מה יהיה עם האגדיים הללו?

אני שוקל להעביר הצעה לפיפ"א, אופ"א, ההתאחדות האנגלית, הNBA, פיב"א, התנועה האולימפית, התאחדות הכדורגל ההולנדית, התאחדות הכדורגל הישראלית, איגוד הכדורגל, פיד"א (שזה שחמט), הATP, התאחדות הכדוריד וגם ארגון הביאתלון העולמי הצעה: שפשוט יגידו לכל הספורטאים האגדיים שלהם לא לעשות שום דבר במשך כל שאר ימי חייהם אחרי שהם פורשים. וההצעה תועבר גם לNFL, ליגות הבייסבול, איגוד הכדורעף, היורוליג, גביע קוראץ', ארגון האגרוף החובבני וכמובן את ארגון הסומו של יפן. כמובן לא כל מי שהיה שחקן סביר. אבל על האגדיים ממש, הפושקשים, הלארי בירדים, מוטייה מורלית'ראן, צריך לאסור להתערב בחיי המעשה. מותר להם לכתוב זכרונות. מותר להם להתארח בטלוויזיה. מותר להם אפילו לאמן תקופה קצרה מאד. אסור להם להתקרב לעסקנות.

למה? לא יודע. זה אולי גורם לי נזק נפשי.

הנה למשל דנו בשני הפוסטים האחרונים במישל פלטיני. וחלק מהאנשים, למשל, חשבו שהוא אדיוט וחלק חשבו שהוא דווקא צבוע. וגם המצדדים בו ראו את פועלו "כמי שמנסה לעזור למדינות הקטנות". למען השם! ב-1984 הייתה שביתת טלוויזיה ארוכה ואת אליפות אירופה ראינו בטלוויזיה הירדנית ובטלוויזיה הסורית. והתיישבנו לצפות במשחק מול יוגוסלביה אחרי שפלטיני כבר כבש את שער הניצחון מול דנמרק והוסיף שלושער ב-0-5 על בלגיה. וחשבנו ששום שחקן לא יכול להיות טוב מזה. והשלושער הנוסף שכבר אותו יום ב-2-3 על יוגוסלביה עדיין מעלה דמעות בעיני כשאני נזכר בו.

אנשים, אני לא משקר לכם – דמעות בעיניים!

אז לאנשים בגילי, או מעט צעירים יותר, זה נזק נפשי. אבל אני משער שיש פה קוראים ומתדיינים עוד יותר צעירים שפשוט חושבים שפלטיני הוא עסקן. כלומר הם יודעים שהוא פעם שיחק והיה שחקן גדול. אבל לא חוו את הדבר הזה שנקרא "מישל פלטיני משחק כדורגל". אני זוכר את היום שפרש. באצילותו לא ביקש משחק פרידה לעצמו רק הודיע שמשחקה של יובנטוס אותו יום יהיה משחקו האחרון.

אם לא היה כזה סקפטי כלפי אנגלים היה לומד מסיפור חייו של אחד בשם ארתור וולסלי, שידוע יותר כדוכס מוולינגטון מביסו הסופי של נאפוליאון. כשוולסלי חזר עטור ניצחון מווטרלו סירבו ההמונים כי כרכרה רתומה לסוסים תיקח אותו לארמון באקינגהם. ההמונים התעקשו לגרור בעצמם את הכרכרה. וולסלי לא פרש. עשרים שנים אחר כך כיהן כראש הממשלה. הוא היה מאד בלתי אהוב וחלונות ביתו נופצו לא פעם על ידי ההמונים. הם לא היו מרוצים ממדיניותו בענייני מסים.

לפלטיני אני מוסיף את אייזאה תומאס. אני אומר לכם שההופעה הווינרית ביותר שאני ראיתי בNBA הייתה של כדורסלן שהפסיד. אייזאה תומאס על קרסול נקוע קולע 25 נקודות על קרסול נקוע ומנופח, ברבע האחרון של המשחק השישי של גמר הNBA מול הלייקרס בלוס אנג'לס. ועכשיו הוא הג'נרל מנג'ר הפתטי של הניקס. וגם כשמזכירים את ימיו כשחקן מזכירים תמיד הערה חמוצה שפעם אמר על לארי בירד. למה? כי הוא עלה לכולם על העצבים.מה שמביא אותנו ללארי בירד. הוא לא מבזה את עצמו אולי כמו אייזאה תומאס. הוא סתם מנהל רגיל שברגילים באינדיאנה. למה לו להיות מנהל רגיל ברגילים. למה לא נשאר באגדיותו?

וגם במקרים הנדירים בהם אגדות על המגרש הוסיפו לשמם כמאמנים גדולים אני לא רואה את התועלת הרבה בכך. יוהאן קרויף בהחלט הוסיף ליוקרתו כמוח כדורגל כשאימן בברצלונה. אבל כשאתה מאמן הכל הופך חמוץ יותר. כן, קרויף הוא עדיין גאון של כדורגל, אבל גם מין טיפוס כזה שמסתכסך שלא לצורך עם כולם.

*

אני חייב לומר שדווקא בעולם דובר הפורטוגזית יודעים להתמודד עם הקריירה השניה של כוכבים גדולים. כלומר עם אי-הקריירה השניה. פלה ויוזביו למשל מכהנים בתפקיד "אגדות כדורגל". הם נראים באירועים המתאימים, אומרים את הקלישאות המתאימות. הייתי פעם באולד טראפורד במשחק הפתיחה של העונה בשנת 2000. יונייטד נגד ניוקאסל. ויוזביו הגיע למשחק והביא מטעם בנפיקה גביעים לבובי צ'רלטון ולג'ורג' בסט ולדניס לאו. למה? ככה סתם. כמה מתאים ונכון! מאד התרשמתי מאורח החיים הזה. האם זה לא עדיף מאשר שינסה להיות ראש של איזו ועדה מארגנת או עסקן באופ"א?

*

המשורר האנגלי האוזמן כתב על כך משהו מאד מתאים, בפואמה היפיפיה "לאתלט שמת צעיר" (TO AN ATHLETE DYING YOUNG):

Now you will not swell the rout

Of Lads that wore their honours out

Runners whom renown outran

And the name died before the man.

נימוסים אירופים
חידון מספר 53 (סוף שבוע של אגרוף)

24 Comments

legal alien 6 בדצמבר 2007

נאה דרשת
מצד שני – יש גם את הדוגמה של בקנבאואר, שהיה ונשאר הקייזר (למרות שהוא מעולם לא היה אחד שמעלה דמעות בעינים)
ולענין איזיאה מסכים גם מסכים, ורק תיקון קטן – לא 25 נקודות, כי אם 25 נקודות ברבע הרביעי, ו 43 במשחק כולו. הופעה הירואית זה לשון המעטה

גיל 6 בדצמבר 2007

אבל רונן, אתה בעצמך הזכרת בעבר שכאשר מגיעים לתפקידים ניהוליים נכנסים כל מיני פוליטיקות פנימיות שגם אותן צריך לקחת בחשבון. אני דווקא חושב שזה מוסיף נופך אנושי לאנשים הללו כי הרי הם לא אלים כמו שהיינו רוצים לחשוב. אני גם זוכר את ג'ורג' בסט מתבטא בכל מיני נושאים ותמיד היה טוב לשמוע אותו גם אם לפעמים אמר שטויות (שלא לדבר על זה שהוא עזב את האיצטדיון בברצלונה 2 דקות לסיום כדי לא להיתקע בפקקים).

לון 6 בדצמבר 2007

רונן, אההההםםם, איך אני אומר זאת בעדינות…. ובכן… אהההםם, איך אני אסביר, תראה, אנשים, כל האנשים, כולל מה שאתה קורא "אגדיים", הם… איך לומר זאת, חיים בשביל עצמם. לא עבור הדרך בה אתה רואה אותם ורוצה שיחיו.

הם לא רוצים להיות מצבות חיות ברוב חייהם (מאמצע שנות השלושים ועד יום מותם. זמן לא קצר בכלל, משהו כמו ארבעים – חמישים שנים).
יש להם שאיפות, מטרות ויעדים נוספים. חלקם חופף למטרות והרצונות שלך, חלקם נוגד אותם.
פלטיני למשל, רוצה להשפיע על עולם הכדורגל. יכול להיות שהוא פועל בדרך שלא מוצאת חן בעיניך, אבל בשבילו מדובר במשהו חשוב ששווה "ללכלך את הידיים" עבורו. אייזאה רוצה להוכיח לעצמו (!) שהוא יכול גם לנהל ולא רק לעסוק בספורט נטו.
חשוב לזכור שמי שאין לו עבור מה לחיות, אין לו חיים. (ואני לא יודע, אם יוזביו למשל, לא לוקח תרופות נגד דיכאון).

לדעתי, אחד הדברים הכי חשובים שכל אדם ראוי שילמד, זה לא לפתח ציפיות כלפי חיים של אנשים אחרים.
כמובן שזה נכון במיוחד כלפי אנשים קרובים לנו, אבל זה נכון באופן כללי.

ציפיות מובילות לא רק לאכזבה של המצפה, אלא גם להבעת האכזבה כלפי המאכזב. מה שמוביל לתחושות של דחייה וחוסר הערכה.

הדוגמאות שרוב האנשים מכירים הן ציפיות מהוריהם.
ההורים רוצים "שהילד יהיה עורך דין ושיהיה מאושר". אם הוא לא נעשה עו"ד, נשללת ממנו ההערכה. התוצר הנפשי אצלו זה תחושת אי קבלה ואי אהבה. מה שכמובן גורם להפך מאושר.

דוגמה אחרת היא בני זוג שרוצים ומצפים לכך שהאחר/ת ינהג בחיים המקצועיים שלו/ה באופן שמתאים לתפיסה של המצפה.

דוגמה שקרובה לספורטאים היא זמרים ושחקנים מפורסמים. חלקם לא עומד בביקורת הציבורית והציפיות העצומות שיהיו מושלמים ובורח לסמים, אלכוהול או סתם התמוטטות עצבים. (ג'ורג'י בסט, שהיה "הכוכב" הראשון מעבר לתחום הכדורגל עצמו, היווה דוגמה עצובה).

בנוסף, זכותו הבסיסית של כל אדם להיכשל, לעשות טעויות, ליפול, להיות חלש, להיות לא טוב.
חברה שלא מוכנה לקבל זאת היא חברה אכזרית (זוכר דיון שהיה לנו על יפן ? וראה את היחס לחלשים, הנכים וכו' בישראל).

אני יודע שזה לא קל. מה שעוזר לכך, זה הכלל: ציפיות נועדו לכריות.

אלון זנדר 6 בדצמבר 2007

רונן: קראתי, שיננתי, התעמקתי. יש לי מילה אחת שתסתור אותך. בקנבאואר.

(וזה לא שאין מקבילות למה שתיארת בגרמניה)

לון: בחייך.

אלון זנדר 6 בדצמבר 2007

ושוב אני חייב להיות אובר-חוכם. התכתיב של TH הוא בעברית ת. התכתיב של T הוא ט. לכן מדובר בביאתלון, ובאדם פאתטי. לא ביאטלון, לא פתתי. וכבר הורדתי לעצמי נקודה בחידון. או שתיים.

זיזו 6 בדצמבר 2007

"הוצאתי המן כסף על נשים, אלכוהול ומכוניות מהירות.
את כל השאר… בזבזתי!!!" ג'ורג' בסט. ענק!!! ככה צריך לדבר אגדה.
מג'יק ג'ונסון לדעתי שומר על מעמד מיוחד למרות שמופיע הרבה בתור פרשן יחד עם צ'ארלס בארקלי וקני סמית', תמיד יש תחושה בשידור שהנה אגדה מדברת וצריך לתת כבוד כל מילה.
רק שזיזו הקדוש והצנוע לא יהפוך לעוד תרחן (אין סיכוי).

martzianno 6 בדצמבר 2007

אלון, בקנבואואר הוא אכן דוגמה מצויינת אלא שמדובר פה על יוצא מן הכלל, שאינו מעיד דבר ורבע-דבר על הכלל (הוא גם אולי האיש שצריך לנהל את הכדורגל) רב ה"אגדיים" שבחרו בעסקנות כקריירה שנייה, אכן ביזו את עצמם.
רונן, רעיון נהדר – אני מאד מבין את הרצון להוכיח לעצמך ולעולם וכל זה, אבל עם כל הכבוד, הם לא יכולים להרוס לכולנו את הזכרונות… – מוכן לחתום על העצומה!

Gilad Bloom 7 בדצמבר 2007

The problem with the so called legends is that in many casesthey get top positions as coaches/managers/politicians based on their playing ability and that they are depending on their players to performance and not on their own,there is a huge difference between being a good player and being a good coach,in fact some of the things that makes great players great are the same things that will bring them down such as individualism,pride,ego.The knowledge of how to coach and manage people takes experience ,smart players start as assistants to a great coach and move on to a head coach job later.I remember Moshe Sinai,the legend who got the dream job in his home club and now he can't set foot in the club,Eli Ohana had a rough start to his coaching and only in recent years improved,Ruud Hulit,Hoddle all had great jobs and ultimatly were dissapointing,many times it is hard for the former superstars to deal with average talent,they expect them to be great like they were and are not equipped with the ability to communicate with the players.Many of the top coaches in the world are former mediocre players or just solid players who were more mentally strong and sophisticated or even just plain bad players like Grant or Murinio and i apologize to Murinio for mentioning him with Grant in the same sentence. A great coach is a good communicator and a good shrink that can motivate players and bring the best out of them,the credentials of being a legend are not really helpful because of the expectations and because it is much harder to succeed as a coach or manager,the smart ones go to tv commentary,you can't fail there,or just party till death(Best,Maradona,Gaza?) 

גיל 7 בדצמבר 2007

קלינסמן עשה את הטרנספורמציה בהצלחה אז אולי יש משהו אצל הגרמנים שעוזר להם לפתח קריירות שניות? גם בירד היה מאמן מצוין שפרש טרם זמנו.

אני חושב שאחת הבעיות, בעיקר באימון, היא ששחקנים גדולים לא יכולים לסבול בינוניות ואת העובדה שלשחקנים אחרים אין את היכולות שלהם או הדרייב שלהם. לא סתם ג'ורדן השפיל את השחקנים ששיחקו לצידו בוושינגטון. אני מסכים במובן הזה עם גלעד ששחקנים חושבים שהכל יבוא להם בקלות בקריירה הבאה, וחוץ מעצם קבלת המישרה שבאה להם בקלות לרובם אין כישורים להתמודד איתה.

Ido 7 בדצמבר 2007

דורפן אתה נותן יותר מידי כבוד לשמות. וזה קצת ילדותי.

מארדונה, פול מקרטני, ובילי קלינטון יכולים לעשות מה בראש שלהם. מלהסניף, לצייר או לתת הרצאות אורח.

בשביל להיות פלקט לא צריך הרבה שכל או אישיות (סליחה פלה). כן רינגו אני מדבר עליך.

אני דווקא מעדיף את האגדות שלי חיות עושות שטויות ומסתבכות בצרות, כיאה למעמדם כסלבס.

גרץ 7 בדצמבר 2007

רונן, האם לארי בירד לא נשאר אגדה בכל רמ"ח איבריו? אם יביאו אותו לאולמה של בוסטון, נניח למשחק פתיחת העונה, לומר כמה מילים – האם הקהל לא יעמוד על רגליו ויריע לו ממושכות?

בכדורגל הישראלי, אגב, המצב ממש מזעזע. הדוגמה הכי קרובה אולי היא מוטל'ה, שכל כמה חודשים מדברים איתו מעל במה תקשורתית כלשהי על אודות אותו שער במקסיקו 70. אבל גם לו היו אירועים שהביכו את צעירותו. אוחנה? מאמן בינוני. ברקוביץ'? פרשן פרובוקטיבי. משה סיני? אורי מלמיליאן? חיים רביבו?

גיל 7 בדצמבר 2007

אני חושב שכולכם לא הבנתם את האירוניה שבדברי רונן. ברור שכל אחד יכול לעשות מה שהוא רוצה, זה להגיד את המובן מאליו. אבל אנחנו כאוהדים אמביוולנטיים לגביהם. מצד שני, קחו דוגמא הפוכה מתחום אחר. הסופר סאלינג'ר מסתגר בד' אמותיו והוא פרש בדיוק בשיא וכולם חושבים שהוא מחביא עשרות ספרים שיתגלו רק אחרי מותו. האם למשהו דומה אנחנו מצפים? זה lose lose situation.

אגב, היבט אחר שקשור לפרישה זה ניהול כלכלי נבון. הרבה מהספורטאים נתקלים בקשיים והופכים להרבה יותר עניים כי הם לא התכוננו ליום שאחרי הפרישה. לא רק שאין להם הכנסה רצינית אלא שלרובם אין הכשרה בחיים האמיתיים. כל חייהם המקצועים הם חיו במעין בועה ורבים מבזבזים את הכסף שלהם בלי לחשוב על העתיד (ומאוד קשה לחשוב על העתיד כשאתה בן 20 ומרוויח מיליונים).

רונן דורפן 7 בדצמבר 2007

גרץ – בבוסטון כן, וגם באינדיאנה. אבל משהו מתעמעם באגדיות כשאתה עסקן. אתה מגזים במספר האגדות שיש בכדורגל הישראלי. אולי מוט'לה ומלמיליאן מכל אלו.

עדו – לא התכוונתי למסתבכים. התכוונתי לאלו שחושבים שכל הקריירה שלהם נועדה להביא אותם למקום בו לובשים חליפה ועניבה.

גיל – זו אחת הבעיות של שחקני על. אין שאלה. הרבה מאמנים גדולים היו שחקנים בינוניים בקבוצות גדולות.

לכל תומכי בקנבאואר. האדם היה עסקן כבר ששיחק. מי שבאמת ביקרו באותם שנים במגרשי הכדורגל בגרמניה מעריצים את זילר, נצר וגרד מילר. הבנאדם מוכשר בעליל ושחקן יוצא מגדר הרגיל טוב היה. וכל מי שמתכוון לקפוץ ולהגיב, מתבקש להזכיר שני מבצעי כדורגל של בקנבאואר לפני שהוא עושה זאת. אני לא אומר זאת בזלזול. אני פשוט אומר שגם גדולתו כשחקן הייתה בארגון.

ליאונידס 7 בדצמבר 2007

רונן.זילר נצר ומילר אכן היו ענקים.גדולתו של בקנבאור אכן לא באה לגדולה בוירטואוזיות היא באה לידי ביטוי באופן הרבה יותר מהותי ומהפכני בכדורגל המודרני ובכדורגל הגרמני במיוחד.הוא הוא ה"הליברו" המקורי והמודל לחיקוי והתוכן שהוא ייצק יחד עם הלמוט שן לתפקיד השפיעה על הכדורגל באופן מהותי יותר מאשר הנבחרת המיוחדת של מיכלס בין השאר ביגלל שהיא היתה יותר בת מימוש וחיקוי מאשר הולנד של 1974.
הנבחרת היחדה לאחר הולנד 1974 ששחקניה היו מסוגלים לשחק בכל חלקי המגרש היתה ברזיל 1982ו1986 עם סרזו ג'וניור אדר זיקו פאלקאו וסוקרטס.
אפילו ברזיל 2006 עם ארבעת המופלאים אינה ברת תחרות למי שאימץ את המהפכה שגרמניה 1974 חוללה בכדורגל האירופאי ובצרפתי בפרט .

עינב 7 בדצמבר 2007

לון-תגובתך היא המוצאת חן בעיני והנכונה לדיון הנ"ל(וגם הגבתי לך בדיון מוריסי).
צריך לשים לב לכך שספורטאים מצטיינית על המגרש בשל היותם מחוננים באינטליגנציות שאיננן מקבילות לפרמטרים בהם מודדים גאונות מחוץ למגרש: בעולם העסקים או האקדמיה, או בתחומי הכלכלה והמדע, גאונותו של אדם נמדדת באינטליגנציה ורבאלית או מתמטית. הספורטאי המצטיין, במיוחד במשחקי הכדור, נמדד באינטליגנציה שונה לגמרי, כגון תפיסות מרחב וזמן, שימוש פיזיולוגי נכון בנתונים אישיים ועוד. לכן, כשהאגדה יוצאת מחוץ למגרש ומתמודדת בשטח הורבאלי והמתמטי, היא מגלה נטייה לנפילה. אין זה הוגן לדרוש מהם אחרת, ופלה הוא הנודניק הגדול של ימינו בתחום הפרצוף המנופף לקול צהלת הבמאי "יש מצאתי מפורסם שיחייך בזמן פציעה ארוכה במיוחד!"

גם במוזיקה אגב, כדאי מאד להשאיר את האמנים האהובים עליך מחוץ לחייך האישיים. האגו העצום המקיף אמן/ספורטאי/מפורסם בשל היותו כוח מתוקף שמו ועיסוקו בלבד, מבטל את היכולת לנפק מהם אמירה משמעותית לחייך מחוץ לאמנות עצמה. כך דעתי לפחות.

טדי 7 בדצמבר 2007

אלון, נראה לי שהתכוונת לתעתיק, לא תכתיב.

הבעיה הרבה פעמים מתחילה עוד לפני שהם ממשיכים הלאה אחרי הקריירה שלהם. הרבה פעמים היא מתחילה לפני שהם מסיימים אותם – ולראיה עונות הפרישה המבזות של כל הכדורגלנים הישראליים שגרץ הזכיר.
וגם ג'ורדן. ואני אומר את זה כאוהד וושינגטון.

Ido 7 בדצמבר 2007

לעינב – אני די חולק עלייך. פלה שהיה כדורגלן מחונן בתזמון ושליטה מדהימה בכדור הרי היה יכול למצוא את עצמו (אם טוויסט בגורל) כילד יהודי ברוסיה של המאה ה-18 עם כינור בעל טכניקת על, ותזמון ברמה של צ'רלי פרקר ?? (וכנראה שתופים היה כלי יותר מתאים). אין לי ספק שהוא היה מתבלט מעל שורת הכנרים של הדור ההוא.

כי כשנולד גאון הוא לא מוגבל לתחום אחד.

אז וורסצ'ה פלטיני חושב שהוא יכול להמציא מחדש את ארגון הכדורגל באירופה, ובגלל שיש לו את אקסרת המעוף, אז הסיכויים שלו להיות כזה הרבה יותר גבוהים מסאפ בלטר (למשל…).

ואם דעתי שווה משהו, אני מבסוט מהכיוון שהוא לוקח את הארגון ומפלטיני כאדם. הוא עבר מסלול של כדורגלן ברמת המועדונים, נבחרות, כוכב על, ההתאחדות בצרפת ועכשיו הוא היו"ר, הוא ללא ספק מסור ובעל תשוקה לכדורגל. ומכיר את התמונה מכל הצדדים, הייתי שמח לראות עוד אנשים שמסיימים קריירה על המגרש וחוזרים לתרום לקהילה שתרמה להם.

נכון שלא כולם עושים מסלול כמו פלטיני, ואז באמת עדיף שיתרמו בהענקת גביע מטופש, או בהעשרת חדשות הבוקר שלי עם משפט גרושין מופרח …. אבל הדבר הנכון עבורם הוא לנסות.

תומר 7 בדצמבר 2007

אני שואל את עצמי מה הפך את השחקנים לאגדיים מלכתחילה.
במקרים מסוימים, מדובר באדם בעל יכולות פנומנליות, המלוות בשאפתנות בלתי נלאית להישגיות, הצלחה וניצחון, שאליה מתלווה לעיתים קרובות אף המגלומניות החביבה שלה אנו מודעים אף קודם לכן, אך נחשפים אליה פחות כל עוד מערכת משומנת של יחסי ציבור וכסף מקיפה אותה בשנות המשחק של אותו "אגדי". במקרים אלה, כשהיכולות הפיזיות נעלמות, נותרת השאפתנות והמגלומניות, אשר כעת באות לידי ביטוי במלוא הדרן, וללא כל מעצורים והרי לכם – מייקל ג'ורדן ואייזה תומאס. (ובכדי שלא יהיה צל של ספק, אלה הם "האגדיים" שאני הכי אוהב, ואוהב תמיד כל עוד לא יואשמו בפלילים)

במקרה האחר, מדובר באגדיים בעלי יכולות שכליוות גבוהות ומוכחות על המגרש, כאלה שמובחנות עוד בתקופת הקריירה. אלה נחטפים, לאחר תקופת צינון קלה, למשרות אימון וניהול, ועושים קריירה שנייה בכבוד, והרי לכם – ג'ו דומארס, ביירון סקוט וכו' (אלה "אגדיים שהם קצת פחות "אגדיים" לכל הדעות, אבל מספיק טובים ויציבים בכדי שזקנתם לא תבייש את צעירותם. הם לא ייפלו בגדול, אך גם לא ילהיבו בענק)

Gilad Bloom 7 בדצמבר 2007

One of the things that an athelete misses when he retires is the thrill,the adrenaline flow of big matches and ex players,legends or not, are drawn to stay in the game for that ,and off course to stay in the public eye,it's an addiction like anything else,unfortunatly most of the legends,when you hear them talk and see them work in the managements /coaching field,lose their mystique because they will almost never do as well as coaches/managers/politicians,the only ones that i can think of that were as good a coach as they were players are Kroyf and Beckenbauer,Dunga will have a chance to win the world cup as a player and as a coach next year,by the way,it is unfair to ask if we remember Beckenbauer doing something special on the field,i actually remember him scoring a couple of goals in the 66 world Cup,joining the offense from a libro position and scoring from outside the box,he was the first one to play that role the way we are used to now,to apreciate players like the Kiezer you need to be on the field and see the whole pitch,only if you are there you can see the effect that he had on the organization and the balance of the team,the tempo and off course the stability of the defense,i realized that when i watched Desai in the Italy-France Quarter Finals in Euro 2000,with my luck the only 0-0 of the tournament but still a great defensive performance by the French team led by Desai. 

אלון זנדר 7 בדצמבר 2007

טוב, בגלל האתגר. לא רק הקייזר. גם קנטונה, מאלדיני (האבא צ'זארה, אבל אני מעריך שכנ"ל הבן), ובונייק לא מביישים את אגדיותם. אם בונייק כמאמן ועסקן שפורש כדי לשמור על שמו הטוב ובמחאה על ההתאחדות, אם מאלדיני כתואם בקנבאואר שידו בכל באיטליה, בלי להתלכלך, ואם קנטונה שממשיך בתפקיד חייו כגאון.

המשותף לשלושתם הוא מה שדיברת עליו, רונן. כ"מארגנים" של המשחק. גם אם לבקנבאואר יש שערים מדהימים וחשובים אין כמותם, זה לא משנה. הוא אגדי בגלל האישיות שלו, בגלל הכריזמה וההשפעה על אחרים. משום כך הוא גם יכול להמשיך להיות אגדה גם בתחומים אחרים. דקך אגב, וזה נתקשר למה שאצר גלעד, להבדיל מאותם כוכבים להוטים שאין להם חוץ מהספורט שלהם שום אישיות, דיסטאנס מהספורט ויכולת להביט מלמעלה. וענקים כאלה ימשיכו להצליח ולהישאר ענקים תמיד.

כל השאר, ופה אני מסכים, צריכים לדעת שאגדיותם תתמוסס עם הזמן, עד שאפרוריותם תתגלה. או שישארו בתפקיד פלה ויוזביו (יש כאלה היום?)

אלון זנדר 7 בדצמבר 2007

טדי – תפסת אותי. תעתיק, כמובן (כבר היה שתיים בלילה, אם זו התנצלות מספקת)

יואב 7 בדצמבר 2007

פלאטיני היה המוסר הגדול ביותר שראיתי,בועט העונשין הטוב שראיתי וביחד עם מארדונה וואן באסטן, אחד מהשלושה היחידים שהביאו תואר עולמי חשוב לנבחרותיהם, לבד(שאני ראיתי). יובה שלו,הייתה הקבוצה הגדולה ביותר בעולם בימים ההם, ואכן אסון הייזל מנע מאיתנו גמר בו באמת שתי הקבוצות הטובות ביבשת נפגשות, שזה ארוע נדיר לכשעצמו.
רונן, הייתי מוסיף לרשימת האגדיים את גיורא. שחקן שעשה קאריירה יפה בצרפת, ללא סוכנים ותיקשורת ועוד שימש קפטן קבוצת ליון, שהיה שותף בכיר ומרכזי לנבחרת הגדולה ההיא, לדרבי המיתולוגי ההוא, לכניסה להסגר(זה היה תקדימי מאד) על מנת להגשים עצמו מיקצועית, צריך להכלל ברשימת האגדות.ולמרות כמה כישלונות מיקצועיים כמאמן(ושתי הצלחות היסטריות ממש)עדיין, אני מרגיש את ההילה, שאני רואה אותו או שומע אותו.

שבי 7 בדצמבר 2007

איזה כיף שאתה מזכיר כאן נשכחות… (לעידו – ההתעסקות בספורט היא "קצת" ילדותית במהותה, לכן ההערה לרונן לא במקומה).

גם אם תעירו אותי באמצע הלילה אני אדקלם את רביעיית הקישור הגדולה ביותר שנראתה על מגרשי הכדורגל (פלאטיני, ז'ירס, טיגאנה ופרננדס). צרפת 82-84, גדלתי על הכדורגל הזה!

רונן – מבחינתי העסקונה העכשווית של פלאטיני לא משנה כהוא זה מגדולתו כשחקן ענק שהשאיר בי רק זכרונות טובים. אולי הצעירים שלא ראו אותו משחק יכולים לחשוב עליו רעות. דווקא פלה, אותו הזכרת, קצת מגחך את עצמו לכדי קריקטורה (לדעתי), ומפחית מכבודו בכל ההתנהלות שלו.

אבל זה כנראה כי לא ראיתי אותו משחק…

אל 8 בדצמבר 2007

כאחד שלא מבין בכדורסל – למה בירד דווקא באינדיאנה ואיך זה שהוא לא בסלטיקס?

Comments closed