מסקנות מחצי גמר היורו

צפיתי היום בחצי גמר היורו, פורטוגל ניצחה 2-1 את איטליה. איפה צפיתי בו? בחנות כלבו ענקית למוצרי חשמל בבודפשט, על מסך של בערך חמישים אינץ'. שיחקו אותו שני ילדים עם XBOX. הם כבר לא יושבים על הספה עם ג'ויסטיק כמו לפני כמה שנים, אלא יש להם עמדה שהם עומדים בה כמו דוכן נואמים קטן. מאחרי הילד שהפעיל את פורטוגל עמדה קבוצת ילדים, הם נראו כולם בני עשר. מאחרי הילד שהפעיל את איטליה עמדה אימא שלו, כנראה. הדבר הבאמת חמוד היה ששני הילדים, במין ארשת חשיבות, לחצו ידיים בסיום.

הארוע הזה הוא אולי לא כל כך טיפוסי לבית בהונגריה, שהיא מדינה יחסית עניה, וסביר שרוב המשפחות לא יכולות להרשות לעצמן את כל המתקן הזה. אבל כשאני בלונדון אני רואה דברים די דומים לזה בדי הרבה בתים. וזה מעורר אצלי מחשבות לגבי אוהדי הכדורגל של הדור הבא.

כשהייתי ילד דברים כאלו לא היו קיימים בכלל. היה עיסוק הנלווה צפייה בעצמו היה קריאה בעיתונים ומגזינים ואיסוף קלפים. שזה בודאי לא תחליף. אבל כשאני רואה דבר כזה, הילדים היו ממש באקסטזה תוך כדי משחק, אני שואל את עצמי האם יש להם סבלנות לשבת ולראות את מנצ'סטר יונייטד 90 דקות 60 פעם בעונה? משאמרתי את זה, צריך לציין, שגם אנחנו לא ראינו את הקבוצה שלנו ששים פעם בשנה אלא אם היינו הולכים למשחקים.

ההליכה למשחק שינתה גם כן צורה. בילדותי אמנם אהדתי את בית"ר ירושלים, אבל הקבוצה אותה ראיתי הכי הרבה הייתה מכבי נתניה של המכנסים, לביא, גריאני, בר ופיזנטי. מקבוצות הליגה הגדולות ביותר שהיו בישראל. ההורים שלי לא היו חובבי כדורגל גדולים, אבל אם בא איזה חבר משפחה מבוגר והציע לקחת את כל הילדים לכדורגל, מה יותר טוב מזה? קנו לכל אחד ארטיק וטרופית ומצאו תעסוקה לילד לרוב השבת. זה גם היה המצב באנגליה, פחות או יותר.

היום זה השתנה מאד בשתי המדינות. הילדים שאני מכיר באנגליה זוכים לביקור אחד או שניים בכדורגל. וזה בגלל שהם ממשפחות לונדוניות מהמעמד הבינוני. ביציעים במשחקי ליגה בלונדון יש מעט מאד ילדים. זה הפך ליוקרתי. לעומת זאת אם תזמין בחורה לדייט לכדורגל, סביר מאד שהיא תסכים, גם אינה מתעיינת במשחק. זה הפך "קול" מספיק ויוקרתי מספיק. וגם מאפשר לך להקרין כלפיה טיפוס חם ואמוציונלי.

גם במדינות כמו ישראל כדורגל הוא לא בייביסיטר לשבת אחרי הצהריים. לפחות לא למשפחות שמודאגות מסוג ההתנהגות אליהם ייחשפו הילדים. אני זוכר עשרת אלפים אוהדי נתניה משפילים אותנו אחרי ה-6-1 בקריאות "הו, הא, מה קרה, בית"ר אכלה אותה". גזענות, נהמות גזעניות, תיאורי מין אורלי של בנות הזוג של השחקנים או השואה לא היו חלק מהלקסיקון. יש עדיין מדינות שבהן כדורגל מספיק מהוגן ומספיק זול בכדי להוות מין בייביסיטר לאומי – גרמניה היא הדוגמא הכי טובה. והיא אגב הליגה הכי שפויה כלכלית והכי רווחית מהליגות הגדולות. אבל זה יוצא דופן במערב. הבייסבול בארצות הברית גם כן כזה.

בסך הכל נראה לי שכדורגל עבר מיתוג אצל הילדים. הוא הופך אצלם למשהו מיוחד. אם הם לא מפונקים במיוחד הם מאד מעריכים את הביקור השנתי בכדורגל ואת משחק הXBOX  שלהם. לעומת זאת, אני חושב שהעיסוק שלהם במשחק אינטנסיבי הרבה פחות. אם אני מאתר נכון, אז למרות האינטרנט הם יודעים פחות על הקבוצות.

האם זה צריך להדאיג את ראשי הכדורגל במדינות גדולות? אני לא בטוח. ייתכן שכלכלית זה יותר טוב. עשרים ילדים שמגיעים כל אחד למשחק אחד של מנצ'סטר יונייטד פירושם אולי 10-20 חולצות. ילד אחד עם מנוי הוא חולצה אחת. עבור כדורגל מקומי במקומות כמו ישראל או הונגריה אני חושב שזו מכת מוות. אין למוצר המקומי סיכוי אמיתי להתמודד עם השילוב של חשיפה לכדורגל זר בטלוויזיה, משחקי מחשב מתוחכמים, ואולי גם נסיעת בר מצוה לכדורגל באירופה.

אני לא אמשיך. כי אני לא באמת יודע מה באמת יהיו ההשפעות של המיתוג הזה של כדורגל בין הילדים בדור הזה.

"שיישב ביציע"
מרק יוז

43 Comments

גיל 3 ביוני 2008

טוב, ההבדל המרכזי היום הוא שכמובן ילדים לא חייבים ללכת למגרש כדי לראות את קבוצתם האהובה והם יכולים לצפות בה בטלביזיה. למעשה, רוב האוהדים של רוב הקבוצות הגדולות באירופה לא ראו אותה מימיהם במגרש בגלל המרחק הפיסי אבל זה לא ממש משנה. מצד שני, אם אתה משווה לתקופת הילדות שלנו (שלי קצת יותר מאוחרת משלך אני מניח), אז כל משחק היה קדוש ולא חשוב כמעט מי שיחק בו. היום בגלל ההצפה של המשחקים אנשים נמצאים ברוויה. פעם כל שחקן היה כוכב והיום אנחנו רואים את כל הפגמים של השחקנים כי אי אפשר כל משחק לתת הצגה.

אגב, בייסבול היא הליגה הכי פחות שפויה כלכלית. היא אולי מאוד רווחית (אם כי פחות מהפוטבול) אבל יש בה טירוף כלכלי.

Danny 3 ביוני 2008

Ronen: It was very interesting to read that so many kids are playing more with the videos then the actual game. Living now in the United States, I must tell you that video games are super popular here, BUT so many kids are playing here the real game! The leagues are loaded with thousands of kids and every weekend we travel 2-4 hours, to other cities to play the game. Are we creating here great players? I don’t know, but I can tell you that we are creating thousands of new-devoted fans

Glen 3 ביוני 2008

Gil: are you implying to the second biggest payroll in the MLB (the Tigers) as insane. Look how well they do

Too much salt on our wounds.

אופיר 3 ביוני 2008

הפוסט הזכיר לי את התגובה של לאוטרו אקוסטה, שחקן לאנוס, אחרי שסביליה קנתה אותו שלשום ב-11 מיליון דולר: "אולי עכשיו אני אוכל לשחק כמו שצריך בפלייסטיישן. עשו אותי ממש גרוע: אני גרוע שם בלהבקיע בדיוק כמו במציאות, אבל עשו אותי גם איטי! לפחות אם היו עושים אותי מהיר מספיק כדי להגביה… אולי בזכות המעבר לסביליה ישפרו אותי".

אנונימוס 3 ביוני 2008

אם אתייחס לאמירה שמחוזות הכדורגל הישראלי היום הם גיא זוועה חינוכי, לעומת תחליף בייביסיטר נוסטלגי בעבר כ"הזויה", זה יהיה האנדרסטייטמנט של השנה.
כנראה שהדרת רגליך מהמגרשים בישראל יותר מדי זמן, ולא רק ששכחת מה היה בעבר, אלא גם אתה לא באמת יודע מה הולך היום (כאמור שוב, בלשון המעטה הממעיטה ביותר שניתן לאמר בלי להעליב)

birdman 3 ביוני 2008

תן לי לנחש… רונאלדו הבקיע את שער הניצחון?!

עכשיו ברצינות – נהניתי לקרוא, זווית הסתכלות מעניינת. כבר אמרתי בעבר שיש לך יכולת להניח את האצבע על הדברים שחולפים על-יד כולנו.
בוא'נה, בטח הולך לך שם קלף משוגע עם בחורות הא?!

דני, כשהייתי ילד באמריקה בשנות ה-70, שיחקתי שם כדורגל ונדהמתי מהמהירות והכוח של הילדים. הייתי בטוח שתוך 15-20 שנה הם לוקחים אליפות עולם.

עופר 3 ביוני 2008

אנונימוס – יש לי חבר טוב, שהאחיין שלו ילד חמוד בן 10, מת על מכבי חיפה. והחבר שלי, בתור הדוד הצעיר שלו, לא מוכן לקחת אותו למשחק, בגלל הגועל נפש שהולך שם. וזה בנאדם שהיה המון במשחקים של הקבוצה.
אני כן אסייג ואומר שאותי לקחו למגרש ושם למדתי גם לקלל, (גם ניק הורנבי מזכיר את זה בפרק הראשון של קדחת המגרש) אבל יש תחושה הרבה פחות נעימה היום במגרש.

אני גם חושב שהילדים היום הרבה יותר מוגנים. אם כבר, הסיבה שבעטיה לא לוקחים ילד למגרש היא שאין כמעט כרטיסי ילדים, ו180 שקל לשני כרטיסים לכדורגל, זה מחיר מוגזם על מה שיש במגרש, במיוחד שההתאחדות דוחפת אותנו להישאר בבית בעסקה שעשתה עם צ'רלטון.

לון 3 ביוני 2008

פוסט מעורר מחשבה.

השאלה היא האם משחקי הפלייסטיישנים למיניהם הם תחליף למשחק עצמו בחצרות ובמגרשים או שהם תחליף למשחקי הקלפים ולצפייה בטלוויזיה. אני לא יודע.

אני מסכים עם גיל שהיום הילדים רואים באופן קבוע בטלוויזיה את משחקי הקבוצות האהובות עליהם, דבר שכלל לא התאפשר בעבר.

עד כמה משנה האהדה שמגיעה ללא צפייה במגרשים אני לא יודע.
ישראל היא דוגמה טובה בגלל האהדה לקבוצות אירופיות. הרושם שלי שזה לא משפיע על אהדה לגבי קבוצות מקומיות. הצורך בקשר עם מה שקורה במדינה ובארץ בה חיים הוא רב. אני חושב שעדיין בהפסקות בבתי הספר האמוציות הנוגעות לקבוצות המקומיות עזות יותר מאלה שיש כלפי האירופיות.
אני חושב שכשהילד מגיע למשחק או יותר, הוא חווה משהו ייחודי שמשאיר עליו רושם רב.
אם ההורה ייקח אותו באופן קבוע למשחקי חג המולד בבריטניה ולא למשחקים בארץ, זה יהיה מצב אחר. אבל הרוב הגדול לא יכול להרשות זאת לעצמו.

השאלה האם ההורה ייקח את ילדיו למשחק בארץ תלויה בגורמים רבים. העלות הכספית היא רק נתון נוסף ולא בהכרח החשוב ביותר, מבין סך המרכיבים (שהאלימות והגזענות כמובן נכללים בהם).

עוררת בי נוסטלגיה עם ה"הו הא, מה קרה….". היום זה נשמע כל כך תמים.

תומר 3 ביוני 2008

יש משהו אחד שאני לא מבין, איך ראית במו עיניך את הקבוצה שאני חולם עליה בלילה והחלטת לאהוד את בית"ר?
לפעמים אני תוהה,האם משחק הוידאו נהיה דומה יותר למציאותי או להיפך?
בן דוד שלי,בן 15,אוהד של יובה שמכיר כל שחקן בקבוצה כולל הסגל המורחב ויודע ראשון על ההחתמות לעונה הבאה(אמאורי),הספיק כבר להיות פעמיים בטורינו ולהוציא איזה 300 יורו שהוא חסך על מרצ'ינדייז ,ביקר במגרשי כדורגל בארץ אולי שלוש פעמים.אין צורך לציין שהוא משחק הרבה פרו אבולושן בסוני ובקושי נוגע בכדור.
מה זה אומר? אני לא ממש בטוח אבל זה לא נראה לי משהו כי הרגש הולך לאיבוד,אני חושב שאהדה צריכה להיוולד במגרש. זה לא משנה אם אתה אוהד את נתניה או את יונייטד,כאוהד אתה יודע איך אוהד מרגיש ובסך הכל אוהדי הכדורגל הם דומים באהדה שלהם עם שינויים קוסמטיים.הסיבה שאנחנו יודעים איך מרגיש הפסד במשחק קריטי היא כי חווינו את זה שם,בלי לדעת אם לשבת או לעמוד.רוצים ללכת אבל לא יכולים. וההתרגשות מגול באה מזה שקפצנו עם ההמון,ששמענו את השאגה שלו אחרי שראינו את הרשת זזה. ולבן דוד שלי אין את זה,אני מדבר איתו על כדורגל ורואה איתו משחקים אבל אני רואה שזה לא בוער בו,הוא אוהב את זה כמו שהוא אוהב מוזיקת פופ וטלוויזיה. אז קניתי לו עותק של קדחת המגרש,הוא הגיע לאמצע שאל אותי מה זה הייבורי ומאז לא שעמתי ממנו מילה על הספר.זר לא יבין.

תומר 3 ביוני 2008

עוד משהו בקשר לאלימות וגזענות בארץ. זה תלוי לאיזו קבוצה ולאיזה יציע אבל לדעתי אפשר לקחת את הילד לכדורגל בארץ ולא לדאוג שזה יחשוף אותו ליותר אלימות ממה שיש בבית הספר,ברחוב או בטלוויזיה.הסיבה לכך שהקופסא לא מלאה היום(עשרת אלפים כבר לא נכנסים) היא איכות המוצר,שישחקו כמו בשנות ה89 ונראה מי לא מביא את הילד.גם האצטדיון עצמו לא אטרקציה למשפחות צעירות אבל מעולה לרומנטיקן נתנייתי ממוצע.

רוני 3 ביוני 2008

אני בספק אם ילד ישראלי לפני עשרים שנה היה מצהיר שהוא 'אוהד ברצלונה' אלמלא זרם השידורים הישירים. מצד שני, אותם ילדים לרוב מפתחים 'נאמנות כפולה'. יש להם את יונייטד-יובנטוס-ריאל מדריד-מילאן בשביל ההצלחות וההנאה מכדורגל ברמה הגבוהה ביותר, וגם את מכבי נתניה או חיפה.
זה שגם את הקבוצות הישראליות רואים יותר ויותר בטלוויזיה, זה עניין מצער אבל צפוי. המוצר דפוק (איכות הכדורגל, תחבורה, שעות בלתי סבירות לילדים, אלימות במגרשים) ומתומחר גבוה מדי.

גלעד ב. 3 ביוני 2008

נדמה לי שילידי 1970 הם הדור האחרון שעוד היתה לו ילדות "נורמלית" דהיינו ערוץ טלביזיה בודד,גוגואים בשכונה,כדורגל בשכונה עד צאת החמה(ובחושך),שבת בבלומפילד(או בקופסא או בימקא או איפה שנולדת) וציפיה ל"משחק השבוע" בימי חמישי.כן,זה נכון שנתניה של מכנס היתה גדולה אבל אם היו אז שידורים מאירופה לא בטוח שזה היה נראה כל כך אטרקטיבי,נראה לי שדווקא אז המרחק בין ישראל לאירופה היה יותר גדול מהיום מבחינת הרמה,פשוט למזלם של המכנסים והמלמיליאנים לא היה למי להשוות על בסיס יום יומי.הילדים של היום הם מצד אחד יותר "חנונים" ומוגנים ע'י הוריהם אבל הרבה יותר מתוחכמים,לא רק בגלל משחקי המחשב אלא גם ובעיקר בגלל האינטרנט והטלביזיה.כושר הריכוז שלהם נמוך והם צריכים ריגושים מיידיים ואסטתיים.ההליכה לכדורגל בישראל היא סיוט שעוד אפשר לסבול(אם כי בקושי רב),גם את הקללות אפשר עוד לעכל אבל הרמה והקצב כל כך נמוכים ביחוד אחרי שהילדים צופים בביצועים של הכוכבים באירופה.זה עניין פשוט של היצע וביקוש,אני למשל לא רואה ליגה ישראלית כבר שנים למעט משחקי הפועל ת'א,זה פשוט לא רמה.גם הפועל זה לא רמה כמובן אבל לפחות יש לי רגש למועדון וענין בתוצאה,ברור לי שזה לא כדורגל ממשי.גם בילדותנו היו לנו קבוצות בינלאומיות שאהדנו אבל זה היה התחביב,המקצוע היה לאהוד את הקבוצה המקומית,זה הלחם וחמאה של תרבות כדורגל.היום נראה לי שיש דורות של ילדים שמוצאים יותר סיפוק בלאהוד את יונייטד או ריאל ואדישים לליגה המקומית.מה לעשות,אי אפשר לעבוד על ילדים.איפה הימים של הפליפרים…

יואב 3 ביוני 2008

לפעמים אני חושב שאולי עודד מכנס, או אבי כהן או ויקי, היו גיבורי ילדותי פשוט, כי הייתי ילד.היום, קשה לי לחוש הזדהות עמוקה עם שחקני ההווה, אולי כי אני כבר מבוגר מהם.
אבל אצל ילדי(שמשחקים פליסטיישן ויודעים את ההרכבים של קבוצותיהם בעל פה)אני מזהה את אותה התרגשות כלפי נימני, זנדברג או בוזגלו. הם עדיין הגיבורים שהם רואים בטלוויזיה ופתאום פוגשים בהם במגרש, בגודל טיבעי. בוודאי שזה יותר פלסטי, בוודאי שהם נחשפים להם יותר. לראות את עודד, חמש דקות בטלוויזיה בשבוע, מגרה לך את הדמיון, הרבה יותר.

גיל 3 ביוני 2008

פעם היה גם קל יותר להזדהות עם הקבוצה כי הרכב השחקנים לא היה משתנה בצורה דרמטית משנה לשנה. היום הכוכבים עוזבים לכסף הגדול ואוהד של קבוצה קטנה נשאר מתוסכל.

גלעד ב. 3 ביוני 2008

יואב-אין ספק שהנוסטלגיה משחקת תפקיד,כילדים עשינו האלהה של השחקנים,הקריינים של שירים ושערים ועיתוני יום ראשון היו מתארים את המשחקים עם מלים ציוריות ומוכרים לנו אשליה,הילדים של היום יעריצו את נמני אולי אבל הם גם יודעים שנמני הגדול בקושי התלבש כשהיה בדרבי קאונטי ובאתלטיקו וחזר לארץ עם זנב מקופל.מכנס לעומתו הביא אליפויות בסטייל כשאירופה היתה חלום רחוק והיה מלך הביצה.כן,אני יודע ששפיגל ושפיגלר שיחקו באירופה בשנות השבעים אבל לא היתה טלביזיה ורק קראנו עליהם בעיתונים,מה גם שהם לא שיחקו בליגות מרכזיות,אבי כהן היה הראשון ששיחק בקבוצה גדולה.היום המצב שונה,העתונות הרבה יותר בקורתית כלפי הרמה כי לאנשים יש אפשרויות להשוואה.

גלן 3 ביוני 2008

נגמרה ההארכה השנייה , 3:3 ואין לדעת מה יקרה אבל אפשר כבר להשתמש במילים הגסות: קלסיקת פלייאוף! טוב שלא מעברים לג'י לנו כמו בערוץ 2.

גלן 3 ביוני 2008

גלעד:עד התחלת ההארכה אני אטריד ואומר שהשחקן הראשון שבאמת שיחק בקבוצה גדולה היה שמוליק רוזנטל במינשנגלדבך.רק שכל מיני סיבות ולא-סיבות (היה לו שומר פרטי אחרי מינכן 72) מנעו ממנו הצלחה. תקשורתית וספורטיבית אבי כהן היה הראשון להצליח (והפרחים לפיני זהבי).

יואב 3 ביוני 2008

גלעד, צודק. כילדים, הכל נראה פלאי… אפילו לעובדה שלעודד לא היה ביקוש בחול(ויקי, יעקב כהן וגריאני יצאו לחול באותו זמן) ואף מאמן נבחרת(טעות של מנסל לדעתי) לא ספר אותו, לא היתה משמעות, כי אולי עיתוני הספורט היו תמימים יותר(או רק בעיניים שלי)ולא חפרו בזה בכלל.
מלמיליאן היה דמות מהאגדות.. קשה לי להסביר לילדי עד כמה(גם סיני, אבל כאן אני לא מנסה בכלל).ואני לא מדבר בכלל על שירים ושערים.. איתות מבלומפילד ובא לך למות…

גלן 3 ביוני 2008

איזה הפסד (מפואר) אחרי 109 דקות משחק. פשוט מדהים.

יוסי מזרחי 3 ביוני 2008

רונן, הזכרת לי את המשחק ההוא בנתניה ואת השישיה שקיבלנו, ואני זוכר שהפסד אז היה משבש את החיים לשבוע שלם (איזה תאור עדין לטראומה…),אבל אני גם זוכר את התגובות שלנו, אוהדי ביתר,שהיו תערובת של כאב והערכה עמוקה למכונה המשומנת שמחצה אותנו.לצערי סוג תגובות כזה לא קיים היום.
היו זמנים במערב…
לדעתי למרות שידורי הטלויזיה מכל הליגות בעולם,משחקי המחשב ושאר ה"תחליפים" למשחק עצמו,המשתנה המשפיע ביותר,אולי היחיד, הוא מחירי הכרטיסים.
לילדים ונערים, זה עול לא קטן ללכת אחרי הקבוצה כל הזמן לכל מקום ,כמו שאני זוכר את עצמי הרבה מאוד שנים,כך שהעתיד בראיה רב שנתית תלוי בהבנת המועדונים את הבעיה, ובמציאת פתרון.

גלן 3 ביוני 2008

ליוסי מזרחי: תמיד מנחם לזכור שגם מכבי ת"א חטפו מהם שישיה באותה עונה.

martzianno 3 ביוני 2008

בעולם של היום (קפיטליזם, גלובליזציה וכאלה) כל דבר הוא מותג. משחק מחשב כמו קבוצת כדורגל.
בעוד שבעשור האחרון משחקי המחשב הלכו והפכו דומים יותר לדבר האמיתי, הפך הכדורגל למעין פלייסטיישן – מהוגן ומהוקצע אך נטול אופי ורגש.
ממותג.
האם יש לילדים היום סבלנות ל-90 דקות משחק? אני חושב שאפילו לדרוש מהם את זה, זה מופרך. אתר יו-טיוב, נכון למרץ 08' מכיל כ-77 מיליון סרטים (6.9% בקטגוריית ספורט). אורך ממוצע של סרט ביו-טיוב: 2 דק' ו-46 שניות. כמות המסרים הפרסומיים שילד מערבי נחשף אליה ביממה נעה בין 2500 ל-4000 (תלוי במדינה).
הקפיטליזם עובד על עיקרון פשוט (ואכזרי): ע"מ להתקיים יש להציג צמיחה. לפיכך חיי המדף של כל מוצר – נעליים, די.וי.די או רונאלדיניו – מתקצרים משמעותית. צריך לפנות מקום ל"דבר הבא".
במצב כזה קשה לי לראות איך נוצרת הזדהות עם משהו.
הספורט התאגידי נסמך על כוכבים כי כוכבים מוכרים ומכניסים כסף. אבל בשביל זה לא צריך לראות 90 דקות משחק – אפשר להיכנס לטיוב ולקבל מקבץ – 3 דקות של רונאלדו.

גלן 3 ביוני 2008

האמת שמרציאנו קצת גנב לי מהרעיונות אבל הפוסט הזה דווקא מתקשר לי לזה הקודם, על רונלדו.
אני מוצא את עצמי עצוב (ממש, לא בציניות) מכל הספור הזה ובאמת עיקר הכעס שלי זה על שוסטר
ועכשיו גם סקולרי. כבר לא משנה איך זה ייגמר.
ועולה לי בראש שזה אינטרס גדול כנראה של הרבה צדדים כמו העולם הפלייסטישוני שרונלדו לא יהיה כוכב דומיננטי לאורך זמן. הייתי חושב אפילו במושגים של קציבת זמן עד המונדיאל ב 2010 . לא נראה לי שיוצר רעב למשהו ארוך מזה.

וקשה לישון הלילה…… חתיכת פליאוף.

עזי 3 ביוני 2008

גלן, אוף-טופיק: עוד זורקים תמנונים שם אצלכם על הקרח?

עופר 3 ביוני 2008

עזי, אנקדוטה מצחיקה שאתמול ראיתי בPTI – ילד בן 19 מקליבלנד זרק תמנון במשחק הקודם בפיטסבורג, והועף מהאולם. בתגובה, הוא קנה כרטיס נוסף ב300 דולר בחוץ, ונכנס בלי שישימו לב אליו.

IDO 3 ביוני 2008

לי באופן אישי הדוקטור לא מאשר פלייסטיישן כי אני לא אטרח ללכת לעבודה יותר. בהרבה משחקים (מרוצי מכוניות, כדורגל, אופנועי שטח) זה הרבה יותר מרתק משידור של המקבילה הטלויזיונית, והרבה יותר נגיש מהספורט.

לכן אני מתמקד לאחרונה בספורט שגם גירסה 4 לא תהפוך למעניין בתור משחק מחשב.
קריקט. מה תגידו על וורני? הבחור אחרי שנה פרישה לקח חבורה של NO NAMES הודים מקומיים ועשה אותם אלופי ה IPL (המקבילה של ליגת האלופות). כל הכוכבים במשכורות של מליוני דולרים שיחקו בקבוצות האחרות, וורני עושה להם בית ספר, ועוד אחרי שנת פרישה.
אני לא זוכר מי עלה מולי וטען שמורלי(טן) ספינר טוב יותר.
אבל בגמר שחקו וורני נגד מורלי. ושין וורן כרגיל ניצח.

י.ג 3 ביוני 2008

חבר'ה, לא חייבים לקרוא (..) אבל הכתוב מטה הוא מתוך הרצאה שתושמע במסגרת האונ' המשודרת של גל"צ בחודש הבא. חשבתי שאולי יעניין חלק מכם. י

השפעות תקשורתיות ופעילות גופנית (יאיר גלילי, חלק ג')

את ההשפעות התקשורתיות על פעילות גופנית ניתן לחלק באופן גס לשני חלקים עיקריים. החשיפה הרחבה והצריכה המוגברת של תכני ואמצעי תקשורת מביאה למסקנה המתבקשת כי הזמן הרב המופנה לפעילות זאת בא על חשבון פעילויות רבות ובכלל זה פעילות גופנית. מחקרים רבים (ורובם ככולם מתייחסים לילדים), מראים את הקשר השלילי הברור בין צריכה תקשורתית ופעילות גופנית (לדוגמא Hu et al. 2003;Yancey et al, 2004;Salmon et al., 2000; Jakes et al., 2003). מחקר רחב (meta-analysis) עדכני (Marshall et. al. 2004) הסוקר 54 מחקרים אחרים מצא כי הטלויזיה ומשחקי המחשב הם המשפיעים הבולטים על הירידה בפעילות גופנית בקרב בני נוער. מחקרם של הנקוקס וחבריו (Hancox et. al, 2004) היה נסיון רב היקף לבדוק את ההשפעות של תופעה זאת לאורך זמן. במחקרם בדקו הנקוקס ועמיתיו 1000 בני נוער לאורך 26 שנים ומצאו כי חשיפה וצריכה מוגברת של צפייה בטלויזיה מנבאת רמות נמוכות של סבולת לב-ריאה בשנות חייהם הראשנות כבוגרים. מאידך, החשיפה הרחבה והצריכה המוגברת של אמצעי תקשורת מהווים פוטנציאל רחב לנסות ולהשתמש באמצעים רבים ומגוונים אלו להשפיע על האוכלוסיה להתחיל או להמשיך בפעילות גופנית. מסעות פרסום מאסיבים (campaigns) של ארגונים מקדמי בריאות הם דוגמא של נסיונות מוצלחים להעלות את המודעות לחשיבות הפעילות הגופנית כמו גם הצורך להשתתף ולהתמיד בה. מחקרם של קביל ובאומן (ראו גם מרום וחבריו Merom, 2005; Cavill & Bauman, 2004) הינו המקיף ביותר ובו נבדקו יעילותם של 15 מסעות פרסום ציבוריים שנערכו בין השנים 1970-2002 בארה"ב. לפי קביל ובאומן ב-13 מתוך 15 מסעות פרסום נמצאה עלייה ברמת הפעילות הגופנית שכבחמש מהם העלייה הייתה משמעותית ברמות של 20% ויותר. השפעה עמוקה לא פחות נודעת למסעות פרסום מסחריים בעלי תקציבי ענק (בארה"ב חצי מיליארד דולר ב-2005) המעוניינים למכור מוצרים או שירותים הקשורים לפעילות גופנית וספורט אך קשה עד כדי בלתי אפשרי למדוד את ההשפעה של מוצרים או שירותים אלה לאחר שנקנו. גורמים מסחריים רבים אלו החלו בשנים האחרונות להבין את הפוטנציאל הטמון בשימוש באורח חיים בריא ופעילות גופנית לקידום מוצריהם וכדאיות לרתום את הנכסים העיקריים של הספורט לקידום מוצריהם. העובדה שפעילות גופנית אך בעיקר ספורט הפך לתוכן מרכזי בדיאטה התקשורתית בהחלט מסייע לחברות מסחריות לקדם את מוצריהם דרך ספורטאים מצודדים, המהווים מודל לחיקוי ומשפיעים בצורה ישירה על בני נוער. מחקרם של טברס וריפס-שימן (Taveras & Rifas-Shiman, 2004) הראה כיצד הסיכוי של בני נוער המושפעים מספורטאים המופיעים תדיר באמצעי התקשורת להיות פעילים גופנית יותר מחבריהם שלא היו חשופים בצורה דומה. חברות מסחריות רבות מעוניינות להיות מזוהות עם פעילות גופנית וספורט בעיקר בשל הערכים החיוביים המשויכים לאותה פעילות. החברה האמריקאית היא דוגמא קלאסית לחברה בה ערכי ניצחון ומנצחים, נעורים ובריאות, רוח קבוצתית, הגינות, חברות והתגברות על מכשולים מהווים ערכים מרכזיים אשר מרביתם מונחלים דרך מסרי תקשורת אליהם נחשפים ילדים מגיל צעיר.
שיתופי פעולה של גורמים מסחריים וגופים ציבוריים קהילתים הם דוגמא נוספת לנסיון למשוך אוכלוסיה, ועדיף בגיל צעיר, אל פעילות גופנית עקבית. דוגמא לשיתוף פעולה כזה היא תכנית רחבת היקף לקידום פעילות ספורט ואורח חיים בריא בקרב תלמידי בית ספר בחמש מדינות שהשיקו לאחרונה (אוקטובר 2007) ענקית המדיה סמסונג והועד האולימפי האירופי. הועד האולימפי האירופי שעוקב בדאגה אחר משקלם העודף של בני נוער ברחבי היבשת החל לפעול כדי לשפר את מצבם של בני הנוער כשיקו תכנית חדשה הנקראת Get Up & Go. עיקרה של התכנית הוא קמפיין נרחב נגד תהליך ההשמנה של בני נוער וראשי סמסונג, המעוניינים לקרב את המותג שלהם לאירועי ספורט בינלאומיים מובילים, החליטו להקצות את המשאבים לתמוך בפרויקט. הפרויקט החל בצורה מסיבית בחמש מדינות: קרואטיה, דנמרק, איטליה אנגליה ואירלנד. המטרה העיקרית היא ללמד את ילדי בית הספר גם להיות פעילים בתחומי ספורט שהם יבחרו וגם לדעת איך לנהל אורח חיים בריא. בתכנית גם יהיו פעולות שילמדו את הצעירים איך אפשר להפיק הנאה מפעילות פיזית רצופה.

סיכום

נושא ההשפעה של אמצעי התקשורת על פעילות גופנית הוא נושא רחב אשר למרות מספר רב של מחקרים הנערכים בנושא עדיין רב הנסתר על הגלוי (Silver, 2004, Maibach, 2007). הנסיון לבדוק את הגורמים המשפיעים על הניעה לפעילות גופנית מנסים עדיין לבודד ולבדוק באופן מובחן את השפעת המשפחה, חברים, מורים, מאמנים וכמובן אמצעי התקשורת. החשיפה הרבה כמו גם השימוש, שלא לומר תלות, ההולכת וגוברת באמצעי התקשורת בחברה המודרנית כיום מחייבים נסיונות יצירתיים לחבר את שיתוף הפעולה של אמצעי תקשורת ופעילות גופנית כמו במקרה של חברות סוני (Sony) וקונמי (Konamy) היפניות אשר חיברו את משחקי הוידאו שלהם לפעילות אינטראקטיבית של ריצה, קפיצה וריקוד תוך כדי משחק. בשל ביקורת הולכת וגוברת של הורים ומחנכים רבים והחשש מניוון הנובע משעות רבות להם מקדישים צעירים רבים למשחקי הוידאו כמו גם גלישה באינטרנט וצפייה בטלוויזיה מנסים רבים מהגורמים האמונים על הנחלת אורח חיים בריא הן ברמה הממשלתית והן ברמה המסחרית לנסות ולשלוט בתכני מדיה רבים ככל האפשר שיניעו לפעילות גופנית. הגישה הסוברת כי לאמצעי התקשורת כיום הכח לעצב את המציאות ולא רק לשקפה מחייבת תקווה כי שימוש נכון ומושכל במדיה ימנע התדרדרות מחד ויעודד התחלה והתמדה מאידך בפעילות גופנית בריאה ומהנה.

לון 3 ביוני 2008

י.ג. תודה רבה. זה בהחלט מעניין. לי הרבה יותר קל לעכל את זה כחומר כתוב. ברדיו זה יהיה עמוס מידי עבורי, אז שוב תודה.

גלן 3 ביוני 2008

עזי: מה זאת אומרת? לא מוותרים על כזה דבר.

יש רק בעיה שהקומישינר המטומטם עושה בעיה לאוסף התמנונים שלנו ודורש כל פעם כוחות איסוף מיוחדים. הבדל מנטלי משמעותי:אצלנו אוספים את התמנונים בלי כפפה. במשחקי חוץ רוב העדינים לובשים כפפה כאילו מדובר בחפץ חשוד.

איציק אלפסי 3 ביוני 2008

השינוי הכי גדול כיום בדפוסי האהדה של צעירים הוא שהם הולכים ומתרחקים מכדרוגל מקומי ואוהדים בלעדית קבוצות בחו"ל. האינטרנט והטלוויזיה מאפשרים להם לשבת בהונג קונג או פרדס חנה ולאהוד את ליברפול כאילו גדלו בבוטל או קרוקסטת'. אני דווקא לא לגמרי מסכים שילדים יודעים היום פחות על כדורגל. להיפך, בביקורים בפורומים אני נדהם לגלות איך ילדים בני 14-15 שולטים בשוק השחקנים ומסוגלים להציע לבניטז מגן שמאלי מהמבורג שבחיים לא שמעתי עליו. אגב, סיבה משמעותית לכך היא משחקי המנג'ר למינם.

אדם 3 ביוני 2008

להגיד שהיום ילדים נחשפים בכדורגל לדפוסי התנהגות גרועים יותר ממה שהיו נחשפים אליו פעם זאת רומנטיזציה של העבר.
גזענות ונהמות גזעניות לא היו רק מכיוון שפשוט לא היה כלפי מי להפנות אותן. ברגע שכוכבי הכדורגל הערביים הראשונים התחילו לצוץ החל מאמצע שנות השבעים, החלו גם הקריאות הגזעניות. שאל את ג'ימי טורק ועלי עות'מן אם לא סבלו מקריאות גזעניות בשנות השבעים. הם סיפרו דברים אחרים לאורך השנים. בשנות השמונים, וזאת לכל המאוחר, כבר יכולת לשמוע בכל מגרש על על המקצוע של אופרה איווניר, על מה עושה עליה ארמלי לכל השכונה, על נטיותיו המיניות ועל העיסוק של אמו של משה מרכוס, על האיבר בגוף דרכו אוכלת מכבי(רמז,לא דרך הפה כמקובל), ועוד ועוד ועוד.
על אלימות אני בכלל לא מדבר. מי שמשווה את האלימות שהייתה בכדורגל הישראלי בעבר למה שהולך היום פשוט לא מבין כלום ונכנע לשטיפת מוח מטופשת בחסות תקשורת מתלהמת וח"כים ברברנים.

גל 3 ביוני 2008

אמנם אני בן 18, אך אני בהחלט קשור לדור הזה. אני חושב שלכל משחקי הכדורגל למינהם השפעה גדולה על הילדים,אפילו יותר מאיסוף קלפים וקריאת מגזינים שונים; כך למשל, במשחק ניהול הכדורגל הפופולרי FOOTBALL MANAGER 2008 ישנו מידע עצום על כל קבוצה,מדינה, שחקנים פרטיים, מאמנים למינהם. ישנן שמועות שאפילו מאמנים בודקים אופציות להחתמה דרך משחק זה.

בנוסף לכך, כמובן שיש את משחקי הספורט ה"רגילים", שגם להם תרומה גדולה. חבר שלי הוא חובב גדול של משחקי כדורגל. בעיקר בגלל אלו הוא זוכר את כל הבתים בכל טורניר עולמי גדול ממונדיאל 98{חוץ מאליפות אפריקה}.
בנוסף, כאשר מזדמן לך לראות את השחקנים האהובים עליך כל כך מעט לאחר שעות משחק רבות, זה בהחלט מוסיף להנאה.

אני מחשיב את עצמי בתור אוהב כדורגל. אמנם הגזענות במגרשים שופעת, אבל בשביל להתחמק ממנה – אי הגעה למגרשים לא תעזור, משום שהיא נפוצה בכל מקום.
בקשר לפן הכספי – לאור החוסר תחרותיות בליגה, ירדו מחירי הכרטיסים{בתור שופט כדורגל בין כה וכה אני נכנס חינם} ובהחלט אפשר ללכת מדי פעם למשחק{על אף שהמשחקים הגדולים נשארו יקרים}.
אולד טראפורד כרגע בגדר חלום.

איציק אלפסי 3 ביוני 2008

כדורגל הוא לא הסיבה, הוא בסה"כ מהווה מראה להתבהמות של החברה. כמו שפעם הקללות בשכונה היו "עדינות" יותר כך גם הקללות במגרשים. וכמו שהיום החברה אלימה וגסה יותר כך גם המגרשים.

יואב 3 ביוני 2008

אדם, אולי אתה צודק(לא זוכר שירה מאורגנת נגד טורק בדרבים)אבל משהו עדיין מרגיש אחר. אם קיללו, קיללו כבודדים. לא כשירה מאורגנת. עושה רושם שאיבדנו קצת את הבושה. ולחשוב שהשיר המוביל בשנים האלה היה(בשעת חילוף, כמובן) "בן זונה יוצא ובן זונה נכנס".

תומר 3 ביוני 2008

יואב,עלית על משהו נכון. כמו שאדם ואלפסי כתבו,אלימות הייתה תמיד.היא רק שוכללה וכמו שאתה אמרת אורגנה. מאמצע שנות ה90 נכנסו לארץ ארגוני האוהדים,זה התחיל במכבי תל אביב והמשיך לכל השאר וכיום לכל קבוצה שיש לה בסיס אוהדים יש גם ארגון אוהדים אחד או יותר. אז אוהדי בית"ר תמיד היו אלימים וגזענים אבל הבעיה היום היא שהם פועלים בתור ארגון שנקרא "לה פמיליה" (שמקבל שיתוף פעולה מלא מההנהלה,כרטיסים וציוד ומה שהם לא רוצים) שמצהיר על עצמו כאלים וגזעני ונגיש להשתלטות על ידי גורמי ימין קיצוני. באולטרס של הפועל כולם יודעים מי זרק את רימון ההלם שכמעט פגע באבוקסיס ואת השיר על הרימון בדרבי מילואים כולנו מכירים.
אני חבר בארגון האוהדים של מכבי נתניה,ואנחנו מאוד מנסים למתן אותו ולמתג אותו כארגון שתומך בקבוצה בצורה מכובדת, שמתנגד לאלימות ומתאים לכל המשפחה. זה לא פשוט,כי הקיצוניים תמיד מושכים יותר ואטרקטיבים יותר,אבל אני יכול להעיד שאצלנו הקריאות הגזעניות ותקריות האלימות הן לרוב כמו בשנות ה80, משהו שעושים כבודדים. ביום שזה יגלוש לכל היציע אני אפסיק לבוא למשחקים.

אדם 3 ביוני 2008

יואב, יכול להיות, אבל שוב, ילד לא נחשף היום בכדורגל ליותר קללות ממה שהוא נתקל באינטרנט או בטלוויזיה, לדעתי נהפוך הוא. כמו כן אני די מסכים עם איציק, הקללות של פעם היו חריפות ביחס לזמן ולתקופה, כמו שהיום הן חריפות ביחס לזמן ולתקופה.
הורים שלא שולחים את הילד לכדורגל כדי שלא ילמד שם קללות הם או מנותקים או היסטריים.
מכל בחינה אחרת של נורמות התנהגותיות, כהורה, היית מרגיש יותר בטוח לקחת את הילדים היום למשחק חוץ היום, עם יציעים נפרדים לאוהדי קבוצות שונות ועם הפרדה משטרתית וחניות נפרדות לאוהדי קבוצות אורחות, או לג'ונגלים כמו ימק"א, יבנה או חולון של שנות השמונים?

יואב 4 ביוני 2008

על פניו, נראה יותר בטוח היום, כי יש יותר מודעות למה שיכול לקרות.
אני חושב שאז(שבעים, שמונים) האלימות היתה יותר פרטנית, עצמאית וקצת חריגה. אני זוכר לא מעט דרבים ביציעים מעורבים. היום, זה לא יעלה על הדעת. אולי כמו שתומר ציין, הכל מאורגן יותר, השינאה היא קבוצתית יותר ולעיתים, זה מרגיש כמו מחנות שיוצאים לקרב.כמובן שהחשיפה לעולם הגדול, הביאה גם תפאורות נפלאות, פירו, שירים מקוריים ואווירה יותר מחשמלת.

גל 4 ביוני 2008

דרך אגב, מצטער שאני מכניס את זה לדיון אבל זה מחייב.
כנראה שרונלדו ילך הרבה יותר מהר ממה שחשבנו:
http://www.dailymail.co.uk/sport/football/article-1023980/My-heart-set-Madrid-says-Manchester-Uniteds-Ronaldo.html

משתמש אנונימי (לא מזוהה) 4 ביוני 2008

ברכות לספאחיה על זכייתו באליפות ספרד.
תמיד נעים לקרוא פרשנים יהירים מדי.
http://www.sport5.co.il/commentary.aspx?FolderID=53&docID=23198&lang=HE

קורא ג 4 ביוני 2008

נועם חומסקי טוען שאחת המטרות המרכזיות של המדיה היא הרחקת הענין הציבורי מן הדברים החשובים באמת.
ענין בספורט הוא אחת הדוגמאות המרכזיות.
הוא מספר ששאל את עצמו מדוע היה אכפת לו מתוצאות קבוצת הפוטבול המקומית? מה ההיגיון מאחורי האהדה ?
תשובתו היתה שזוהי דרך ליצירת יחס לא רציונלי של כפיפות כלפי סמכות. האתלטים המאמנים (והיום גם הבוס עם הכסף)
מיצגים את המנהיגים שאחריהם על הציבור ללכת.

קורא ג 4 ביוני 2008

הפגנות האלימות במגרש הן דרך להפגין את נכונותו של הציבור לנקוט באלימות למען המטרות המשותפות מחוץ למגרש.
במדינה כל כך סובלנית לאלימות כמו ישראל הבעיות הן מחוץ לטווח שליטתו של מר לוזון.
כשאני בוחן את הקומץ המפורסם למשל, אני נוטה לחשוב שהאלימות במגרש היא צינור הפליטה של התחושות האלימות הקיימות בחיים, והמגרש הוא הזירה בה הם יכולים להראות למנהיגיהם ביציע הכבוד את נאמנותם ונכונותם לקרב.

קורא ג 6 ביוני 2008

איציק תודה
הקומץ הוא דוגמא בלבד כמובן
שהובאה עקב זהותם הספורטיבית של רה"מ
ושל מנהיג האופוזיציה

Comments closed