על הפרישה של ג'סטין הנין ועל נשים בטניס

ג'סטין הנין פרשה מטניס. לא הודיעה על עונת פרישה – אלא פשוט הלכה הביתה. היא הייתה בשנה האחרונה בכושר לא טוב – אבל זכתה בכל זאת בעשרה טורנירים שכללו את הרולאן גארוס. יכול להיות שבעתיד נדע פרטים אחרים על הפרישה הזו, אבל אין לי ספק שבאיזשהו מקום יש לכך קשר לשחיקה. שחיקה היא פציעות. שחיקה היא משבר נפשי. אפילו סמים – ואני מדגיש שאין לי שום סיבה בעולם לחשוד בהנין בעניין הזה – הם פעמים רבות תוצאה של שחיקה.
מי שאחראי לכך הוא סבב הטניס הבלתי אפשרי. ראשי הטניס מתעסקים על לוח שנה שהוא כנראה התובעני ביותר בספורט. חבר שראה לפני כמה ימים את רפאל נדאל מפסיד ברומא אמר שהוא נראה שחוק ופצוע. אולי זה נקודתי. אולי המאמץ מתחיל לגבות מחיר. אבל נדאל נראה כמי שצריך מנוחה עוד לפני שנכנסו לחלק המשמעותי של העונה.
בענפי ספורט אחרים זה שונה. בגולף והנסיעות קשות פחות. לשחקני הסבב האמריקאי כמעט כל הטורנירים הם בארצות הברית ולשחקנים האירופאים מרביתם הם באירופה. לפחות הנדודים הם ברמה היבשתית בלבד. ולאלו ולאלו יש פגרת חורף משמעותית. באתלטיקה יש עונה קצרה והיא רובה באירופה. בפורמולה-1 הנדודים הם בעולם כולו – אבל הפגרה ארוכה בהרבה וגם מספר השעות על המגרש עצמו קטן בהרבה.

מספר שעות המגרש הוא משמעותי. אם נחזור לנדאל – כיוון שנדיר שהוא מפסיד לפני חצי הגמר אז לפני גיל 22 כבר יש לו 350 משחקי קריירה בATP בלבד – וכנראה כ-400 בסך הכל. אם נשווה את זה, למשל, לריאן גיגס – אז ב-18 שנים כשחקן בוגר בעילית העולמית הוא שיחק בסך הכל כ-800 פעמים. והמשחקים שהוא משתתף בהם מוגבלים לשעה וחצי, מחציתם נערכים בעיר בה הוא גר. ארגוני הטניס פעלו בשנים האחרונות למקסום את הסבב. הם למשל כופים על כל הטניסאים שמסוגלים לכך להשתתף בכל טורנירי סבב המאסטרס. ישנם טניסאים – כמו האחיות וויליאמס – שפשוט מצפצפים על העניין ומוכנים לשלם על כך בדרוג העולמי. אבל מרביתם פשוט מנסים לעמוד במעמסה. לטניס גם יש מספר שיא של אירועי שיא – ארבעה טורנירי גרנד סלאם וטורניר סיום עונה יוקרתי בכל שנה.
כתוצאה מכך טניסאי צמרת מרוויחים יותר. אבל הפיצוי הכלכלי עובד לשני הכוונים. מצד אחד הוא אולי מאפשר לשחקנים הבכירים, צוות מסייע גדול יותר ונסיעות ושהייה בתנאים נוחים יותר. מצד שני הוא גם מאפשר להם לפרוש בגיל צעיר יותר. להנין אין שום בעיה לפרוש עכשיו.
ראשי הטניס צריכים לבחון את סיפור הקריירה של רוב הנשים שהגיעו לראש הדרוג העולמי במילניום הנוכחי ולהסיק את המסקנות. הנין, קים קלייסטרס ומרטינה הינגיס פרשו בגיל מוקדם. האחיות וויליאמס מצפצפות על הסבב ומשתתפות איפה ומתי שבא להן.
*
כמובן שאי אפשר להתעלם פה מהעניין שהן נשים. הנין, סרינה וויליאמס, וונוס וויליאמס, הינגיס וקלייסטרס בחרו להפסיק לשחק בסבב או חלקים ממנו בגיל צעיר. הן לא היחידות: 16 טניסאיות בהיסטוריה החזיקו במקום הראשון בדרוג העולמי. מלבד החמש שציינתי פרשו בגיל מוקדם גם טרייסי אוסטין וג'ניפר קפריאטי. למוניקה סלש הייתה תקופת הפסקה בגלל ארוע הדקירה שלה. לינדזי דבנפורט וגם איבון גולאגונג עזבו את המשחק בכדי ללדת וחזרו אליו. לעומת זאת 22 גברים החזיקו במעמד דומה. בענף הספורט היחיד בו יש דמיון בין הכנסות נשים להכנסות גברים. והמקרה היחיד שאפשר למצוא בין הגברים הוא של ביורן בורג.
למה? ראשית, משפחה וילדים. השעון הביולוגי הוא עניין אחד. העובדה שאי אפשר לשחק בזמן ההריון היא עניין אחר. אני מנחש שגם עניין הסקס שאינו קשור להריון הוא מרכיב כאן. גם אם בין אלופות הטניס יש נשים לא שמרניות בכלל, ספק אם מי מהן מרשה לעצמה את חיי המין שמנהלים חלק מהשחקנים הגברים בסבב.
כתבתי פה בעבר, בעניין אחר, על המאבק של נשים בטניס לסכומי פרסים זהים לאלו של הגברים. כמו לא מעט מאבקים פמיניסטים הוא מתנהל סביב העניין הלא נכון. נשים לא צריכות רק סבב דומה כלכלית לזה של הגברים. הן אולי צריכות גם סבב שמתאים להן יותר. אולי כזה שייתן להם איזשהו סיכוי ללידה ומשפחה ללא פרישה.

גיגס וצ'רלטון
הבלוג רוצה גביע להארי רדנאפ

28 Comments

יוני 14 במאי 2008

מהבחינה הכלכלית, נראה לי שמישהי בטופ 10 יכולה לפרוש גם אחרי 3 שנים, לאחר ניכוי הוצאות מאמן וכו', בתוספת הכנסות מפרסומות. כנ"ל גברים בטופ 30. סביר שסכום של 2 מיליון דולר בבנק יכול לגרום לך לחשוב על להוריד הילוך, ואת זה יהיה גם לשחר פאר עוד שנה שנתיים.
מעבר לזה, אני מניח שלספורטאים, בעיקר ספורטאי בענף יחידני שאינו תלוי בחברים לקבוצה מבחינת הישגיו, יש כמה אתגרים שברגע שהוא עומד בהם הוא יכול "להרשות לעצמו", למשל לנצח גרנד סלאם, או להבדיל לנצח את פדרר או נדאל או קונורס…

עוד הבדל לעומת ספורט קבוצתי הוא הרצון לשתף פעולה עם מישהו ברמתך. למשל הנרי חלם לשחק באותה קבוצה עם תותח אחר, לא משנה התוצאות שהיו בסוף. סביר שזה היה חלום, לקבל מסירות מרונלדיניו.

מה יש להנין להשיג? להגשים חלום ולשחק בזוגות עם פטרובה? לקחת עוד גרנד סלאם? עוד מיליון בבנק? בעייה…

זיו 14 במאי 2008

כמובן שגם הגיל שבו מתחילים (או מתחילות) אצל נשים משחק תפקיד. באופן כללי נשים מגיעות לטופ בגילאים הרבה יותר צעירים מגברים. שחקנית בגיל 25 יכולה לפעמים להיות כבר באזור ה-10 שנים בטופ של הענף. אצל גברים זה בלתי אפשרי (לשם הסייג אפשר להוסיף "כמעט" אבל אני בספק אם יש יותר מדוגמא אחת או שתיים).

גיל 14 במאי 2008

יש שתי בעיות שאני רואה בסבב הנשי בעיקר. אחת, רוב הטניסאיות מתחילות את הקריירה המקצוענית בגיל מוקדם מדי. יכול להיות שלעובדה שהן לא חוות ילדות כמו נשים אחרות גובה מהן מחיר בשלב מסוים והן פשוט מרגישות כלואות ורוצות קצת חופש. דבר שני זה הנסיעות הבלתי אפשריות מסביב לגלובוס. בספורט קבוצתי כמו כדורסל יש מי שדואג לכל דבר קטן וכל מה שאתה צריך לעשות זה רק לעלות על המטוס. בטניס אתה צריך לעשות לבד ואתה טס לבד. הבדידות בדרכים קשה יותר לנשים מאשר לגברים והמחיר גם שונה כמו שציינת. רק כדי להרחיב על עניין הסקס, נשים בנויות פחות מגברים לסקס מזדמן למרות שאין להן שום בעייה להשיג אותו.

אריאל 15 במאי 2008

צריך גם להוסיף שהטניס בשנים האחרונות נהיה הרבה יותר עוצמתי מבעבר ומפעיל הרבה יותר סטרס על הגוף, וכתוצאה מכך הוא נשחק הרבה יותר מהר. זה לא מקרי שהאחיות וויליאמס פצועות חצי מהזמן בשנים האחרונות, כשהן אלו שהביאו את בשורת "ההפצצות" לטניס הנשי

martzianno 15 במאי 2008

הנין הייתה הטניסאית החביבה עלי בסבב הנשים. במידותיה הקטנות יחסית לשאר הטניסאיות ברמות האלה, היא תמיד נראתה כמו ילדה שהגיעה למגרש במקרה. ניצחה בעזרת חכמה וטכניקת משחק עילאיים יריבות שהיו עדיפות עליה פיזית. ראוי לה לפרוש כשהיא מס'1.

רונן דורפן 15 במאי 2008

זיו – זה נכון מאד. לגיל המוקדם בו נשים מתחילות גם יש השפעה.

יוני – המוטיבציות הכלכליות יכולות לעבוד לשני הכוונים. אינני רוצה להכנס לעניינים הפיננסים של שחר פאר. אבל הם היא מרוויחה מליון דולר בשנה, לפני מס, אני אופתע אם היא חוסכת יותר ממחצית הסכום. הוצאות הנסיעות והמאמנים הן גדולות מאד.

אריאל – אני לא בטוח שזו הסיבה שהן פצועות.. .וכאמור לא הכי בטוח שהן באמת פצואות.

לון 15 במאי 2008

להנין היתה שנת טניס מעולה ב- 2007. היא זכתה בעשרה טורנירים, מתוכם שני גראנד סלאם (רולאן גארוס וארה"ב). (באוסטרליה 07 לא התחרתה בגלל גירושיה). ניצחה בגמר טורניר סיום העונה את שראפובה אחרי שלוש וחצי שעות. שברה את שיא הניצחות הרצופים של גראף. ניצחה את סרינה שלוש פעמים רצופות ברבעי גמר גראנד סלאם. זו היתה העונה הטובה ביותר של טניסאית בשנים האחרונות.
עם תחילת 2008 החלה ירידה בכושר שלה. הודחה בשתי מערכות ברבע גמר אוסטרליה בידי שראפובה ובחלק מהמשחקים היא נראתה בהחלט כבויה (למשל בהפסד לסרינה במיאמי).

הנימוק שלה היום היה ש"הבטרייה" נגמרה לה. בעיניי זה בהחלט ביטוי לשחיקה נפשית.
צוינו כאן בצדק ענייני בדידות, זוגיות וסקס.
אני מעריך שהעובדה שמזה כשנה וחצי היא גרושה וללא בן זוג בסבב, תרמה לשחיקה הנפשית ולרצון לפרוש.
(ובשביל מי שהיתה רגילה במשך שנים שבן הזוג שלה מלווה אותה, זה ודאי יותר קשה למי שרגילה לכך).

אני בהחלט מסכים שהעומס על טניסאים וטניסאיות בסבב הוא עצום.
נדאל אכן היה מעט פצוע בהפסד ברומא.
כבר כשהחלה עונת החימר הוא התלונן מרות על העומס הבלתי אפשרי עד הרולאן גארוס.
לוח הזמנים שלו כלל ארבעה טורנירים בארבעה שבועות (מונטה קרלו, ברצלונה, רומא והמבורג).
הוא אמר שטורניר אחד יסבול באופן ודאי. לצערו הוא צדק.

הקצב של שחקני הצמרת הוא עצום. למשל, אחד משלושת המדורגים הראשונים שיגיע השבוע לגמר המבורג ישחק חמישה ימים ברציפות.
לדיוקוביץ' היו רק שלושה ימים להתאושש מרומא. לפדרר חמישה.
ואוורינקה ששיחק בגמר רומא ביום ראשון הודח היום בסיבוב השני. פיש שהגיע לגמר אינדיאן וולס הודח בסיבוב הראשון במיאמי. גם דיוקוביץ' שזכה באינדיאן וולס הודח במשחקו הראשון במיאמי.
העומס בהחלט גובה הפסדים.

השנה בגלל האולימפיאדה המצב קשה מהרגיל, אבל גם עונות אחרות עמוסות מאוד.

אני מאוד מסכים שצריך לאפשר תנאים אחרים לטניסאיות שילדו.
כרגע לפי מיטב ידיעתי, אצל הנשים יש חובה לשחק רק בטורנירי הגראנד סלאם ובמיאמי. (להבדיל מהגברים שחייבים לשחק בארבעת הגראנד סלאם ובתשעת טורנירי המאסטרס). כך שמבחינה זו אין צורך בהקלה.
אבל אולי צריך לאפשר תנאים מתאימים יותר לאימהות בטורנירים עצמם.
אני מניח שאם יהיו יותר טניסאיות אימהות כמו דוונפורט, תגיע הדרישה.

יורם אהרוני 15 במאי 2008

ב – 1980, בשיא תהילתו, הוציא ביורן בורג ביוגרפיה. הוצאת ספרים ישראלית רכשה את הזכויות לתרגום והעבירה אותו אליי לקריאה כדי להעביר חוות דעת אם כדאי לתרגם אותו. הספר הזה גרם לי לשוק והצעתי לא לתרגם אותו כי הוא "לא חינוכי". סופר שם על ילד בן 14 שעזב את בית-הספר ומאז חי ממלון למלון. הוא סיפר שם בין היתר כי לפעמים הוא מפסיד בכוונה בסיבוב ראשון בתחרות כדי שיהיה לו שבוע לנוח. אני פשוט לא מבין אייך אפשר להשאר שפוי עם עונה בלתי נגמרת בטניס.

ד"ר א. 15 במאי 2008

יורם –
דוקא את הדברים שהבאת חשוב שאנשים ידעו.
אבל אני מניח שהיו שם עוד כמה דברים "לא חינוכיים" (ואולי גם אותם עדיף שאנשים ידעו).

לון 15 במאי 2008

יורם, אני חושב שאלה דווקא דברים חינוכיים מאוד.
יש מחיר כבד לצורת החיים הזו.
רצוי שנערים ונערות ישקלו האם הם מעוניינים לשלם את המחיר.

יורם אהרוני 15 במאי 2008

כמובן שבדיעבד אני מצטער שלא תרגמתי את הספר. ספר מצויין מאותה תקופה שתאר את החיים של שחקני ה – NBA שאני מצטער שלא תרגמתי אותו הוא ספרו של דיויד הלברשטם הנקרא בעברית שם המשחק ובאנגלית the break of the game. למה אני מצטער שלא תרגמתי אותו? כי התרגום לעברית של אחד בשם יורם שדה הוא מגוחך. לקח לי חצי ספר להבין שהאדם שהוא מכנה בשם מאמן כושר הוא האדם שעושה טיפולים לשחקנים שבקבוצות שלנו מכונה מעסה או פיסיותרפיסט, ספורתרפיסט אבל בטח לא מאמן כושר. בספר הזה מסופר בין היתר שביל וולטון הצטיין במרכז המגרש שכל מה שהמקור רצה לומר הוא שהוא היה סנטר מעולה…

יונתן 15 במאי 2008

עוד הבדל בין נשים וגברים קשור באגו,
מה יש לו לפדרר להוכיח למישהו? או לנדאל?
חסר להם משהו?
ובכל זאת שלל נימוקים פנימיים דוחפים אותם להמשיך לתת את הכל על המגרש,
כנראה שאצל נשים מערכת הנימוקים הפנימיים עובדת אחרת,
לאמהות יש בטוח משקל גדול ולא רק מן הפן הפיזי מדובר בבעיה.
פיתוח של חיי משפחה ליצור אליהם תינוק גם לוקח זמן.
נשים שאינן עוסקות בספורט דווקא גם נוטות לבנות את חייהם לתוך החלום הבורגני של משפחה בית ילדים כלב,
לגבר יותר קל להתאים את אורח חייו הספורטיבי למשוואה הזאת (ועדיין לא קל)
לאשה, לאמא, זה בלתי אפשרי לשלב בין השתיים.

rd17 15 במאי 2008

לרונן

קודם כל לא הצעת שום הצעה איך לשפר את הסבב כך שיתאים יותר לנשים.
גם לגבי הסבב הרצחני של גברים זה נכון בצורה זו או אחרת.
ברגע שפדרר יזכה ברולאן גרוס (וישמור על ווימבלדון) באותה עונה הוא יוריד הילוך.. או יאבד את המקום הראשון..
ואז לי לפחות נראה הגיוני ביותר שהוא יופיע כבר לפחות תחרויות..
גם נאדל החל מהשנה הבאה פחות או יותר יצטרך להוריד מהעומס עליו.. בגלל סגנון המשחק שלו, בלי קשר להשגים.

גיא 15 במאי 2008

אני לא כל כך מתמצא בלחצים שמפעילים על הטניסאים על מנת להופיע בכל הטורנירים, אבל אני באמת לא רואה מה אפשר לעשות לנדאל או פדרר אם הם מכריזים מראש שהם לא מתכוונים לשחק בכמה טורנירי מאסטרס, או באיזה גראנד סלאם.

העניין הוא שהחשש מפציעות וסיום מוקדם של הקריירה (וגם הפרסים הגדולים) גורם להם לנסות להשיג כמה שיותר, בכמה שפחות זמן – מה שמביא באופן פרדוקסלי לקיצור הקריירה שלהם.
אגאסי לדוגמה, הוריד בשנות הקריירה האחרונות שלו הילוך ובכך שמר עצמו רלוונטי לפחות שנה או שנתיים יותר ממה שהיה קורה אילולא עשה זאת.

birdman 15 במאי 2008

אני מעריך את אופן ההודעה. הודיעה על ועידת עיתונאים, ומסרה את ההודעה לתקשורת. בלי פסטיבלים כמו של אנדרה תפוחי, שהודיע שה- us open זה הטורניר האחרון שלו, וכל משחק הקהל עוצר את הנשימה, וכשהוא מפסיד, אז יש נאומים ודמעות וקרנבל שלם.

לגבי הספר של בורג, את הוצאות הספרים מה שמעניין זה כסף ולא חינוך, מפתיע שהם לא הלכו על זה.

תומר 15 במאי 2008

בירדמן,אני דווקא מעדיף את האופציה של ההודעה מראש.לתת לקהל ולמעריצים את האפשרות להיפרד,רונן כתב על כך שרבים משחקני מנצ'סטר יונייטד הגדולים סיימו את הקריירה שלהם ביונייטד בהפתעה(בקהאם,רוד,קנטונה ועוד..) ולקהל לא הייתה הזדמנות להיפרד.אני התרגשתי כשאגאסי ירד מהמגרש בפעם האחרונה.
אבל יש הבדל בין אגאסי להנין שהיא שחקנית גדולה אבל לא הייתה דומיננטית לאורך כל כך הרבה שנים כמו תפוחי.
אוף טופיק,ברכות לזניט על זכייתה בגביע האירופי המשמעותי והמרתק ביותר השנה.

רוני 15 במאי 2008

אני לא מבין מדוע נשים צריכות לקבל תמורה כלכלית זהה עבור משחקיהן-הם קצרים יותר (רע לטלוויזיה) ומושכים פחות רייטינג (כמדומני), מה ההיגיון בכך שהפרסים יהיו זהים?

birdman 15 במאי 2008

רוני, אני מסכים איתך, אבל אם הן יקבלו פחות ההפרש לא ילך למונגולואידים של בנגלדש.

יורם אהרוני 15 במאי 2008

ברדמן, מאחר שמדובר בהוצאת ספריית פועלים אז הרווח לא היה אצלם מעולם שיקול בלעדי. אמנם, הם חשבו שאולי הספר יהפוך לרב-מכר אבל בכל זאת קבלו את המלצתי ולא תרגמו את הספר. לא זוכר מתי היה אצלם רב-מכר זולת איה פלוטו, תירס חם ודומיהם…

גלעד ב. 15 במאי 2008

טניס הוא הענף היחיד כמעט בעולם שמשוחק 12 חדשים בשנה,העונה הרשמית היא ינואר-נובמבר אבל גם בדצמבר יש טורנירים קטנים וטורנירי ראווה,תוחלת החיים של שחקן בסבב היא 5-7 שנים משמעותיות,שחקן שמשלים עשור נחשב לבר מזל ושחקנים כמו קונורס,אגאסי או נברטילובה הם פנומנים.בורג התחיל בגיל 16 ובגיל 26 פרש אחרי 11 תוארי גראנד סלאם ו-40 מיליון דולר,עד גיל 36 הוא הספיק לשרוף את כל הכסף על קוקאין,בירה,עסק כושל ודמי מזונות לאשתו הנוכחית של נשיא צרפת.בגיל 36 הוא חזר לסבב לעשרה טורנירים(100 אלף דולר לטורניר דמי הופעה) וסיים את הקריירה עם אפס מעשר באותה עונה,אגב קראתי את הספר שהוזכר בגיל 12 (Bjorn Borg-my life and game) co written with Gene Scot ,ספר שהשפיע עלי כילד.לנושא הכתבה-אין ספק שזה לא אנושי וקיים מאבק של שנים בין ארגון השחקנים והשחקניות לבין מארגני הטורנירים שרוצים כמה שיותר שחקני צמרת ולא ממש איכפת להם שהגוף של נדאל שחוק כי הוא ניצח מספר לא אנושי של משחקים על חימר.לגבי גיל תחילת הקריירה,נשים מבשילות ביולוגית מוקדם יותר ולכן מגיעות לרמות הגבוהות מוקדם יותר ולכן גם פורשות מוקדם יותר.גם גברים מתחילים באותו גיל אבל בד'כ לוקח לגברים שנתיים שלוש להתחשל פיזית ונפשית עד שהם מתחילים לממש את הפוטנציאל שלהם.יוצאי דופן הם שחקנים כמו נדאל,בקר,צ'אנג או ווילאנדר שזכו בגראנד סלאמים לפני גיל 18 .השילוב של 35 שבועות בשנה של טיסות,המרדף אחרי הדרוג,הלחץ להגן על נקודות ובעיקר המשטחים הקשים הוא שוחק.אחרי כמה שנים זה מתחיל לאבד את הקסם וכשיש הרבה כסף בבנק אז מתחילים לחשוב על חיים נורמליים של שינה על אותה מיטה לתקופה של יותר משבוע שבועיים,מערכת יחסים נורמלית,ילדים וכו'.לרונן-ההשוואה לגולף לא ממש טובה-זהו ענף אמנם די דומה לטניס במחינת האינדיבידואליות שלו,הלחץ ומבנה הסבב אבל זה ספורט שהוא בדיחה מבחינה פיזית יחסית לטניס,שבו השיא יכול להגיע בגיל 30-40 או אפילו 50 .מה שאמרת על פאר לגבי הכסף הוא נכון,הסכום שהיא מרוויחה מטורנירים יורד לחצי אחרי המס,ההוצאות על מאמנים וטיסות אבל לא לקחת בחשבון את ההכנסות מחוזי פרסום והופעות ראווה שבהרבה מקרים עולה על ההכנסות מטורנירים בייחוד אם השחקן/שחקנית בעלי כריזמה(אגאסי) או סקס אפיל(קורניקובה,שרפובה,פאר(?)…) אגב רונן-התיאוריה שלך על זה שחיי ההוללות של הסבב יותר מתאימות לגברים היא קצת אנכרוניסטית שלא לומר שוביניסטית.הנשים בסבב לא פחות ייצריות מגברים וחוגגות לא פחות,יש המון יחסים מזדמנים בין סבב הגברים,הבדל מסוים הוא שאחוז גדול מסבב הנשים הוא חד מיני,יש אומרים כחמישים אחוז וזה לא רחוק מהמציאות.אגב,כשהתחלתי לשחק בשמונים ושלוש השיטה היתה שיטת הממוצע,היו לוקחים את מספר הנקודות שהשגת ומחלקים אותו במספר הטורנירים והשחקן בעל הממוצע הגבוה היה במקום הראשון.שיטה זו מנעה משחקנים להגיע לטורניר לא מוכן כי כל הפסד מוריד בדרוג. שחקני הצמרת היו בוררים בקפידה את מס' הטורנירים ולא משחקים יותר מ-15 טורנירים בשנה.ב-1990 שינו את החוק במטרה לעודד את השחקנים לשחק עוד ועוד. לפי השיטה החדשה(שעדיין תקיפה) מחשיבים לשחקן רק את 14 התוצאות הטובות שלו,מה שאומר ששחקן יכול לשחק 24 טורנירים,לעשות 14 תוצאות טובות,להפסיד 10 פעמים בסבוב הראשון ועדיין להיות מס' 1-2 בעולם.התוצאה של החוק היא שהשחקנים עושים יותר כסף,המארגנים מקבלים את הנאדלים והדיוקוביצ'ים שלהם,אבל מצד שני יש הופעות פאטיות של שחקנים כמו דווידנקו בסוף השנה שעברה או שחקנים גמורים כמו נדאל ברומא.מאז שינוי שיטת הדירוג עלה מס' הפציעות משמעותית וירד גיל הפרישה-גלאדיאטורים מודרנים. 

גיל 15 במאי 2008

צריך גם להוסיף שככל שהשחקן גדול יותר יש הרבה יותר בעלי אינטרסים סביבו והבאז סביבו גדול מה שיכול להסיח את דעתו או דעתה מהמשחק (למשל קורניקובה). גם יש לא מעט שחקנים שההורים שלהם מנהלים את העסקים שלהם וזה יוצר הרבה חיכוכים ויחסים לא בריאים ויש הרבה דוגמאות לכך. אולי דווקא המודל של פדרר שהחברה שלו היה המנהלת שלו ואין לו מאמן מבטיח יציבות גדולה יותר לאורך זמן.

יורם אהרוני 15 במאי 2008

גלעד, עד כמה שאני זוכר מהספר של בורג הוא כבר אז דיבר על מספר הטורנירים הגדול שצריך לשחק בהם ונתן כדוגמה אחד דיויד שניידר ששיחק 29 טורנירים בשנה אחת (כנראה שעף הרבה פעמים בשלבים מוקדמים). השניידר הלז גם ייצג אותנו בגביע דיויס כזכור.

birdman 16 במאי 2008

יורם, שאפו! המילה שלך חזקה מכסף.

עופר 16 במאי 2008

אני חייב להגיד שחשבתי על זה, די הרבה, והגעתי למסקנה שאולי כבר אין לאן לשאוף אחרי כזו קריירה, גם אם קצרה, אבל מאד אינטנסיבית. כמה אפשר להסתובב ככה, לראות את הנישואים שלך מתפרקים, ולצבור ניסיון חיים של אשה בגיל כפול משלה. בעוד שאנשים בגיל שלה נוסעים לטיולים ומחפשים את עצמם, היא בין טורניר ולטורניר ועם לחץ אטומי. אני שמח שהיא פורשת בצורה כזו, כי היא בשיא, וספורטאים שפורשים כמוה בשיא, תמיד יעוררו שאלות (ובצדק) אבל צורה כזו משאירה אותה עם כל הכבוד.

ואגב, מכבי חיפה כדורסל עלתה ליגה היום, ליגת העל חוזרת לרוממה. (ואפילו כתבתי על זה פוסט בבלוג שלי, אתם מוזמנים להיכנס, לקרוא ולהגיב).

גלן 16 במאי 2008

עופר: אני בוגר של איקסי בוכבינדר, זאביק כגן (גם חתיכת שחקן כדורעף בקריית אתא), גבי נויימרק ואח"כ גם קונסור ופוייסטרו ווילי סימס לפני שהתקלקל. אח"כ גם עדי גורדון, שטיינהאור, ארי רוזנברג ופיני גרשון לפני שהתקלקל וזהו פחות או יותר. יציע ג' הוא זכרון טוב.

לכן אני שמח לשמוע שיש חיים אחר המוות.

לון 16 במאי 2008

גלעד, לצורך הניקוד מחשבים 18 טורנירים + גביע המאסטרס לאלה שהשתתפו בו. כלומר, על הבכירים יש לחץ לשחק ב- 19 טורנירים בשנה. 13 מהם חובה. כך שזה מחזק עוד יותר את הטיעון שלך.

גיל, אני חושב כמוך שלפדרר קל יותר בגלל שהוא נוסע עם חברתו והיא זו שמנהלת את עסקיו. זה נותן לו הרבה שקט ויציבות. ובנוסף היא עצמה היתה שחקנית טניס, כך שלפחות חלק מעומס שיש עליו היא מכירה.

יורם אהרוני 16 במאי 2008

גלן, בעונת 72/73 הייתי בנוער של ניר-דוד/בית-אלפא וישבתי על הספסל בבוגרים. זו הייתה האחרונה בה לא היו עדיין עבירות קבוצתיות כך שפעמים רבות הכניסו ילדים רק כדי שירביצו לכוכב היריבה. מכבי חיפה הייתה יריבתנו בתחתית. המאמן שלנו היה חיים חזן ז"ל. אני זוכר אותו מסתכל לספסל ושואל: מי חושב שהוא מסוגל לשמור על כגן? אחד התנדב אך לא עמד במשימה בהצלחה ואני הייתי הבא בתור שניסה. ניצחנו והורדנו אותם ליגה…

יהודה 17 במאי 2008

מאוד מעריך את הנין .
שראפובה פחות 20 ס"מ ובלי צרחות (שלדעתי חייבים לאסןר דרך הורדת ניקוד) ועדיין הנין ניצחה אותה.
לטענות של הבכיריפ על עומס – מה מפריע להם לא להשתתף – כסף יש להם ואז יגיעו טובים לטורנירים החשובים וירד העומס – ראו ויליאמס.

Comments closed