תנו להן צ'אנס

את הקטע הזה כתבתי היום לגלובס על האתלטיקה מיפן. אני משער שלהרבה מכם קשה קצת לצפות בתחרויות בגלל שעות העבודה – אבל עד עכשיו זו בעיני אליפות פנטסטית. אולי בגלל שהענפים האהובים עלי הן הריצות הבינוניות והארוכות. התנאים לתוצאות הם איומים, אבל איכשהו זה רק מבליט את העליונות של הטובים יותר. הקנייתים עשו את ה-3-2-1 שלהם ב-3000 מכשולים וקנניסה בקילה היה מלכותי ממש בעשרת אלפים.

בקילה לא משתתף ב-5000, אבל אחיו הצעיר טריקו משתתף היום בחצי הגמר. ואם יצליח יהיו בוודאי הבדיחות על "אמא שלחה אותי לתפוס אותך כי שכחת את הסנדוויצ'ים". והיה גם את ה-1500 אתמול עם שניה אחת בין שמונת הראשונים! הנה הוידאו:

ARVE Error: id and provider shortcodes attributes are mandatory for old shortcodes. It is recommended to switch to new shortcodes that need only url

וגם דרמה מחוץ למסלול ב-100 מטרים. הוידוי של שיאן העולם אספה פאואל כי נשבר וויתר על הריצה. הלחץ עליו להציל את שמו כמתחרה במשחקי בייג'ינג הוא עכשיו עצום.

אגב, אני חוזר פה על הדיעה שלי מתחילת השבוע שצריך לבטל את ההגבלה הלאומית באליפות הזו – וזאת משום שהקטע ההוא לא הופיע בעיתונות. אבל המשך התחרות חיזק אצלי את התחושה: למה בעצם שהאולימפיאדה לא תהיה המונדיאל של האתלטיקה ושאליפות העולם תהיה המקבילה של ליגת האלופות? אבל בעיקר אני כותב על טבלת שיאי העולם לנשים. אי אפשר להשאיר אתלטיות כל כך מחוננות שיש בדור הזה להתחרות מול השדים והרוחות של העבר.

אז הנה הטקסט:

האתלטיקה לא מתה ואל תעזו להספיד אותה. אז נכון שהכינוי "מלכת הספורט" הוא קצת ריק מתוכן והכדורגל הוא ענף הספורט העולמי ללא ערעור ותחרות. ונכון שהיום אתלטים הם מפורסמים הרבה פחות מבימיהם של פאבו נורמי או ג'סי אואנס או אמיל זאטופק או קרל לואיס או מייקל ג'ונסון. אבל אתלטיקה עדיין מסוגלת לחדד את הדרמה הטלוויזיונית יותר מכל ענף אחר. ובזמן שאתם עוברים על רשימות מלאי או צפי מכירות בעבודה – עיתונאי ספורט גם ב-2007 יושבים ורואים ביורוספורט את אליפות העולם באתלטיקה קלה – ונהנים ממש כמו בימים ההם.

כשריצת עשרת אלפים בחום ולחות רצחניים בלתי נסבלים מסתיימת כשקנניסה ביקילה בחיוך מנומס אומר ליריביו משהו כמו "תסלחו לי, אני חייב להסתלק, מחכים לי שם" ופותח פור של 30 מטר ב-100 המטרים האחרונים אתה מבין שיש בספורט הזה סופרסטארים מהרמות של טייגר וודס. כשהפייבוריט ב-1,500 אלן ווב מסיים שמיני, אבל פחות משניה אחת מבדילה בין שמונת הראשונים אתה מבין שיש פה דרמה ותחרות בציפורניים על כל מדליה. וכשבנקודת חצי הדרך בתחרות 51 מדינות מכל שש היבשות כבר הכניסו משתתף לגמר אתה מבין שיש פה ענף מושרש ועולמי ללא שום בעייה של פופולאריות. ושהנטייה הראשונה של המורה להתעמלות, מוולדיקווקז ועד קייפטאון, היא לשלוח את הילדים המוכשרים לאימוני אתלטיקה. ואליפות העולם באתלטיקה היא לא אליפות של טקטיקה או של מנטליות או של כסף. פה מדברת רק המצויינות.

*

ובכל זאת הייתי משנה כמה דברים קטנים. כי כל ענף ספורט, גם אתלטיקה, צריך כמה שינויים מזמן לזמן. השינוי האחד קשור לאליפות העולם. הייתי מבטל באופן גורף את ההגבלה של שלושה אתלטים לענף למדינה. כשאתלט קנייתי, ברנארד לגאט, מביא לארצות הברית זהב ראשון ב-1500 ב-99 שנים, זה עוד סביר – כי הוא חי 11 שנים בארצות הברית, נשוי לאמריקאית ופעיל מאד בשיקום הריצה למרחקים בינוניים באמריקה. כשהקנייתי שמסיים שני הוא מברוניי אתה נזכר שלסולטן של ברוניי יש הרבה כסף. וכשאחריהם מגיעים עוד שני קנייתים תחת דגל קניה, זה סימן שהאקדמיה של האב מקונל בריפט ואלי עדיין שולטת בכיפה והתחרות הזו לא צריכה להיות תחרות לשרי פנים ופקידי הגירה שקונים רצים מקניה.

המשחקים האולימפיים הפכו את האתלטיקה למה שהיא. המשחקים האלו נולדו באווירה הלאומית הסמיכה של סוף המאה ה-19 ומכאן ההמנונים והתחרות תחת דגלי המדינות. אפשר אולי להמשיך עם זה באולימפיאדות כל ארבע שנים. אבל אם אליפות העולם רוצה להיות לא רק "כמעט אולימפיאדה" אז שישתתפו הכי טובים. ומצידי שתחת שם הספונסר שלהם.

השינוי היותר חשוב קשור לאתלטיקה לנשים. כבר ביום הראשון לתחרויות ניתן היה להבחין בפינה הימנית העליונה של המסך בשורה של מספרים בלתי ברורים שהופיעו בכל פעם שהייתה תחרות נשים. בתחילה חשבתי שאלו תוצאות הלוטו היפני אבל תחקיר מעמיק גילה שהמספרים הללו הן השיא העולמי לאתלטיקה באותו ענף לנשים. מספרים שאין להן קשר למה שנשים, אפילו מוכשרות ומתמידות ביותר, יכולות להשיג בספורט.

את טבלת שיאי העולם באתלטיקה לנשים צריך פשוט למחוק. כי רובן נקבעו בסיטואציה אחרת – של שימוש קיצוני וברברי בסמים. קבעו אותן אתלטיות מזרח אירופאיות שהסימום השיטתי שלהן כבר נחשף בוועדות חקירה. ושאשמתן האישית בעניין הייתה קטנה מאד. וקבעה אותן פלורנס גריפית' ג'ויינר שהפכה בשנה אחת מאתלטית בינונית לכזו שפתאום קובעת שיאים דמיוניים ב-100 ו-200 מטר ובגיל 39 מתה מהתקף לב. נכון שסמים היו גם בין הגברים. אבל הבעיה הייתה הרבה יותר חמורה בין הנשים. כי שום סם לא משפיע כמו השפעת הורמון גברי על ביצועי אישה – שזה היה הסם שהביא לכל השיאים הללו. וגם אם היום בוודאי יש רמאיות שמשתמשות בגרסאות מעודנות שלו, זה לא דומה לשימוש החופשי לפני שהונהגו הבדיקות מחוץ לתחרות. העובדה היא שהמנצחת ב-100 מטרים הייתה רחוקה 52 מאיות משיא עולם בין כמעט 20 שנה. וזאת למרות שמאז שופר מסלול הריצה שהביא לשיפור של עשירית וחצי לשיא המקביל לגברים. לשם השוואה – המנצח ב-100 לגברים היה רחוק רק 8 מאיות משיא שהוא בערך בן שנה.

למי שחושב שהמאבק בסמים בספורט נכשל בכל מקום כדאי להשוות בין שיאי העולם באתלטיקה לתוצאות המנצחות בתחרויות חשובות ולהבין שנעשו גם צעדים מוצלחים למאבר בתופעה. בעשרים השנים האחרונות בעצם לא נשבר שום שיא עולמי לנשים. נשברו כמה שיאים בריצות הארוכות בתחילת שנות התשעים באופן מסתורי מאד בסין, על ידי רצות שמעולם לא התקרבו להישגים הללו מחוץ לסין. נקבעו גם שיאים בקפיצה במוט, ו-400 משוכות ויידוי פטיש ו-3000 מכשולים ו-5000 מטרים שהם ענפים חדשים בתכנית האתלטיקה לנשים. אבל בענפים הוותיקים אין שום סיכוי להתקרב לשיאים העולמיים.

תוצאת השנה בעולם ב-2007 ב-100 מטר רחוקה 40 מאיות אחרי השיא העולמי, ב-200 מטרים הפער הוא 84 מאיות, ב-400 מטרים הוא כמעט שתי שניות, בקפיצה לרוחק זה 30 סנטימטר, בכדור ברזל כמעט שני מטרים. וכך בכל ענף אתלטיקה וותיק מלבד האיום האמיתי של בלנקה וואסיץ' הקרואטית על שיא הקפיצה לגובה לנשים.

זה חבל כי אין שום בעיה אחרת באתלטיקה לנשים. כשגמר ה-100 מטרים מסתיים בפער של מאית אחת בין שלושת הראשונות ועוד שלוש מאיות עד החמישית ברור שכולן נלחמות ומשקיעות. ולאתלטיות בדור הזה מגיעה טבלת שיאים הגיונית שיוכלו להתמודד איתה. ושתיתן לחלקן את ההזדמנות להפוך לאתלטיות אגדתיות. לא צריך כבר לחקור בפרשיות הסמים מהעבר. לא צריך לפסול שיא זה או אחר. צריך להחליט ששנת 2000, למשל, הייתה סוף עידן אחד. ולהתחיל את טבלת השיאים החדשה.

עוד ילד מפורסם מקרוקסטת'
על היחס של גברים ונשים לספורט ואהבה וחידון ספורט ניו יורקי (38) לכבוד היו.אס אופן

36 Comments

יוני 30 באוגוסט 2007

זה שרירותי מדיי, לא? להחליט שמשנת 2000 יש רשימה חדשה. ומה עם שחייה? גם רשימה חדשה? ולמה לא בעצם? אם יודעים ששיא העולם הוא פיקציה, אפשר פשוט לא להתייחס אליו, אלא לשיא האמריקאי או לתוצאה הכי טובה ללא חשד לסמים.

פרט לזה, לדעתי כל אצן ואצנית רוצים לשפר את השיא האישי ולהיות טובים יותר מהאחרים. איזה תמריץ יש להם להיות שיאני העולם ברגע שיודעים שהשיא מפוקפק? ברגע שקבעת שמתחילים למדוד משנה כלשהי, אני לא מאמין שספורטאים יקבלו את זה, בטח לא התאחדות אתלטיקה.

הערת אגב – למה לא למחוק שיאים כל 20 שנה בספורט, או לסווג את השיאים לתקופות? למשל, השחקן הגדול ביותר בשנות ה-80 הוא מג'יק, ובשנות ה-90 ג'ורדן, או לחילופין זה שקלע הכי הרבה מאז 1985, או שחסם הכי הרבה ולא היה גבוה כמוח מנוט בול

רונן דורפן 30 באוגוסט 2007

יוני – כי באתלטיקה לנשים יש קו פרשת מים ברור לחלוטין. היום בו הונהגו בדיקות סמים מחוץ לתחרות הוא היום בו הפסיקו להישבר שיאי עולם. בשחייה זה הרבה יותר עמום – משום שיש הרבה יותר מקום לשיפורים טכניים ושיפורים סגנוניים.
בענפים אחרים השיאים הם לא העניין החשוב (ולמרות זאת – ליגת הבייסבול כן חושבת ברצינות להטיל ספק בשיאו של בארי בונדס). מייקל ג'ורדן לא צריך את שיא הנקודות בכדי להחשב הכי גדול. אבל באתלטיקה הם בהחלט חשובים יותר.
חוץ מזה מדוע הבאת את השיא האמריקאי כסמן לנקיון? יש לך הנגאובר מהמלחמה הקרה? הספורט האמריקאי הוא המלוכלך ביותר בסמים בשנים האחרונות.

RdMaN 30 באוגוסט 2007

מאמר מצוין בתמיד.
נתון אחד שדי עבר בשקט אבל בעיני הוא החשוב מכולם – הפופולריות.
האם באמת נראה לך רונן, שבעוד 20-30 שנה תהיה עוד פופולריות מספיקה להישרדות. נדמה שבשנים האחרונות חלה ירידה בפופולריות גם כתוצאה מהסמים גם מחיזוק מעמד הכדורגל בעולם וסיבות נוספות כגון העובדה שיש צורך במתקנים מתאימים כדי להכשיר אלופים או מתמודדים על אליפות. כך שבפועל למדינה יותר משתלם להקיע במגרש כדורגל טוב שיכניס כסף וזוכה לפופולריות עצומה מול האפשרות לבנות אולמות אולימפיים (מה גם שכל תחום דורש תנאים לעצמו ויש כל כך הרבה תחומים…) שיוכלו להכשיר ספורטיים לענף.
אני חושב שהפופולריות היא הבעיה הגדולה ביותר.

רונן דורפן 30 באוגוסט 2007

לRDMAN –
הפופולאריות של האתלטיקה בהחלט בירידה, אבל נדמה לי שהתהליך הזה יתבטא רק בכסף בענף – ולא בעיסוק ברמת השטח.
לאתלטיקה לא תהיה בעיית השרדות כי היא עדיין התחרות הבסיסית ביותר ברמת השטח. אולי הכינוי "מלכת הספורט" לא מתאים אלא יותר "אם הספורט".
שנית, האתלטיקה היא עדיין הענף החשוב ביותר מבחינת תורת האימון. ההתקדמויות באתלטיקה משליכות על כל ענפי הספורט. הסיבולת של שחקני מילאן עולה בעשרים השנים האחרונות בזכות טכניקות ושיטות אימון שמקורן באתלטיקה.
העניין האחרון שלאתלטיקה עדיין יש את המקום המרכזי בארוע החשוב מכולם – המשחקים האולימפיים.

יוני 30 באוגוסט 2007

הכוונה הייתה לשיא ללא ספק לגבי כשרותו, כמובן שפלו-ג'ו מראה שהאמריקאים לא תמימים. אהבתי את הערת ההנגאובר…
לגבי חשיבות האתלטיקה, אין ספק שאנשים תמיד ירוצו, השאלה היא עבור מה…

קולגה 30 באוגוסט 2007

השאלה שלי היא:
אלוהים, אין לך עבודה? איך זה שמתאפשר לך לראות את כל אירועי הספורט הללו? אם הייתה לך עבודה נוספת, אמיתית, לא יכולת לראות את כל אירועי הספורט הללו… אין הכוונה לחטט בחייך האישיים, אלא למצוא את התשובה אותה כולנו מחפשים: איך לראות ספורט כל היום ועדיין לחיות ברמה מספקת.

קולגה 30 באוגוסט 2007

ואגב, טור טוב (לטעמי, הרבה יותר טוב ומעניין מהכתיבה הגימיקית בפרידה מסולסשיאר, על אף ההתלהבות הכללית).

רונן דורפן 30 באוגוסט 2007

לקולגה. תודה על הדאגה. יש לי עבודה וקשיי פרנסה כמו לרוב האנשים.
אני אישית הופתעתי שסולשיאר זכה לכזו פופולאריות (לא רק התגובות – מספר הקוראים היה גבוה בכמעט 100 אחוזים מכל יום בבלוג). וברור לי שעל טור כמו היום עובדים יותר קשה, בודקים את העובדות וכו'
בסך הכל זמן מה חשבתי לבצע את הנסיון הזה של כתיבת טקסט ספורט בשפה תנ"כית. אפילו חששתי שרוב הקוראים לא יתחברו לזה.

אבל, בהנחה ואתה באמת קולגה (אין לך שם?) אולי זה לקח טוב? אולי אנחנו לא צריכים להיות תמיד רציניים כל כך? אולי בגלל שזו העבודה שלנו אנחנו שוכחים שעבור רוב הקוראים ספורט הוא בידור?

גע"ס 30 באוגוסט 2007

פששש, רונן, מגיע לך אות גנדי (ההודי, כן?) על התגובה שלך לקולגה.

RdMaN 30 באוגוסט 2007

תגובה יפה.
הקולגה קצת מקנאה אה?

גיל 30 באוגוסט 2007

אני חושב שהשיאים אצל הנשים רק מדגישים את ההישגים הבלתי נתפשים של אסתר שחמרוב רוט. אם היא הייתה גדלה במקומות אחרים הייה לנו היום אלופה אולימפית. בעצם טוב שלא גדלה במקום אחר.

רונן דורפן 30 באוגוסט 2007

גיל – אתה יותר מצודק. גם ידוע לי סיפור ממקור מאד מהימן עלי שהציעו לה להשתמש בסמים והיא סירבה.

עזי 30 באוגוסט 2007

קולגה, אתה מזכיר לי חברים שלי שאינם קולגות שנורא מקנאים בי שאני 'רואה את כל אירועי הספורט האלו', לפעמים אפילו נמצא בהם. הם לא רואים את העובדה הקשה, השעות המטורפות, שלא לדבר על המשכורת. יש פלוסים ומינוסים בכל דבר. רונן אולי משלב אותם בצורה טובה במיוחד.
יצא לי להיות במונדיאל 98' יחד עם עלי מוהר זצוק"ל ושנינו הסכמנו שבעוד לכתוב על ספורט זו עבודה טובה, במגבלות, הכי טוב זה להיות אוהד אמיד.

גיל 30 באוגוסט 2007

נראה לי שלסקר אירועי ספורט דומה לכל אותם תיירים שמצלמים באובססביות בטיולים לחו"ל. יש להם הרבה מה להראות לחברים, אבל החוויה שלהם נפגמת כי הם רואים הכל מבעד לעדשה. אבל זה בכל זאת עדיף על לא לנסוע בכלל.

לון 30 באוגוסט 2007

רונן, אני מצטרף אליך לרעיון של הורדת הלאומיות מתחרויות. אבל, אני ממש לא בטוח שכדאי להחליף אותו בספונסרים. אני לא רואה שום העדפה לתאגידי ענק על מדינות. פעמים רבות הם מושחתים יותר והמוסר שלהם מפוקפק. יש חשש גדול שמעבגות הסמים יוםעלו במשנה מרץ במצב כזה. לתאגידים יהיה אינטרס שיווקי ברור וההשקעה הכלכלית בכך תהיה קטנה מאוד עבורם.
מלבד זה, רוב האנושות דווקא מתמידה בנושא הלאום. אתה ואני די לבד בעניין…
בנוסף, זה גם מבטיח השקעה בספורט העממי ולא רק התחרותי. בוודאי במדינות מתפתחות.

לגבי שיאי הנשים, יש משהו לא ברור. יש מסמכים רשמיים לגבי מה שקרה במזרח גרמניה. למה לא מבטלים את השיאים האלה ?
למשל, ידוע שמריטה קוך היתה מסוממת ברמות על. אפשר בקלות להשמיט אותה מטבלת השיאים.
יתכן שיש הוכחות לגבי שיאים נוספים.
נכון, יישארו כמה שיאים מזוהמים, אבל עדיף שיפור חלקי על כלום.
לדעתי זה הרבה יותר ריאלי מהצעה לקבוע שרירותית שנת אפס חדשה לשיאים.

וזו באמת אליפות נפלאה. המאבק בקפיצה לרוחק היה מדהים. משום מה הבמאי היפני האידיוט לא העביר את זה בשידור ישיר.

(לכל המעוניין אפשר לראות תקצרים עם רגעי השיא בשש בערב בערוץ הראשון עם גלעד ויינגרטן (שעולה על רמת הפרשנות ביורוספורט).

דרך אגב, בקלה ? בקילה ? ביקילה ?

נ.ב. שאפו על התשובה לקולגה.

אור 30 באוגוסט 2007

לא מעשי הרעיון שלך של למחוק שיאים. זה לא יגמר פה, כי אז יבואו וישאלו למה לא בגברים או למה לא בשחיה. וקראתי את הסבריך, זה לא יספק.
סך הכל נחמד, למדתי מהכתבה.
מקווה לעוד אחת שתיים לפני שתגמר האליפות באוסקה.

רונן דורפן 30 באוגוסט 2007

לון – אינני יודע איך ביקילהבקלה מבטא את שמו. הוא כותב אותו BEKELE – אבל אני שומע אותו מבוטא בי-קיי-לה.

לגבי הגרמניות: אני חושב שיש כאן שילוב של כמה אלמנטים. ראשית, כי הן הודו – ובתרבות הנוצרית זה דבר חשוב מאד. שנית – כי לעתים הן לא היו אשמות בסימום שלהן. שלישית – מי יודע מה לקחו היריבות שלהן. שני הטיעונים לא מקובלים עלי. אפשר על סמך הטיעונים הללו להשאיר אצלן את המדליות והתארים – אבל שיא עולם אמור להיות משהו אובייקטיבי.

לגבי הטיעון השלישי זו הסיבה שהייתי הולך על טבלה חדשה. אם תיקח, למשל, לקוך את השיא אז הוא עובד ליארמילה קרחביטלובה הצ'כית – שנראתה כמו האח הגדול והחזק של רפאל נדאל. השיאים של ג'ויינר היו עוברים למאריון ג'ונס שנתפסה על שימוש בסמים. ואגב, זה בהחלט עונש שהייתי מציע. אם אתה מורחק על שימוש בסמים וחוזר להתחרות אתה עדיין נמחק לנצח מטבלאות שיאים.

אגב, המושג הזה: MODERN DAY RECORDS קיים בבייסבול האמריקאי לשיאים שהושגו אחרי שנת 1900.
לגבי ספונסרים – לא התכוונתי דווקא לנייקי. התכוונתי לקבוצות – בדומה לאלו בטור דה פראנס – או כל ארגון שישלם את שכרם של אתלטים בולטים. אגב, גם בטור דה פראנס התחרו בעבר הרחוק בנבחרות לאומיות לפני שעברו לשיטה הנוכחית.

גיל – ישנם ארועים שמאד כיף לסקר ויש יתרון גדול להיותך עיתונאי. למשל המונדיאל כשיש לך אפשרות לשוחח עם השחקנים – ובעיקר עם שחקני המדינות הזוטרות שהם הרבה יותר נגישים לעיתונות מהכוכבים הגדולים. גם בNBA מאד מקפידים על הגישה לשחקנים והם מצידם בדרך כלל יותר פתוחים לעיתונאים הבינלאומיים מאשר לעיתונאים בעיר שלהם.

בארועים כמו הליגה האנגלית ורוב הליגות באירופה אין שום יתרון בלהיות עיתונאי מלבד העובדה שאינך משלם על הכרטיס. את הקלישאות של המרואיינים אפשר לקרוא ברשת וכבר עדיף לשבת עם האוהדים. בגלל זה המקום בו הכי נהניתי כעיתונאי היה סביליה – שם הם נותנים לך חולצה ירוקה ואתה הולך ומתיישב איפה שבא לך. ראיתי חצי משחק דרבי שם עם אוהדי בטיס ובחצי השני ישבתי על הדשא ליד דנילסון.

את מנצ'סטר יונייטד כמעט מעולם לא ראיתי כעיתונאי. אני מעדיף לשלם על הכרטיס ולשבת בקהל. אבל עם מחירי הכרטיסים היום אני שומר את הפריבילגיה הזו רק
ליונייטד.

במשחקים האולימפיים הייתי פעם אחת – כצופה/עיתונאי (כלומר גוף תקשורת שילם לי את ההוצאות אבל הסתובבתי שם כצופה רוכש כרטיסים רגיל – שזו תמיד הדרך העדיפה עלי). הארוע עצמו מרגש בצורה בלתי רגילה, אבל אתה מוצא את עצמך קצת לא מעודכן לגבי המתרחש במשחקים – משום שאתה רואה רק ארוע אחד מהמונים.
אם לסכם – הדרך העדיפה לראות ספורט היא עם הקהל – ורק אירועי יוצאי דופן בארגון שלהם נותנים איזשהו יתרון לעיתונאי.

נתן העזתי 30 באוגוסט 2007

בקשר למזרח גרמניות, רציתי להוסיף עוד טיעון נגד ביטול שיאים שהוכחה אשמת השיאןית.

הוכחות בריחוק של 10, 20 או 30 שנה נראות לי בעייתיות משום שהן ניתנות לפיברוק. אני בטוח שימצא בעל אינטרס כלשהו שימציא ראיות (תרתי משמע) כדי לקדם ספורטאי שהוא חפץ ביקרו.

הבדיקות הן ראיה שמובילה לפסילה במקום, אבל מסמכים שנמצאו 20 שנה אחרי, לא יודע. נראה לי שזה מועד לפורענות, למרות שכרגיל, תמיד ניתן לתלות את האשם בחשיבה הקונספירטיבית שלי.

דוקא איפוס השיאים הוא רעיון מצוין, לדעתי, שיתרון נוסף שלו הוא יכולת הזדהות של הדור הצעיר עם האתלטים החדשים. ברגע שראית שיא עולם נשבר, החוויה כצופה משתנה. יהיה "דור מדבר", שראה את השיאים הישנים, אבל לטווח הארוך אני חושב שזה יועיל מאד לפופולריות (וגם לצדק, כמה שאפשר להתייחס ברצינות למונח צדק) של האתלטיקה.

גיל 30 באוגוסט 2007

אתם מתייחסים לשיאים כאילו הם היו איזה עניין נקודתי, שרק שיאים בודדים הושגו במרמה. יש הוכחות חד משמעיות לשימוש בסמים במזרח גרמניה ואי אפשר להתעלם מהעובדה שרוב השיאים הבעייתים באים משם. אפשר בהחלט לבדוק גם מבחינה עובדתית מה היה, אבל גם מבחינה סטטיסטית. למשל, ההתקדמות של גריפית ג'וניור סותרת כל היגיון סטטיסטי ובלתי אפשרית מבחינה פיסיולוגית. לדעתי, מחיקת שיאים ישלח מסר חזק ביותר שסמים לא משתלמים, וגם אחרי 20 שנה ירדפו אחריך אם יש הוכחות לזה. לדעתי זה מוצדק גם אם בטעות ימחקו שיא הגון. כבר עשו את זה עם 100 מטר גברים אז למה לא עם שיאים אחרים?

גיל 30 באוגוסט 2007

אין ספק שהיתרון בלהיות עיתונאי זה עצם הגישה לאירועים עצמם וגם העובדה שאתה יכול לבגיע למקומות שאינם נגישים לצופים רגילים. לי אישית מעולם לא הייתה הזדמנות לצפות בחי באירוע גדול כמו אולימפיאדה או מונדיאל, ויש משהו קצת מרתיע מבחינת כל ההמולה והמחיר הגבוה שכולל כמובן הרבה מעבר לכרטיסים עצמם.

אגב, אולי בכלל צריך לבטל את המושג הזה של שיאי עולם? אני יודע שזה נוגד את הרוח האנושית, אבל אם יתייחסו רק לתוצאות שהושגו בשנה האחרונה, או שיתייחסו לשיאי עולם כזמנים הטובים ביותר (בדיוק כמו שהתייחסו במשך שנים למרתון), זה ירגיע קצת את האובססיות של אנשים עם סמים ויחזיר את השפיות לענפים כמו אתלטיקה? ככה התמריצים יהיו יותר נקודתיים ולא מיתיים שדומה שמשבשים את דעתם של אנשים.

yoni 30 באוגוסט 2007

רונן, 3 פורטוגליות בבתי האלופות.
הבנתי הלא מקצועית אומרת שבפורטוגל מגדלים שחקנים ומוכרים בלבד, אבל נראה שלא רק כסף הם עושים אלא גם הישגים. מחמאות.

רונן דורפן 30 באוגוסט 2007

יוני – בנפיקה הייתה פעמיים אלופת אירופה, בעבר הרחוק והגיעה לעוד חמישה גמרים. פורטו הייתה פעמיים אלופת אירופה בעבר הלא כל כך רחוק. גם ספורטינג הייתה לא מזמן בגמר אופ"א. אין שום דבר מפתיע בהישגים הללו

zikit 30 באוגוסט 2007

הסבר אפשרי למספר הכניסות הגבוה בפוסט על סולשיאר, זה כי שמה! קישרו אליו
http://shama.co.il/index.php?cat=3
אבל זו לא הפעם הראשונה שהם מפרגנים לך.

עזי 30 באוגוסט 2007

ביקלה – קו"ף ולמ"ד עם סגול.
יוני, גם בשנה שעברה היו לפורטוגל שלוש קבוצות בשלב הבתים. אתה מדבר על מדינה שהגיעה לחצי גמר המונדיאל בשנה שעברה, שהגיעה לגמר היורו האחרון ולחצי גמר היורו הקודם, שגידלה כמה מהשחקנים הכי גדולים ושהקבוצות שלה זכו גם בשנים האחרונות בליגת האלופות ובגביע אופ"א. ההפתעה שלי היא שתמיד מופתעים מפורטוגל.

איתי נ. 30 באוגוסט 2007

גיל – אתה ענית לעצמך. ספורטאי, שואף להיות לא רק הכי טוב בשנה מסוימת, אלא הכי טוב בהיסטוריה – כלומר ההשוואה תהיה לעולם מול שיא העולם ולא מול הישג השיא בשנה

yoni 30 באוגוסט 2007

האמת שיותר התכוונתי לזה שהופתעתי מזה שיש להם 3 נציגות.
לא הייתי מודה לזה. בכלל לא חשבתי שהם שולחים 3 לאלופות, כמעט כמו הגדולות באמת.
ומתברר שזו לא פעם ראשונה שהם תופסים 3 מקומות.
בואבישטה גם כן מפוארת.

2.
היו לישראליות אי פעם עונה ככ גרועה באירופה?

גיל 30 באוגוסט 2007

איתי, ההשוואה ההיסטוריות מאוד לא מדויקות ומטעות, אפילו במקצועות טהורים כמו אתלטיקה. אי אפשר בכלל להשוות מבחינת תנאי אימונים, שיפורים בטכניקות, תזונה וכו'. לך תדע לאיפה ג'סי אוונס היה מגיע עם שיטות האימון של היום. המקסימום שאפשר להשוות אליו זה הספורטאים בתקופה שלך.

עזי 30 באוגוסט 2007

היו יוני, מה גם שאם הפועל מגיעה לשלב הבתים (והיא מדורגת מחר כך שיש סיכוי לא רע) העונה הזאת אולי לא תהיה כזו רעה ל'ישראליות'

לון 30 באוגוסט 2007

עזי תודה. לא ידעתי שבין סגולותיך גם ידע באתיופית :)

רונן, הבהרת היטב למה לא מוחקים את שיאי המזרח גרמניות. ביטול שיאים שיגרום לכך שיעברו למסוממים אחרים, עושה מעט מאוד. סביר להניח שאת הבדיקה שאתה עשית, עשו גם האחראים.
לצערי ההצעה שלך נועזת מידי לגופים המחליטים.

לון 30 באוגוסט 2007

רונן, איך מסבירים בהונגריה את הפריצה של אגנס ז'אוואי (כך מבטאים ?) ?
היא עלתה עכשיו לסיבוב השלישי בארה"ב אחרי שהדיחה בשתי מערכות את קרייצ'ק.
בשבת הובילה בגמר ניו הייבן על קוזנצובה במערכה לפני שנפצעה ונאלצה לבסוף לפרוש במערכה השנייה.
פתאום, אאוט אוף דה בלו…

מלבד זה, לאן נעלם גלעד ? אם אתה בקשר איתו, בבקשה אמור לו שדעתו מאוד נדרשת לגבי היו.אס. אופן.

רונן דורפן 30 באוגוסט 2007

זה מאד מוזר – לי לא זכורים שום טניסאי או טניסאית מהונגריה בדורות האחרונים – למרות שבמהלך נדאל-פדרר הזכרתי את הטניסאית היהודיה שושה קורמושי שהיא לדעתי היחידה לזכות בטורניר גרנד-סלאם ליחידות. יחד עם זאת – בודפשט מוצפת מגרשי טניס, בעיקר מחימר, כמו המון סוגים של מתקני ספורט אחרים.

אני לא אופתע לראות פריצה מסויימת של טניס הונגרי – בדומה לפריצה בטניס הרוסי. הם עם סופר-ספורטיבי, מאד חזק בענפים טכניים, ובשלב מסויים יבינו שבטניס יש יותר כסף מבשחיה או בקאייקים ובאתלטיקה. הם צריכים מישהו שיעשה את הפריצה – אולי באמת אגנס סבאי – SZ בהונגרית הוא כמו S באנגלית, בעוד S רגילה היא כמו SH – למשל PUSKAS

גלעד כותב לגלובס מהיו.אס אופן ועסוק מאד…נראה לי שעשיתי טעות כשיצרתי את השידוך הזה…הפסדנו אותו בבלוג. הכתבות שלו לצערי נמצאות באזור התשלום באתר. הוא כתב שם על ביקור ואימון שערך במחנה האימון של נובאק דג'וקיץ' בשבוע לפני הטורניר! היה מעניין מאד. אולי יחזור פה על חלק מהפרטים.

יורם אהרוני 31 באוגוסט 2007

רונן, זה שהגיע שני ב – 1500 הוא לא קנייתי ולא מברוניי. ראשיד רמזי הוא מרוקאי המתחרה במדי בחריין. לגבי טבלת השיאים: יש לכך תקדימים: עשו את זה בהרמת משקלות ועשו את זה עם איחוד גרמניה. בגרמניה התחילו טבלת שיאים חדשה מאז האיחוד בין מזרח ומערב. לשיאים של קוך ושות' הוענק מעמד מיוחד, אבל לא מכירים בהם כשיאי גרמניה.

יונתן 31 באוגוסט 2007

איו עליך יורם אהרוני

יורם אהרוני 31 באוגוסט 2007

הבעייה הגדולה של האתלטיקה היא לא שלא מצליחים לשבור את השיאים אלא שהתחרויות, להוציא תחרויות אליפות, פשוט לא מענינות. שיא הנשבר בתחרות קטנה שם אין ממש תחרות הוא לא ממש שיא בעיני. הייתי פעם אחת בלבד בתחרות גראן פרי. זה היה בקריסטל פאלאס ב – 1994. בעיתון היה כתוב שסוניה אוסאליבן תנסה לשבור את השיא האירופאי ב – 3000. לשם כך רצה אחת תמשוך אותה ורצה אחרת תדבק אליה מאחור כדי ליצור אשליית תחרות וכך בדיוק היה. השיא נשבר אבל תחרות למעשה לא הייתה. לא מדובר רק בריצות בינוניות וארוכות. גם במקצועות שדה בתחרויות קטנות מאפשרים לאתלטים דברים שלא מאפשרים להם בתחרויות אליפות. צריך אולי לשים יותר דגש על שיאי אליפות ולהתייחס פחות לשיאי עולם. אבל עיקר השינוי צריך לבוא בפורמט התחרויות. תחרויות גראן פרי/ ליגת הזהב פשוט לא מעניינות. אני לא יודע מה המינון המדויק אבל מפגש אחד בעונה בין אסאפה פאוול לטייסון גיי זה לא מספיק.

איתי נ. 1 בספטמבר 2007

יורם (ואחרים), למה בעצם הגדולים מפחדים להתמודד אחד עם השני באתלטיקה? האם יש דוגמאות ממקצועות ספורט אחרים?

רונן דורפן 1 בספטמבר 2007

איתי – אני חושב שהסיבה היא בגלל שבאתלטיקה אתה לא יכול לחשוף את הקלפים ואין תרוצים להפסד…
קשה להאשים את השופט או התנאים או הקורה או חוסר מזל. כשאתה מפסיד ריצת 100 מטר אתה בדרך כלל צריך להשלים עם כך שהיריב טוב יותר..

Comments closed