מחשבות על ישראליות ויהדות לראש השנה (אל תדאגו, זה עדיין ספורט)

ביקרתי לפני כמה ימים במוסד ציוני חשוב, והצגתי מצגת קצרה של הפרוייקט בו אני עוסק על תולדות הספורט היהודי. בשלב מסויים אמרה לי אחת הנשים שם היא שלדעתה אני לא מייחס חשיבות מיוחדת לספורטאים יהודים שמתחרים בשם המדינה היהודית – לעומת יהודים אחרים. האמת שזה נכון לחלוטין, כי בכוונתי לעסוק בסיטואציות יהודיות קלאסיות כמו הישרדות או כמו המתח בין הזהות היהודית לזהות הלאומית. כתבתי על גך בבלוג לא פעם. את עניין ההישרדות אפשר לראות בסיפוריהם של ברני ארון או יהודית פולגר. סיפור הזהות, בשני הקצוות שלו, נמצא בין אטילה פשטהאואר לרד אורבך. אני בכוונה שם מחדש את הלינקים הללו לכתבות קודמות. כי עכשיו ראש השנה וחשוב לי שאנשים יחפשו את המשמעות היהודית שלהם גם בספורט.

בכל אופן הקונפליקטים היהודים, באופן טבעי ונורמלי, לא כל כך מתקיימים בספורט ישראלי. ישראל היא עוד מדינה שמשתתפת בספורט הבינלאומי. היא לפעמים טובה והיא לפעמים לא טובה. כלומר זה נהדר שהיא מתחרה, אבל בינתיים היא לא מתחרה בצורה נהדרת במיוחד.
*
במחשבה עמוקה יותר, זו בוודאי גם הסיבה שהספורט בישראל כל כך חלש לעומת הספורט היהודי בעולם. יעברו שני עשורים לפני שלמדינת ישראל יהיו 9 מדליות זהב אולימפיות כמו למרק ספיץ ומאה שנים לפני שיהיו לה את 48 מדליות הזהב של יהדות הונגריה. כי בישראל היהודי איננו אנדרדוג. זה טוב מאד ליהודי – אבל יוצר כנראה ספורטאים פחות טובים.

כמובן שיש עמים וחברות שמצטיינים בספורט מבלי שיהיו להם חרדות קיומיות. פשוט כי הם אוהבים ספורט ויש להם את הפנאי לכך. אבל מוביליות חברתית היא לעולם הכוח הדומיננטי ביותר בספורט. אפשר לראות שתי מגמות ברורות: אם הענף מקצועני ופתוח ודמוקרטי כמו כדורגל או כדורסל או אגרוף הוא פשוט עובר כל הזמן לידיים של אוכלוסיות עניות יותר. ואם הספורט מצליח לגדר את עצמו בחסמים כלכליים או חברתיים – כמו קריקט או טניס – אז הוא נשאר נחלת השכבות העשירות.

אבל ספורט של עשירים לרוב חי על זמן שאול. גם על זה כתבתי: הטניס האנגלי השחצן חסם את עצמו ליהודים והודים ושחורים והיום הוא שום דבר. בדיחה. מדינה שיש לה את טורניר ווימבלדון עוברת חצי מאה בלי טניסאים באמת משמעותיים. במידה פחותה זה קורה לטניס האמריקאי. איכשהו, באופן ממוצע, לטניסאית המעמד הבינוני בארצות הברית אין את הדרייב של טניסאית מזרח אירופית. שחקן הקריקט האנגלי מבית הספר הפרטי לא ישרוד מול האוסטרלי שיכול לבוא מכל שכבה באוכלוסיה.

ובחזרה לספורט ישראלי וספורט יהודי: הרצון שלנו שהספורטאים שלנו יגיעו להצטיינות מיוחדת בגלל אהבתם או נאמנותם למדינה הוא לגיטימי. אבל זה לעולם לא יגיע לגבהים הספורטיבים של המתאגרף בני לאונרד מהלואר-איסט-סייד – בלתי מנוצח במשך עשר שנים במשקל הבינוני. או של מ.ט.ק בודפשט שמגינה תשע שנים רצוף על אליפות הונגריה בכדורגל ארץ אנטישמית ערב השואה. או האנק גרינברג שחובט 58 הום ראנס בעונה אחת (שני רק לבייב רות' בשעתו) בגלל הממסד האנטישמי של הליגה.

אני באמת לא פוסט ציוני או משהו. כיהודי אני חושב שמדינת ישראל היא משהו קריטי. למשל, בכך שהיא מאפשרת לי לראות ספורט יהודי בעיניים אובייקטיביות. ולהגיד שבתצורתו העכשווית בישראל הוא די לא מרגש.

אואן
חידון מספר 41 (הספורט הישראלי המושמץ כל כך)

40 Comments

גע"ס 13 בספטמבר 2007

נראה לי שהיעדרה של תרבות ספורט ומדינה שמעודדת ספורט היא כרגע מה שיותר מפריע לספורט הישראלי להצליח, ולא העובדה שזאת מדינה יהודית ולא צריך להוכיח לאף אחד שום דבר.

אבל אם כבר מדברים, אתמול שון גרין הביא הרבה כבוד לעם היהודי.
http://sports.yahoo.com/mlb/recap?gid=270912121&prov=ap

רונן דורפן 13 בספטמבר 2007

לגע"ס –
הסיפור עם גרין וראש השנה מזכיר לי בדיחה. לא במיוחד מצחיקה על הבן של הרב ששיחק גולף ביום כיפור. אלוהים העניש אותו בכך שהוא השיג גומה בחבטה אחת – ולא היה יכול לספר על זה לאף אחד.

גע"ס 13 בספטמבר 2007

המשחק הספציפי הזה שודר ב-ESPN, ככה שהוא לא צריך לספר על זה לאף אחד. למרות שהיה חמש בבוקר, ראיתי את זה קורה במו עיניי.

אור 13 בספטמבר 2007

שוב אותה נקודה שמגיעים אליה תמיד.
רוב הספורטאים הגדולים צמחו ממקומות קשים כי זו הייתה האפשרות היחידה שלהם כנראה להצליח.
וכך ימשיך להיות, וכך גם צריך להיות תאמת.

גיל 13 בספטמבר 2007

אני חושב שהבעייה המרכזית היא שהרבה ספורטאים יהודים הצטיינו בענפי ספורט אישיים, שחיו בתרבות ספורטיבית מתאימה בלי קשר למוצאם. חלק מענפי הספורט הללו, איגרוף למשל, כבר לא רלוונטיים בעולם. היום, בעיקר בארץ, הדגש עובר לענפי ספורט קבוצתיים, והסיכוי שכמה יהודים יתקבצו יחד לידי נבחרת טובה קטן מאוד.

לון 13 בספטמבר 2007

אני בהחלט מסכים איתך. מצד שני יש גם משהו בדברי גברת הסלים.
כרגע מדינת ישראל משקיעה את מיטבה בפיתוחים צבאיים, בהייטק ולא בספורט.
מעניין מה יקרה אם וכאשר ההשקעה המיטבית תעבור לספורט.
בהקשר הזה צריך לזכור שלצערנו יש כאן מספיק ילדים שמעוניינים במוביליות חברתית ויכולים לעשות זאת בעיקר דרך ספורט.

Glenn Edward Schembechler 14 בספטמבר 2007

אני מודה שלא ירדתי לעומקו של הדיון. למה שמדינה תשקיע בספורט? עדיף שישקיעו בחינוך ומדע פי אלף. זה דיי אנכרוניסטי לצפות ממדינה לפתח תרבות ספורט ואפילו גאווה ספורטיבית. ובכלל ספיץ שחה בוייקיקי ולא חוף גורדון.זה שהוא היה במכבייה או כל אסוציאציה למינכן 72 זה חומרים לשפילברג (עוד אחד…).
אם להורים בישראל היה חצי מהדרייב של הורה אמריקאי (בלי קשר למעמד חברתי) שלוקח את הילד הבינוני שלו לשחק בייסבול אפילו שלא יצא ממנו א-רוד אז אולי היינו רואים דברים אחרים. בכל מקרה נראה לי שאנחנו המרוויחים הגדולים . עכברי ספורט במדינות הישגיות יותר כמו ארה"ב חיים בלי הרעב המתחייב ממצבנו המקומי. גם בספורט יש כאן סוג של "אוהד-יהודי נודד". קשה לי לראות (באופן יחסי כמובן) אמריקאי או צרפתי שיכול לנוע בנחת ועניין מדיון על מייקל אוון לאגרוף במאה העשרים ועובר ל"אח הגדול" מניו-אינגלנד (הנה עוד תרבות ספורט "דגולה" – בילציק היה צריך לראות השנה את המגרש מהיציע/בית/כלא).
ובשצף הכעס שלי מילים אחרונות עדיין בנושא: אנחנו קרבים לחגיגות העשור לאחד הבלופים הסוציו-ספורטיבים האהובים עלי: איך אומה שלמה הפכה למאוחדת לאחר זכייה במונדיאל וזיז'ו אחד. אני מוכן לוותר על התמונה של אמיר שלח לוחץ את היד לשיראק וגם על המצב החברתי הצרפתי. שנה טובה!

יגאל 14 בספטמבר 2007

אכן נס גדול קרה לנו בראש השנה, סלים. שני שחקנים יהודים גאים הביאו את המטס למרחק שיא של 7 משחקים מפילדלפיה במקום השני: שון גרין קשישא שתרם 2 סינגלים מול ג'ון סמולטס ושונוייס שנשאר על הספסל.
הבעיה עם שון שהוא מתעלה לרוב בחגי ישראל, שזה טיפונת מעט בליגה שמשחקים בה 162 משחקים.

גיל 14 בספטמבר 2007

גלן, באותה מידה אתה יכול לשאול, למה שישקיעו בתרבות. ספורט מתחיל מהבסיס. מאורח חיים ספורטיבי שיש לו השלכות מרחיקות לכת לבריאות של האנשים וגם למדינה שלא צריכה להוציא הון על הוצאות בריאות, וכלה בערכים שהספורט מבטא.

לגבי ביליצ'יק אתה צודק. עכשיו בצדק מסתכלים על האליפויות שלהם ככאלו שהושגו אולי במירמה.

וגרג אודן גמר את העונה. זיכרונות סם בואי מעולם לא היו חיים יותר.

משתמש אנונימי (לא מזוהה) 14 בספטמבר 2007

אני בהחלט מסכים שהיהודים שהצטיינו בספורט עשו זאת לא בגלל היותם יהודים הרוצים להוכיח משהו לגויים אלא בעיקר כחלק מאומות בהן הספורט היה מפותח ןהם רצו דווקא להשתלב. האתלטיקה הישראלית היא היום אתלטיקה של רוסים ואתיופים וזה עשוי אולי לתמוך בתזה ההפוכה אבל כאן הסיבה היא אחרת: רוב המאמנים מאמינים רק בבני העדות האלה. לפעמים נוסעים לרוסיה ואתיופיה ועורכים שם מבחנים באתלטיקה וגם בענפי ספורט אחרים למועמדים לעלייה. לא מחפשים כשרונות בין ילידי הארץ. כאשר הגיעו מאמנים רבים מרוסיה תהיהתי אייך יצלחו לעבוד עם נוער ישראלי. מהר מאד הסתבר לי שהם מחפשים כשרונות רק בין בני העלייה מרוסיה.

ד"ר א. 14 בספטמבר 2007

שמבכלר –
אני חולק עליך לגמרי. ההשקעה בספורט היא חלק בלתי-נפרד מההשקעה בחנוך, וצריכה להגיע באותה זירה: בית-הספר.
בית-הספר צריך להיות הרבה יותר מאשר המקום בו לומדים מהי הטבלא המחזורית, או מי היו עזרא ונחמיה. בעיקר, הוא צריך להיות מקום בו לומדים להתמודד עם החיים האמיתיים, בתנאים מוגנים. ואיזו זירה מתאימה לכך יותר מספורט?

לטעמי, כל בית-ספר צריך להחזיק שתי נבחרות (בנות ובנים) לפחות בענף אחד, ואם אפשר, במספר ענפים.
מבחינת בית-הספר, יש בכך תרומה גדולה לרוח הקבוצתית ולגיבוש בין התלמידות/ים. חבר שלמד באוהיו סטייט אמר לי פעם כמה קל היה ליצור חברים בקולג' – גם אדם שהגיע ממקום אחר, ולא הכיר איש, היה בסך הכל צריך לצפות במשׂחק הפוטבול הקרוב, ולהתחיל בשׂיחה עם האדם הקרוב ביותר בנמצא (ואם היה מסוגל להחזיק יותר מליטר בירה בלי לרוץ לשירותים, הרי הוא מסודר ל-4 שנים).

תהיה בכך תרומה עצומה גם לילדות/ים עצמן/ם. לא כל אחד מצטיין במתמטיקה או בספרות. ככל שיש תחומים רבים יותר בהם אפשר להצטיין, כך גדל הסכוי שהתלמידות/ים ת/ימצאו משהו מועיל לעשׂות, ולזכות בתשׂומת לב חיובית. זאת ועוד, אין כמו ספורט כדי להמחיש את הקשר בין משמעת והתמדה לבין הישׂגים – אולי הלקח החשוב ביותר שאפשר להקנות לנוער.

כמובן, גם גיל ולון צודקים מאד. מחד, יש למדינה אינטרס ברור להקנות לאזרחיה הרגל לקיים פעילות גופנית. מאידך, יש לנו לא מעט ילדים עניים, שוחרי הזדמנויות.

לסיום, מתוך השקעה בבתי-הספר הספורט יתחזק גם ברמה הלאומית. קודם כל, כיון שאם יותר ילדות וילדים יעסקו בספורט, הכשרונות הטבעיים יתגלו מאליהם. היום הנוער צריך לחפשׂ את הספורט התחרותי. כך הוא יקבל אותו באופן טבעי, ומגלי הכשרונות יצטרכו פשוט לעבור בין בתי הספר ובתחרויות האזוריות והארציות.
מעבר לזה, השקעה בספורט בבתי-הספר תצריך מערך של מאמנים/ות. זו נקודה קריטית, כי לא כל אחד יכול להיות אלוף אולֻמפי, או להתפרנס מספורט מקצועני. כשתהיינה אפשרויות תעסוקה גם למי שלא הצליח להגיע לרמות הגבוהות ביותר, יהיה קל יותר לצעירות וצעירים לבחור בתחום.

וכן, יש כאן שאלה של כסף ותקציבים. לזה אני לא רוצה להכנס כעת, אבל ב"ה אכתוב על כך בקרוב אצלי (אתן התראה לכשזה יקרה).

שנה טובה!

ד"ר א. 14 בספטמבר 2007

נ"ב –
אם גרג אודן הוא סם בואי, אל הורפורד יקח שש אליפויות?

רונן דורפן 14 בספטמבר 2007

לון – זו לא רק מוביליות חברתית. שון גרין עליו אנחנו מדברים או שרה יוז מלונג איילנד (אלופה אולימפית בהחלקה על הקרח) הם לא תוצר של מוביליות חברתית אלא סתם של מצויינות ושייכות לתרבות ספורט חזקה. כמוהם גם חואן פאבלו סורין.
לעומתם יש יהודים מצטיינים בספורט האמריקאי שכן מייצגים מוביליות כזו – לני קרייזלבורג וסשה כהן (הוא מהגר מרוסיה, היא דור ראשון באמריקה) והמתאגרפים דמיטרי סליטה ורומן גרינברג בוודאי. לכבוד משחק הדייויס הקרוב אפשר להוסיף אליהם את ניקולס מאסו, הטניסאי הצ'יליאני (שהוא ממוצא יהודי הונגרי מצד אימו ומוצא פלשתינאי מצד האב).

לאנונימי (יורם אהרוני): יהודים הצטיינו לחלוטין ובפירוש בגלל היותם יהודים. זה נכון לגבי כל אחד ואחד מ-29 אלופי עולים יהודים באגרוף. זה נכון לגבי הכח וינה ולגבי מ.ט.ק. זה נכון לגבי עשרת היהודים שייצגו את דרום אפריקה בראגבי ונכון לגבי הרולד אברהמס האלוף האולימפי ב-100 מטרים. אני לא אלאה אותך בכל הרשימה – אבל היא ארוכה ביותר.

הציונות המוקדמת המציאה את האגדה על היהודי הרופס בחוץ לארץ – בעיה ככביכול הציונות באה לפתור. מעניין שאת השקר הזה הגה מליבו מקס נורדאו שישב בעיר הספורט היהודית הכי מצליחה. עוד הוא מגבב את השטויות שלו בקונגרס הציוני – חיו בעיר מגוריו ממש השחיין הטוב בעולם (אלפרד האג'וס) וגם הכדורגלן הטוב במרכז אירופה (קלמן קונרד). שניהם פטריוטים הונגרים – אבל גם גאים מאד ביהדותם.

ד"ר א. 14 בספטמבר 2007

רונן –
ה"שקר" של מקס נורדאו מתחבר יותר למציאות כשמסתכלים אל מחוץ לעולם הספורט. נכון שהיו ספורטאים יהודים כבירים, ועדיין יש. אבל רובה של היהדות נמק תחת עולן של אלפיים שנות גלות.
הוא עדיין נמק תחתן, גם בארץ-ישׂראל (מה שמראה שמלאכתה של הציונות עדיין לא תמה).

רונן דורפן 14 בספטמבר 2007

לדוקטור א. אני לא יודע מה היה המצב הגופני הממוצע של יהודי בבודפשט לעומת גוי בבודפשט באותם ימים. אני משער שאולי מעט משופר יותר – עקב העובדה שיהודים במקומות כמו וינה או בודפשט היו יחסית אמידים. הכח וינה הייתה מועדון הספורט הגדול בעולם מבחינת מספר המשתתפים (כ-3000) למרות שכמובן מיעוטם היו ספורטאים ברמה עולמית (את רוב הכדורגלנים הטובים ייבאו מבודפשט…).
הטעות של נורדאו (אולי אני צריך למתן את הביטוי "שקר") שהוא מחבר בין שנאת יהודים לכביכול מצבם הגופני והכלכלי. למרות כוונותיו הטובות זו הנחה גזענית חמורה. שנאת יהודים נובעת ב-99% מסיבה אחת – ההסתה של הנצרות נגד היהדות. כהוכחה לטעותו של נורדאו יגיעו 40 השנים שלאחר נאומו. 48 מדליות הזהב האולימפיות שהעניקו יהודי הונגריה להונגריה (כ-35 מהם היו לפני המלחמה) לא מנעו את הטבח בהם בשנת 44. טבח שבוצע על ידי הונגרים.

ד"ר א. 14 בספטמבר 2007

תיבת פנדורא פתחת כאן. בעצם, כמה תיבות.

(א) הדוגמאות שאתה מביא מגיעות ממרכז אירופה, הונגריא ואוסטריא בעיקר. מה התרומה של יהדות האימפריא הצארית למאזן המדליות שלה? האם הספורט היהודי הפולני היה מפותח באותה מידה?

(ב) לגבי הפער הפיסי – תמיד נדהמתי מהגידול בגובה של שני הדורות האחרונים (בארץ). הורי גבוהים בהרבה מדור הוריהם, ודורי אני גבוה בהרבה מדור ההורים. מדובר בפערים כבירים, שאין להם שום הסבר הגיוני חוץ משיפור קיצוני בתזונה. אין לי נתונים על המעמד הכלכלי של כדורגלני הכח וינה. אבל גם אין לי ספק שהם, הוריהם, והורי-הוריהם אכלו טוב יותר מאשר מניינה ובניינה של יהדות תחום המושב.
זאב ז'בוטינסקי העיד על עצמו (באוטוביוגרפיא הקצרה שכתב) שההחלטה להקדיש חייו לציונות נפלה בעקבות ההלם הגדול שחווה, כשראה באילו תנאים חיים אחב"י ב"תחום המושב". הוא, כיהודי אודסאי, הכיר יהודים אחרים לגמרי. יהודים דומים בהרבה לאלה של בודפשט או וינה.

(ג) בעניין המקור לשׂנאת היהודים, לדעתי הסיבות מורכבות יותר מאלה שאתה מציין (אבל נסיון העבר הקרוב מלמד שתגובות בבלוגים אינן המקום לנהל את הדיון).
לעומת זאת, אין ויכוח על האנטישמיות ההונגרית. את העלבון והאכזבה היטיב לתאר אפרים קישון, בספר הראיונות שערך עמו ירון לונדון. הוא נדרש שם יותר מפעם לעניין הספורטאים היהודים, והתפקיד החשוב שמלאו בספורט ההונגרי שלפני מלחמת העולם II.

רונן דורפן 14 בספטמבר 2007

דוקטור א'. גם האימפריה הצארית וגם פולין היו מדינות חלשות בספורט האולימפי טרם הקומוניזם. מרגע שמדינות אלו החלו להצטיין בספורט לא נפקד מקומם של יהודים. אצל הסובייטים היו גורוצ'קייה (האלופה האולימפית הראשונה של הרוסים בהתעמלות), האחיות פרס, אירנה רודנינה ועוד רשימה ארוכה של מדליסטים אולימפים. אצל הפולנים אירנה שווינסקה – אתלטית ממש אגדית. אינני יודע הרבה על הספורט היהודי בפולין לפני המלחמה – מלבד קיומן של המון קבוצות כדורגל יהודיות וגם את סיפורו של המתאגרף הפולני הבולט לפני המלחמה – שפסל רוטהולץ.

הרבה משחקני הכוח וינה ומ.ט.ק אכן גדלו כבורגנים (למרות שמלחמת העולם הראשונה בודאי לא הפכה את ילדותם לקלה), אבל זה בהחלט לא נכון למתאגרפים היהודים של הלואר איסט סייד, מקווסל-סטריט בשיקגו או האיסט אנד בלונדון. אלו יהודים שעלו מעוני מחפיר דרך האגרוף.

אבל…. אני לא חולק עליך בעניין מציאות החיים שמתאר ז'בוטינסקי. אבל לכן מוזר לי שדווקא נורדאו מבודפשט נדרש לסוגיה הזו. אבל אולי אני שוב לא הוגן ונורדאו ראה את מצב היהדות מנקודת מבט רחבה יותר. אבל מכל מקום – אינני חושב שבשום מקום היהודים היו במצב גופני נחות בהרבה מהסביבה שלהם. אגב, ציינתי זאת בפוסט על אטילה פשוטהאואר שאני מפנה אליו בתחילת הפוסט הזה, אבל למאמרו של נורדאו הייתה השפעה אפסית על יהודי הונגריה. הטקסט המכונן של הספורט היהודי ההונגרי נכתב על יהודי אסימילנט בשם צ'וצ'ני שראה בספורט מכשיר להשתלבות בחברה ההונגרית.

לגבי שנאת יהודים זה לא המקום האידיאלי לדון בכך… אבל לא הכל אידיאלי. אני יכול לייצג רק את עמדתי. והעמדה שלי היא שהסיבות לשואה נמצאות יותר בברית החדשה מאשר במיין קמפ.

ד"ר א. 14 בספטמבר 2007

רונן, על ספורט אתה יודע כל כך הרבה יותר ממני, שאין לי כלים לענות.

גם בתעמולה הציונית של סוף המאה ה-19 אני לא ממש בקי, אבל אפשר בהחלט להמשיך את הקו הנדיב שנקטת לגבי נורדאו בתגובה האחרונה.

בענין שׂנאת היהודים –
נראה לי שהבעיא עם הנצרות אינה שׂנאה בסיסית ליהדות וליהודים, אלא הדגשים שהושׂמו מאוחר יותר על חלקים אלו ואחרים שלה.
אני נוטה להאמין שהשׂנאה כלפי היהודים נובעת מהטינה הממושכת על אובדן העולם הפוליתאיסטי. היהודים לא רק היו ראש החץ של התהליך הזה, אלא גם היוו (ומהווים עדיין) עדות מתמדת לתקפותו. לא יודע איך להמשיך ולהציג את הטיעון בלי לעורר עלי את זעמם וחמתם של כל העולם ואשתו, אז אפסיק כאן.

רונן דורפן 14 בספטמבר 2007

דוקטור א' – לא התכוונתי להביא נתוני ספורט בכדי לסתום פיות… רק שאלת לגבי יהודי תחום המושב ורציתי להאיר שגם הגויים בתחום המושב לא היו בדיוק מייקל ג'ורדנים.
לגבי ההשקפה שלך על שנאת יהודים יש כמובן (במקרה) השקפה של אדם גדול ושנוי במחלוקת שמגשרת ביננו – ליבוביץ אמר לא פעם שהנצרות איננה מונוטאיסטית כלל.

ד"ר א. 14 בספטמבר 2007

חו"ח סתימת פיות! פשוט אני מעדיף להבין משהו בתחום שאני מתוכח עליו (אם תבדוק אחורה תראה, התרומה היחידה שלי לדיונים הרבים על כדורגל אנגלי נגעה לחברו לקבוצה של אחיו של רוסקו פוינדקסטר).

האמת היא שאני ניזון בעיקר מסטראוטיפים בכל הקשור למצב הפיסי של יהודים ולא-יהודים בתחום המושב. זו בהחלט יכולה להיות תוצאה של תעמולה נוסח נורדאו. אין ספק שגם לא-יהודים סבלו מתזונה לקויה מאד בשנים אחרי מלחמה"ע I.

בעניין ליבוביץ' – הנצרות אכן מאמינה ביותר מאל אחד, אבל מקיימת בדבקות עקרונות אחרים של התנועה המונותאיסטית (משיחיות, חץ הזמן, שׂהידיות). ההגדרה של ליבוביץ' פשטנית מדי.

Glenn Edward Schembechler 14 בספטמבר 2007

ד"ר א' היקר,
אני מבין שגם אתה שייך לתנועת "בית הספר כמחליף הבית". זה לדאבוננו האסון של מע' החינוך הישראלית. אני רוצה הרבה דברים מבית הספר אבל את ה"הכנה לחיים" אני מביא מהבית. ברגע שכלם ידעו את הטבלא המחזורית או עזרא ונחמיה אני מוכן לחזור ולדון בהצעותייך. לא נראה לי שהיום הזה קרוב.

Glenn Edward Schembechler 14 בספטמבר 2007

תיקון: היום הזה רחוק!

רונן דורפן 14 בספטמבר 2007

דוקטור א. הדיון שערכת בקליף פוינדקסטר בשעתו היה נקודת השיא של הבלוג ללא שום ספק.

לגלן – נראה לי כי איבדת כל אמון בספורט אונברסיטאי. האם זה בגלל משחק התחתית מחר עם נוטרה דאם? השמועות אומרות כי במקרה של הפסד יובא שייע פייגנבאום לאן ארבור להחזיר קצת רוח קרב בשחקנים.

מצד שני אולי מדובר בפרובקציא של הדוקטור – להזכיר דווקא בימים אלו כי יש לו חבר באוהיו-סטייט. אנשים שוכחים שאנחנו בימי תשובה.

לון 14 בספטמבר 2007

רונן, יהודים לא עסקו בעבודות שדורשות כושר גופני. אני מניח שהמקור נבע מכך שאסור היה להם להיות בעלי קרקע ולעבד אדמה.
אנחנו גם יודעים שרבים השתמטו מהצבא כשנקראו אליו. כך שלפי התיאורים שמוכרים לנו, ככלל הם היו בעלי כושר גופני נמוך.
זה שונה מאוד מהמצב בישראל, לפחות בשנים בהן הרוב המכריע היה מתגייס לצה"ל. כל מתגייס היה מגיע לכושר גופני הרבה הרבה יותר גבוה מזה של מקבילו הגלותי. נכון, זה כושר גופני תלוי צבא, אבל זה עדיין כושר גופני. בנוסף כמובן עבודת האדמה והחקלאי הציוני.
כך שמהבחינה הזו מנהיגי הציונות צדקו.

אני מודע לכך שיכול להיות שהזינו אותנו בנתונים שגויים שמעוותים את המבט על יהודי הגלות.
כך למשל מאוד מעניין אותי לדעת מה זה אומר בדיוק "קיומן של המון קבוצות כדורגל יהודיות" בפולין.

גלן, לך כנראה נתנו כישורי חיים בבית. יש הרבה מאוד בתים שלא יודעים להקנות כישורים כאלה.
אם לא תתן אותם בבית הספר, תפגוש אותם אח"כ בחברה כנטל או גורמי הפרעה או במקרים הקשים כגורמי פשע.
זה נכון במיוחד לגבי ספורט, בגלל היותו כלי למוביליות חברתית עבור ילדים מרקע סוציו כלכלי נמוך.
דרך אגב, זה ממש לא קשור לישראל, זו גישה בכל העולם המערבי.
ספציפית לגבי ספורט, בארה"ב החינוך לספורט מגיע מהשורשים שנטעים בבתי הספר ואח"כ בקולג'ים. זה מובנה בשיטת החינוך שלהם.

בעיניי, חשוב עשרות מונים שבזכות ספורט ילדים ירגישו שייכים, בטוחים יותר בעצמם, ידעו לפעול בקבוצה וכו', מאשר שידעו "עזרא ונחמיה" והטבלה המחזורית.

רונן דורפן 14 בספטמבר 2007

לון – השתמטות מהצבא היא תופעה של רוסיה הצארית, ותופעה מובנת לחלוטין. יהודים התנדבו בהמוניהם לשרת את גרמניה ואת אוסטרו-הונגריה בכל המלחמות שאחרי האמנסיפציה והתועלת שצמחה להם מכך ידועה.

לגבי הצבא והחקלאות – ישנם ספורטאים גדולים שצומחים באזורים חקלאיים או מרקע צבאי בזכות אורח חיים בריא יותר. אבל ככלל, שכונות העוני של ערי המערב הן כר הגידול הפורה ביותר לספורטאים – כי לתחרות אין תחליף. צבא, ככלל, אינו מקנה כושר גופני ברמת הצטיינות בספורט מקצועני.

לגבי קבוצות כדורגל בפולין – לכל תנועה פוליטית יהודית הייתה קבוצת כדורגל. הן לא היו חזקות במיוחד – כמו הכדורגל הפולני כולו. קבוצות הפאר היהודיות היו במדינות האמנסיפציה – הונגריה, אוסטריה וצ'כיה ויוצאיהן גם הקימו קבוצות מצליחות בארצות הברית בליגה המקצוענית של שנות השלושים.
אני מסכים לחלוטין לגבי תפקיד הספורט. וטוב עושה החברה האמריקנית שממקמת את הספורט לגילאים הצעירים בתוך מוסדות החנוך ולא בתוך האגודות – גם אם זה יוצר כיום איזשהי בינוניות בכמה ענפים (כמו טניס).

רונן דורפן 14 בספטמבר 2007

לון ודוקטור א – עוד הערה לגבי פרופגנדה ציונית.
הכח וינה הייתה קבוצה ציונית, שגם ביקרה בארץ ישראל והופיע עם מגן דוד על חולצותיה. ספורטאי שאר המחלקות שלה השתתפו במכביה – והסיפור שלה די ידוע במדינת ישראל. כי היא התאימה לסיפור של הציוני שמכשיר את גופו. שחקני הכח היו לאו דווקא ציונים אלא שחקני רכש שהובאו מכל אירופה- ובעיקר הונגריה – ובהזדמנות הראשונה היגרו רובם לארצות הברית.
מבחינה היסטורית, הכח הייתה קבוצת כדורגל זניחה בהשוואה למ.ט.ק וגם בהשוואה לפ.ק אוסטריה. מ.ט.ק מעולם לא שלחה את ספורטאיה למכביה – גם משום שלא הייתה ציונית וגם משום שספורטאיה היו  עסוקים בצבירת מדליות אולימפיות והרמה במכביות (בנוסף לנסיעה  המתישה) לא התאימה להם. זו הטענה העיקרית שלי – הדבקת סטריאוטיפים ליהדות האסימילנטית.

Glenn Edward Schembechler 14 בספטמבר 2007

Ronen and Lon : I am a big fan of college sport but certainly not a believer. I still think the Patriots spying is something far from college sport although this day can come. Now, saying that , in the US college team sport is in my idea a basically a great tool for getting money to the universities. From the Alumni to TV or merchandise and all from 18-20 yr old kids getting “only scholarships”. That’s ok with me as far as the money goes to research.
This admiration ambiance of athletes here is in my opinion a sign of sickness. The culture that close eyes when they do stupid things starts already in middle school and ends in the Pro. Think about it, the next time you hear of somebody accused for rape. So again bring me more Math, Judaism and other things to Israeli school, not organized sport. What are your chances to “mobilize” yourself: learning hard and obtain some tools for accomplishments or becoming a pro?
As for tomorrow: At last we meet a football team that understand the game the way we do meaning a QB that does not run, so we have some chances to win or have a close loss. But seriously, this is a case I tend to accept the idea of the worse it gets, the better for us. It is difficult for me to admit (Being Bo as I am ) but Michigan needs a change in the football concept as the game really evolved over the last decade. It’s funny because the same argument when implicated in my favorite team (by Kigan) pissed me off. All citizens players should be at least 1.85 m tall lacking the basic concept of playing attractive. Still both have one common thing: Go Blues!

לא מרושע 14 בספטמבר 2007

קודם כל, לרונן וכותבי הפורום שנה טובה

רונן חוששני שיש פגמים בגישתך המחקרית וההשוואתית, וכן מסקנותיך. אני מצטרף לחולקים עליך בדיון.
הבה נתחיל מן הקל אל הכבד. ההתקפה שלך על נורדאו, ובאמצעותו להצביע על צביעות
אבות הציונות והאידיאולוגיה הציונית בהתייחסותם למצבם והישיגיהם של יהודי אירופה. (אני מוצא עצמי כאן באופן עקיף ובעל כורחי כמעין מליץ יושר של הציונות בשעה שעמדתי מאד מורכבת בסוגיה זו.) נורדאו, ככל מנהיגי הציונות, כהרצל, ערכו מסעות סיור ותעמולה במזרח אירופה, קודם כל כיוון ששם היה הריכוז הגדול של יהודים, והנחתם הייתה שהן האנטישמיות והן מצבם החומרי העגום של היהודים הוא כר פורה לגיוסם לרעיון הציוני. הנחה שהתבררה כנכונה. הציונות לעולם לא שבתה את ליבם של יהודי מרכז אירופה, גרמניה, צרפת, ובריטניה. העדויות מסיוריהם של אותם ציונים מבוססים במזרח מתארות שהם היו אחוזי הלם ממצבם הקשה, (לענייננו הפיזי והכלכלי), של יהודי המזרח. נורדאו לא תיאר את מצבם של יהודי הונגריה אלא תמונת המצב של מרכז הכובד של העם היהודי באירופה. ההתרשמות היתה מדוייקת. כדי להמחיש לך את מצבם הפיזי של יהודי המזרח אביא דוגמא מבני עם אחר באותה תקופה, סוף המאה 19 ולקראת מלחמת העולם הראשונה, שמצבו ותנאיו היו טובים יותר. בשעתו קראתי מחקר שעסק בפרופיל הרפואי של הנבדקים והמגוייסים לצבא הבריטי במלחמת העולם הראשונה. הסתבר שמרבית המגוייסים (כלומר מבני מעמד הפועלים, עירונים מהמעמדות הנמוכים) היו ברמת הפרופיל הנמוכה ביותר. לפי סטאנדרטים בריטיים ששונו בעת מלחמת העולם השניה חלקם הנכבד לא היה מגוייס. חלק ניכר סבל מרככת, גובה ומשקל נמוך, ושאר מחלות הקשורות לתזונה לקוייה ותנאי מגורים קשים. התופעה של גובה ומשקל נמוך גרמה לכך שהצבא הבריטי שחסר כוח אדם בגלל השחיקה הגבוהה הקים למעשה דיביזיות שכונו midget divisions . אם כך היה הדבר בבריטניה (אך לא בגרמניה ובצרפת שם התנאים היו שונים לגמרי) צא וחשוב מה היה מצבם של יהודי מזרח פולין, רוסיה, ומזרח האימפריה האוסטרו-הונגרית באותה תקופה. הוסף לכך שהתרבות היהודית הדתית באזורים אלה התבוננה על תרבות הגוף בבוז והנה יש לך נוסחה ניוונית לדורות.
יהדות הונגריה, גרמניה, וצרפת באותה תקופה היתה מתבוללת ונהנתה אף מרמת חיים גבוהה יחסית. חלק מתהליך ההתבוללות, היה העיסוק בפעילות גופנית (הגימנסיות קמו כפטריות ברבע האחרון של המאה 19 במרכז אירופה). אפרופו, פרופיל גיוסי, הרי שיעור המתגייסים היהודים לצבא הגרמני היה גבוה יותר יחסית לכלל האוכלוסיה. מפקד הפלוגה של היטלר היה יהודי והוא זה שהמליץ על צלב הברזל עבור שיקלגרובר.
כך אתה נאחז ביוצא דופן כדי לטשטש את המצב לאשורו של מרבית יהודי אירופה, ואת ההסבר ההגיוני למצבם מבחינת תרומתם הספורטיבית. הטענה שהסביבה המזרח אירופאית באותה תקופה לא היתה ספוגה בתרבות ספורטיבית ולכן גם היהודים נפגעו חלשה ביותר. זאת כיוון שהאיכרות הרוסית היתה בעלת סבילות פיזית בשל עיסוקה, ואילו הספורט במזרח אירופה אז, שהיה נחלת האצולה, סיף, ציד, ורכיבה (קרא שוב את מרוץ הסוסים בספרו של טולסטוי, "אנה קרנינה", מטובי קטעי הספרות המתארים מרוץ). ליהודים לא היתה נחלה בכך. מתחיל להופיע שינוי כאשר החל הספורט המאורגן והמיובא לאחר המהפכה, אך חוששני שהיהודים בתחילת התהליך המובילי שלהם, בחרו להכנס לעמדות הכוח בחברה הסובייטית, או להיות משרתי המהפכה, ורק אחר כך לקפוץ על המקבילים.

אי-אפשר להרחיב יותר, אך ארמוז לעת עתה, שגם מערכת הטיעונים שלך לגבי ההשוואה בין ספורט יהודי-ישראלי ויהודי אינה משכנעת, או, נכון יותר, מבצבצים שגיאות מתודיות ב"פרוייקט" המבורך שלך על ספורט יהודי. אי-אפשר להיות אינטלקטואל ספורט אמיתי (כפי שהינך) בלי להעזר במתודה המחקרית המדעית.

ד"ר א. 14 בספטמבר 2007

שמבכלר –

אני לא חושב שבי"ס הוא תחליף לבית. הוא לא יכול להיות. את המשׂימה להכשיר אנשים ל"חיים האמיתיים" צריך למלא כל מי שרק יכול. מסתובב בשטח פתגם עממי אפריקאי שאומר, שכדי לחנך נער אחד צריך כפר שלם. אני מסכים (ויכול להיות שאפילו באפריקה שמעו על הפתגם הזה).

אני לא מזלזל בספורט, לא במתמטיקה, לא בטבלא המחזורית, וודאי שלא בעזרא ונחמיה. לכל הדברים הללו יש מקום, זה לצד זה. אני מסכים לחלוטין עם לון, שהדבר החשוב ביותר הוא "שילדים ירגישו שייכים, בטוחים יותר בעצמם, ידעו לפעול בקבוצה וכו'". אם יגיעו לכך בזכות עיסוק בספורט, בכימיא, או בנגינה בתזמורת ביה"ס – זה כבר פחות משנה.

אבל בחזרה לספורט – יש לדעתי יתרון גדול לתרבות ספורט שמתחילה מבית-הספר, והיא הקהל. משׂחקי נוער, אפילו בענפים הפופולריים, מביאים ליציעים את קרובי משפחות השׂחקנים, ומספר מצומצם של מטורפים לענף. למשׂחק בי"ס מגיע כל בי"ס. יש כאן הזדמנות להפוך את הספורט לעממי יותר, וגם, בטווח הארוך יותר, לחלץ אותו מציפורני ה"קומץ", וד"ל.
עוד יתרון – אפשר להגביל את אורך העונה, להתאים אותה לדרישות האקדמיות, ולמנוע את השחיקה בגיל צעיר (הנפוצה כל כך בכדורסל כאן, ומן הסתם גם בענפים אחרים).

רונן דורפן 14 בספטמבר 2007

אני חושש כשאקדמאים אתם מחפשים הסבר איכותי להופעת ספורטאים גדולים. כלומר תשתית של ספורט ועיסוק בספורט וחיים בריאים – כשבראש הפירמידה נמצאים האלופים.

זה לא המצב: למשל, הבטתי היום בדרוג העולמי לטניס נשים. ילדת השמנת שחר פאר היא יוצא דופן מוחלט בין 25 הראשונות. המובילה הנין היא אמנם ילדת שמנת, אבל עברה חיים קשים ביותר. 16 מ-25 הראשונות הן ילידות מזרח אירופה ושתי האמריקאיות הראשונות ברשימה גדלו בשכונות עוני שחורות.

המצב הזה בוודאי נכון לכדורגל. שני גדולי הכדורגל של הדור הזה – ווין רוני וכריסטיאנו רונאלדו גדלו בעוני משווע. לגבי אגרוף, הספורט היהודי המצליח ביותר, זה בוודאי נכון.

הדיון קצת נסב להונגריה (אולי משום שאני יושב בדקות אלו וכותב מבית קפה על גדות הדנובה) אבל ספורט יהודי הוא בראש ובראשונה מהלואר-איסט סייד. משם הגיעו המתאגרפים והכדורסלנים וגם לא מעט אתלטים דגולים. במקרה כתבתי היום לשם המשחק על מאיר פרינסטין – גדול קופצי הרוחק בתחילת המאה ה-20. יליד שטטעל פולני.

מה שכן – ההערה שלי לגבי נורדאו הייתה לא במקומה וכנראה נובעת עדיין מאותה שיחה עם קומיסרית תרבות ("הפרוייקט" איננו מחקרי אלא תקשורתי). שכחתי לרגע מה הייתה הציונות המוקדמת: הפקה של כמה יהודים סהרורים בוינה לטובת ההמונים במזרח אירופה.

אשמח מאד לשמוע תיאוריות אחרות לגבי העובדה שהספורט היהודי חלש בישראל. מחשבות אחרות שיש לי הן מדכאות אפילו יותר. אולי פשוט איננו מייצרים את ההצטיינות של יהדות ארצות הברית בשום תחום – ספרות, קולנוע, מוסיקה וגם ספורט. אולי אנחנו לא על המפה – "לא רק בספורט. בהכל"

Glenn Edward Schembechler 14 בספטמבר 2007

Chechanover, Hershko, Agnon , Oman , Perlman, Barenboim.
And let's say you are right: where is the great minority sport in Israel. I don't see some one coming from the lower east side of Kafar Manda or something. It has in my mind only little to the jewish point

Glenn Edward Schembechler 14 בספטמבר 2007

And I think you had a typo: it should be the possible greatest of the next generation.
This generation we have only one great guy in the top: his name is Paulo Maldini and no, he did not live in poverty for one day of his life. He is out there for 20+ years with the best ethic in the business. I wish they name a street or at least a shop after him.

לון 14 בספטמבר 2007

רונן, אי אפשר להשוות את מקור הספורטאים היום למקור שלהם בתחילת המאה העשרים.

אני אחדד נקודה אחת של "לא מרושע" כעיקרון יהודים חינכו להשכלה ולהיות "רופא או עורך דין" ולא להיות ספורטאי.
אני אהיה מאוד מאוד מופתע אם תביא ציטוט של אמא יהודיה באירופה שלפני מלחמת העולם השנייה, שרצתה שהבן שלה יהיה ספורטאי מצטיין.

לגבי מה שקורה בישראל, זה מעט משעשע אותי שאני צריך לתאר את ההישגים ועוד בראש השנה.
לפי דעתי הציפיות לא ריאליות.
לדעתי ההצטיינות המרכזית שלנו היא כחברה באופן כללי.
ההישג כאן של כלל האוכלוסייה (המדינה) הוא מדהים.
מדינה שהוקמה יש מאין, תחת עול ביטחוני אדיר ומתמיד והגיעה לרמת חיים מאוד מאוד גבוהה. גם מבחינה של עשייה וצריכה תרבותית.
אין עוד דוגמה כזו בעולם.
העול הביטחוני כאן פשוט לא זכור ביום יום.
מדינות המערב, מלבד ארה"ב, מוציאות אחוזים בודדים על ביטחון. גם האנרגיה הכלל ציבורית מופנית לאפיקים אחרים.
בכל יום שבו אנחנו קמים בבוקר אנחנו צריכם לזכור את הגיבנת הקולקטיבית העצומה שאנחנו סוחבים על הגב.

ביום יום, מגובה הביצה, קשה לנו לזכור מאיפה התחלנו ולאן הגענו.
ודאי יש כאן הרבה דברים טעוני שיפור, אבל הכל יחסי.

רונן, אנחנו לא רק על המפה, אלא ממש במרכזה בנושאי ביטחון, היי טק, רפואה, מחקר.
ישראלים מפותים מידי יום ע"י מיטב החברות והאוניברסיטאות.
זה עצוב שאין כאן מספיק כסף להשאיר אותם.

לפי דעתי היכולות הגופניות מתורגמות לא לספורט אלא ליכולת הגופנית החיילית.
המאמצים שעושים החיילים ביחידות הרגלים הוא עצום.
אין לי בכלל ספק שאם היינו משקיעים בהם חלקיק ממה שמושקע בהם בצבא, היינו מקבלים ספורטאים בקנה מידה עולמי. לפחות במקצועות שדורשים סיבולת.

לכן לדעתי ההשוואה ליהדות העולם שאחרי מלחמת העולם השנייה, נעשית מתוך תחרות לא הוגנת.

רונן דורפן 14 בספטמבר 2007

לון- אני לא אומר את זה בחוסר הסכמה, אני בסך הכל מסכים אם הרבה ממה שאתה אומר – אבל:
על פי הקריטריונים הללו המדינות המצליחות בספורט היו אמורות להיות המדינות השלוות והשאננות. ולא היא: ברזיל, החברה השחורה של ארצות הברית, קובה, מדינות מזרח אירופה- כולן מוכיחות את ההיפך.

birdman 14 בספטמבר 2007

לון, ללא הסיוע הכספי של ארה"ב, ישראל היתה אחת הארצות העניות על המפה.

איתי נ. 14 בספטמבר 2007

יש לי הסבר אלטרנטיבי שחשבתי עליו בדקות האחרונות. ההצטיינות שלנו בתחומים אותם הזכירו בתגובות קודמות מתבססת על אלתור ועל הברקות. זה בולט מאוד בהיי-טק שבו יש לנו כמות סטארט-אפים אדירה. זה בולט גם באקדמיה שבה המדענים שלנו נחשבים למבריקים ופורצי דרך ובעוד תחומים שבהם אפשר להיות פחות מתודולוגיים.

כשצריך להיות יותר מסודרים אנחנו מתקשים. אף סטארט אפ לא צמח כמו שלמשל צמחה נוקיה בפינלנד. דוגמא טובה אחרת ראינו במלחמה האחרונה בלבנון, כשהקצינים והחיילים היו רבי תושיה אבל המלחמה עצמה נוהלה בבלגן. כמותם, גם הספורט דורש עבודה מתודולוגית ועקבית, ללא עיגולי פינות וללא קיצורי דרך. ופה אנחנו נופלים.

לכן, אם מחפשים את הסיבה שהספורט הישראלי לא מצליח, צריך להסתכל על תמונה רחבה יותר של תפיסת ההצלחה של ישראלים המתבססת על הברקות ואלתורים ולא על עבודה קשה ועקבית.

איתי נ. 14 בספטמבר 2007

בירדמן – לא מסכים לגבי הקביעה שלך על כספי הסיוע של האמריקנים. בטוח שהם מאוד הקלו עלינו, אבל כנראה שלא נדע עד כמה הם היו קריטיים לקיומנו

לון 14 בספטמבר 2007

בירדמן, הכסף שמקבלים מהם היום הוא רק למטרות ביטחון. בעבר, כשהיה גם סיוע אזרחי, עדיין הרוב המכריע של הסיוע היה ביטחוני.

יורם אהרוני 15 בספטמבר 2007

ישנם ענפי ספורט של צווארון לבן וענפי ספורט של צווארון כחול. מהגרים, מטבע הדברים, הולכים לאלה של הצווארון הכחול. ב – 1909 שלטו באיגרוף בארה"ב יוצאי אירלנד. ב – 1928 – יהודים. ב – 1936 – איטלקים ובהמשך עברה ההגמוניה לשחורים ולהיספנים. כאשר מגיעים תושבים חדשים לשכונה, עוזבים אותה הותיקים.אתה לא יכול להצליח בשחייה או בטניס אם ההורים שלך לא ישקיעו בך המון. יש לי קרוביי משפחה רחוקים בארה"ב שהבת שלהם הייתה אלופת מדינת ניו-יורק בהתעמלות מכשירים. הם היו בהתחלה מסיעים אותה שעתיים לכל כוון לאימון. בשלב מאוחר יותר הם הטילו את המשימה על המאמנת של הילדה ובתמורה היא גרה אצלם בבית ללא תמורה… מעניין שמחקר שנעשה בפולין הראה שמתעמלים בוגרים מצליחים במדינה זו בתקופה הקומוניסטית באו דווקא מרקע נמוך. הם פשוט התחילו להתאמן בגיל 10- 12 ולא 6 – 8 כאשר היו כבר יכולים להגיע לאימונים בכוחות עצמם. זה גם הבטיח שישרדו יותר זמן כי זה היה רצון שלהם ולא שיגעון של ההורים. שמעתי פעם תיאוריה בלתי מוכחת מפרופסור לחינוך שכבר נפטר כי העם היהודי קלט לתוכו בכל הדורות אנשים משכילים. גם בשידוך נחשבו יכולות לימוד יותר מביצועים גופניים ולכן היו לאורך כל הדורות בעם היהודי הרבה אנשים משכילים אבל יחסית מעט ספורטאים. התנועה הציונית נזקקה נואשות לדמויות גיבורים והלכה בין היתר על אחד מממיטי החורבן הכי גדולים – בר-כוכבא.

ד"ר א. 15 בספטמבר 2007

יורם –
ביחוד אני מסכים עם השורה האחרונה שכתבת. לא מספיק אנשים יודעים כמה נזק הסב בר-כוזיבא. ולא נשכח את האיש שנתן לו את הגיבוי הרעיוני, עקיבא בן-יוסף. מעטים האנשים שגרמו לעמנו נזק כה רב.

Comments closed