כמה מחשבות על כתיבת ספורט באמריקה

הטור שלי בעיתון של מחר יעסוק בנורמן מיילר. הסופר היהודי אמריקאי שנפטר השבוע וכתב טקסטים נפלאים על אגרוף. ובעוד אני כותב חשבתי קצת על כמה כותבים גדולים באמריקה שכתבו על ספורט. וזה דבר שחשוב תמיד להזכיר: בכל פעם שיש לכם כוונות להשמיץ את אמריקה על כך שהספורט שלה ממוסחר, כדאי לכם לזכור שאין עוד אומה שגדולי הסופרים שלה כתבו על ספורט כמו אמריקה. בין היתר כי לכתוב על ספורט זה קצת עניין יהודי, אבל נניח לזה לעכשיו.
אני מזהה כמה תקופות בהתייחסות של כותבים גדולים בספורט. ורק הבהרה: אני לא מתכוון לכותבי הספורט אלא לסופרים חשובים שעסקו גם בספורט.

התקופה המוקדמת היא כתיבה על ספורט בעידן בו אין טלוויזיה. ומרבית האנשים מעבירים את חייהם מבלי לראות כוכב ספורט גדול בפעולה. ארנסט המינגווי הוא אולי הסופר האמריקאי הכי מזוהה עם ספורט בשנים שסביב מלחמת העולם השניה. רכשתי לפני כמה ימים את "מוות בצהרי היום" על מלחמות השוורים. ויש כמובן את "הזקן והים" וההערצה לדימאג'יו. וזכור לי גם טקסט מאד מעניין שלו מביקורו בקניה על הרצים של שבט המאנדי מהם התפעל כל כך. כשלושה עשורים לפני שהקלנג'ין, אחד השבטים שמרכיבים את הנאנדי, החלו את שושלת הריצה המפוארת שלהם.

המינגווי כאמור כתב כמובן לאנשים שלא ראו את גיבורי הספורט שלהם אם לא חיו בערים בהם התקיימו משחקים, מלבד בקטעי יומני קולנוע קצרים. וכך הוא יוצר מהם גיבורים מיתולוגים גדולים מהחיים. כבר עסקנו בכך מוקדם יותר השנה – בהקשר של יומני ג'ו דימאג'יו שחשפו בפנינו אדם רחוק מאד מהמיתוס של המינגווי.

חצי מאה אחר כך אולי הסופר האמריקאי המוביל שמתעסק בספורט הוא דייויד הלברשטם. הלברשטם אבל הוא לא בא מהספרות היפה אלא מהכתיבה הפוליטית. הוא כותב לקוראים שראו כל סל חשוב שקלע מייקל ג'ורדן. ששמעו אותו מתראיין פעמיים ביום בכל עונה בה שיחק כדורסל. מהבחינה הזו אין בג'ורדן שום דבר מיתולוגי. הוא היה ענק ספורט ברמות בלתי נתפשות והדבר הכי בלתי נתפש הוא שאין פה מיתוס בכלל. הכל קרה באמת. ראינו כל סל.

וכשאין מיתוס בכלל הלברשטם הוא האיש המתאים כי הוא מנתח. הוא ניתח את מלחמת ויאטנאם ואת ממשל קנדי ואת מלחמת הסחר. והוא כנראה האיש המתאים לכתוב על האספקטים הכלכליים, החברתיים, הגזעיים וגם הספורטיביים סביב מייקל ג'ורדן. זה הרבה פחות וירטואוזי מהמינגווי. הרבה פחות תמים. הרבה יותר חכם. מסמל את החשיבות של הספורט בחיים האמריקאים.

בתווך היה נורמן מיילר, שאליו אני מתייחס מחר בטקסט שלי לעיתון. מיילר הוא כותב חברתי חריף מאד אבל עדיין מתאר ספורט מהדור הישן. אולי כי הציבור כבר רואה בשידורים ישירים את המשחקים הגדולים – אבל עדיין בלי המעטפת המסחרית שמנטרלת אותם מכל משמעות. מיילר כבר לא יכול לצייר ספורטאים גיבורים כרצונו, אבל עדיין לא צריך לנתח אותם ברנטגן.

אפשר לתאר את התהליך הזה לגמרי אחרת. המינגווי כותב על ספורט ככלי לביטוי גבריות. מיילר על ספורט כמכשיר חברתי. הלברשטם על ספורט כמוצר.

הדברים שצריך לעשות גם אם לא משחקים
חכמת ההמון וטפשות ההמון

53 Comments

legal alien 13 בנובמבר 2007

מענין. אהבתי את משפט הסיום למרות שאני לא לגמרי בטוח לגבי האמירה ביחס למיילר. אני חושב שהפן החברתי בכתיבה שלו על ספורט היה רק מרכיב אחד מהמכלול. ואגב, גם המינדווי עצמו היה רחוק מאד מהמיתוס של המינגווי (לא רק דימג'יו)
חוץ מזה אני חושב שהתכוונת לכתוב שמיילר היה בתווך ולא בטווח.

טדי 13 בנובמבר 2007

נראה לי בעייתי להציג את הלברשטם בצורה חד-מימדית כזאת – מצד אחד הוא כתב ביוגרפיה של ג'ורדן ואת Breaks of the Game, שתיאר את תרבות ה-NBA שני עשורים קודם לכן. מצד שני הוא כתב על אותו דימאג'יו, ועל אירועים מיתולוגיים אחרים בספורט האמריקאי בתקופה שבה הטלוויזיה היתה בחיתוליה – Summer of 49, October 1964… היה גם ספר אחר שתיאר ספורט שנעלם לחלוטין מעיני רוב הציבור: The Amateurs, על שייטים חובבניים שהתחרו על הזכות לייצג את ארה"ב באולימפיאדת 84' (אני חושב). הספר שעליו הוא עבד בזמן שמת עסק גם הוא באירוע מיתולוגי – המשחק הגדול בתולדות ה-NFL, משחק הגמר ב-58'. באסה.

לון 13 בנובמבר 2007

אני אשמח אם תוכל להביא או להפנות לציטוטים נבחרים של מיילר בנושאי ספורט.

עומר 13 בנובמבר 2007

טור מעניין. יש ספרים בנושא ספורט של הלברשטם ומיילר שאתם יכולים להמליץ עליהם? האם הם תורגמו לעברית? תודה.

עוז 13 בנובמבר 2007

אני מרגיש קצת חסר השכלה כשאני קורא את הפוסט הזה ולא יודע לזהות אפילו שניים משלושת השמות המוזכרים. מאיפה מומלץ להתחיל למי שמעוניין להכיר את הכתיבה של מיילר, הלברשטם וגם את הרגעים שבהם המינגווי נוגע בספורט ?

רונן דורפן 13 בנובמבר 2007

טדי. זה נכון שהקווים לא כל כך ברורים. הלברשטם לא היה צעיר בהרבה ממיילר – רק 11 שנים.

עומר – למיטב ידיעתי מיילר כתב רק ספר אחד על ספורט "הקרב". למרות שהרבה לכתוב על אגרוף
לעיתונות.

לון – דווקא הטקסט האחרון שלו שוב נגע באגרוף: http://www.exile.ru/articles/detail.php?ARTICLE_ID=13450&IBLOCK_ID=35

עוז – המינגווי כתב כל חייו כעיתונאי על בייסבול – הוא החל את הקריירה כעיתונאי ספורט בסיקור השיקגו קאבס. מכיוון ששלושת הכותבים הללו לא היו כותבי ספורט אלא עסקו בו לפעמים – אלו באמת הספרים- playing for keeps , מוות בצהרי היום והקרב

טדי 13 בנובמבר 2007

דווקא על playing for keeps אתה ממליץ? אני זוכר את ביל סימונס כותב אחרי מותו שהוא מקפיד לקרוא את the breaks of the game לפחות פעם בשנה כדי להיזכר איך כתיבה גדולה באמת נראית.

Glenn Edward Schembechler 14 בנובמבר 2007

יפה. בתור אוהד ספורט אמריקאי ובמיוחד בייסבול, אני רוצה להזכיר את הכתיבה האינטליגנטית לפרקים של אליוט אסינוף. הספר שלו על ה BLACK SOX (גון סיילס עשה מזה סרט נהדר) הוא אחד מספרי הספורט האמריקאי האהובים עליי. גם שאר הספרים והמאמרים שקראתי היו מאלפים.
ודרך אגב: כנראה כולם ידעו את התשובה לשאלה מי אמר, באיזה סרט על איזה קבוצה שיש לה את הקסדות הכי מכוערות בעולם?
ג'ף גולדבלום ב "חברים של אלכס" על מישיגן כמובן. עוד 4 ימים חברים …..

רוגל 14 בנובמבר 2007

אייקון נוסף היה דיימון רניון שהדגיש את הפן האנושי בכתבות הספורט הנהדרות שלו

מיז קיי 14 בנובמבר 2007

הרשימה שלך לא תהיה שלמה בלי האנטר ס. תומפסון, שכתב טור ספורט ב-ESPN בשנותיו האחרונות:

http://www.amazon.com/Hey-Rube-Doctrine-Downward-Dumbness/dp/0684873206/ref=sr_1_18/102-0046058-6483373?ie=UTF8&s=books&qid=1195021997&sr=1-18

אני חושבת שמה שמשותף לכל הכותבים האלה היא היכולת שלהם לכתוב על ספורט בקונטקסט תרבותי, חברתי ואנושי הרבה יותר רחב מעיתונאי ספורט רגילים.

הדר 14 בנובמבר 2007

אני מקווה שתזכיר שבנוסף לאהבת הספורט ולכתיבתו העיתונאית אודות האיגרוף שיש שרואים דווקא בה את שיאו ככותב (בודאי את תיאורי הקרבות שבהם השתתף מוחמד עלי שהיה גיבור העל של מיילר) הוא היה הומופוב,שונא נשים ובעיקר חושש מהפיכתה של אמריקה ל"נשית" מדי ואם לא די בכך גם גבר אלים שבין השאר דקר את אישתו השניה פעמיים בצוואר בנוסף היה לו חלק מכריע בשיחרורו של רוצח מהכלא,שחרור שהביא בהמשך לרציחתו של מלצר על ידי אותו רוצח משוחרר.

גיל 14 בנובמבר 2007

הדר את מעלה את הסוגייה הנצחית, האם אפשר לאהוב יצירה של אדם גם אם האספקטים האחרים בחייו לא לרוחנו? בעיניי התשובה חיובית. אפשר ורצוי להזכיר את הצדדים האחרים של כל יוצר, אבל אם נתחיל לפסול אנשים על סמך חייהם האישיים חוששני שלא נשאר עם הרבה יוצרים איכותיים. שטראוס, ואגנר וט.ס. אליוט היו אנטישמיים וגזענים ועוד רבים וטובים. לא צריך ללכת רחוק, אפשר להסתכל על ספורטאים כמו ג'ורדן, שהחיים האישיים שלהם אינם מופת להתנהגות נאותה. האם זה מפחית מגדולתם כספורטאים או מההערכה שצריכה להיות לנו לגדולה הזו? לדעתי לא.

צביקה 14 בנובמבר 2007

מרתק. וגם אצל דון דלילו יש לא מעט ספורט משולב בסיפור, כגון ב"תת עולם" המופתי.

birdman 14 בנובמבר 2007

"מוות בצהרי היום" הוצאה בעברית, מדי פעם מופיעים ביטויים בספרדית, אשר אין להן תרגום בתחתית הדף. חשוב לדעת שבסוף הספר יש מילון לאותם ביטויים, אך אין בספר שום הפנייה אליו.
הלברשטם כתב ספר מצוין בשם "שם המשחק" על האן בי איי תוך התמקדות בעונת הנפילה של הפורטלנד טרייל בלייזרס, לאחר האליפות שלהם. זכה בפרס פוליצר על סיפרו על מלחמת וייטנאם the best and the brightest.
מיילר, סיפרו שירת התליין מופיע בעברית בשני כרכים של 500 עמודים כ"א. קראתי את הראשון, אולם וויתרתי על השני – כל אדם זניח שפוגשים ברחוב, הוא צריך לתאר אותו בעשרה עמודים.

yoni 14 בנובמבר 2007

הרגשתי צורך לשתף, התייחסות לאירועי קרית אליעזר מחבר בקנדה:

חופש הביטוי בע"מ
מתי שריקות בוז הפכו לאקט בלתי חוקי? לא מוסרי, אתם אומרים. ומי אתם שתקבעו?
גל כהן
נגעלתי והתביישתי כמו כל אוהד שפוי. לשרוק ולקלל בדקת דומייה זה דוחה, ולא משנה לזכר מי עומדים. אני גם מקווה מאוד שיגאל עמיר יירקב בכלא עד יומו האחרון, אבל יש לי כמה שאלות:
אנחנו חיים בדמוקרטיה?
זה לא היה השופט אגרנט שאמר שחופש הביטוי קשור קשר אמיץ בתהליך הדמוקרטי?
ממתי שריקות בוז הן אקט בלתי חוקי?
ואם זה חוקי, ממתי מאשימים אנשים בהתנהגות חוקית אבל לא מוסרית?
ומי בכלל קובע מה מוסרי ומה לא?
ולמה זה לא מוסרי להתנגד למורשת רבין?
ומה זה, מורשת רבין?
מישהו לא יודע שפולחן רבין מעורר אנטגוניזם בקרב רבים מאזרחי מדינת ישראל?
יכול להיות שזה קשור לאופן שבו ניכס לעצמו השמאל את האיש ואת האבל?
אולי משום שיום הזיכרון לרבין הפך ליום פוליטי קמו לו מתנגדים?
מישהו לא ראה את הסקר שמצא שיותר משליש הציבור חושב שצריך להעניק חנינה ליגאל עמיר?
זה לא נראה לכם קצת מוגזם להפיל את כל המגמה המחליאה הזו על בית"ר ירושלים?
לא קוראים לזה פופוליזם?
לא הכי קל להיטפל לקהל של בית"ר?
למה התכוון השר ראלב מג'אדלה כשכינה אותנו פשיסטים, פרועים וחולניים?
מג'אדלה יודע שפשיזם הוא אידיאולוגיה טוטליטרית השוללת ריבוי דעות?
לא היה זה הפילוסוף וולטר שאמר "אני לא מסכים עם דעתך, אבל אלחם עד מוות כדי שתוכל להשמיע אותה"?
השר מג'אדלה אינו מעוניין בריבוי דעות במדינה?
ומתי ח"כ אופיר פינס רשם על שמו בטאבו את חופש הביטוי?
ומאין צץ ח"כ יוסי ביילין עם הרעיון להוציא את בית"ר מהליגה?
מה זה בכלל, "להוציא מהליגה"? ביילין רוצה לסגור את הקבוצה?
ומי זאת קולט אביטל?
ומאיפה אחמד טיבי, פטרון בני סכנין, שולף את החוצפה להשתלח בנו?
הוא היה מכבד דקת דומייה לזכר חייל צה"ל שנפל בעזה?
מישהו היה מצפה ממנו לעמוד לזכרו של רחבעם זאבי?
ואיך ביבי נתניהו, שחודש לפני רצח רבין ישב על המרפסת בכיכר ציון ונופף בידו לאלפים שצעקו מלמטה "מוות לרבין", מעז בכלל להתבטא בנושא?
למה כולם חושבים שמותר להם לטפס לנו על הגב?
למה תמיד מראים בתקשורת את האוהדים הנלעגים שלנו?
מי הפך את אביגיל שרעבי, דוד עראק ז"ל, נומה יבדל"א ושאר הקריקטורות לפנים של הקבוצה בתקשורת?
יש קשר להתנשאות התל אביבית האדומה, האשכנזית והנאורה על ירושלים החשוכה, המזרחית והנבערת?
אולי כשמכניסים לילדים לראש שהם חוליגנים הם באמת הופכים לכאלה?
כשקוראים להם בהמות ובבונים הם מתחילים להאמין בזה?
שמתם לב כמה עמודים בעיתונים ושעות שידור בטלוויזיה תפסה פרשת אוהדי בית"ר?
ולעומת זאת, כמה תפסה שביתת המורים?
יכול להיות שיש קשר בין קריסת מערכת החינוך לתופעה המזעזעת של התמיכה ביגאל עמיר?
מישהו שם לב שהאלימות בחברה הישראלית עברה את כל הגבולות?
שמעתם שנערים רוצחים פה זה את זה על כלום?
להוציא את התנהגות אוהדי בית"ר מהקונטקסט של התבהמות החברה הישראלית זה לא קצת צבוע?
להוציא את התנהגות אוהדי בית"ר מהקונטקסט של התגברות התמיכה הציבורית ביגאל עמיר זה לא קצת מתחסד?
ולמה בכלל לערבב פוליטיקה וכדורגל?
מישהו באמת חשב שייצא מזה משהו טוב?
מדוע היה צריך לקיים שוב דקת דומייה לרבין, שבועיים אחרי יום הזיכרון הלאומי?
ממתי עושים טקס זיכרון בישראל לפי התאריך הלועזי?
מדוע באף אחד ממשחקי ליגת~העל בכדורסל שהתקיימו באותו ערב לא עמדו דקת דומייה?
מאיזה כוכב נחת אבי לוזון, יו"ר ההתאחדות לכדורגל?
למה הוא דאג לנפח את העניין?
שמתם לב שאף אחד לא דיבר השבוע על האחיין הכושל שלו, גיא לוזון?
ואיזה בית ספר למשפטים סיימו אנשי בית הדין המשמעתי של ההתאחדות לכדורגל?
איך הם יכולים להעניש את הקבוצה על עבירות שלא קיימות בתקנון?
ומאיפה הם שלפו את הסעיף של עבירה בלתי ספורטיבית?
ממתי זה לא ספורטיבי לשרוק בוז במגרש כדורגל?
ואיך אפשר להעניש על כך את הקבוצה עצמה?
ומה פתאום מטילים אחריות שילוחית על המועדון כשהמשחק אפילו לא התקיים בירושלים?
מה, הם יצאו מדעתם?

יוני 14 בנובמבר 2007

מישהו שם לב לכתבתו השנונה של עזי הבוקר בנוגע לדירוג כדורגלנים שנעשה ע"י סטטיסטיקאים? טרם העמקתי בה, רק ראיתי את פיגו במקום הרביעי ואת גרינצ'ה בחוץ. הידע מוכר ולו אני צופה בכל כתבה של עזי, השנינות וההומור בכתבה הפתיעו ושימחו

גע"ס 14 בנובמבר 2007

מאוד מוצלח הקטע ב"ישראל היום".

מרקפוצ'ינו 14 בנובמבר 2007

יוני, ראיתי את הכתבה וגם התרשמתי.

הדירוג די מקובל עליי. בדירוג של ההרכב של ה-11 הכי טובים הייתי חושב אולי להכניס את יאשין במקום שמייכל אבל אני נשען על אגדות כי מעולם לא ראיתי אותו משחק. וכן, יש אמת בכך שרונאלדו הברזילאי הוא השחקן מס 2 בהסטוריה ומקדים בחודו של אף את רומאריו.

yoni 14 בנובמבר 2007

יוני, גרמת לי לרדת לפיצוציה מתחת לבית לקנות הארץ כדי לקרוא את שהבטחת.
כמובן לא מחזיקים הארץ בפיצוציות, אז קראת בנט.
אכן יציאות שנונות של עזי.
סטטיסטיקה באמת יכולה להטעות.
לינק לכתבה כדי לקצר תהליכים תמיד מומלץ לצרף: http://sports.walla.co.il/?w=/316/1195131

גע"ס 14 בנובמבר 2007

אגב, גיל, השאלה היא בכמה "לא לרוחנו" מדובר ומה אתה מסוגל לסבול. לכל אחד יש את הקוים האדומים שלו. אני, למשל, יכולה להעריך בלי בעייה יצירה של מישהו שהוא סתם שוביניסט. עם גבר מכה קצת יותר קשה לי.

גיל 14 בנובמבר 2007

אני אישית לא מסכים עם הדירוג, אבל זה לא אומר שאי אפשר לנסות לעשות ניתוחים סטטיסטיים שכן יתנו תוצאות סבירות. עזי בעצמו הזכיר בכתבה שמספר השערים נלקח כקריטריון בלי להתחשב נגד מי הובקעו השערים ובאיזו מסגרת. אפשר בקלות להכניס למשוואות את הקריטריונים הללו. למשל, להחשיב יותר גולים נגד קבוצות חזקות ובמסגרות רשמיות ולא ידידותיות, ולתת עדיפות למונדיאלים ואליפויות יבשת.

גיל 14 בנובמבר 2007

אין ספק שלכל אחד יש גבולות שונים. השאלה היא אם את תחשבי שיצירה מסוימת פחות יפה בגלל שהיא מגיעה מאדם נאלח ולא אדם ישר. אני משתדל להפריד בין הדיעות שלי על האדם עצמו ומעשיו לבין היצירות שלו.

יוני 14 בנובמבר 2007

לקח מעט זמן עד שהעלו את הכתבה לוואלה. הרי ידוע שלכל אחד יש את הדירוג שלו. לדעתי, וזה דומה להשוואה בין ווילט וביל ראסל מול שאקיל והאקים, קשה להשוות שחקנים בתקופות שונות (למרות שזה יכול להיות כיף אחרי 2-3 דרינקים…). אפשר לומר שואן באסטן הוא החלוץ הגדול ביותר מ-80 עד 95, אבל אף אחד לא יקנה את הספר… עם זאת, להשוות ספורטאים נראה לי קל יותר מאשר להשוות סופרים שכתבו על ספורט :)

נתן העזתי 14 בנובמבר 2007

גע"ס, לרולנד בארת יש תיאוריית ביקורת ספרות שמכילה את המושג "מות המחבר". הרעיון הוא שצריך לקרוא את היצירה כפי שהיא במנותק ממי שכתב אותה.

בורחס מדגים יפה את היתרונות של גישה דומה לזו של בארת בסיפור הקצר (והמומלץ מאד!) "פייר מנאר מחברו של דון קיחוטה".

כמובן, בסופו של יום, אם הקריאה שלך מושפעת ממשהו, היא פשוט מושפעת ממנו, אלא שלי לפחות נראה שעניין זה יכול לפגום לעיתים בחווית הקריאה.

גע"ס 14 בנובמבר 2007

נתן, אני לא מבינה את המילה "צריך" בהקשר הזה. אני לא מבקרת ספרות ואני לא צריכה שום דבר.

אבל אני מניחה שזה גם קצת קשור להבדלים בין גברים ונשים (ושוב אנחנו סוטים מנושא הפוסט בפרט והבלוג בכלל, אבל בגלל זה כל כך כיף פה).

אם היית מכיר בנסיבות ורבליות (כלומר לא בבאר רועש) בחורה יפהפייה ובעלת גוף מושלם אבל מטומטמת לחלוטין – האם היית נכנס איתה למיטה? אני מנחשת ש-80 אחוז מהגברים לא מבינים מה השאלה פה, בעוד שאצל נשים שהיו נתקלות בגבר טוב מראה במיוחד אך גם אדיוט במיוחד היחס היה הפוך.

דני דגן 14 בנובמבר 2007

אני קורא קבוע אבל לא מרבה להגיב. ליוני, כבר כתבתי שרונן ועזי הם עיתנאי הספורט החביבים עלי, עזי תמיד כותב שנון ומצויין, ברור שבטורים וכתבות זה מתבטא יותר ואילו בידיעות חדשותיות פחות. והכתבה היום באמת היתה יהלום אמיתי.

gdana 14 בנובמבר 2007

גם אני קוראת קבועה, אבל כותבת פה לראשונה. אז קודם כל – הרבה מחמאות על הבלוג המוצלח. הכל – הכתבות, התגובות והדיונים – ובכלל, הרוח הכללית, כולם מהווים שינוי מרענן מאד למי שמכיר קצת אתרי ספורט ופרומים ישראליים ברשת. רק חבל שרוב הקהילה פה אוהדת מנצ'סטר יונייטד…
אז שוב, כל הכבוד, וגם שאלה קטנה – מי זה עזי דן? האם הכוונה לעוזי דן מהארץ וכולם כאן חובבי כתיב חסר?

tksr 14 בנובמבר 2007

צוברת מומנטום הדרישה לצמצום מספר הזרים באנגליה.סטיבן ג'רארד הצטרף היום לפרגוסון וקופל למרות,אגב,שליברפול תהיה אחת מהנפגעות הגדולות מחוק שכזה.נתון מעניין ביותר שמצאתי מלמד שב 1992 כאשר הוקמה הפרמיירליג 76% מהשחקנים היו אנגלים וכיום לאחר 15 שנים רק 37% משחקני הליגה הם אנגלים.

אנונימי 14 בנובמבר 2007

ל – גע"ס : סקס בלי אהבה זו חוויה ריקנית, אבל כחוויה ריקנית – היא אחת המשובחות.
– וודי אלן

גע"ס 14 בנובמבר 2007

אנונימי, מה לאהבה ולזה – טינה טרנר.

אני מדברת על חוסר היכולת להימשך בכלל למישהו שאתה חושב שהוא חלאה, או אדיוט או וואטאבר, וגם חוסר היכולת ליהנות מיצירה של מישהו כזה.

אסף THE KOP 14 בנובמבר 2007

גע"ס – התשובה היא כן.

לעניין השני, כ-80% מהנשים גם לא היו מבינות מה הביג-דיל, כולה קצת כיף ?

אסף THE KOP 14 בנובמבר 2007

רונן – אני מצרף לתגובה שלי קישור לשיר נפלא הנוגע לאחד ממושאי כתיבתו של נורמן מיילר:

http://www.youtube.com/watch?v=eqMk-AuTDZE

ynwa

אסף THE KOP 14 בנובמבר 2007

נ.ב

דשא גזום מאנפילד ותלתל ממחלפות ראשו של קרייג ג'ונסטון יוענקו כפרס למי שיענה ראשון לשאלה הבא:

מי הלהקה ששרה את השיר על מוחמד עלי ?

גע"ס 14 בנובמבר 2007

אסף, יש יותר משיר אחד. השאלה בן כמה אתה.

יש את השיר הזה, שזכרתי מילדותי: http://www.lyricsdownload.com/johnny-wakelin-black-s-lyrics.html

ויש את זה החדש יותר: http://www.lyrics4all.net/f/faithless/outrospective/muhammad-ali.php

ובכלל, כשמחפשים ב-allmusic.com את מוחמד עלי, מקבלים מלא מלא תוצאות.

גע"ס 14 בנובמבר 2007

אסף, אתה בטח מתכוון לפיית'לס, אבל מייד כשתעלה התגובה שלי עם הלינקים תגלה שזה ממש לא השיר היחיד עליו.

אור 14 בנובמבר 2007

רונן,
יצא לי ליסוע ברכבת ולקרוא את ישראל היום.
העיתון עצמו לא משהו אבל החלק של הספורט מושקע בהחלט.
קראתי את כל החלק על מיגור האלימות בספורט ועם כל הכבוד לשאר הכותבים אתה היחיד שהציע דברים רציניים.
סחטיין.

Glenn Edward Schembechler 14 בנובמבר 2007

Johnny Wakelin and the Kinshasha Band

Glenn Edward Schembechler 14 בנובמבר 2007

3 more days……..

יגאל 14 בנובמבר 2007

אפרופו כתיבה וספורט. עונג צרוף רונן. הבלוג בכלל, והפוסט הספציפי בפרט. סתם שתדע.

דני דגן 14 בנובמבר 2007

גדאנה, כן. הןא סיפר פה פעם שכך כותבים עזי כמו שצריך

גיל 14 בנובמבר 2007

גברת, אני דווקא מבין מצוין את השאלה שלך והתשובה לכך חיובית (למעשה נעשו ניסויים שמדמים את הסיטואציה שתיארת)ץ הנקודה היא שלגברים יופי חיצוני היא התכונה הכי נחשקת בבחירת בני זוג בהתחלה, ובטח ובטח ליחסים לטווח קצר. נשים צריכות הרבה יותר מזה גם לסטוצים.

רונן דורפן 14 בנובמבר 2007

נודניק –
בעיטות העונשין של רונאלדו הן בדיוק סוג המקרה בו אין לנו מושג מה בדיוק מתרחש. אולי רונאלדו עובד שעות ארוכות על הבעיטות שלו ובאימונים נראה נפלא ורק לא הולך לו במשחקים? אז נכון שלכל זה אין משמעות אם הוא לא מביא את זה לידי ביטוי במשחק- אבל זו בדיוק דוגמא לחשיבת מאמן. פרגוסון מאמין, בצדק או לא, בבעיטות שלו ומוכן לשלם שכר לימוד. ציבור גדול לא מסוגל להחלטה כזו.

אסף THE KOP 14 בנובמבר 2007

גלן – מעטפה עם תלתל של קרייג ג'ונסטון ודשא גזום מאנפילד בדרך אליך.

גע"ס – אני חושד שנעזרת בגוגל. בכל אופן, במידה לא, פרס הניחומים – צילום שיניים של סמי לי, יישלח אלייך בהקדם.

gdana 14 בנובמבר 2007

הי דני, תודה על התשובה.

נתן העזתי 14 בנובמבר 2007

גע"ס, אני לא חזק במגדר, אבל לדמיין שרונן כתב פרק מהמאהב, מצחיק אותי ומשנה את הצורה שאני מתייחס לטקסט. סה"כ קריאה היא שעשוע.

martzianno 14 בנובמבר 2007

הייתי רוצה להמליץ על ספר נוסף:
"כדורגל נגד האויב" מאת סיימון קופר.

לון 15 בנובמבר 2007

רונן תודה על הלינק.
בהחלט טקסט מעניין.
אני רואה את הטקסט הזה בעיקר כקינה לעצמו, אבל גם להוליפילד וקצת לארה"ב.
המעניין הוא שזו לא קינה לאיגרוף, שנמצא בגסיסה קשה.
אני מניח שזה מפני שהאיגרוף הוא מה שהחזיק את מיילר בחיים.
ואולי (אם כי אף פעם לא נדע), הגיע למסקנה הזו גם לגבי האיגרוף וזה זרז את מותו. (למשל כשהבין שהקרב הזה עניין מעט מאוד אנשים).

Calvin 15 בנובמבר 2007

יש פה אוהד כדורגל שלא קרא את Fever Pitch של ניק הורנבי?
("קדחת הדשא" בעברית).
קראתי מזמן לפני שהייתי מעורב בכדורגל כמו היום, ולא הצלחתי לסיים. אבל כשקראתי שוב, הבנתי בדיוק על מה הוא מדבר (אז מה אם הוא מספר על ארסנל…)

עופר 15 בנובמבר 2007

שני כותבים מצוינים נוספים הם העיתונאים-סופרים ג'ון פיינשטיין וטרי פלוטו. פיינשטין כתב לא מעט ספרים, כשהמפורסם שבהם הוא season on a brink על בובי נייט, שנחשב לקלסיקה. פלוטו כותב בעיתון באקרון וכתב גם כן כמה ספרים מוכרים, בהם הספר על ליגת ה-ABA והספר "48 minutes" ביחד עם בוב ראיין מהבוסטון גלוב.
כתיבת הספורט באמריקה היא המופלאה בעולם, אין ספקבכך, וזה רק מתחדד נוכח העילגות המביכה והרדידות המבישה של מרבית כתבי הספורט בארץ, שבמקרה הטוב יכולים לכתוב ידיעה של לא יותר מחמישים מילה, עם שגיאות.
ומי שרוצה עוד חומר על כתיבת הספורט בארה"ב, מוזמן להיכנס ללינק הבא:
http://sportsillustrated.cnn.com/si_online/features/2002/top_sports_books/1/

לון 15 בנובמבר 2007

עופר תודה על הלינק וההמלצות.
ותודה ליתר המגיבים שהוסיפו המלצות.
אין סיכוי שאקרא הכל, אבל נתתם לי כיוונים טובים.

רובי פאולר 17 בנובמבר 2007

הקרב – ספר הספורט הטוב ביותר שקראתי מימי

הספר של מיילר על הקרב בין עלי לפורמן בזאיר הוא פרוזה אמנותית מן המעלה הראשונה. אין עוד ספר כזה. מיילר מקדיש עמוד שלם, שירה, למכת וו ימין של עלי שהפילה לבסוף את פורמן על הקרשים בסיבוב השמיני של אותו קרב הרואי. עשור לאחר צאת הספר זכה הסרט "כשהיינו מלכים" באוסקר הדוקומנטרי, והסרט כולו על בסיס הספר של מיילר. קריאת חובה, ואפשר גם למי שלא שוחה באנגלית אוקספורדית

Comments closed