שמישהו כבר ייתן לו צ'אנס

פדרר סוגר עכשיו על ההיסטוריה. בגיל 26 יש לו שני 12 תארי גרנד סלאם והוא רחוק רק שניים משיא כל הזמנים של פיט סאמפרס. קשה לדמיין מצב בו הוא לא שובר את השיא הזה בתוך שנה לכל היותר. על המשטחים הקשים פשוט אין לו תחרות. פדרר שיחק בסוף השבוע חצי גמר מאד מבולגן ולא מרוכז מול דווידנקו, ובגמר נתן לדיוקוביץ שש נקודות מערכה בסט הראשון והיה בפיגור שבירה בסט שני. ובכל זאת סוף השבוע עבר מבלי שישמוט מערכה.

ההיסטוריה התורנית היא שהוא האדם הראשון שניצח באמריקה ארבע פעמים ברציפות בעידן המקצועני. וגם הראשון שניקה את ניו יורק ואת ווימבלדון ארבע שנים ברציפות, אחרי שבעצם היה הראשון לעשות את זה שלוש פעמים ברציפות.

פדרר הוא אמנם לא הטניסאי הטוב ביותר על משטחי חימר. בגמר ווימבלדון השנה הוא שרד קרב מונומנטלי של רפאל נדאל – אבל למרות אומץ הלב של נדאל באותו משחק, אפשר להניח שגם אם נדאל ישיג את אליפות ווימבלדון באחד הטורנירים הקרובים, הדומיננטיות הכללית של פדרר על משטחי הדשא צפויה להימשך. אבל אפילו אם "רק" ישמור על הדומיננטיות שלו על המגרשים המהירים הוא צפוי לרסק את השיא של סאמפרס.

צריך להיות די פרובוקטיבי ויצירתי בכדי לטעון נגד ההנחה שמדובר בשחקן הטוב אי פעם.

*

מי שלא היה בניו יורק בכדי לצפות בפדרר עושה עוד היסטוריה בגיל כל כך צעיר היה חברו הטוב טייגר וודס. למה טייגר לא היה? כי הוא היה עסוק בעשיית עוד היסטוריה בגיל כל כך צעיר. טייגר שיחק גולף עוצר נשימה בטורניר באילינוי עם תוצאה דמיונית של 63 בסיבוב האחרון. 63 הוא ממילא הישג נדיר שבנדירים לסיבוב גולף, אבל ביום האחרון לתחרות המארגנים מקשים את המסלולים ו-63 זה משהו שלא יכול להיות. וההיסטוריה הפעם הייתה תוארPGA מספר שישים בקריירה. רק ארבעה שחקנים בהיסטוריה הגיעו למספר הניצחונות הזה, וטייגר עוד לא סיים חצי קריירה. שיא כל הזמנים הוא 82 וספק אם ישרוד עוד ארבע שנים. כשלטייגר עוד יישאר לפחות עשור בצמרת הגבוהה.

לטייגר, בניגוד לפדרר, אין אפילו את נדאל והחימר. הוא מספר 1 בכל סוג מסלול (והוריאציה במסלולי גולף היא לא פחות גדולה מבטניס) ובכל סוג של תחרות.

*

זה מחזיר אותי לטקסט שכתבתי לפני כמה שנים לעיתון הארץ. הוא בחן את השאלה מדוע אנחנו בדור בו יש כל כך הרבה "גדולים מכולם" בענפים האישיים. לא רק טייגר ורוג'ר פדרר, אלא גם מיכאל שומאכר ולאנס ארמסטרונג ויש עוד. הזכרנו לפני אליפות העולם באתלטיקה את קנניסה בקלה האתיופי. הבחור הזה זכה ב-2002 באליפות העולם בשני מרוצי השדה, הארוך והקצר. הוא היחיד אי פעם לעשות את זה. אחר כך הוא עשה משהו מטורף והגן על שני התארים הללו עוד ארבע פעמים ברציפות. בהזדמנות אחרת הזכרנו את אסאשוריו, היוקוזונה המונגולי, הוא זכה בכל ששת גביעי הקיסר בעונה אחת, אחרי שזכה בחמישה מששת הגביעים שנה לפני כן. אם הייתם מספרים לוותיקי נהלל שמישהו יזכה בגביע הקיסר שש פעמים בשנה אחת הם היו אומרים שאתם משוגעים וזה פשוט לא יכול להיות.

אבל אנחנו בדור בו קורים הרבה דברים שלא יכולים להיות. אפילו בטניס הגברים עצמו יש עוד סדרה "חסרת תקדים" שהקדמונים היו מסרבים להכיר בייתכנות שלה. רפאל נדאל מעולם לא הפסיד משחק ברולאן גארוס, רומא או מונטה קרלו – שלושת הטורנירים היוקרתיים על משטחי חימר על פני שלוש שנים. וגם רשם 81 ניצחונות רצופים על המשטח הזה – שזה שיא לכל משטח שהוא.

ולכן אני לא מפקפק בכך שיש בתקופתנו כמה ספורטאים אגדיים ממש, אבל בעיקר אנחנו חיים בדור בו למרות העובדה שהספורט הרבה יותר בינלאומי, הפייבוריטים הרבה יותר טובים בנטרול גורמי ההפתעות. וזאת משום שהמערכות מאחריהם הרבה יותר משומנות. התחרויות תפורות בצורה יותר נוחה להם. הרופאים יודעים יותר ויכולים לעשות הרבה יותר בנטרול פציעות או לפחות בהתאוששות מהן.

*

יריביו של פדרר לתואר הטניסאי הגדול אי פעם הם לאו דווקא סאמפרס עם שיא הזכיות שלו. חביורן בורג הגיע ל-11 זכיות בגרנד סלאם בגיל 24. אחרי זה הוא נשרף נפשית. פסיכולוג ספורט ומערכת סיוע שלמה כפי שיש לפדרר היום, לא היו לביורן בורג. רוד לייבר הגיע ל-11 זכיות בגרנד סלאם בין 1960 ל-1969. אבל כל 11 הזכיות הללו הושגו מעשית על פני ארבע שנים. כי בין 1962 ל-1968 רוד לייבר לא שיחק בטורנירי גרנד סלאם.

למה הוא לא שיחק? כי בתקופתו אירועי ספורט לא חיפשו סופרסטארים. באותן שנים טורנירי הגרנד סלאם היו עסוקים בניסיונות המטופשים שלהם למנוע את המקצוענות בטניס, ולשמור את הענף כנחלה של שכבה אריסטוקרטית שיכולה להרשות לעצמה להתחרות ברמה הגבוהה בטניס מבלי להתפרנס מכך. לייבר היה מדורג ראשון בסבב המקצועני ברוב השנים בהן נעדר מטורנירי הסלאם. ברור לחלוטין שהיה זוכה לפחות במחצית מכעשרים הטורנירים בהם נמנעה ממנו השתתפות.

לנסיבות הללו של רייטינג ומקצוענות יש משמעות בלא מעט ענפי ספורט. קראתי פעם כתבה בגארדיאן, שהשוותה בין חואן מנואל פאנג'יו הגדול למיכאל שומאכר בפורמולה-1. הכותב הזכיר שפאנג'יו התחרה בענף שגבה לא פעם חיי אדם. וחוץ מזה הוא לא רק היה נהג פורמולה-1 אלא התחרה בכל מיני סבבים אחרים במקביל בכדי להבטיח את פרנסתו. אדי מרקס, רוכב האופניים הבלגי הגדול, עשה דברים שלאנס ארמסטרונג כלל לא ניסה – זכיות בטורים של ספרד, איטליה וצרפת באותה שנה. גדולי הספורט של פעם היו ספורטאים נטו – לא מערכות מסחריות שומנות.
*

כמובן שיש עוד המון סיבות לא להשוות בין לייבר, בורג ופדרר. אני בכלל לא מוכן להשוות בין הטניסאים עם מחבטי העץ, עד תחילת שנות השמונים, לטניסאים עם המחבטים המודרנים של היום. אבל בין הטניסאים המודרנים פדרר הוא בודאי הכי גדול. כשמספר הזכיות בטורנירי סלאם והזכיות הרצופות הם רק מרכיב אחד בגדולתו.

השיאים שלו עמוקים ומגוונים. הוא עבר את היציבות של קונורס במספר השבועות בראש הדרוג העולמי. איוון לנדל הגיע פעם לשיא של עשר הופעות רצופות בחצאי גמר של גרנד סלאם – פדרר כבר עומד על 10 הופעות קצופות בגמר עצמו. הוא עבר בהרבה את שיא הדרוג של סאמפרס המעיד על דומיננטיות כלפי הסבב וכלפי בני דורו. יש לו גם את שיא הניצחונות הרצופים על דשא, 54, שהם שיא לא פחות מרשים מרצף ה-81 של נדאל על החימר. משום שעונת הדשא היא קצרה יותר וזה שיא הרבה יותר ארוך שנים. סמפראס, אילולא פציעה, היה זוכה כנראה בווימבלדון שמונה שנים ברציפות. אבל בניגוד לפדרר, הוא לא היה פקטור על מגרשי חימר. לפדרר אין יריבים מלבד נדאל גם על החימר.

נדמה לי שבאתגרים החשובים ביותר, אלו שמציב פדרר לעצמו, החשוב ביותר הוא זה שקבע אנדרה אגאסי. אגאסי, זוכה של שמונה תארי גרנד סלאם בלבד, זכה בכל ארבעת הטורנירים השונים – על ארבעה משטחים שונים (אפילו המשטחים באוסטרליה וארצות הברית הנחשבים קשים הם די שונים במהירותם). פיטורי המאמן במהלך סבב החימר והמאמץ לשנות את משחקו מעידים כנראה שהאיש מיצא כבר את האתגרים על המשטחים האחרים. אבל עוד לפני כן אני די בטוח שמדובר בטניסאי הטוב בעידן המודרני של המשחק וזה בלי קשר לסטטיסטיקה. אני פשוט רואה את זה.

אבל עכשיו פדרר זקוק לטובה מיריביו. ודיוקוביץ', בחוסר יכולתו לממש אתמול נקודות מערכה, נכשל בכך. כי זכרון ספורטיבי אמיתי לא נמצא בדרך כלל ברשומות סטטיסטיות. הוא נמצא בקאמבקים ובמשחקים הירואים וצמודים. אולי זה לא הוגן: אבל אני רוצה לראות את פדרר מפגר 0-2 בגמר טורניר גרנד סלאם. או מפסיד לנדאל בווימבלדון ולדיוקוביץ בפלשינג מדו וחוזר שנה אחר כך לנסות להשיב את תאריו. כי כרגע, באופן מוזר קצת קשה לענות על שאלה די אלמנטרית. אנחנו מכירים מצויין את הסטטיסטיקה, אבל לא יודעים מה היו משחקיו הבאמת גדולים של פדרר.

יצא למבחנים באנגליה (הופיע בגלובס)
דברים שלומדים בביצה

37 Comments

גיל 10 בספטמבר 2007

אני חושב שפדרר וטייגר שונים מאמסטרונג ונאדל מבחינה מאוד מהותית. עולם הספורט של היום עובר התמקצעות, וזו הסיבה שאמסרטונג התרכז אך ורק בטור דה פראנס והפך את ההכנה אליו למדעית. הוא אולי לא הרוכב הגדול אי פעם אבל הוא רוכב הטור דה פראנס הכי גדול. גם נאדל הפך את המומחיות על חימר לשלמות. פדרר וטייגר שולטים בכל האספקטים של הספורט שלהם בצורה כמעט מושלמת (פדרר בבירור השחקן השני הכי טוב על חימר), ולכן ההישגים שלהם מדהימים. אבל הבעייה של פדרר היא בדיוק מה שהזכרת: אין לו יריבים ראויים וחוץ מנדאל, קשה לראות טניסאי מהדור הנוכחי שיחשב לאחד הטובים אי פעם. הוא זוכה בקלות מעצבנת ואפשר לראות איך היריבים מולו פחות קורסים זה אחר זה.

בנוגע לטייגר, אני לא חושב שהמשפט שאמרת שאין לא אפילו את נדאל, נכון או אפילו רלוונטי. התחרות היום בגולף קשה הרבה יותר מאי פעם בעבר. קשה מאוד לזכות בטורניר בודד ואתה לרוב לא מתמודד נגד יריב אחר ראש בראש. עם זאת, לטייגר יש קוראי תיגר על הדומיננטיות שלו, מיקלסון הוא הכי מוכשר והכי בולט והוא גם ניצח אותו ראש בראש שבוע שעבר.

אבל ההישגים של טייגר עולים על אלו של פדרר לדעתי מכיוון שגולף תמיד היה ספורט תחרותי. לא היה בגולף מקרה כמו לייבר, והמסורת שלו ארוכה מאוד. התחרות שיש לו בכל שבוע קשה יותר מאשר זו של פדרר שצריך "רק" לנצח 7 יריבים בדרך לתואר. טייגר מתמודד נגד 120 יריבים ומסלול. צריך גם לזכור שטייגר משחק יחסית מאוד מאוד טורנירים בשנה, וההישגים שלו בהשוואה לענקי העבר פשוט מדהימים. בגיל 31 הוא הגיע ל60 טורנירים, 5 שנים לפני שניקלאוס הגיע להישג הזה. אחוזי הניצחון שלו מדהימים והדומיננטיות שלו היא משהו שלא היה קיים מעולם. בניגוד לטניס שם בדרך כלל יש מספר אחד בולט, בגולף זה לא היה קיים עד שטייגר הגיע. אפילו ניקלאוס לא היה בהכרח הגולפאי הכי טוב ברגע נתון וההישגים שלו הם יותר הישגים שהושגו בקריירה ארוכה.

Glenn Edward Schembechler 10 בספטמבר 2007

I have the feeling that this blog concentrate too much on “ who is the best” . This is almost always the primary topic that a sport fan has to confront while discussing it with other fans. But is it right now a relevant question? As Ronen pointed out:comparing is exciting but impossible.
I mean the primitive test is still what counts in my mind:
For whom would I drive 5 hours in the rain or just pay extra money to watch.
I admit I will not do it for Federer but definitely for McEnroe.
Maybe Schumacher but definitely Senna.
Eddy Merckx Vs Amstrong : I only saw films of the former so his case is not for me to judge, but Amstrong is the only guy I really can’t figure. He is either a saint or the devil, nothing in the middle. I wish I knew why I have this obsession to know if he had taken something or not. I guess it is the cancer story that fascinate me. If he abused his body after the disease , even a cynical guy like me can break.
Maybe I could have summarized all the nonsense I have written above in one word:
Heritage.

גיל 10 בספטמבר 2007

גלן, אני לא חושב שההשוואות בלתי אפשריות, עובדה שאנחנו עושים אותם כל הזמן. אני חושב שהבעייה היא מחסור בקריטריונים מוסכמים על מהות ההשוואה.

אני לא חושב שהקריטריון שלך לקביעת מי הכי טוב, מוצלח במיוחד. יש הרבה מאוד שחקנים שהייתי מאוד שמח לראות משחקים (למשל, פיט מארביץ האגדתי) אבל שהם לא בקליבר של הכי גדולים.

נדמה לי שגם פרספקטיבה של זמן חשובה בהקשר הזה, ובעוד 20 שנה נוכל לספר לנכדים שראינו את פדרר משחק בשיאו.

אגב, לא הזכרת את הנין, שההישגים שלה בשנתיים האחרונות כמעט לא נופלים מאלו של הכי גדולים. היא דומיננטית בספורט הנשי הכי תחרותי ועושה את זה ממרומי 1.65.

אפי 10 בספטמבר 2007

חבל שלא הצגת את התפלגות הזוכים בתארי גראנד סלאם בתקופתו של סאמפרס.מגוון הזוכים ואיכותם מעידים על רמת הקושי לא רק בזכיה אלא בעצם ההעפלה לגמר ומה יש להגיד על תקופתו של פדרר ? לבד מנאדל ונקווה שכעת גם דיוקוביץ' הוא מתמודד מול נמושות.
אי אפשר להשוות טורניר טניס לטורניר גולף.בטניס אם פדרר יוביל בגמר 2-0 במערכות ו-5-1 במערכה האחרונה ברור שהוא ינצח.טייגר יכול להוביל ביום האחרון בשתיים שלוש חבטות כנשארו עוד ארבע גומות לשחק ועדיין יש סיכוי שהוא לא ינצח.למרות שלכאורה אין כיום שחקנים שמתקרבים לטייגר ביום נתון גם שחקן אלמוני יכול פתאום להציב איום בתחרות מסויימת על טייגר.

אריק 10 בספטמבר 2007

מעניין באילו מבין ענפי הספורט טניס וגולף מחסום הכניסה הכספי גדול יותר.
אם אני לא טועה אבא של שחר פאר אמר שההשקעה הכספית השנתית בשחר היא כ 200 אלף דולר.
מעניין מה הנתונים לגבי טניסאי וההשוואה לגולף.
התחושה שלי היא שבגולף צריך הרבה יותר כסף כדי לטפח אלוף, כמובן בהנחה שהכשרון קיים.

יוגב אמיתי 10 בספטמבר 2007

ספורטאי מושלם עלול להצטייר כסוג של רובוט או מכונה. שמתי לב שעיתונאי ספורט רבים משווים את פדרר למכונת טניס משומנת.
הדימוי הזה בא לפאר את פדרר, כטניסאי חף מטעויות אנוש.
במקרה של פדרר, בעיני התיאור שלו כמכונת-טניס דווקא עושה לו עוול. כי בניגוד לסמפראס למשל, שהסגנון שלו היה מרשים מאוד, אבל בעיקר יעיל למדי, סוג השלמות של פדרר הוא אחר לגמרי: הטניס שלו הוא פשוט הטניס היפה ביותר שראיתי. ממש לא טניס של רובוט או מכונה, אלא טניס יצירתי, חכם ומגוון בהרבה משל כל מתחרה שעלה לשחק מולו.
בדרך-כלל יש לרובנו רצון לראות את המלך מאבד את הכתר שלו. במקרה של פדרר, אני בעדו תמיד לא כי הוא שובר כל שיא של נצחונות, אלא כי הוא הציב סטנדרטים שלא הכרתי בכל הקשור לאסתטיקה של המשחק.

גיל 10 בספטמבר 2007

אפי, זה לא ממש נכון לגבי טייגר. הדומיננטיות לא קטנה ואולי אפילו גדולה משל פדרר כשהוא מוביל. בכל המייג'ורים שהוא ניצח הוא הוביל בכניסה ליום האחרון ואף אחד לא סיכן אותו.

רונן דורפן 10 בספטמבר 2007

גיל – אני חושב שאתה מקפח את נדאל קצת. בניגוד לכוכבי חימר לפניו – מוסטר, ברוגרה ואחרים – הוא עשה מאמץ אמיתי להצליח על משטח אחר – הדשא – הוא הגיע לשני גמרים של ווימבלדון ונתקל בפדרר. קשה לומר שהוא יכול היה לעשות הרבה יותר. אני לא חושב שהוא התמקצע בחימר – אני פשוט חושב שעובדתית זה המשטח עליו הוא גדל ועליו הוא משחק הכי טוב.

לאיש מישיגן – אני מסכים איתך לגבי ארמסטרונג. איכשהו, כחובבי ספורט, הוא תקוע בנקודה בלתי אפשרית: היכולת להאמין שמישהו סיים את הטור דה פראנס – סליחה, זכה בו שבע פעמים – פשוט מתמוססת מול השערוריות האחרונות. אם הוא עשה את זה נקי זה סיפור ספורט בלתי ייאמן. אם הוא לקח משהו הוא כנראה עדיין ספורטאי יוצא מהכלל, כי כולם לוקחים, אבל אין לנו שום אפשרות לדעת מי לקח כמה ולכן זה לא מעניין כל כך…
אפי, אתה צודק. אני בהחלט חושב ששחקני הדור הזה מתפרקים מול פדרר. זה כמובן קשור לזה שהוא מעולה – אבל עדיין אני לא מאמין שהייתי רואה את אנדרה אגאסי, למשל, מתפרק כך מולו. כפי שלא התפרק בגלל תור הזהב של סאמפרס והפך במקביל לטניסאי במימדים היסטורים. האתגר היחיד לפדרר מגיע בינתיים מטניסאי שהוא לאו דווקא מוכשר מאחרים.

אריק – לדעתי אתה טועה ובטניס החסם יותר גדול. ראשית, יש את עניין ההכשרה הפיסית, מלבד הטכנית, שהיא הרבה יותר גדולה. שנית, בטניס אתה חייב לטפח אלופים כילדים – אם הילד לא הגיע למשהו בגיל 18 – סביר שלא ייצא ממנו כלום. אז כל ההוצאה נופלת על משק הבית. בגולף טייגר הוא היוצא מהכלל. אפשר להכנס לסבב גם בגיל 25. כך שכל מה שגולפאי צעיר באמריקה צריך לעשות הוא לקבל מלגת גולף לקולג'. שם הוא ישחק ויתפתח וייסע לתחרויות. אחרי זה יילך לסבבים הקטנים ויממן את הפתחותו לבד.

יוגב, אתה צודק בעניין האסטטי. פדרר הוא נפלא. אבל הוא עדיין צריך יריב…

נתן העזתי 10 בספטמבר 2007

אפי, קצת מצחיק לדבר על ההתפלגות של שאר הזוכים בגראנד סלאמים, פדרר זוכה בכולם…

גיל, נראה לי שהנתון החשוב הוא לא בכמה מהטורנירים שהוא זכה הוא הוביל ביום האחרון, אלא מתוך הפעמים שהוביל ביום האחרון בכמה טורנירים זכה.

רונן, "אבל עוד לפני כן אני די בטוח שמדובר בטניסאי הטוב בעידן המודרני של המשחק וזה בלי קשר לסטטיסטיקה. אני פשוט רואה את זה". ניסוח מושלם.

אור 10 בספטמבר 2007

יש תגובות שמכעיס אותי לקרוא.
לפי מה אתם קובעים שהוא הכי טוב בגלל שאין לו יריבים? אולי אין לו יריבים כי הוא פשוט עילאי לעומתם ומסתכל עליהם מלמעלה ממרומי מושבו.
זה כמו הביצה והתרנגולת, אף אחד לא ידע מי קדם למה או מה גרם למה.

Glenn Edward Schembechler 10 בספטמבר 2007

To Gil: I did not say my criteria denotes who is the best, but maybe who’s heritage will remain for the next generations. Why do we say that Pele was so greatest when so many of us only saw him in Cosmos NY or some clips of Dan Shilon? The thing is that he had
great agents of memory that kept his persona alive. In 2060 few people that really saw him in WC will be around but you can feel that he is there forever. Is Federer going
to be there? Will Ronen and the others keep his history alive when we have a new kid
in the block?
I will go further: Senna’s death is one of the parameters that will keep him the greatest.
I remember that day in Imola and even this accident although stupid represents
his spirit. You can not compete with that, even with the best physiologist, trainer, food or physician.
Pistol Pete is a not a good example because at the end he gave us no heritage. You need some caliber to be even considered.

גיל 10 בספטמבר 2007

נתן, הרקורד של טייגר כשהוא מתחיל את היום האחרון בתור מוביל הוא 40-3 בכל הטורנירים, ו 13-0 במייג'ורס.

גלן: אין לי שום ספק שפדרר יזכר כאחד הגדולים אי פעם בכל מצב, גם אם הוא יפרוש היום.
לנצח 5 וימבלדונים רצופים ו4 אופן זה משהו שידברו עליו תמיד. לדעתי, האגדה שלו רק תתעצם אחרי שהוא יפרוש. קשה לנו מאוד להכיר באגדות בעודן בחיים, במיוחד כאלו שלא נראה שעושים משהו יוצא דופן ומאוד צנועים בהליכותיהם. טים דאנקן הוא דוגמא נוספת.

לון 10 בספטמבר 2007

רונן, סיכום יפה ומקיף.

לדעתי הסיבה לכך שיש כ"כ הרבה "גדולים מכולם" קשורה בכך שהספורט הלך ונעשה מקצועני והלך והשתפר בכל האספקטים.

לגבי הגדולים ביותר, יש משהו ייחוד בפדרר – העובדה שאין לו מאמן וגם בעבר היה זמן רב ללא מאמן. אין סביבו שבט שלם של יועצים ועוזרים.

לדעתי הקביעה שלך שלייבר היה זוכה במחצית מעשרים הגראנד סלאם שלא השתתף, הרבה יותר מידי נחרצת. בחיים אף פעם אי אפשר לדעת. קביעות כאלה בזמן אמת כלפי מקנרו ובקר הופרכו. מקנרו אחרי שנת השיא שלו ב- 1984 לא זכה באף גראנד סלאם. בקר אחרי הזכייה השנייה בווימבלדון, בגיל 18 וחצי נחשב לבורג הבא של ווימבלדון. אח"כ הוא זכה שם רק עוד פעם אחת.

כך גם לגבי הזכיות העתידיות של פדרר. אם העתיד היה מתנהל לפי העבר, לא היו שינויים בחיים.
הסיכויים שישבור את השיא של סמפראס טובים ללא ספק. אבל פציעה פתאומית, או עליית מטאור חדש (כמו מקנרו שעצר את בורג) תמיד אפשריות. גם דג'וקוביץ' יהיה טוב יותר בגמר הבא שלו. לגבי העתיד אני תמיד מעדיף אופטימיות זהירה.

פיטורי המאמן באו על רקע המשחק על החימר. הוא פיטר את רוץ' אחרי שהפסיד לוולנדרי על החימר ברומא והבין שהוא אינו מסייע לו למטרה לשמה הביא אותו: הרולאן גארוס. (לנצח טורנירי גראנד סלאם הוא עשה גם בלעדי מאמן, לפני רוץ' ואחריו).

לגבי משחקים גדולים של פדרר, הזכרון תמיד מתעתע. יש לפחות שניים כאלה:
– הגמר השנה בווימבלדון על נדאל בחמש מערכות (דיווחת בבלוג שלפחות בעיני צופי הבי.בי. סי. הוא השני הכי גדול אחרי בורג- מקנרו).

– הניצחון על יואיט בגמר ארה"ב ב- 2004. לדעתי הוא הפגין בו את יכולת הטניס הכי טובה אי פעם בהיסטוריה של המשחק.
יואיט הגיע לגמר הזה בכושר שיא, אחרי שלא הפסיד אפילו מערכה אחת בטורניר.
התוצאה: 0-6 6-7 0-6, משקפת רק חלקית.
במערכה הראשונה יואיט זכה בחמש נקודות בלבד !!!! והיא הסתיימה אחרי 18 דקות. פדרר פשוט מחק אותו. מעולם לא ראיתי משחק מדהים כל כך. ויואיט שיחק ממש בסדר. פשוט לא היה לו צ'אנס באותו יום.
"הארץ" דיווח שפרשנים בבי.בי.סי הגדירו את היכולת של פדרר "דבר בלתי נשכח" ואת מה שקרה במערכה הראשונה הם הגדירו "משהו שטרם נראה". מקנרו אמר בסיום המשחק: "ראינו את השחקן הגדול בתולדות המשחק".

בהקשר רחב יותר, אפשר אולי להכניס גם את גמר הגראנד סלאם האחרון של אגאסי, בארה"ב 2005.
אגאסי עמד לפני פרישה ולפי ספרי האגדות היה צריך לנצח שוב, כמו שסמפראס עשה מולו שלוש שנים קודם. פדרר לא אפשר לו.

משחק נוסף שלו שנשאר בזכרון הוא ההפסד לסאפין בחצי גמר אוסטרליה 2005 בחמש מערכות בארבע וחצי שעות, 7:9 בחמישית.
וגם הניצחון של פדרר על סאפין בחצי גמר המאסטרס ב- 2004, 18:20 בשובר השיוויון המכריע.

תיקונים טכניים:
לדג'וקוביץ' היו חמש נקודות מערכה במערכה הראשונה (ועוד שתיים בשנייה).
סמפראס לא היה פצוע, אלא הפסיד לקרייצ'ק ב-1996 ולכן לא פציעה מנעה ממנו שמונה זכיות רצופות.

תיקוני הגהה:
במקום: אחרי שזכה בחמש מששת הגביעים, צ"ל: אחרי שזכה בחמישה מששת הגביעים (בקטע על אסאשוריו).
במקום: סמפראס, אילולה פציעה, צ"ל: סמפראס אילולא פציעה.

לון 11 בספטמבר 2007

לגבי איכות יריביו של פדרר:

אנדרה אגאסי זכה בשמונה גראנד סלאם.
הפסיד לפדרר בגמר המאסטרס ב- 2003, רבע גמר ארה"ב 2004, רבע גמר אוסטרליה 2005, גמר ארה"ב 2005.

יואיט זכה בשני גראנד סלאם.
פדרר ניצח אותו בשמינית גמר אוסטרליה 2004, רבע גמר ווימבלדון 2004, גמר ארה"ב 2004, גמר המאסטרס 2004. חצי גמר ווימבלדון 2005 וחצי גמר ארה"ב 2005.

סאפין זכה בשני גראנד סלאם.
הפסיד לפדרר בגמר אוסטרליה 2004, בחצי גמר המאסטרס 2004 (18:20 בשובר השיוויון המכריע), הוא ניצח את פדרר בחצי גמר אדיר באוסטרליה ב- 2005 והפסיד לו בסיבוב השלישי בווימבלדון 2007.

אנדי רודיק זכה בגראנד סלאם אחד.
כשפדרר ניצח אותו בגמר ווימבלדון 2005, המאזן של רודיק בשנים 2003-5 על דשא היה 3:32 כששלושת ההפסדים היחידים היו לפדרר !! שני הגמרים בווימבלדון ב- 2004 ו- 2005 ובחצי גמר ווימבלדון ב- 2003.
פדרר ניצח את רודיק גם בחצי גמר המאסטרס ב- 2003, בגמר ארה"ב 2006, חצי גמר אוסטרליה 2007, רבע גמר ארה"ב 2007.

כלומר, סביר מאוד שלולא פדרר הם היו זוכים בעוד כמה טורנירי גראנד סלאם ואז ההערכה כלפיהם היתה אחרת.

בנוסף, יתכן מאוד שבשנים הקרובות רודיק, נדאל, ודג'וקוביץ' ינצחו בטורנירי גראנד סלאם.
כך שרק במבט היסטורי יהיה אפשר לראות עד כמה הם היו טובים ללא "ההפרעות" של פדרר.

רונן דורפן 11 בספטמבר 2007

לון – לגבי לייבר. בקושי ראיתי טניס של השחקן הזה, אז מטבע הדברים ההנחה היא סטטיסטית. אבל מה שמשחק לזכותו הוא שהוא זכה בגרנד סלאם כולו גם בשנה לפני הפרישה הכפויה וגם בשנה אחר כך – ובשנים שלא השתתף שלט בסבב המקצועני. בטווח החמיץ 24 טורנירי גרנד סלאם – אז לפחות שיא ה-14 של סאמפראס נראה די וודאי. לגבי בורג בורג צריך לזכור שלא השתתף כמעט באליפויות אוסטרליה, שבתקופתו נחשבו משניות. בתקופה ההיא הטורניר נערך על דשא – אז אולי היה אוסף עוד כמה תארים עוד לפני שנשרף.
אגאסי היה יותר יריב לסאמפרס מאשר לפדרר. רודיק ויואיט נראים כשני השחקנים שנפגעו מנטלית מהופעתו של פדרר. המשחק הזה שאתה מציין הוא עבור רודיק קו פרשת מים.
משחק חרוט בזכרון בדרך כלל בגלל שני שחקנים… לכן גמר ווימבלדון האחרון היה משחקו הזכור ביותר של פדרר. דווקא כי במהלכו חשבו רבים (גם אתה באחת מתגובותיך!) שהוא גמור. המערכה החמישית נפתחה כששבירה של נדאל נראית עניין של זמן.

birdman 11 בספטמבר 2007

לפדרר וטייגר יש פוטנציאל להיות הגדולים מכולם, אך הם טרם מימשו אותו (כמו בורג). קודם עליהם לשבור את השיאים של סמפראס וניקלאוס. אני מקווה שזה יקרה, כי אני אוהב לראות את ספרי ההסטוריה משתנים. כשזה קורה זה מאורע… היסטורי.

גיל 11 בספטמבר 2007

לא בטוח שהם צריכים לשבור את השיאים שלהם כדי להוכיח שהם הטובים ביותר. כבר היום, אילו שניהם פרשו היה להם קייס חזק מאוד, למרות שזה יהיה נתון לויכוח. כשהם ישברו את השיאים כבר לא יהיה ספק.

צביקה 11 בספטמבר 2007

לא צריך להיות פרובוקטיבי ויצירתי כדי לטעון שפדרר עדיין לא השחקן הגדול ביותר. צריך רק לדעת להשוות את המספרים 12 ו-14.

ובאשר לרצפי הזכיות שהשיג בוימלבדון ובארה"ב: לבורג היה צמד רצפים מרשימים הרבה יותר, בצרפת ובוימבלדון. כך שמהבחינה הזו (ולמען האמת מעוד הרבה בחינות), הוא הגדול ביותר.

גיל 11 בספטמבר 2007

צביקה, אתה סותר את עצמך. אם המספרים הם חזות הכל אז איך בורג יכול להיות הגדול ביותר? הוא רחוק למדי מ14 זכיות. אבל אני בהחלט חושב שלא חייבים להסתכל על המספרים כדי לקבוע מי הכי גדול. למעשה, שאלת הגדול מכולם מתחלקת לשני חלקים: הישגי קריירה שבמידה מסוימת קשורים להתמדה, וליכולת להימנע מפציעות, והיכולת של השחקן בזמן שיא. אם למשל ניקח את פדרר בשיאו כנגד כל אחד משחקני הטניס בעבר כשהם בשיאם, מי לדעתנו ינצח? בוא לא נלך רחוק מדי, ונשווה למשל את פדרר לסאמפרס. אני מעריך שפדרר ינצח את סאמפרס בערך ב60% מהמשחקים שלא על חימר. בחימר הוא ינצח אותו ברוב מוחלט של המשחקים. זה מה שהופך אותו בעיניי לשחקן טוב יותר.

birdman 11 בספטמבר 2007

כן חייבים

Ido 11 בספטמבר 2007

הנתין הכי מרשים של פדרר הוא שהוא מפסיד מתוך 80-100 משחקים בשנה אולי 3-5 פעמים בלבד. אני מזמין את כולכם להכנס לאתר ATP ולראות מי משאר המתמודדים מחזיק 95% הצלחה לאורך 5 שנים. הנגזרות של זה, זה כמובן אוסף של 50 תארים, 12 סלאמים ומומנט היסטרי שמעיף את כל המתמודדים.
בATP יש גם כלים להשוות בין שחקנים בתקופות שונות לדוגמא:
סמפרס היה שחקן מקום ראשון עם 5000 נקודות, אגאסי הגיע למקום ראשון עם 3500 נקודות.
לרודיק היום יש 3000 נקודות וברמת השחקנים דהיום סמפרס בשיאו רק מקום שלישי, ואגאסי חמישי.

ומה שעושה את פדרר שחקן ענק, ןאחד שיודע לשמור את המומנט המדהים שלו זה בדיוק סיום מערכות 1,2 בפלשינג – הוא היה צריך להפסיד אותם. לא היו לו "רגעי פדרר" עד המערכה השלישית. הסטטיסטיקה היתה לטובת נובאק, ובכל זאת ברגע האמת הוא נתן שבירה, בטניס יעיל לא אלוהי.

אם אני יכול לשים את האצבע על המרכיב במשחק שניצח את נובאק, זה בפרוש היכולת שלו להחזיר כדורים ולהעביר את הלחץ ליריב. כי את המשחק הוא לא ניצח בוינרים רק בעבודה אפורה.
יום חלש לפדרר אבל עדין הוא עשה את העבודה. כי הוא רואה את הכדור טס לכיוון שלו הרבה לפני היריב. וזה לא קשור ליום טוב או רע, פשוט יכולת.
אותו כנ"ל לגבי מיקום היריב שלו בכל רגע נתון.

שימו לב שפדרר היה נותן לעצמו ציון בסיום כל משחק (הוא הפסיק עם זה, כי זה לא ממש פייר גיים) בו הוא ציין בגילוי לב איך הוא שיחק. הנצחון לא קשור ביריב אלא רק ליכולת האישית של פדרר, וזהמה שעושה אותו לגדול מכולם (במאה ה – 21 ).

היחיד שניצח אותו ביום מצויין שלו היה הרוסי מארט סאפין בחצי גמר של אוסטרליה 2004.
הוא נתן לעצמו אז ציון 10.

צביקה 11 בספטמבר 2007

אני סותר את עצמי פעמיים ביום, זה לא חדש :-)

וברצינות: המספר החשוב ביותר הוא לכולי עלמא זכיות בגרנד סלאמים. אבל גם זכיות רצופות בגרנד סלאם ספציפי זה מספר חשוב, ובוודאי שילוב בין זכיות על חימר לזכיות על דשא. נתון מעניין נוסף הוא אחוזי הצלחה. בורג ניצח ב-11 גרנד סלאמים מתוך 27 שהוא השתתף בהם. אף אחד מהאחרים לא מתקרב בכלל לאחוזי ההצלחה האלה, בינתיים.

ולעניין המדע-בדיוניסטי של משחק תאורטי בין סמפראס בשיאו לפדרר בשיאו: אם נשים בצד את החימר לרגע, אני טוען שבמשחק התאורטי הזה, ובכל משחק תאורטי אחר עם כל טניסאי מכל עידן, סמפראס ינצח ב-100% בימים שבהם הסרב הראשון שלו ייכנס באחוזים גבוהים. זו היתה גדולתו וזו גם אולי מוגבלותו ביחס לענקים אחרים.

אוריאל 11 בספטמבר 2007

גלעד בלום כתב בגלובס שפדרר משחק במימד ג'ורדני לחלוטין. הוא מייקל ג'ורדן של הטניס וזה מה שיהפוך את הטניס לספורט יותר פופלארי ממה שהוא היום. כלומר, הוא ספורטאי שאנשים יקומו לראות באמצע הלילה בכל פינה בעולם. השאלה הגדולה תיהיה מי יכול לנצח אותו.

דורפן, חסר לפדרר משחק גמר אחרי שהוא אכל פיצה מקולקלת…

אני חושב גם שמה שבאמת מרשים בכל המתחרים והספורטאים הללו שהם מוקפים בכל אנשי המקצוע, והפסיכולוגים והרופאים האישיים. זה לחץ בלתי יאמן, ייתכן שלחץ הרבה יותר גדול מאשר קדמוניהם באותו מקצוע חוו, ובזכות מקצוענות ויעילות מצליחים להתגבר אליו.

Glenn Edward Schembechler 11 בספטמבר 2007

Can anyone remind me a big Sampers win? Not one from Wikipidia but
from your memory? He is into oblivion and he earned it.
As to this year’s final: I admit I enjoyed the game a lot but comparing it to 1980 is again a semi-crime. Not because of quality which was excellent (the best ever?) as for the persona. You take the clash of the iceberg with a volcano as McEnroe and there you have history. No, this year’s final will be kept out of the real big-ones. Let’s take
Some of Tyson’s fight which were great physically but nothing will ever be close to the Rumble in the Jungle.
To Ronen: an interesting issue might emerge in the next few days and that is the alleged
spying by the Patriots over the Jets coaches. I had a feeling we will deal with such allegations in some point. It will be interesting to see the reactions allover. I mean industry-spying seems to be common these days so what’s the difference?.

יואב 11 בספטמבר 2007

פוסט נהדר רונן.. במיוחד הפסקה האחרונה שלו. כל כך נכונה ומעוררת מחשבה…(זה היה מקנרו שחזר משתיים אפס מול קונורס בגמר וומבלדון, שכל כך חרוט בזיכרון עד היום?)

לון 11 בספטמבר 2007

רונן, הטיעון שלי הוא בדיוק נגד הנחות סטטיסטיות לגבי אנשים. לכן נתתי את הדוגמאות של מקנרו ובקר. עונת השיא של מקנרו ב- 84 היתה השנה השישית בה זכה בטורנירי גראנד סלאם. הוא היה בשיא הקריירה וכל ההנחות הסטטיסטיות היו שיזכה בעוד כמה וכמה. כאמור, הוא לא זכה אפילו בתואר אחד אח"כ. נכון שלייבר המשיך לשחק והצטיין אבל הוא גם הפסיד בטורנירים גדולים. כשחזר ב- 68 זכה רק בווימבלדון ואחרי שנת הגראנד סלאם ב- 69 לא זכה יותר. סטטיסטיקות טובות לניתוח מה שקרה, לא למה שיכול היה לקרות.
זה בהחלט עצוב בגלל הנסיבות שלייבר לא שיחק, אבל נצטרך פשוט להישאר עם אי הידיעה מה היה קורה.

לגבי אגאסי, זה בדיוק העניין. הוא היה יותר יריב לסמפראס מפני שהצליח להתמודד איתו. מהרגע שפדרר הגיע לשיאו, הוא פשוט היה חסר אונים מולו. 0:3 לאגאסי עד הזכייה הראשונה של פדרר בגראנד סלאם, 0:8 לפדרר אח"כ.

רודיק ויואיט לא תמיד נפגעו מנטלית. היו משחקים שהם שיחקו מצויין ופדרר פשוט התעלה על עצמו מבחינה טכנית. למשל בחצי הגמר באוסטרליה השנה. רודיק ניצח רק שלושה שבועות קודם בטורניר הכנה והגיע עם האמונה שהוא מסוגל. אבל פדרר שיחק מושלם.

אני בהחלט מסכים שברוב המקרים משחק חרוט בזיכרון בגלל שני השחקנים. בדרך כלל. ולכלל הזה יש יוצאים מהכלל כמו התצוגה העילאית של פדרר נגד יואיט. תצוגת הטניס הטוב ביותר אי פעם שראיתי (או קראתי).

לגבי הגמר השנה בין פדרר לנדאל, אני ממש לא חשבתי ולכן גם לא כתבתי שהמשחק גמור.
זה מה שכתבתי: "מעניין מה נדאל חושב. הוא שיחק מעולה. פדרר שיחק בינוני מלבד הסרבים. נגד כל שחקן אחר הוא היה זוכה.
אבל נגד נדאל, זה לא נגמר עד שזה באמת נגמר". בנוסף ציינתי את העצבנות של פדרר והקושי שלו לשבור את ההגשה של נדאל.
חשבתי ואני עדיין חושב, שפדרר שיחק פחות טוב מנדאל מבחינה טכנית, מלבד ההגשות. מה שהחזיק אותו זה היכולת המנטלית המופלאה.

עידו,
ההשוואה בין כמות הנקודות של השחקן במקום הראשון בעולם אינה אפשרית מפני שהיא תלויה בשאלה מול מי שיחקת. המתנגדים להכתרת פדרר כגדול ביותר טוענים שהגיע לכמות הניצחונות הללו וכמות הנקודות הזו מפני ששיחק מול יריבים נחותים מאלה שסמפראס למשל שיחק מולם. מה שמחזיר אותנו לדיון ולאי ידיעה. (כמו שאתה מבין אני תומך בדעתך, אבל אין השוואה אובייקטיבית).

לצערי במשחק נגד דג'וקוביץ', לא פדרר ניצח, אלא דג'וקוביץ' הפסיד. נובק עצמו הודה בכך במסיבת העיתונאים אחרי המשחק.

לגבי המשחק מול סאפין, אני מכיר ציטוט של פדרר שאמר שנתן את כל מה שהיה לו באותו יום, שזה שונה מאוד ממתן ציון 10. אבל לא ראיתי את כל הראיונות שלו אחרי המשחק.
בכל מקרה, אני זוכר היטב את המשחק. פדרר לא היטיב לשחק. ליתר דיוק, היו רגעים טובים, היו רגעים בינוניים והיו לו גם רגעים חלשים. רחוק מאוד מ-10. לעומתו סאפין, שיחק את משחק חייו.

צביקה, אתה בהחלט משעשע בסתירות שלך. המאזן של סמפראס בגראנד סלאם הוא 14 מתוך 52. באמת עלוב לעומת בורג…
למעשה עלוב בכל קנה מידה – 27%. כך שכנראה הוא היה די גרוע, לא ?

לון 11 בספטמבר 2007

רונן, פתאום שמתי לב שהחלפת את הכתיב מדג'וקוביץ' לדיוקוביץ'. אני עשיתי את המסלול ההפוך.
פשוט חשבתי על שחקן הכדורסל דג'ורג'ביץ' ולכן שיניתי.
יש כאן בבלוג סרבי או יוגוסלבי לשעבר שיכול סייע ?
אולי גלעד שפגש אותו ?

גיל 11 בספטמבר 2007

גלן, שני משחקים שעולים לי בראש בשליפה ודווקא לא מהגמרים: המשחק נגד קורייר ברבע הגמר באוסטרליה שכונה "משחק הדמעות", שבו סאמפרס בכה כי המאמן שלו היה במצב סופני ועם זאת הוא קטל את קורייר. גם הרבע גמר ביו אס אופן נגד אגאסי לפני 6 שנים שבו הוא ניצח ב4 מערכות, כולן בשובר שיוויון בלי שום שבירה של אף אחד מהצדדים.

אגב, מה שמרשים אצל סאמפרס זה זה שהוא זכה בגראנד סלאמים בתקופה שנמשכת 12 שנה. זה הישג מרשים ביותר.

רוני שטנאי 11 בספטמבר 2007

בדרך כלל כל ההשוואות הללו של למי יש יותר גדול או מי הכי טוב בכל הזמנים וכו' די משעממות אותי כי הן מובילות לאין מוצא ולעיתים להסכמה מוחלטת שמוציאה את העוקץ מכל הדיון(ג'ורדן), אבל כשזה נוגע לטניס ולזיכרונות ועובדות אז אפשר גם להצטרף לדיון.

ראשית נענה למשתתף גלן שטוען כי סמפרס יעלם לנו בתהומות הנשיה ונשכח את המשחקים הגדולים באמת של השחקן העצום הזה, אז מבלי להיכנס לשום אתר אלא בפשפוש קל בזכרוני הדל עולים שני משחקים מעל לכולם, שני משחקים שפדרר גם עם ירצה(ואני יודע שאני מדבר על העתיד) לא יוכל לשחזר את עוצמת החוייה הרגשית של מי שצפה בהם. הראשון מהטורניר ביבשת הדרומית המשחק ההוא מול קורייר ברבע הגמר כשמאמנו של פיט גסס ואחרי הפסד בשתי המערכות הראשונות חזר האלוף הזה תוך כדי בכי בלתי פוסק לאחר אוהד ביציע שצעק שיעשה את זה עבור מאמנו כדי לנצח את המשחק ובסופו של דבר להפסיד לאגאסי בגמר בלתי נשכח נוסף עם אותו טייברייק מדהים.

המשחק השני שעולה לי לראש הוא רבע הגמר מול אגאסי בניו יורק בשנה לפני שסמפראס זכה, אצלי המשחק הזה נמצא במקום הראשון מבחינת איכות, מתח, דרמה וכו', ארבע מערכות ללא שום שבירה(אולי אפילו ללא נקודת שבירה, אולם בזה אני לא משוכנע) וטניס עילאי מצד שני השחקנים בסופו סמפראס הגיע לגמר שני ברציפות אבל הפסיד עד לשנה הבאה בה הוא זכה ופרש.

לגבי ההשוואה בין אגאסי שלא ניצח את פדרר בשיאו, הלו ניתן לאמר שפדרר לא ניצח את אגאסי בשיאו. אבל כולנו(כך אומר אוהד משובע של אנדרה) יודעים שזה לא מדוייק ושפדרר בשיאו אכן טוב יותר מאגאסי, אבל כפי שרונן כתב אגאסי לא היה מתקפל מול פדרר כפי ששאר היריבים שלו מתקפלים. היתרון הגדול של פדרר על פני היריבים שלו פרט לטניס הקרוב לשלמות הוא האופי.

ראינו את זה ביתר שאת מול דיוקוב'יץ , אין שום שחקן שהיה חוזר מ40-0 של היריב בכדי לזכות במערכה ובדרך למשחק, אחת הנקודות המרכזיות בניצחונות של פדרר בסלאמים היא שכמעט בכל הגמרים הוא לא הפסיד את המערכהות הראשונות לכן גם כמעט ולא נאלצנו לצפות בו עושה קאמבק אמיתי רק בשני גמרים הוא חזר מפיגור של מערכה, הראשון מול רודיק בווימבלדון עם הפסקת הגשם שהוציאה את הרוח ממפרשי האמריקאי והשני והלא משמעותי מול בגאטידיס.

כפי שצריך לקוות ליריבות של ממש, צריך לחכות לפיגור משמעותי בגמר של גראנד סלאם כדי לראות את פדרר תחת לחץ אמיתי ולא מעושה כפי שמנסים ליצור כעת בדרך לשבירת השיא של סמפראס.

יכול להיות שפדרר הוא תופעה בגינה יקומו מעריצים באמצע הלילה כפי שקמו לג'ורדן, אולם לי לפחות התופעה הזו משעממת מאוד , בעוד שלג'ורדן הייתה תחרות והקבוצה שלו לא טיילה בסוויפים אל סדרות הגמר ואל התארים, פדרר אפליו כשהוא לא בשיאו לא מפסיד כמעט מערכות , שובר כל שיא אפשרי מגיע לעשרה גמרים רצופים ועוד היד נטויה, כאשר אין תחרות העניין הולך ופוחת ומה שמסלכים זה על ספרי ההיסטוריה, זה יפה ונחמד אבל התחרות היא נשמת אפו של הפסורט ומי כמו אוהדי הכדורז"ל בארצנו הקטנטונצ יודעים זאת, לכן כולי תקווה שנדאל ימשיך לחבוט ללא רחם בפאריז, שדיוקוביץ' יתרכז יותר בטניס ופחות בחיקויים(אגב בירוקמן היה חקיין הרבה יותר טוב לטעמי), ולא יזרוק כאלו הזדמנויות מדהימות, ושאולי רודיק האומלל יצליח לקחת סט מהפנומן, למרות שאם הוא לא לקח את הסט הראשון אחרי טניס פנטסטי לאורך כל המערכה זה יהיה קשה יותר ויותר.

ועוד נקודה יואיט מבחינתי הגמר ההוטא בכלל לא הצדיק הכמה, עם כל הכבוד יואיט בכלל לא מדגדג את הרמות אליהן מגיעים פדרר ונדאל, הוא פשוט ניצל חור קטן בזמן בין תקופץ אגאסי וסמפראס לתקופת פדרר, כדי לזכות בשני סלאמים ולהגיע לעוד גמרים, אבל מבחינת כישרון הוא רחוק שנות אור מהטובים באמת, אתם מתארים לכם אותו זוכה שוב בווימבלדון , הרי הדרך שלו אל התואר הייתה מגוחכת.

לסיום עד שלא תחרות אמיתית וגדולה יותר ולא רק בשלב הגמר, העוקץ מהטניס מוציא את החשק ומותיר אותי לעיתים חסר עניין, למרות הטניס הפנומנלי של השוויצרי – השחקן הגדול ביותר שאחז מחבט.

נתן העזתי 11 בספטמבר 2007

לון, ערכתי בירור קצר ואלה המסקנות. דיוקוביץ' בסרבית נכתב Ђоковић, כאשר האות Ђ נשמעת כ-ד מרוככת, להבדיל מהאות џ, שהיא האות הנהגית כ-ג'.

לכן, למיטב הבנתי, דיוקוביץ' ולא דג'וקוביץ'.

לון 11 בספטמבר 2007

נתן תודה רבה.
אני מקווה שזה מדוייק (כתבת "לפי מיטב הבנתי", מה שגורם לי לחשוב שאתה עדיין לא לגמרי בטוח. תקן אותי בבקשה אם אני טועה…).

נתן העזתי 11 בספטמבר 2007

לון, אני לא דובר סרבית, רק מתעניין ועוסק (דרך פילוסופיה של הלשון) בבלשנות ושפות, וכמו כן לא מצאתי בשום מקום תעתיק "רשמי", לכן סייגתי את דברי.

אבל, הצליל ג' בשפה הסרבית מתאים לאות שאיננה קיימת בשמו של דיוקוביץ' כפי שהוא נכתב בשפה זו, ואילו האות הנכתבת בשם, נהגית כ-ד רכה, ובנכונות העובדות הללו אני בטוח. אם זו הדאגה שלך מאי דיוק, אל חשש.

המסקנה שלי מעובדות אלה היא שהתעתיק הנכון צריך להיות דיוקוביץ', אבל שוב, לא מצאתי תעתיק רשמי או תרגומים אחרים מסרבית להשוואה.

בכל אופן, באופן אישי, לאחר הבדיקה, אני די משוכנע (ונראה לי שזה "שכנוע מושכל") שאכן זהו התעתיק הנכון.

לון 12 בספטמבר 2007

נתן, תודה רבה על ההסבר. אותי שכנעת :)
חג שמח ושנה טובה.

Ido 12 בספטמבר 2007

לון – לפי הסטטס שהבאת, נראה שרק מארט בשנים 2004-5 היווה מאטץ לפאדרר (אם יורשה לי 2002-2005 הם השנים הכי מלהיבות של הפדרר). ונכון להיום הוא כבר לא ברמה שאפשר לגעת בו.

כצופה בטניס בטורנירים במלבורן – הרמה מהיריבים שלו ורמת השליטה בכל האלמנטים של המשחק רק עולה משנה לשנה.
טומי האס, מארי, סטפנאק, דויקוביץ, ברוידיץ', גאסקוט הם שחקנים שהשליטה שלהם בהחזרות, סלייס, טופס רק עלו כתוצאה מהדומיננטיות של פדרר.

אם בתקופה של סמפרס (שהיא תקופה דיי חשוכה בעיני, עת הייתי צופה בטניס נשים בלבד בגלל השעמום מהגברים שנבע מחד גוניות: סרב, סרב, סרב ,סרב – גיים)טניס הגברים היה מורכב מאלמנט אחד (.. סרב). היום סרב טוב זה כבר לא הכל.וטוב שכך!

רוני שטנאי 12 בספטמבר 2007

אגב בכדי להראות שלא הרבה השתנה הנה משהו שכתבתי בזמן אליפות אוסטרליה הפתוחה של השנה –

דגל שחור לספורט הלבן

אליפות אוסטרליה האחרונה התחילה נפלא אבל כל ההתחלה הנהדרת נפסקה היכן שהוא בשלב רבע הגמר שבו התברר לצערנו שוב כי למעשה מתחת לכל המעטפת היפה והמוני הצופים לנו לחובבי התחרות האמיתית נותר רק להתרפק על העבר ולקוות לעתיד טוב יותר.

אליפות אוסטרליה הפתוחה מאז ומעולם סיפקה הפתעות, אלופים מפתיעים- יוהאנסון , פינליסטים מפתיעים עוד יותר – קפריסאי עם ניצוץ שגעוני ורעב אדיר בעיניים העונה לשם באגטידיס, צרפתי שעשה את הבלתי יאומן והעפיל לגמר הסלאם הראשון והיחיד בקריירה – קלמונט.. דרמות מרגשות – העובדה שסמפארס הוא אנושי התגלתה לנו במלבורן עם המשחק הבלתי נשכח ההוא ברבע הגמר(1995) מול קורייר לאחר שמאמנו האהוב טים גליקסון היה כבר ברגעיו האחרונים לאחר התקף לב שלישי כשהוא חוזר מפיגור של שתי מערכות, ותוך כדי בכי בלתי פוסק במערכה החמישית.

מי שיצר את נהר הדמעות היה אוהד ביציע שצעק "עשה זאת עבור טים" סמפראס שהיה קר רוח וכמעט ומעולם לא הפגין רגשות על המגרש נשבר והתמוטט מבכי, באיזה שלב קורייר שאל אותו מעבר לרשת האם הוא בסדר ושהם יכולים להמשיך ולשחק מחר. אז הם באמת המשיכו לשחק למחרת כלומר נכנסו עם המשחק לאחר חצות והמשחק הסתיים רק לאחר שעה אחת שעון מלבורן כשפיט האגדי מנצח בסיום את איש הברזל קורייר, בדרך להפסד בגמר במשחק לא פחות מדהים מול אגאסי כמובן.
זו רק דרמה אחת מבין רבות שהייתה לנו במלבורן.

ועם כבר מזכירים את אגאסי , זהו הסלאם הראשון ללא אנדרה, אז טוענים שבתי הקברות מלאים בכאלו שאין להם תחליף, ושעוד ענקים כבר פרשו וגם אני חשבתי כך בתחילת הטורניר שהתעוררתי לראות את המשחקים בלילה וניסיתי לצפות בכמה שיותר משחקים מרתקים.
אלא שלאחר הניצחון האחרון של פדרר על רודיק האומלל, ומשחקי הנשים המבישים לא פחות, פתאום הגיע הגעגוע העז לאנושיות הזו של אלופי העבר ולידע שהכול אבל הכול יתכן בטניס , אבל יותר ויותר מתברר לנו שזה לא כך וזה פשוט נורא.

אתם מכירים את התחושה הזו של מיצוי משחק מחשב, אז פעם התחלנו ושיחקנו רק עם הבולס של ג'ורדן כדי לא להפסיד במשחק הNBA לקבוצה אחרת, ולאט לאט התחלנו לנצח והבולס שלנו ניצחו כל קבוצה ולא הייתה לנו מוטיבציה, אז עברנו לשחק עם קבוצות פחות טובות, ואח"כ לנסות ולתת ליריבה להגיע לפער גדול שנצטרך לסגור , עד שבסופו של דבר לא נותרו לנו אתגרים ועברנו למשחק אחר.

זו התחושה שיש עם פדרר, למה לנו לקום בבוקר? אז נכון הוא עושה את הדברים כל כך מושלם ויפה, אבל איפה התחרות. למישהו בכלל יש ספק כעת שהוא עומד להיות הטניסאי הגדול בהיסטוריה ושגם נדאל לא יעמוד מול בפאריז כי לפחות פעם אחת הוא יהיה פצוע וגם כשהוא לא יהיה פצוע פדרר עדיין מסוגל לנצח על החימר ולא פעם אחת ? זה פשוט משעמם נקודה. עוד כמה מאיתנו השתעשעו באשליה שהנה זה רודיק אחר ויש לו סיכוי לפחות לזכות במערכה (למרות שסוכני ההימורים שיודעים יותר טוב מכולם, קבעו שהסיכוי של רודיק לקחת מערכה נמוך בהרבה מהסיכוי של שחר פאר לנצח את סרינה ), והאשליה הזו התנפצה לרסיסים בזמן קצר מאוד ובצורה הכואבת ביותר.

אז נחכה ונראה מי יהיה הקורבן התורן בגמר האם זה יהיה גונזאלס הנפלא שנותן את טורניר חייו עד עתה או אולי דווקא האס שגמל לדווידנקו על אותו הפסד אכזרי בניו יורק לאחר שכבר הוביל 2-0 , התגמול היה כואב אפילו יותר לאחר הצלת נקודות השבירה.
השאלה היא רק בכמה זה יגמר..
אולי גם נראה את המשחק כי בכל זאת מדובר בגמר של גרנד סלאם, אבל אין לנו ספק מי ינצח וזו התחושה החמוצה שנותרה לנו .

ונעבור קצת למשהו כואב לא פחות- הסבב הנשי או יותר נכון עולם הילדות מול הנשים. היו לנו משחקים מרתקים פה ושם(מישהו הזכיר את שחר פאר), אבל בשורה התחתונה סבב הנשים מצוי במצוקה גדולה מאוד אם שחקנית שלא שיחקה שנה שלמה כמעט עקב פציעה, כשהיא לא מציגה את יכולת השיא שלה מגיעה לגמר ובדרך מנצחת שלוש מהשחקניות שאמורות להיות בצמרת של הטניס הנשי(וכאן לא מדובר בפאר אלא בפטרובה, יאנקוביץ' וואידיסובה). ואם שחקנית שעושה למעלה משישים טעויות בלתי מחויבות מגיעה לחצי הגמר האור האדום צריך להדהד לכולנו.

אתם מכירים את המקרה בו אתם משחקים נגד ילד או מישהו באמת חלש ומה שאתם צריכים זה רק לשמור על מעט ריכוז ולנצח, אלא שאתם לא רוצים לפגוע בילד ולהביס אותו אז אתם נותנים לו לנצח פה ושם. המשחק של קלייסטרס מול הינגיס המחיש את הדברים. קלייסטרס שיחקה רע מאוד אבל עדיין "הילדה" הינגיס לא יכלה לנצל את זה לניצחון ונראה היה שהמשחק כולו תלוי בבלגית.

מהעבר השני סרינה מנצלת את החולשה המנטאלית העצומה של השחקניות שהתמודדה מולן בעיקר זו של פטרובה וואידיסובה, ומגיעה לגמר שטוב מאוד לדרמות אבל ודאי שלא לטניס איכותי. פרט למשחק נפלא אחד מול יאנקוביץ, סרינה לא באמת טובה בהרבה מיריבתה אלא מנצלת את הטעויות. כששחקנית מגישה למשחק ומבצעת שתי טעויות כפולות או שחקנית אחרת עושה שלוש טעויות כפולות בשובר שיווין ומתפרקת לאחר הצגת טניס מופלא שסרינה(אגב כמעט בכל משחקיה היא עושה יותר טעויות בלתי מחויבות מאשר וינרים שרבים מהם מגיעים עם הסרב) לא יכולה לעמוד מולו לרוב, אז אנחנו מבינים שטניס הנשים הוא למעשה כמעט אך ורק למשחק שח בו החזק יותר מנטאלית מנצח ולא הטוב יותר מבחינת היכולת.

מה מבדיל בין הטופ האמיתי בו מצויות אולי ארבע שחקניות הוא בעיקר היכולת המנטאלית , שוב מה שהופך את הספורט הזה לדי משעמם כשאנחנו יודעים בתוך תוכנו שלשחקניות שלא נמצאות בטופ יהיה קשה מאוד לזכות בגרנד סלאם והן ימשיכו להיות הילדות שמנסות אבל יכולות לזכות אולי במחמאות.
אמנם אלו לא הימים של גראף וכל השאר, אבל אלו הימים של הטופ והשאר כשהטופ הוא לא ממש טופ.

נקווה לעתיד טוב יותר ושהוא לא יהיה בגלל פציעה של הפנומן.

נתן העזתי 12 בספטמבר 2007

לון, אין בעד מה, שנה מצוינת גם לך, ואם יורשה לי, רונן, אני נדהם כל פעם מחדש מהשילוב הלא נתפס בין כמות הכתיבה שלך והאיכות שלה. מי ייתן שתמשיך כך גם בשנה הבאה. שנטובה וחג שמח לך ולכולם.

Comments closed