על ההפסד של נדאל (ובעצם על האהדה לספורטאי בענפים האישיים)

קודם כל הודעת מערכת: גלעד בלום השיב כבר על המון שאלות ששלחתם, והיום, אחרי המשחק של שחר פאר אני שולח אליו את השאלות האחרונות בהחלט.

*

יש לי חבר טוב ויקר שיש לו רק חולשה אחת. חולשה קשה. כשאחת הקבוצות האהודות עלי מפסידה הוא מיד מודיע לי את זה בשמחה גדולה במסנג'ר. אפילו אם זה ברור לי. וכך התעוררתי הבוקר משינה לקראת טיסה לישראל, פתחתי את המחשב ומיד קבלתי הודעה "החבר שלך מפסיד". הוא התכוון לרפאל נדאל, שאני תומך בו בטורנירי הטניס, שהיה בפיגור 1-2 ו-2-4 מול דויד פראר ובאמת המשיך והפסיד את שני הגיימים האחרונים של המשחק והודח מאליפות ארצות הברית.

וכך עד שסיימתי לארוז הייתה לי הזדמנות לבחון את הרגשות שלי כלפי נדאל ולמעשה לבחון את העניין הזה של אהדה לספורטאי בניגוד לאהדה לקבוצה. ומיד גיליתי כמה דברים מעניינים: ראשית, הרבה פחות אכפת לי מהעניין הזה מאשר מהפסד של מנצ'סטר יונייטד או אפילו קבוצות אותן אני אוהד פחות – כמו הנבחרת התורנית שמשחקת נגד נבחרת אנגליה או משחק חשוב של השיקגו קאבס (שקורה פעם בעשור) או משחק חשוב של הניקס שהוא תמיד בזבוז זמן.

וזה דבר מוזר מאד, כי רפאל נדאל, כמו רוג'ר פדרר, כמו דויד פראר הוא בנאדם אמיתי, ומנצ'סטר יונייטד היא ארגון. ומה פתאום אני אוהב ארגון יותר מבנאדם? ורק בכדי לא ליצור פה עוותים בקבוצת הנסוי – בחנתי את העניין על מנצ'סטר יונייטד. נגיד למשל שמחר בבוקר תתבצע עיסקה ממש גדולה – ובה יועברו גארי נוויל, פול סקולס, כריסטיאנו רונאלדו וריאן גיגס לצ'לסי תמורת דרוגבה, לאמפרד, מאלודה וג'ון טרי. את מי אני יאהד במשחק הבא בין הקבוצות? בוודאי שאת מנצ'סטר יונייטד. אני לא אומר שאהדה היא בלתי שבירה לחלוטין – אבל אני משוכנע שהיא תחזיק מעמד בנסיבות מאד קשות. אפילו אם יקרה למנצ'סטר יונייטד מה שקרה ללידס – ואיזה מנהל שערורייתי יחריב את הקבוצה והיא תהיה פתאום בליגה השלישית. למרות שייתכן מאד שבמצב בו הארגון הכלכלי הופך זר למועדון, יכולה האהדה לעבור לגוף חדש שמזוהה יותר עם רוח המועדון הישנה, כמו שקרה בפיורנטינה או הפועל ירושלים למשל.

*

אגב, ההודעה "חבר שלך נדאל מפסיד" היא מאד מאד ארכאית ולכן גם חביבה. לפני כמה חודשים קראתי את האוטוביוגרפיה של דניאל מנדוזה, המתאגרף היהודי-אנגלי האגדי מהמאה ה-18. ואחד הדברים החביבים בתיאורי הקרבות של מנדוזה הוא שבתיאורי הקרבות הוא מספר כמה "חברים" הלכו איתו לקרב. בתחילה היו באים לקרבות שלו חמישים או מאה " חברים". אבל כשנלחם על אליפות אנגליה מול האמפריז היום נסעו מלונדון לדונקסטר לא פחות מאלף חברים. לרגע חשבתי בטעות שאלו היו כל מיני כאילו-חברים מתרפסים שמסתובבים בסביבת ספורטאים מצליחים גם בימינו אנו. אבל ברור יותר מעמיק מגלה שהמושג FAN (אוהד) לא היה קיים באנגלית במאה ה-18, ומנדוזה מתכוון פשוט לאוהדים. את המושג המציא גריס ואן דה אהה, שלמרות שמו ההולנדי, היה הבעלים של קבוצת הבייסבול של סיינט לואיס בסוף המאה ה-19. הוא פשוט קיצור של המילה FANATICS . האיש כנראה הבחין שיש משהו ייחודי בקשר הרגשי לקבוצת ספורט. זו לא אהבה או חברות.

*

בסוף השבוע שעבר עסקנו פה בשאלה מדוע גברים לכאורה נאמנים לקבוצות שלהם יותר מאשר לבנות זוגן. שזה עניין סטטיסטי. גברים שפויים בודאי לא אוהבים את הקבוצה יותר מאשר את האישה, אבל הסיכוי שיחליפו את הקבוצה הוא סטטיסטית קטן הרבה יותר מאשר הסיכוי שיחליפו את האישה. ובדיון שנערך העלתה המגיבה המתקראת "גברת עם סלים" נקודה נכונה: כי זו אהבה שבעצם אין מאחריה כלום. קבוצה לא יכולה באמת לאכזב אותך כמו שיכולה לאכזב אותך אישה או כפי שיכול לאכזב אותך רפאל נדאל.

לכאורה זו טענה קצת מוזרה מצידי, במיוחד לאור היכולת המאכזבת של מנצ'סטר יונייטד ממש עכשיו. אבל הטענה לא מוזרה, כי מי שמאכזב אותי היא לא מנצ'סטר יונייטד. מי שמאכזב זה קרליטוס טבז שלא מבקיע ממצבים שהסבתא מבקיעה, ופול סקולס שלא סוחב, או ווסלי בראון שעדיין לא הגביה בקריירה שלו כדור אחד לראש או כריסטיאנו חסר האחריות שהורחק ועסוק יותר בזיונים מאשר בכדורגל או ווין רוני שנפצע בגלל שהוא שמן מדי. ואפשר להמשיך ולהאשים את קירוש או את פרגוסון או את משפחת גלזר או את פוש-ספייס שהיא המקור לכל הרעיונות שנכנסו לראש של בקהאם ובגללם פרגוסון סילק אותו מהקבוצה. אם אתה בוחן את העניין לעומק – היחיד שלא אשם במצבה של מנצ'סטר יונייטד זה דארן פל%

על נבחרת אנגליה (עוד ארבעה ימים)
יפרקו אותנו (הופיע בגלובס)

26 Comments

גע"ס 5 בספטמבר 2007

לכותב המתקרא רונן דורפן, דבריי הוצאו מהקשרם! לא אמרתי שקבוצה לא יכולה לאכזב אותך כמו שאישה תאכזב אותך. קבוצה יכולה לאכזב אותך הרבה יותר, אלא שאצל קבוצה הטבלה מתאפסת והתקווה נולדת מחדש בכל שנה, בעוד שביחסים בים אישיים אין הזדמנות כזאת.

גע"ס 5 בספטמבר 2007

וגם לא ביחסים בין אישיים.

גיא 5 בספטמבר 2007

רונן,
קודם כל סחתיין על התובנות.
אם אני בוחן את האהדות השונות שלי בספורט אני מגיע למסקנה שאני מתאכזב לעיתים רחוקות רק מהסיבה הפשוטה שראיתי כבר כל כך הרבה דברים בספורט, ואני מודע לזה שהאכזבה היא אופציה ממשית, ולפיכך צפויה, ולפיכך קל לי יותר לקבל אותה מאשר מאישתי.
יותר מזה – התאכזבתי כבר כל כך הרבה פעמים בספורט עד שפיתחתי חסינות כלשהי (מה שלא יכול כנראה לקרות בין בני אדם).

לגבי ההבדל בין אהדתי לפדרר לאהדתי למנצ'סטר יונייטד – אצל מנצ'סטר כלום לא באמת דחוף. תמיד יש עוד עונה (איך אמר פעם פרגוסון אחרי התבוסה לסיטי 5:0 ? "זה היה עוד יום בהיסטוריה של מנצ'סטר יונייטד").
אצל פדרר לעומת זאת – הוא מתחרה נגד הזמן, ולפיכך יותר דחוף לי שהוא ייקח דווקא את הגראנד סלאם הקרוב למשל על מנת שיספיק "להוכיח" לכולם שהוא הגדול בהיסטוריה.

אגב – לגבי המשחק אתמול – אף פעם לא ראיתי את נדאל נראה כל כך עייף (ואת המערכה הרביעית בכלל לא ראיתי – ואני מבין ששם הוא בכלל נפל מהרגליים).

איתי נ. 5 בספטמבר 2007

הבעיה הגדולה שלי באהדה לספורטאי, היא שהיא לא נצחית. היא מסתיימת בתנאים שרונן פירט או פשוט כשהספורטאי פורש. כלומר האהדה היא רק לבערך 10 שנים ואח"כ צריך למצוא את הדמות הנערצת החדשה. בניגוד לאהדה הנצחית להפועל, שאפילו כשאני משרב ללכת למשחקיה, אני עדיין אוהד שלה

והערה באותו נושא, אני באמת צריך דמות חדשה לאהדה במקום רובנס בריצ'לו שהוא כבר לא רלוונטי ב- F1. המילטון מועמד בכיר

איתי נ. 5 בספטמבר 2007

לגבי נדאל, לא ראיתי את המשחק, אבל אני מנחש שהוא פשוט מוטרד ממה שחלק מהקוראים פה בבלוג חושבים עליו
:-)

רונן דורפן 5 בספטמבר 2007

לגברת עם סלים. ביררתי את עניין הכותב שאת מדברת עליו עם מנהל האתר http://www.ronendorfan.com והוא מתנצל עמוקות!

מאיר 5 בספטמבר 2007

רונן, אתה באמת לא קורא כמו שצריך את התגובות. אם היית מתעמק בהן, היית לומד מהרבה מגיבים חכמים שלך שקרליטוס טבז הולך להיות פלופ אדיר וכך לא היית מצפה וכך לא היית מתאכזב!

תומר 5 בספטמבר 2007

דבר ראשון,אני מצטרף לגע"ס בקביעה שקבוצה יכולה לאכזב אותך.והיא גם צריכה לאכזב אותך,האכזבה היא חלק ממערכת היחסים שיש לאוהד עם הקבוצה.
דבר שני אני קצת מתקשה להבין את המושג לאהוד ספורטאי,זה לא ממש קיים בעולם שלי.יש ספורטאים שאני מעריך(כמו אלון חרזי)יש ספורטאים שאני אוהב(כמו דירק נוביצקי)ויש כאלה שאני מעריץ הערצה עיוורת ולא משנה לי מול מי הם יתחרו(באג'יו)אבל אני לא ממש אוהד שלהם.עם הקבוצה שאני אוהד יש לי מערכת יחסים,אני לא סתם עוקב אחריה.
את אף אחד מהספורטאים שציינתי או בעצם כל ספורטאי אחר אני לא ממש מכיר,אני מכיר את התדמית החיצונית המקצוענית שלהם,אבל את הקבוצה שלי אני מכיר מכל הכיוונים,אני יודע מי היא בדיוק,היא לא זרה לי בשום צורה לעומת רוברטו באג'יו שעם כל אהבתי אליו הוא בסופו של דבר אדם זר.
עוד דבר,כשנתניה מנצחת או מפסידה אני מרגיש חלק מזה,האם מישהו ממכם מרגיש חלק מהניצחון/הפסד של נדאל או פדרר או אפילו שחר פאר?

גיל 5 בספטמבר 2007

לגיא, זה היה בהפסד לניוקאסל.

אור 5 בספטמבר 2007

אין מה לעשות ספורטאי יחיד זה עניין שחולף במהרה, קבוצה יכולה להשאר איתך כל החיים.

אפרת 5 בספטמבר 2007

דארן פלטשר ידוע גם בכינוי "הבן החורג" כי ההסבר היחידי להיותו שחקן הרכב בנמצ'סטר יונייטד הוא שהוא ככל הנראה פרי של יחסים אסורים בין סר אלכס לאמא שלו…אז גם כאן האישה אשמה…

ידידיה יפה נוף 5 בספטמבר 2007

הלם ותדהמה במערכת ספורט "הארץ".
במערכת ספורט "הארץ" כבר הכינו את טורי השיטנה והשחיטה כנגד צביקה שרף.
איזה ערב שמח לאוהדי הנבחרת והכדורסל הישראלי ואיזה ערב עגום למערכת ספורט "הארץ" ולשונאי צביקה שרף.

ד"ר א. 5 בספטמבר 2007

אני עם מר יפה נוף!
זה הזמן להגיד מילה טובה על קבוצה, שמרימה ראש אחרי תבוסה מצלצלת. ועל המאמן שמעמיד את הקבוצה על הרגליים. איך אמר מנהל האתר לפט ריילי – הכל עניין של הכנה מנטלית.

ofer 5 בספטמבר 2007

ronen please call me.ciao ofer

birdman 5 בספטמבר 2007

דווקא בשל היות קריירת הספורטאי הבודד פרק זמן קצוב, לכאורה האהדה אליו צריכה להיות עזה מאשר לקבוצה, כי צריך לחיות את הרגע בר החלוף שלעולם לא ישוב.

איציק אלפסי 5 בספטמבר 2007

מגניב שאתה כותב את זה דווקא הערב.
בדיוק הייתה לי היום הדילמה הזו כשהמשחקים של שחר פאר ונבחרת הכדורסל נערכו במקביל. ניסתי להבין אם יש לי אפשרות לבחור ניצחון של אד מבין השניים את מי הייתי מעדיף. לא הצלחתי להגיע לתשובה חד משמשעית. אולי קצת נבחרת ישראל כי בכל זאת היא נושאת את השם ישראל. מצד שני, גם ישראלית בחצי גמר גראנד-סלאם זה כבוד עצום למדינה ומשהו שאני חולם עליו שנים.
בכל מקרה הפרחים לשניהם- לשחר על טורניר נפלא ולנבחרת על הישג מרגש!

zikit 5 בספטמבר 2007

אז כשאוהדים קבוצה, את מה או מי אוהדים?, האכזבה, כשיש, היא מהשחקנים, לדברי רונן. האם הפירוש של להיות אוהד הוא לא לאהוב, כמו שאוהבים ספורטאים (או בעצם התדמית שלהם)?. איך אפשר להכיר קבוצה מכל כיוון (תומר)?

לון 5 בספטמבר 2007

רונן, אחלה טור. שילוב נהדר בין האישי לעקרוני.

מעניין מאוד מקור המילה FAN והקשר לחברים.

אהדה ספורטיבית היא ודאי מצב מיוחד שאינו דומה לחברות וגם לא לאהבה.
ההגדרה שאני מוצא אותה מדוייקת (ובכוונה גם מעורפלת) היא הפעלה רגשית. האוהד מופעל רגשית כתוצאה ממה שקורה לקבוצה. הדוגמאות הכי ברורות הן שכשהיא מנצחת הוא שמח וכשהיא מפסידה הוא עצוב. היא מדוייקת מפני שיש כמובן אוהדים מסוגים שונים וברמות שונות וכך גם התגובות הרגשיות שלהם.

אהדה לקבוצות ספורט, במובן שאנחנו מכירים היום, היא חלק מתהליך התיעוש והאורבניזציה שהעולם עבר.
הקהילות הכפריות והשבטיות התפרקו ונוצר אוסף אנשים בעיר.
האנשים הללו, כמו כל בן אנוש, זקוקים לתחושת השייכות, לתחושת הביחד.
כך נוצרו השבטים העירוניים הידועים בשמות: מנצ'סטר יונייטד, מנצ'סטר סיטי, ליברפול, אברטון וכו'.
במדינות אחרות קרה תהליך דומה.
כך יכול אדם במאמץ קטן להרגיש שייך לקהילה.
בנוסף, ארועי תרבות היו מעטים כשהקבוצות נוצרו והכדורגל סיפק בידור זול. לעיתים הבידור היחיד.
הדבר בולט במיוחד בערים תעשייתיות כמו מנצ'סטר, ליברפול, שפילד וכו'.
ניוקאסל למשל, עד היום היא עיר כל כך אפורה פיזית, שהיא נראית פשוט לקוחה מספר דיקנסי. לא פלא שהקבוצה המקומית זוכה לקהל אוהדים כל כך פנאטי. אין להם שום אלטרנטיבה.

האוהד המקורי חי חיים קשים. הוא היה למשל פועל מספנות בליברפול, או פועל רכבת במנצ'סטר.
הקבוצה איפשרה לו הצלחה בחיים. פתאום גם הוא יכול היה להיות אלוף. או לפחות מנצח בשבת אחת.
זה עדיין תופס לגבי הרבה מאוד אוהדים שהחיים שלהם לא ממש טובים.

לאוהד ישראלי, אהדת קבוצה בריטית מאפשרת לחיות כאן בביצה הרותחת והמיוזעת ומצד שני להרגיש קצת אוויר אירופי קריר. תרבות אחרת, אווירה אחרת, התנהלות אחרת. (עם הזמן גילינו שגם אצל האנגלים הדשא לא תמיד ירוק כל כך…)

הנבחרות מספקות עדיין את הגאווה הלאומית, שעדיין חיה ובועטת במאה ה-21.
לעיתים קרובות אהדת הנבחרת מהווה לא רק כלי לאומי, אלא לאומני.
לכן אנשי ה- BNP אוהדים את נבחרת אנגליה, הלאומנים הסרבים והקרואטים פנאטים לנבחרותיהם וכו'.

הקבוצתיות האנושית נובעת לא רק בגלל הצרכים הפיזיים, אלא בעיקר בגלל צרכים נפשיים.
אחד החשובים שבהם הוא תחושת הביטחון.
לכן, פעמים רבות, דווקא החלשים והמפוחדים הם האוהדים הכי פנאטיים. (אנשי ה- BNP למשל, חוששים מאוד למשרות שלהם שילקחו ע"י "הזרים", מפחדים משינויים נוספים שהחברה הבריטית עוברת וכו').

לכן גם פגיעה בשבט שלהם או בנבחרת שמייצגת את זהותם הלאומית, נתפסת על ידם כפגיעה בקודש הקודשים שלהם. לכן התגובות הקיצוניות כשמישהו מעז לומר שהוא מעוניין שהנבחרת תפסיד מסיבה כזו או אחרת. במקרים מסויימים הוא אפילו ייקרא בוגד. עד כדי כך יש זהות בין הלאום לסמל הייצוג שלו – הנבחרת.

אני חושב שנטישת קבוצה כמו שקרה לך ולי, קשורה בערכים.
נעשתה פגיעה קשה בערך חשוב יותר מערך האהדה.

אהדה לספורטאי בודד היא שונה לגמרי. לרוב היא מהווה עניין אישי ופרטי של האוהד. (למעט במקרים גזעניים או אנטי גזעניים).
במקרים רבים זו אהדה שדומה מאוד להערצת כוכבי מוזיקה או קולנוע.
אני יודע שזה מה שאני הרגשתי כלפי אלילי ילדותי: ג'ורג' בסט, יוהאן קרוייף וביורן בורג.
כמבוגר זה כבר נהיה מסובך יותר.

בנוגע לפדרר, גם אני כמו גיא מקווה שיעבור במהרה את סמפראס בזכיות הגראנד סלאם.
בעיניי הוא מזמן הגדול בכל הזמנים. אבל יש אנשים פורמליסטיים שרק מספרים מוחלטים קובעים בעיניהם.
אם פדרר יזכה בעוד חמש שנים בתואר החמישה עשר שלו, כשכבר יהיה מעבר לשיא, רק אז יגידו שהוא הגדול מכולם.
אני חושב שמגיע לו ליהנות מההכתרה הזו בזמן אמת ולא רק בסוף הקריירה או בסיומה.

Moshe 5 בספטמבר 2007

In my opinion, supporting a team is just like getting into religion: it doesn't really make sense when you think about it, but you're still unquestionably into it.
Supporting a person is different: you can see he/she is a human being with ups and downs that are just like yours, and eventually – as already mentioned – he/she fades away.

Now, being an atheist, I have to say that although I am first and foremost an Arsenal supporter, I have been known to cheer other teams just as passionately when Arsenal plays badly. For example, during the years when Arsenal was the most boring team on earth, famous for its 1-0 style, FC Cantona has served as a much better idol for me. Even relatively recently, when back in 2005 Arsenal played Manchester United so horribly at the FA Cup final (and ended up winning against play in penalties), I was a ManU supporter.
So you can argue I don’t represent the way most supporters/fans, work. My point is that my loyalties do shift if the principle reasons for me being a supporter – in the case of football, attractive style – are broken.

גיל 5 בספטמבר 2007

אגב, מסכן גלעד בלום. אני לא בטוח שהוא יודע מה הוא הביא על עצמו. בדיוק כשהפופולאריות של הבלוג גואה, אני רואה אותו טובע באלפי שאלות, מנסה לעמוד בדד ליין..

תומר 6 בספטמבר 2007

לזיקית,איך לא?
אני מכיר את הקבוצה שלי,את רוח המועדון,אני יודע איך היא אמורה להיראות,אני מכיר את רוח המועדון,אני מכיר את השטיקים הקטנים שלה ובעצם יותר מכל אני זה היא והיא זה אני.בניגוד לכמה מגיבים כאן שסברו כך בדיון על אהבת קבוצה אני בהחלט מאמין שיש יחסי גומלין בין אוהד לקבוצה.
יכול להיות שכשאוהדים קבוצה רחוקה(כמו יובה או סביליה)אז זה מתבטא פחות למרות שזה לא חייב לשנות.אבל שאני לא אכיר מכל הכיוונים קבוצה שאני רואה מידי שבת?
את הגישה של משה אני ממש מתקשה להבין,איך אתה יכול לתמוך בקבוצה שמשחקת נגד הקבוצה שאתה כביכול אוהד?
זה נוגד את כל עיקרון הלויאליות שעליו מתבססת האהדה לקבוצה,לתמוך בטוב וברע.ועוד כשמדובר בארסנל,שאמנם בשנות ונגר היא קבוצה פנטסטית אבל עדיין, היא "ארסנל המשעממת" המיתולוגית.אלפים התאהבו בה בדיוק בגלל התדמית הזו שהיא יצרה לעצמה.

גיל 6 בספטמבר 2007

אגב, בהקשר של אהבה לאישה ולקבוצה, אני זוכר שקראתי סיפור במוזיאון הכדורגל בלונדון (שנדמה לי שלא קיים יותר) שבו אוהד קבוצה מליגה שלישית ויתר על החתונה שלו ביום החתונה כדי לראות משחק של הקבוצה שלו.

ג'וס 6 בספטמבר 2007

האהדה לקבוצה ברורה הרבה יותר – זהו ארגון שמכיל בתוכו הרבה דברים (היסטוריה, גוף ניהולי, מאמנים, שחקנים וכו'), ולא מקושר לאדם ספציפי (כמו שאמרת, שאם יחליפו שחקנים, ואפילו את כולם עדיין תאהד את הקבוצה). במצב כזה, אתה יכול להתחבר לרעיון, לגוף גדול – אתה יכול להגיד שהקבוצה מכילה אותך גם כחלק מהארגון הגדול.
אצל אדם פרטי – הוא מי שהוא, ואתה רק יכול לקוות שהוא יצליח – אתה מתחבר לאדם ולא לרעיון, שזה חיבור יותר קשה.

Solari 6 בספטמבר 2007

רונן, אהבתי את גילוי מקור המילה FAN באנגלית (אנגלית US) לפחות. זאת כנראה הסיבה שבאנגלית "בריטית" פחות משתמשים במושג הזה והם משתמשים ב-SUPPORTER.

אבל מה שהכי אהבתי זה הסיבות שבגללן אתה עצבני על שחקני היונייטד. שום אוהד יריבה, לא משנה מה גדולה השנאה, לא יוכל לקלל את שחקני הקבוצה שלך כמו שאתה בעצמך תקלל..

דניאל 6 בספטמבר 2007

ההשוואה בין שחר פאר לנבחרת הכדורסל פשוט מקוממת.
שחר מגיעה בפעם השניה השנה לרבע גמר בטורניר גדול בענף הכי פופולרי בעולם הספורט הנשי.
הכדורסל הוא ענף די שולי באירופה- כל הכבוד לנבחרת אבל אף אחד מלבדנו ומכמה יוונים מטורפים לא באמת מתעניין בכדורסל אירופאי

אופיר 6 בספטמבר 2007

אני מצטרף להסבר של תומר על ההבדל בין אהדה לספורטאי לאהדה לקבוצה. אפשר לחבב ספורטאי מסוים, אבל אין לו קשר אליך והוא לא מייצג אותך, לכן זאת תישאר חיבה ותו לא. קבוצה היא שונה, "אני זה היא והיא זה אני". הקבוצה מייצגת אותי ואני חלק ממנה.

לדוגמא, אני אוהד של הפועל חולון (כדורסל) כי גרתי פעם בחולון. הקבוצה מייצגת את העיר שלי וכתוצאה מכך גם אותי, ההצלחה שלה היא גם ההצלחה שלי. במקרה של אהדת קבוצה מחו"ל זה באמת כנראה שונה.יש קבוצות מחו"ל שאני מחבב אבל לא הייתי יכול להיות אוהד פנאטי של קבוצה מחו"ל, אלא אם היא מייצגת ערכים מסוימים שאני מאמין בהם.

Comments closed