשכב עם אחרות, אבל אסור לו לפתח רגשות אליהן.
רק אותה מותר לו לאהוב.

אני יכול לפרט ולפרט.
לדעתי להגיד שהיפנים לא הומניים זה כמו להגיד שדגים הם לא הומניים.
אצל דגים פשוט לא קיים המושג הומניות, כי ככה זה. זה אוכל את זה, וזה אוכל את ההוא.
כנל ביפן.

אבל: כמו כל העולם, יפן מתגלבלת (משורש גלובליזציה).
אמריקה נכנסת לשם, דורות של יפנים/ברזיאלים חוזרים, קוריאנים, מיליוני סינים עובדים שם, מיליוני פיליפינים, וכו'.
היפנים הצעירים רוצים להיות אוסטרליים ואמריקאים.

יותר מזה: היפנים לא רוצים להיות יפנים.
נמאס להם להקרא אנשי עבודה, נמאס להם להקרא אסייתיים.
נמאס להם שמתבלבלים בינם לבין קוריאנים.
נמאס להם שכל המדינות סביבם חיקו אותה.
נמאס להם שכל המדינות סביבם צמצמו את הפער.

זה מה שאני רוצה שובן מדבריי: הקווים שאיפיינו את היפנים מטשטשים מדור לדור. זה אמנם נכון לגבי כל העמים אך גם לפני חמישים שנה לא היה הבדל גדול מידי בין בלגי להולנדי או אוסטרלי לניו זילנדי והיום הגבולות ההם נעלמים לגמרי.

יפן תמיד הייתה מבודדת, אם זה כתוצאה מהבידוד הכפוי של 200 השנים, אם זה כי הם איים הקצה, אם זה השפה.
יפן תמיד הייתה לבד.
עכשיו היא משתנה, היא מתערבבת, היא מקבלת טאצ'ים חיצוניים.
עכשיו כשהיא שומטת את זה, הכאב גדול, כי היא מאבדת דבר ראשון את האיפיונים הקיצוניים ביותר שלה.
אני לא חושב שבדור הבא של יפן נשמע על התאבדויות של שרים בעקבות בושה.
זה פרובקטיבי אך לדעתי זו המגמה.
מה שכן, נשמע יותר ויותר על מעגלי תנועה עם פסלי ברונזה של בקהאם כמו במיאגי קן.

האמון היפני, הנימוסין, המחוות, הכל נחלש מדור לדור.
הכל מתפוגג לאט לאט.

הילדים רוצים לגדול ולהיות שחקני בייסבול כמו מטצוי.
או כדורגל כמו הידה נקטה ונקמורה.
הילדות רוצות להיות זמרות כמו איומי המאסאקי וקודה קומי (גרסאות מקומיות של בריטני וכריסטינה אגילארה).
ילדים רוצים לאכול פיצה לא ראמן.

קורים פה שתי תופעות:
הממשל, קולט שהם שומטים את המדינה לזרים: רוב הפשעים נעשים ביפן ע"י זרים.
והדור הבא רוצה להיות קול וסקסי כמו הזרים (המוקצים)
זו מדינה שפעם היית מוציא תדפיס בנק והוא היה מדפיס לך גם את הסיסמא שלך. המון זקנים סבלו מגניבות כתוצאה מכך.
זו רמת הבטיחות שהייתה שם.
אמון וכבוד לפני הכל.
זה נעלם היום.
היום כשיפני מחנה את רכבו באיזור בעייתי הוא ישים בחלון שלט בפורטוגזית, ספרדית, סינית וקוריאנית שמזהיר שהרכב מוגן ומאובטח ושאין בו דברי יקרי ערך.

די, הזרים ניצלו את תמימותם מספיק.
היפנים שבעו מזה.

לסיכום: יפן משתנה. השינוי קורה שם עכשיו.
השינוי מורגש ומבהיל.
מעניין יהיה לראות איזה כיוון היא תתפוס.
מה שבטוח שחבל שזה קורה.
יפן יש רק אחת.
וללא ספק כרטיס טיסה לשם זה הנסיעה הזולה ביותר למאדים.
חבל רק שבני האדם מתחילים ליישב את המאדים הקטן שלנו.

לון 19 באוגוסט 2007

רונן, הומניזם אינו רק חיי אדם, אלא גם החופש שלהם והכבוד לחיים הללו.
כידוע, החוק הכי חשוב במדינתנו, הוא חוק יסוד כ ב ו ד האדם וחירותו.

זה ממש ממש לא דומה ל"אללה" ולא לכל הדוגמאות האחרות שהבאת, שאינן במקום.
להזכירך, לא הרגו אף לוחם סומו. לא אסרו אף אחד.
מהו כבוד האדם, על זה אפשר להתווכח.
אתה יכול לתת לבד דוגמאות לחוסר כבוד משווע שיש לאדם בישראל ובמקומות דמוקרטיים נוספים.

מצער משאתה לוקח רק צד אחד ביחס הדו צדדי של היפנים לזרים.
אם תתעמק יותר, תראה שמלבד האכזריות יש הערצה.
אין שנאה אלא התנשאות. ובצידה יש גם הרבה רגשי נחיתות.
התמונה הרבה יותר מורכבת משחור – לבן.

הבהרתי לך היטב, שמתאבק סומו יפני לא היה חולם להתנהג כמו אסשוריו.
ואם היה נוהג כך ונתפס, היה פורש באופן מיידי.
כך שאסשוריו קיבל הנחה בגלל היותו זר.

אתה רשאי לנתח כל דבר לפי מערכת הערכים שלך.
אלא שכדי לנתח, צריך קודם להבין.
סלח לי, לפי הניתוח שלך, ברור לגמרי שאתה כלל אינך מבין את מה שקורה שם.
אתה מנתח את זה כמו כל ספורט אחר.
כלל אינך מבין איך יפנים נוהגים ואיך היו נוהגים במתאבקים יפנים באותן סיטואציות.

למען הסרת ספק, כן גם לפי מערכת הערכים שלי הם אכזריים.
אבל מי שבוחר לחיות ביפן ובוחר להתחרות בספורט הלאומי שלהם, בוחר להצטרף למערכת הערכים שלהם!!

יוני, כל כמה שנים מופיעות אמירות שטוענת שעכשיו יש דור חדש, המסורת נחלשת וכו'.
זה אמנם קורה, אבל מעט ובקצב איטי להפליא.
כבר לפני עשרים שנים, כשהייתי שם חצי שנה, שמעתי אותם אומרים שהם לא רוצים לעבוד כ"כ קשה ושהם רוצים להיות כמו במערב במובנים שונים.
הערצת בקהאם ע"י בני עשרה לא משנה את העובדה שבסופו של דבר רובם המכריע הופכים להיות חלק משוק העבודה היפני המסורתי.
בסה"כ עדיין נשמרות המסגרות המסורתיות, הקודים והכללים.

דרך אגב, מאוד מסכים איתך לגבי מאדים.
זו בדיוק היתה האמירה שלי: הם נראים כמונו (עיניים קצת מלוכסנות, אבל לא משהו מהותי), ובעצם הגיעו ממאדים.

רונן דורפן 19 באוגוסט 2007

לון – שני הביקורים בהם הייתי ביפן היו בסיטואציות בהם יפן ניסתה לעשות רושם של מדינה פתוחה. בפעם הראשונה במשלחת סטודנטים שהוזמנה על ידי היפנים לביקור שם – מבין אנשים שכתבו חיבורים שונים בנושא יפן, ובפעם השניה כעיתונאי זר במונדיאל. המקום האחר בו נחשפתי ליפן היה בלונדון, ממפגשים עם סטודנטים יפנים שבוחרים לא לחיות ביפן. אז אני חושב שהתמונה שלי היא סבירה (בסטנדרטים עיתונאים…אני לא סוציולוג)

החוויה החזקה ביותר שלי מאותו מונדיאל הייתה ביקור ברובע הקוריאני של אוסאקה ובמוזיאון זכויות האדם שם. אני חושב שאולי שם הבנתי מה זה להיות אשפה אנושית.

העוול כלפי אסשוריו הוא בסך הכל סמלי. הוא כמובן לא עוול חמור כל כך במושגים אנושיים. אבל שים לב: נראה שהדבר החשוב בו הוא עניין ההשפלה שלו.

אני מסכים להגדרה מאדים- זו מדינה נהדרת עם סמוראים קסומים, לוחמי סומו אקזוטים, רובוטים מהבהבים וכו'. הייתי חוזר לשם מחר ומת לחיות שם כמה שנים, כי הגרוי מכל מה שקורה שם הוא עצום. רק הודו ריתקה אותי באותה מידה. אבל זו מדינה בעייתית – התאבדות של שר בגלל תאונת רכבת היא דבר איום וההיסטוריה הראתה לנו מה התרבות היפנית יכולה להוציא מתוכה

אוהד 19 באוגוסט 2007

יקירי
רק יפן יכולה להוציא מאנשים תגובות אמוציונאליות כאלה….וקל כל כך ליפול לקלישאות. קשה הרבה הרבה יותר להבין תרבות במושגיה היא. אנחנו תמיד נוטים לעשות זאת מתוך מושגינו שלנו, ואת ההטייה הזו בלתי אפשרי להסיר.
אפשר להתייחס לדיון כאל פרק נוסף בדיון מהו ספורט, ואולי אף להשוות בין מקרה זה למארגן קרבות הכלבים מאחד הפרקים הקודמים.
כדאי מאוד נדמה לי לנהוג איפוק (אנגלי, אם יותר לי), בעיקר בגלל שאנחנו ישראלים.

תומס האדום מצד הרחמים 19 באוגוסט 2007

ובכלל, יש היום דברים כ"כ הרבה יותר חשובים כמו דרבי ומשחק באנפילד.

ד"א, 1-0 לסיטי בינתיים… :-)

דניאל 19 באוגוסט 2007

מה קורה ל man u ??
2 נק מ 3 משחקים

רונן דורפן 19 באוגוסט 2007

לתומס… לא רק בינתיים.

שמואל 19 באוגוסט 2007

עבר קצת זמן מאז ביקרתי בבלוג שלך. הכתבה מרתקת. בנוגע לאסשוריו, יש לו מבט של טרבלמייקר, לא הייתי ממהר לשפוט את היפנים בנושא שלו. הם יוותרו לו על מה שעשה ותוך כמה שנים הסומו שלהם ייראה כמו הסומו בישראל.

לון 19 באוגוסט 2007

רונן, ההשוואה למאדים טובה, מפני שהיא גורמת לך להבין שיש כאן דברים מאוד לא מובנים ומאוד לא שגרתיים.
היא אמורה לגרום למי שחושב כך, מעט צניעות כלפי מה שאינו מבין.

עם כל הכבוד לשני הביקורים שלך, ממה שאתה כותב, ברור לגמרי שלא נכנסת לעומקם. צניעות ודאי שלא נקטת.

הביקור שלך ברבע הקוריאני, שקול לסיור של תייר המגיע לישראל ולוקחים אותו לגדה המערבית לאיזורים שצה"ל הפציץ והפלשתינאים מסבירים לו מה קרה לדבריהם. וזה הרושם שהוא יוצא ממנו על ישראל. זה רציני בעיניך ?

אתה ממשיך להסתכל על אסשוריו מנקודת המבט שלך ולרגע אחד לא מבין את עוצמת ההשפלה שהוא העניק ליפנים.
אתה שוב ושוב מתעלם מכך שהוא הפר את הקוד הבסיסי של ההתנהגות שם. ושוב מתעלם מכך שהוא בחר לחיות שם ובחר להתחרות בענף הכי מסורתי. הוא בחר לקבל את הכללים והפר אותם. כל ההסתכלות צריכה להיות בהקשר הזה. לא כללי הספורט שרונן דורפן היה קובע, לו ניתן הדבר בידיו.

הגישה שלך מאוד מקוממת אותי, במיוחד לאור אהבתך לאיגרוף.

תאר לך שמגיע מישהו שאינו מצוי בענף ובהיסטוריה שלו והוא יטען שמדובר באכזריות איומה.
זה ספורט שגורם נזק כבד למתחרים בו (ואחת הדוגמאות הטובות היא מחלת הפרקינסון של מוחמד עלי. כידוע היו גם הרוגים).
הוא יטען שזו אכזריות. הוא יטען שצריך להפסיק את הספורט הזה ומייד.
הוא יטען שהעלאת אנשים כדי שיכו זה את זה עד נפילה או זוב דם עבור הנאת הקהל, היא פגיעה קשה בכבודם תוך סיכון חייהם.

הוא יבקש ממך להתבונן בהיאבקות היפנית המסורתית, סומו וג'ודו, ויגיד לך שאלה הדרכים לנהל ספורט שיש בו מאבק פיזי.
אלה ענפי ספורט שמכבדים את המשתתפים בהם ומגינים על בריאותם.

אותו מתבונן שאינו מבין פרטים בספורט המערבי, יטען גם שההרחקה של רסמוסן מהטור דה פראנס, נעשה רק משום שהוא הגיע ממדינה קטנה וחסרת השפעה. הוא יטען שרסמוסן הורחק רק מפני שהוביל ולא היה ספרדי, צרפתי או אמריקאי.
הוא יוסיף ויטען שהרחקה מהמירוץ רק מפני ששיקר היא מעשה לא הומני, משפיל ומזעזע.

אתה מבין עד כמה אתה נוהג בגסות בתחום שאינך מבין בו ?

רונן, כל כך מיהרת לבקר ולשפוט עם ותרבות לא מוכרים לך, שזה פשוט לא מובן לי.
כידוע לך, ממך אני מצפה לנורמות אחרות לחלוטין. (לכן זה גם כל כך מרגיז אותי…).

רונן דורפן 19 באוגוסט 2007

לון – אני תמה:
ראשית, האם אתה חושב שביקור בגדה המערבית הוא לא חלק מההבנה של ישראל? תרבות היא לא רק פלפל או סושי. רצוי מאד לשפוט אותה לאור מה שהיא עושה לזרים. הטענה הזו מוזרה לי מאד. היחס של ישראל לשטחים הוא בהחלט מאפיין של תרבותה. היא יותר ממוזרה – היא די מדהימה. היחס של ישראל לשטחים הוא מאפיין מרכזי של תרבותה.
שנית, יש גם עולם מעבר ליחסיות. העובדה שהם דוחפים אנשים להתאבדויות או להרמס תחת הקודים של בושה וכבוד היא לא רק מאפיין תרבותי אקזוטי. היא בעייה חברתית מאד קשה שמתאפיינת בסיפור הזה. אני מזכיר לך שאפילו הנסיכה היפנית הגיעה להתמוטטות נפשית בגלל העניין הזה. זהו לדעתי עולם אכזר.

הסומו בהחלט שייך לחלק המסורתי יותר בחברה היפנית, בה הקודים הללו חזקים יותר. ובמקביל אותו חלק בחברה היפנית שהוא פחות אוהב זרים. העובדה היא שכבר ב-1991 במקרה קונישקי היו אנשים בממסד הסומו שהודו שזר פשוט לא יכול להיות יוקוזונה. אני משער שבחירת זרים לתואר הזה לא שימחה שם רבים.

אגב, היו יוקוזונאים לפניו שעברו על קודים אתיים ובאמת נענשו.

שלישית, אני לא מזלזל בעומק הפגיעה שהם אולי חשים מכך שהבחור חזר למולדתו ושיחק כדורגל במקום להופיע בתחרויות של איגוד הסומו, ואפילו שיקר על כך. וגם בפגיעות אחרות בכבוד כמו תפיסת החגורה. אבל יש פה מצב בעייתי. אסשוריו הוא לוחם סומו. בהנחה שלא ייקח את עצתי להצטרף לפורטי-ניינרס המקום היחיד בו הוא יכול להתפרנס הוא יפן. עונש שמונע ממך לצאת מביתך הוא טיפה מטורף. או שאיננו מסכימים על שום דבר והכל יחסי?

אגב, יש ביקורת כלפי הסומו גם בתוך יפן. יש חקירות לגבי שחיתות והטיית משחקים. גם ארגוני נשים ביפן מוחים על העובדה שלנשים אסור אפילו לגעת בזירה. כמי שלא מקבל אפליית נשים ביהדות כמשהו אקזוטי שצריך לכבד, גם את זה אני לא מכבד.

אגב, בניגוד להאשמותיך שאינני מכיר כלל את התרבות הזו דווקא ביליתי יום עם מתאבקי סומו. אפילו שוחחתי עם טקנוהנה הגדול וראיתי מה הם אוכלים. אבל בעיקר דיברתי עם לוחמי סומו צעירים (רובם באים מצפון יפן). הם דווקא לא היו אנשים נורא שמרנים. אחד מהם סיפר לי כמה הוא נהנה מהמונדיאל – והוא ציין במיוחד את השמחה הגדולה שהוא רואה במשחקים.

דעתי, כצופה מהחוץ (כמוך) שיש פה ממסד שמרני רקוב שהוא לאו דווקא רק עסוק בשימור המסורת. ושמתנגדי זרים בסומו די חיכו להזדמנות הזו.

לון 19 באוגוסט 2007

רונן, ודאי שתרבות נבחנת ביחס שלה לזרים וזה הרבה יותר חשוב מהאוכל שלה.

כל דבר הוא תלוי הקשר. מבקר בגדה המערבית שיגיע ממנה למסקנה שהישראלים הם עם אכזר, נקודה, זה לא רציני. זה לא אומר שאין בישראל אכזריות, זה לא אומר שביפן אין אכזריות, אבל זו שטחיות מביכה. יש רקע למה שקורה בגדה, לא ? יש חשיבות לארועים שהובילו להפצצות צה"ל, לא ? ביקור בדרזדן, אחרי ההפצצה המסיבית שם, ללא הבנה של הרקע שלה, היה מוביל למסקנה שבנות הברית אכזריות כלפי אזרחים גרמנים תמימים. אני יוצא נגד השטחיות, הבורות והקפיצה המהירה למסקנות, לביקורת ולשיפוט.

ודאי שיש עולם מעבר ליחסיות. אני לחלוטין איתך בעניין הזה.
מבחינתי אין אף פעם שום הצדקה לרצח, גם לא על כבוד המשפחה וכל מיני סיבות תרבותיות אחרות.
כך גם לגבי הגבלת החופש האנושי והתעללות.
אבל, מכאן ועד לשיפוט של כל דבר לפי הערכים שלי, הדרך רחוקה מאוד.
כאמור, כבוד אנושי מבוטא באופנים שונים ומגוונים מאוד בחברות שונות. כדי להבין אותם, צריך להבין את התרבות והחשיבה שלהם.

ביפן לא דוחפים אנשים להתאבד. הלחץ הפנימי הוא שעושה זאת. התאבדות היא משהו שנאבקים בו. דרך אגב, בפינלנד המצב גרוע יותר.

אין רמיסה תחת קודים של כבוד. יש כללי חיים מאוד ברורים ונוקשים בהקשרים האלה.
במסגרת אותה חברה והכללים שלה, יש מעט מאוד אלימות.
ההחלטה מה עדיף, החברה המערבית על שלל האלימות, מעשי האונס והרציחות שלה, או התרבות היפנית הנוקשה והבטוחה הרבה יותר, היא עניין אישי. בעיניי חברה שחבריה אלימים אחד כלפי השני, כפי שהחברה המערבית מתקיימת, היא חברה אכזרית הרבה יותר.
החברה היפנית דואגת הרבה יותר לפרטים שלה מהחברה המערבית. לנוקשות יש צד שני – ההיכללות במערכת מסודרת ומגנה.
בכל מקרה אין כאן בשום אופן חברה אחת נאורה ונהדרת ומולה חברה נוראה. שוב אתה רואה רק חלק מהמכלול ומתעלם מהחיוב הרב שיש בחברה המורכבת הזו. (או שאתה פשוט לא מודע לחלקים הללו).

כן, החלקים המסורתיים והשמרנים ביפן אינם אוהבים את כניסת הזרים לסומו.
מה עוד חדש ? אתה מכיר חלקים מסורתיים ושמרנים בחברות אחרות שכן פתוחים לזרים ?

הטיעון שלך לעונש של אסשוריו הוא מדהים.
באותה מידה אפשר לטעון שהרחקת ספורטאי שהשתמש בחומרים אסורים אינה ראויה מפני שהיא פוגעת בפרנסתו. וזה גם ממש לא יפה שחוזי פרסום נמנעים ממייקל ויק. גם לו מגיע להתפרנס, לא ? רונן, הלו ?
הוא בחר להיכנס לסומו. הוא בחר בכך לקבל על עצמו את הכללים. הוא הפר אותם באופן חמור. יפני שהיה נוהג כך, היה מורחק לתמיד.
אתה עוד בא בטענות ? ואני יכול להרגיע אותך, לאור הצלחות העבר שלו, הוא ממש לא ירעב בזמן ההרחקה.
ואם זה לא מוצא חן בעיניו, אף אחד לא מחזיק אותו בכח.

איך התעלמת בקלילות מהאכזריות הרבה שיש באיגרוף ? מהשחיתות המושרשת בו ?
אם ההרחקה של אסשוריו אכזרית בעיניך, באיזה מושג תתאר את הפרקינסון של מוחמד עלי ? ומה לגבי איבוד התואר שלו בעקבות התנגדותו למלחמת וייטנאם ?
אם ממסד הסומו שמרני ורקוב בעיניך, איזה שמות תואר אתה נותן להתאחדויות האיגרוף הרקובות עד היסוד ?

היחס לנשים ביפן ממש אינו לטעמי. כשהייתי ביפן והתקוממתי על כך, קיבלתי כמה וכמה נקודות מחשבה, שגרמו לי להבין, שגם העניין הזה מורכב הרבה יותר. יש יתרונות שונים במעמד שלהן, כולל כוח שאינו בא לידי ביטוי בתפיסה המערבית שלנו. בנוסף, הן זוכות לכבוד ולאי אלימות שבהרבה מקומות בעולם המערבי (החופשי ???) היו שמחים בו.

העובדה שבילית יום בחברת מתאבקי סומו זכורה לי היטב. אני זוכר את הכתבה שהיתה בהחלט מעניינת.
מה לעשות שכדי להבין את התרבות היפנית, הכל כך שונה, צריך קצת יותר מזה.

הייתי שם חצי שנה. מגיל העשרה, מזה כעשרים וחמש שנים, אני עוקב באופן קבוע אחרי העם והתרבות הזו. בכל דרך אפשרית.
הדבר היחיד שאני יכול לומר בוודאות, הוא שאני לא מספיק מכיר ומבין אותם.
ככל שהכרתי את יפן יותר, כך הבנתי את עומק אי ידיעתי ואי הבנתי. (לכן דימוי "מאדים").

כדי שתבין מעט מהלכי הרוח, אני ממליץ לך על ספר בשם: KOKORO של הסופר היפני Natsume Soseki.
כשקראתי אותו לראשונה, בגיל מאוד צעיר, לא הבנתי מה העניין הגדול שבו הספר עוסק. אחרי שהעמקתי את ידיעותיי לגבי יפן, הבנתי גדלה. ועדיין נשאר חלק לא מובן.
אני חושב שקריאה שלו תעזור לך להבין את החשיבה היפנית.

רונן דורפן 19 באוגוסט 2007

לון – משהו פה לא הובן… אין לי בעיה עם עונש הרחקה. הרחקה היא עונש טבעי לספורט. יש לי בעיה עם עונש מעצר הבית. התכוונתי שהוא נאלץ להסכים לעונש כזה משום שאין לו ברירות.

זה מצב מטורף בה התאחדות ספורט שולחת מישהו למאסר…

yoni 19 באוגוסט 2007

לון, הייתי שמח עם הייית מרחיב ומפרט את דעתך על היחס לנשים ביפן.

*רונן ולון המתקוטטים…
אני רואה שהדימוי יפן=מאדים מצא חן בעיניכם.
בדקתי אחורה בפוסט/תגובות:
והוא רשום על שמי.
אז פרגנו(WINK WINK).

לון 19 באוגוסט 2007

רונן, כתמיד, כדאי לדייק. כפי שכתבת באופן מדוייק בפוסט עצמו, לאסשוריו מותר להיות בבית, במתחם האימונים ובבית החולים.
כלומר, בפועל, פשוט אוסרים עליו לבלות ואוסרים עליו לצאת למונגוליה. (דבר שעשה בעבר ללא רשות).

בעיניים "ספורטיביות מערביות", עונש יכול להיות רק לגבי תחום הספורט. כך מי שלקח חומרים אסורים, מורחק מהענף בו הוא פועל.
אלא שכאן מדובר על משהו אחר לגמרי. זה עניין תרבותי, חברתי וסמלי ממדרגה ראשונה.
אני מזכיר, תואר "יוקוזונה" אינו תואר שמקבלים בהישג ספורטיבי, אלא ע"י החלטה של התאחדות הסומו. מי שמקבל אותו הופך לשגריר הענף כולו ולמעשה מהווה נציג בכיר ביותר של תרבות יפן. (לכן גם חשיבות הסיור ממנו התחמק אסשוריו).
הרחקה מהשתתפות בטורנירים תשאיר את הענישה בתחום הספורטיבי בלבד.

אני בהחלט מבין שבעיניים המערביות שלך, העונש נראה לא סביר. בעיניך זה מאסר. בעיניים אחרות זה "קרקוע".
כפי שמופיע במאמרי פרשנות שונים, אסשוריו יודע שהענישה הזו באה במקום הרחקתו לצמיתות מהענף. לכן הגיב באופן מתון.
אני יכול לומר לך, שאין לי מושג איך הייתי מעניש אותו מעבר להרחקה הספורטיבית.
כפי שכבר כתבתי, אני לא מספיק מבין אותם ולכן לא יכול לשים עצמי במקומם.

בהקשר הזה, כדאי להזכיר את אחת הבעיות הקשות שיש בישראל: אין כללי התנהגות תקפים. הכל נשפט בעיניי החוק. אם זה לא חוקי זה דורש ענישה ברורה ואם זה חוקי זה מותר וכשר.
לכן למשל, דו"חות חמורים של מבקר המדינה מנופנפים כלאחר יד. אלא אם כן יש בהם תשתית פלילית.

ביפן יש יחס נמוך מאוד של עורכי דין לנפש, מפני ששם המצב שונה לגמרי.
שם, הפעלת החוק היא מצב מוקצן. (לכן למשל, בדוגמה שיוני נתן, יש בושה במעורבות משטרתית. הדברים אמורים להגיע למשטרה רק כשממש אין ברירה).

במקום עבודה קבוע ומסודר, כשעובד יפני מפשל, לא יפטרו אותו. פיטורים הם אמצעי אחרון וקיצוני. הרחקה ממערכת היא מעין "גזר דין מוות" מבחינה חברתית ולכן לא נוקטים בה.
שכחתי את שמו של הסרט הבלגי שתיאר חוויית עבודה של בחורה בלגית בחברה יפנית. היא כל כך פישלה שבשלב מסויים העבירו אותה לטפל בשירותים. היא היתה בורה לגמרי ולא הבינה שבכל דרך יפנית רומזים לה שתעזוב את החברה, אבל לעולם לא יפטרו אותה.

העונש ניתן גם בהקשר הזה. לפי מיטב הבנתי, בעצם רצו לפטר אותו. אבל לא עשו זאת מהטעמים הנ"ל.
עכשיו הבחירה שלו. לעזוב את הענף והתואר שאותם הכתים לנצח, או לספוג את העונש ולהמשיך.
יפני היה כמובן פורש ברגע שהיה נתפס. אסשוריו לא מבין אותם. הוא יישאר.

"אין לו ברירות" ? ומה אם הוא ייפצע מחר ולא יוכל להמשיך ?
הוא נחשב גיבור תרבות במונגוליה. אני מבטיח לך שאם הוא יפרוש ויחזור לשם, תהיה לו פרנסה בשפע. (שלא לדבר על כך שעם רמת ההכנסה שלו ביפן, הוא יכול לחיות במונגוליה עד סוף ימיו מבלי לעבוד….).

לון 19 באוגוסט 2007

יוני, סיבכת אותי :)
אפשר לכתוב על מעמד הנשים ביפן מכל כך הרבה אספקטים וזה כל כך מורכב…
אני אכתוב כאן רק כמה נגיעות קטנות שאין בהן כל יומרה להקיף את המכלול העצום בנושא.

אני אתחיל דווקא ממשהו שמאוד מוכר לנו כישראלים דוברי עברית. כידוע, העברית היא שפה שמבחינה במובהק בין זכר ונקבה.
למרות שאני לא דובר יפנית, אני יודע שביפנית יש מילים שהינן בשימוש נשים ומילים שהינן בשימוש גברים.
כך למשל, כשגבר ואישה אומרים "זה טעים", הם משתמשים במילים שונות.
כשהייתי ביפו הכרתי בחור אוסטרלי שלמד את השפה היפנית מחברות יפניות. רק לאחר זמן רב נודע לו שעקב כך הוא משתמש במילים נשיות ולכן הסתכלו עליו באופן משונה…

אישה יפנית מצופה לפרוש מעבודתה ברגע שהיא מתחתנת (ולא ברגע שיש לה ילד). לכן מראש היא אינה נמצאת במסלול התקדמות ועוסקת בעבודות הפחות חשובות ופחות מעניינות.
עקב כך, קשה לה כמובן להתקדם, גם אם אינה נשואה ומעוניינת בהתפתחות מקצועית.
מצד שני, עם הפרישה ממקום העבודה נחסך ממנה אורח החיים של עבודה "מצאת החמה עד צאת הנשמה".
מדובר באורח חיים תובעני פיזית ונפשית שנחסך מהן. אותו אורח חיים שהגברים היפנים כ"כ מרבים לקונן עליו.

גידול הילדים וחינוכם נמצאים באחריותה. הגברים שעסוקים מעל ומעבר בעבודה, שותפים באורח מצומצם מאוד בחיים עם הילדים וגידולם.
עקב כך, חשיבות האם בעיניי הילדים (משני המינים) עולה לרוב בהרבה על חשיבות האב.

הכסף שהבעל מרוויח ניתן לאישה והיא זו שמחליטה על ההוצאות. הוא מקבל "דמי כיס".

יש הטרדות מיניות רבות, בעיקר מילוליות, כלפי נשים. מצד שני, מעשי אונס הם ממש נדירים. כך גם אלימות פיזית כלפי נשים.

בחוברות המנגה (הקומיקס היפני) נשים מוצגות לרוב כאובייקטים מיניים. יש פורנוגרפיה מדהימה בנועזותה שאפשר לראות אצל קוראים ברכבות (עם פטיש בולט לנערות או לנשים בלבוש מדי בית הספר). מצד שני, אסור להראות אברי מין באופן גלוי, גם בחוברות הכי פורנוגרפיות.

עקב הנ"ל יש התייחסות דואלית כלפי נשים.
באופן גס ובוטה היא מאופיינת בהתייחסות אליהן כאל אמהות או אמהות בפוטנציה מצד אחד וכאל אובייקטים מיניים מצד שני.
בהחלט שמעתי על אימהות ששימשו גם לפורקן היצר המיני של הבנים שלהן.
בעיניי חזיתי איך בעלת באר בגיל 50 משחקת על הציר הזה ביחס ללקוחות שלה (גברים צעירים).
אני הייתי נבוך לגמרי, בעיניי החבר היפני המאוד צעיר שלי, זה היה מובן לגמרי וחלק מהמשחק. כולל מישוש מיני של הגוף שלה.

כאמור, יש עוד המון אספקטים ומורכבויות.

רונן דורפן 20 באוגוסט 2007

יוני – בודאי ובודאי שהקרדיט שלך ולון כבר שיבח אותך על כך… אבל אני אוסיף ואשבח אותך בבחינת "כל המביא דברים בשם אומרם כאילו הביא גאולה לעולם".

לון – אני חושב שנושא הפיטורין קצת השתנה בשנים האחרונות. בביקורי הראשון ביפן היא הייתה בשיא עוצמתה הכלכלית. הסיבה בגללה הוזמנתי לאותה משלחת הייתה חיבור שכתבתי בעניין יחסי עבודה במשק היפני והמצב שאתה מתאר היה מדוייק. מאז היו כמה גלי פיטורים במפעלי המכוניות ויפן נאלצה להתמודד עם התופעה.

למיעוט בעורכי דין יש סיבה אחת נוספת. אין הפרדת רשויות ביפן ואין שום סיכוי ליחיד להצליח בתביעה מול מוסד ממשלתי או אפילו מול חברה גדולה. אין לאדם שום סיבה לתבוע את המערכת. למעשה אין זכויות אדם בצורה שאנחנו מכירים אותם. שוב – זה לא אומר שאין דאגה חברתית ואין חמלה (ביקרתי בבית ספר יפני ואחד הדברים היפים היה שילדים עם פיגור שכלי למדו בבית ספר רגיל עם יחס מורה-תלמיד של אחד לאחד) – אבל החמלה הזו לא באה ממקום של זכויות היחיד וזכותו להיות שונה.

מה שכן, הגענו לאיזשהי נקודת הסכמה. אינני יודע איך צריך להעניש את אסאשוריו. חוקי הסומו לגבי יוקוזונה הם חוקים מכוננים ולא חוקים מסדירים. אני חושב שאין אפילו מקרה בו יוקוזונה הורחק לצמיתות אלא רק מצבים בהם יוקוזונה פרשו. זה קצת כמו הבדל בין חוקי שחמט וכדורגל. בכדורגל אסור לגוע ביד – ואם נוגעים ביד יש בעיטת עונשין. בשחמט הרץ נע לאלכסון – לא כל כך ברור מה עושים אם הוא השחקן מניע אותו על אופקית או אנכית. זה פשוט חדל מלהיות שחמט.

דבר נוסף – אני קורא שאדון צבי שרף לא משחרר את ליאור אליהו לחתונת אחיו בגלל משחק כדורסל של נבחרת ישראל. וז אפילו לא עונש. אז מה לי להלין על ספורט יפני.

לון 20 באוגוסט 2007

רונן, התיאור שלך את הפיטורים אינו סותר את הרוח הכללית. לא פטרו אדם בודד בגלל התנהגותו, אלא באמת בלית ברירה, קבוצה שלמה. [כתבתי כבר שהם פועלים נגד התאבדות. גם כלכלית :)]

הסכמה תמיד רצויה ועדיפה בעיניי :)

אין לך מושג כמה אני מחכה ללכתו של שרף מהנבחרת (ואם אפשר אז בכלל מחיינו הציבוריים).
בעיניי האיש מסמל את הכוחנות, הלאומנות וגסות הרוח שיש בחברה הישראלית. הרס"ר הישראלי במירעו.
לא מזמן השתקתי את הטלוויזיה כשראיתי ב"חדשות הספורט" את אימון הנבחרת. לא עמדתי בצרחות של שרף. אם הייתי שחקן הייתי פורש מהנבחרת בדיוק כמו בורשטיין. לאף שחקן לא מגיע העונש הזה. [אפילו לא לאסשוריו :)]
בעיניי, רוחו של שרף כל כך רעה בספורט שלנו, שבעיניי עדיף להקריב את הנבחרת לטווח קצר (כך שלא תעלה לאליפות אירופה) כדי להרוויח אותה בטווח הארוך.
אם היה לי כסף הייתי מפתה את שרף בחוזה של מיליונים לאמן בסמואה. אם אינו מסוגל לשתוק, שיהיה רחוק מכאן ככל האפשר.
בינתיים, רק כישלון שלו יציל אותנו ממנו.

איתי נ. 20 באוגוסט 2007

אני גם לא אוהב את צורת ההתנהגות של צביקה שרף. הוא איבד אצלי הרבה נקודות אחרי שהוא הצטרף לצוות הצעקנים בתכנית הגרועה ביותר שיצר ערוץ הספורט.

אבל מבחינתי הוא מקוטלג כאיש מקצוע שבאמת רוצה לעשות הכל כדי לקדם את הכדורסל הישראלי. מסיבה זו למשל, הייתי מעדיף לראות אותו מנהל את איגוד הכדורסל במקום אולמרט

yoni 20 באוגוסט 2007

לון, תודה על התגובה הארוכה והמרתקת.
מכיר מקרוב את כמעט כל הנקודות שהעלת:

לגבי השפה, אכן, לחלק מהמילים יש צורת הגיה נשית. אבל לא יודע אם הייתי לומד מזה משהו. גם כשמדברים לילד או כשילד מדבר משתמשים בלקסיקון שונה. אפילו קריאה לכלב לבוא שונה מקריאה לאדם.
ביפנית יש לכל מילה עשרות גרסאות ואפשרויות ועברית נראית ענייה מילולית לעומת שפה זו.
אגב יפנית גם מורכבת מדיאלקטים שונים לגמרי. חצי דקה שיחה עם בן אדם מבוגר ויפני יזהה עם הוא מאוסקה, הוקאיידו או קיושו (שלושה קיצונים בשפה). למרות שהיום השפה של הטלויזיה הממלכתית NHK מטוקיו מאחדת את הדור.
הבדלי השפה האלה רק מגדילים את רוחב אוצר המילים ואפשרויות ההתבטאות. ואני לא מדבר על המבטא (ששונה) אלא על המילים בלבד: אוסקה בן(בן=דיאלקט מקומי ביפנית), נגויה בן, טוקיו בן, ערים ראשיות שרחוקות אחת מהשניה שעתיים ברכבת אך עדיין בעלות אפיון חזק למקום. ומילים בסיסיות, או ליתר דיוק צורת משפטים, פשוט שונות בין מקום למשנהו.
(מה שלא מונע מנערה יפנית ממוצעת לסכם את כל מה שהיא רואה בקריאות קאוואי בלבד(: )

2.אני אקצין את הדוגמא של האישה במקום העבודה.
זה נקרא O L . אופיס ליידי.
מזכיר קצת את הפקידה בקריה שעושה 905. באה ב9 בבוקר, עושה אפס והולכת ב5 בערב.
גם בחברות המסחריות המיועלות ביותר וגם בשמרניות ביותר, תמצא נשים שכל תפקידן הוא להסתובב בקומה, במשרד, בין החדרים, למזוג תה, להכין קפה, לצלם כמה מסמכים, לחייך, ולהיות מאוד מאוד נשיות.
תפקיד האישה בחברה שכזו לתת לגברים "שעובדים קשה" סביבה תומכת ותחושה שאישה לא מסוגלת לעשות את מה שהם עושים ושרק ימשיכו להיות יצרניים.

אפילו הבילוי של יציאה לשתות בסקאליבה(מתחם בארים ומועדני אירוח) הוא במימון החברה.
נשמע מדברייך שהיית נוכח במקום כזה וכצפוי רוב הענין הוא סביב המארחות, האלכוהול, ונשים ככלי לפורקן.
גם פה, תפקיד המארחות הוא להקשיב, לצחקק, להנהנן, למזוג עוד אלכוהול, לשיר עם הגבר, לתת לו את התחושה שהוא גדול ממנה, ורק שימשיך את אורחות חייו, יהיה יצרן, ויבוא על החברים בלילה לבזבז את תקציב "התרבות" של החברה בה הם עובדים.
ושלא יובן מדבריי שגברים אלו אינם נשואים.
רובם אנשי חברות, צאוורון לבן, בני 40+, נשואים, ילד/שתיים בדר"כ ופשוט כך הם מתפקדים.
יותר גרוע: זה הבוסטר לתפוקה שלהם.

המין ברוב במקרים הוא לא ישיר מול מארחות אלו, אבל בחלק ניכר (לא יכול להתחייב על רוב) מהחברות יש אפילו מימון לבילוי עם מוסדות מין.
ואני אומר מוסדות מין כי אפילו הסקס המסחרי מוסדר ומחולק לרמות ביפן:
לא אפרט, אבל גם בענין זה יפן עושה את זה שונה מהעולם.

הבחורה היפנית שסיפרה לי על בת דודה שלה שזנתה בסלולאר(מהתגובה הקודמת שלי) סיפרה לי גם על חברה שלה ש"עבדה" והוזמנה עם עוד 4-5 בנות לריוקאן(מלון יפני) כי התארחו בו עובדי חברה.
תמיד החברה תבוא מעיר רחוקה, כדי שהנערות לא יהיו רלוונטיות אחרי זה, וכמובן כדי שלא יגלו את הבת של אברם ממחלקת חשבונות עושה את זה…
זה לא מין קבוצתי, זה רק מופעי מין נועזים, סטייל פאטפונג.
קחו הכל הערבון מוגבל, הכל רק בדר"כ.
יש המון מין קבוצתי.

3. לגבי חוסר נוכחות האבות בגידול הילדים.
יש לזה כבר שם: זה נקרא "אבא של סוף שבוע".
וגם אז, האבא רק ישן בדר"כ.

4. מה שאכן מדהים ואני מודה לך לון שחידדת לי את האבחנה הזו היא מתי הופכת הבחורה מאובייקט מיני ונרדפת ע"י הגברים לאישה משעממת וא-מינית שכל תפקידה הוא לגדל ילדים ולכבס מצעים.
לא יאומן איך בפרק זמן ככ מיידי תפקידה ומהותה משתנה מקצה לקצה.
לדעתי זה קרוב מאוד ונוגע גם בענין גיל ה-30.
אצל יפניות להגיע ל-30 ולא להתחתן משול לרווקה מערבית המגיעה ל-40.
היא פשוט מחוץ למשחק…

5. עוד פעם, אנחנו יכולים לנתח ולנתח, לפזר דוגמאות ומקרים מההיסטוריה, כולם יהיו מרתקים. ושים לב כמה שונים הם החוויות של כל זר ביפן. אבל לדעתי היופי האמיתי של יפן הוא שככל שאתה מחטט יותר עמוק אתה מגלה שכבות נוספות של תופעות והסברים לתופעות שרק מגדילים את עומק תוכן העם הזה ומסורתו.

רונן, מאדים כבר אמרתי 
:)

elad 20 באוגוסט 2007

יוני, כתיבתך מרשימה ומעניינת מאוד.אהבתי!

Comments closed