הכנות אחרונות לגמר

ההחלטה הרגשית

בימים האחרונים אני גם מקבל תחושה שאני לא כל כך בטוח שאני רוצה לראות את לוס אנג'לס מנצחת.

בסדרות בין הקבוצות בשנות השמונים תמכתי בסלטיקס כי תמכתי במזרח. למי שלא זוכר – המצב אז היה די הפוך. הלייקרס לרוב הגיעו די בקלות לגמרים בעוד במזרח מתנהלות סדרות אימתניות בהשתתפות דטרויט, פילדלפיה, ואפילו אטלנטה וניו יורק. אבל זה היה פעם.

ברוב השנה הנוכחית התחושה שלי הייתה אחרת. חשבתי שאני מעדיף קבוצות מסוגן של לוס אנג'לס וסן אנטוניו שמתנהלות בדומיננטיות של מאמן. ולא קבוצה שנבנתה מעיסקאות. וגם אם פאו גאסול היה עסקה מצוינת, עדיין זו אותה קבוצה של פיל ג'קסון. כמדברים על המסורת הגדולה של המועדונים זה נראה לי תופס יותר לגבי הלייקרס שמנוהלים על ידי אותו בעל בית מאז ימי מג'יק ג'ונסון. הצורה בה בוסטון נבנתה נראית לי כל כך לא קשורה להיסטוריה של המועדון הזה.

אבל לעומת זאת את קווין גארנט הייתי רוצה לראות זוכה בסופו של דבר באליפות. שחקן צנוע ומעורר כבוד בהתנהגותו. מהעבר השני קובי בראיינט הוא שחקן עצום, אבל הניסיון למכור לי סיפור שזה מרגש לראות אותו "מוכיח שהוא יכול לזכות באליפות בלי שאקיל" היא קשקוש אגואיסטי וסימן להדרדרות הNBA. זה כמו לראות את מאנו ג'ינובילי מבקש שעכשיו ימכרו את טים דנקן כי בא לו לנסות להוכיח שהוא יכול בלעדיו.

הטענה שהכי הרגיזה אותי בכל הויכוח התינוקי הזה, ששאקיל היה חלק ממנו, היתה שבראיינט חשב "ששאקיל היה צריך לתמוך בו במשפט האונס". מכיוון שבראיינט התגלה בסופו של דבר כמי שמעדיף שהאמת לא תצא לאור אלא תסתדר לה בהסדר כספי, אני די מעריך את שאקיל שלא מיהר לתמוך במישהו רק משום שהוא צריך לשחק איתו כדורסל מקצועני.

האדם היחיד ש"אליפות בלי שאקיל" צריכה לרגש, היא בראיינט עצמו. אני לא מזלזל בקבוצתיות הנוכחית שלו, אבל צריך לזכור שהוא מוכן לה רק אם הוא הכוכב. לא הייתה לו שום בעיה להזיק לקבוצה שלו במשך כמה שנים.

ניסיון לארגן את העובדות בכדי ליצור תקווה

בימים האחרונים אני מקבל תחושה שזה קצת מוגזם להתייחס ללייקרס כמועמדת ודאית. בוסטון ממש רצחה אותם בשני המשחקים בעונה הרגילה. נכון שפאו גאסול עוד לא היה, אבל אנדרו ביינום היה. בטקסט שכתבתי בעיתון הערכתי שהסלטיקס צריכים לתקוף את גאסול, להעביד אותו בהגנה ולקחת ממנו עבירות.

התפכחות

הסיבה בגללה אני רואה את הלייקרס בכל זאת מנצחים היא בעמדת המאמן. אני פשוט מתקשה לראות את הסלטיקס מתגברים על העניין הזה.

מרק יוז
חידון מספר 79 - הסלטיקס והלייקרס של שנות השמונים

22 Comments

שי 6 ביוני 2008

רונן לצעריי אני לא חושב שלסלטיקס יש סיכוי נגד הלייקרס, עם כל הרצון אני לא מאמין (למרות רצון עז) שקבוצה שדוק ריברס הוא המאמאן שלה מסוגלת לזכות באליפות האן ביי איי. זה פשוט לא יקרה, אולי בשנה הבאה עם מאמן קצת יותר נורמאליי יהיה להם סיכויי, כי באמת אין הרבה שחקנים שמגיע להם אליפות יותר מאשר לגארנט. רק שיגדל קצת wevos למה אין אף אחד בלייקרס שמסוגל לעצור אותו.

Danny 6 ביוני 2008

Home court might be the difference

שמרלינג 6 ביוני 2008

מסכים עם הניתוח. ג'קסון מאמן מדהים. אנחנו יכולים להניח בזכותו שהלייקרס אפילו יתעלו על הרמה הגבוהה שלהם עד עכשיו.
אהיה מאושר אם בוסטון יצליחו להפתיע. הבעיה שלי היא שאצטרך לחפש מקום לראות את המשחקים בצפון הודו…
הפלייאוף עד עכשיו הראה כמה זה נהדר שבליגה הכישרון מחולק על פני הרבה קבוצות שוות. בסופו של הפלייאוף אנחנו נראה שיש הבדל מהותי בין הקבוצות הכי טובות בליגה לבין כל השאר.
אני כותב את זה כמעט כל פעם שאני מגיב על NBA, ארור הטרייד המושחת של גאסול!

משתמש אנונימי (לא מזוהה) 6 ביוני 2008

אני חושב שעיסקה בה מגיע שחקן והופך להיות השני בחשיבותו בקבוצה, בהחלט משנה אותה. זה מה שעשתה ההגעה של גאסול ללייקרס.
לכן בוסטון צריכה להיערך אחרת וקשה להעביר מסקנות משני המפגשים בעונה הסדירה לסדרה הנוכחית.

אני חושב שיותר מהכל, בראיינט הבין שהוא חייב להיות יותר קבוצתי ולדבר על חבריו בהערכה, כדי להוריד מהאנטגוניזם שיש כלפיו.
אני עדיין מרגיש שאם זה היה תלוי בו, היה מעדיף שנקרא לקבוצה "בראיינט והגמדים". אבל הוא כנראה הקשיב לעצות טובות וזה כבר נשא דיווידנד אישי בדמות תואר האם.וי.פי. הוכחה יפה שבחיים לעיתים פעולה הפוכה מביאה לתוצאה הרצויה.

לעיתים נדירות מתבטא מאמן כפי שהתבטא פיל ג'קסון כלפי בראיינט, כשעזב בזמנו את הלייקרס. הוא הודיע שבראיינט לא מקשיב, שזה היה או הוא או קובי ולכן עזב את הקבוצה.
כשאיש הזן אומר זאת, אפשר להבין שקובי נמאס עליו לחלוטין.

החזרה של ג'קסון היתה קשה ובראיינט רצה לעזוב.
רק לפני פחות משנה, אותם חבר'ה שעכשיו נפלאים בעיניי קובי, היו חבר'ה שהוא לא רצה להמשיך איתם. הוא חשב שהם שלא מסוגלים להביא אליפות.
והנה קרה הפלא, וגם גאסול הגיע ופתאום הכל נפלא וכולם אחים מלידה בלייקרס.
אני בטוח שאם משהו ישתבש, בראיינט ישוב לחולל מהומות.
אבל להערכתי זה לא יקרה, מפי שהלייקרס בכל זאת ינצחו.
בעיקר כי אכן הפער ברמת המאמנים גדול מאוד.

לון 6 ביוני 2008

מחקתי קוקיז. התגובה הנ"ל שלי.

ד"ר א. 6 ביוני 2008

אמצע רבע שני – בינתיים משׂחק צמוד, עם התקפות לא מבריקות והגנות אנמיות. גרנט פתח חזק ונותן סיבה לאופטימיות. עוד שׂחקן שיכול להוות הבדל: סם קאסל. אני זוכר אותו ביוסטון בעונתו הראשונה – לא מפחד מכלום ומכריע משׂחקים.

תחזית: נפרק אותם!

cookie-monster 6 ביוני 2008

GO GO Celtics!!

מורה לעברית 6 ביוני 2008

מה הקטע עם שגיאות הכתיב בפוסט ובתגובות לו? יש פה חזרה מטרידה משהו בשמוש במילה "עם" במקום "אם".
או בעצם אולי זה קונטרה לד"ר א…

ד"ר א. 6 ביוני 2008

הפסקת המחצית.
ההגנה של הלייקרס הגיעה לעבודה, ויותר מידי נקודות ירוקות הגיעו במקרה.
לעומת זאת, הלייקרס עשׂו הרבה מאד סלים בלייאפים מתחת לסל. נאמר שבמחצית ראשונה בסדרה של הטוב מ-7 עוד אפשר איכשהו לסבול את זה. אבל עד כאן.

בינתיים על המסך ביל ראסל נותן הרצאות עידוד לקוין גרנט. עצה ידידותית (שכבר שמענו מראסל בעבר): כשחוסמים זריקה, לא צריך להעיף אותה לשורה 5, נהפוך הוא – צריך להדוף אותה למקום שבו אפשר ללקט את הכדור ולהמשיך הלאה.

יואב 6 ביוני 2008

אני איתך דוקטור…

גלעד ב. 6 ביוני 2008

גם אני לא בטוח את מי לאהוד,מצד אחד הלייקרס זה מכבי אבל אני חולה על פיל ג'קסון…בוסטון של בירד ומקהייל היתה מגניבה ואינטיליגנטית,זאת של היום מנצחת עם יכולת אישית בהתקפה ועם הגנה מעולה,בלי שום השראה או סטייל,גארנט זה קלאסה של שחקן אבל ריי אלן ופירס לא מרגשים עם פעולות של אחד על אחד,ההגיון אומר ששיטת האימון של ג'קסון תכריע את הגשטלט של דוק ריברס.ההימור ההגיוני הוא הלייקרס בששה משחקים אבל בוסטון מסוגלים להגעיל את עצמם לתואר עם המסורת והביתיות.חצי ראשון שקול,קובי רגוע ועוד לא השתלט על המשחק,סם קאסל הפתיע עם שלושה סלים רצופים אבל פירס בבעיית עבירות שאולי תתברר כמשמעותית.התיזה שלי לגבי קובי היא שהעונה הוא נהיה (קצת) יותר בן אדם כלפי החברים שלו לקבוצה,הסיבה היא(אולי) שיש שם די הרבה לא אמריקאים(וויוצ'יץ,גאסול,רדמנוביץ,טוריאף)וקובי שגדל באירופה הוא לא ממש אמריקאי טיפוסי,השחקנים הצעירים נותנים לו כבוד וג'קסון מנהל את הצד הפסיכולוגי בצורה גאונית.שלא תבינו לא נכון,אין לי ספק שברייאנט הוא חרא אגואיסט ומגלומן אבל אי אפשר להתכחש לגדולה האישית שלו כשחקן.

ד"ר א. 6 ביוני 2008

בינתיים פירס נחת רע מאד, והורד מהמגרש. זה נראה רע מאד.
עכשיו גם פרקינס יורד בצליעה (ועם עבירה רביעית) ובדרך לחדר ההלבשה.
אולי זו הזדמנות לאחרים לכתוב פרק חדש בסיפור של ה-Celtics Pride.

ד"ר א. 6 ביוני 2008

אוקיי, פירס חזר, ונראה שהוא בסדר. מצד שני הוא חטף יד לפרצוף מקובי.
האיש של הלייקרס בינתיים – דרק פישר. גם קולע, גם משׂחק הגנה מדהימה.
וגם פרקינס בחזרה לספסל.
ופירס עם שתי שלשות רצופות.

והנה הסתיים לו הרבע השלישי – 77:73 לסלטיקס, 15 נק' לפירס ברבע שחלק ממנו הוא בילה בחדר ההלבשה.
וכל זה רק במשׂחק 1.

legal alien 6 ביוני 2008

Start of 4, so far so good.
I think everybody here underestimates pierce. He's got game, and a lot of heart. Those young lakers did not have to go through the pain he's been through to get to the finals

ד"ר א. 6 ביוני 2008

שורה תחתונה: ההגנה הירוקה נכנסה לפעולה במחצית השנייה, וחנקה את הלייקרס.
פי.ג'יי. בראון נתן כמה מהלכי מומנטום בהגנה ששינו את המשׂחק.
ריי אלן שׂחק הגנה מצויינת, חלק גדול ממנה על קובי, והוסיף גם 18 נקודות (באחוזים רעים, אבל מילא).
בקיצור, משׂחק טוב בהרבה של בוסטון.
עוד שלושה כאלה ונלך לים.

שי 6 ביוני 2008

טוב הסלטיקס לכחו את הראשון אבל עם אני הסלטיקס אני מודאג מהעלמות של קווין גארנט ברבע הרביעי מישהוא מוכן להסביר לי לאן הבנאדם נעלם?
ועוד שאלה 4 נקודות וסל שדה אחד ברבע האחרון ואנשים עדיין משווים את קובי למייקל?

Danny 6 ביוני 2008

again, do not under estimate home court. Go Celtics

cookie-monster 6 ביוני 2008

כל מי שמשווה את מייקל לכל שחקן אחר עלי הגלובוס לוקה בנפשו

גלעד ב. 6 ביוני 2008

אולי אנחנו כולנו טפשים ודוק ריברס מאמן גדול,מצד שני יש לג'קסון יומיים להבין מה קרה פה,אני לא מבין גדול בכדורסל אבל היתרון הגדול של הסלטיקס בריבאונד היה מכריע,ביחוד ששתי הקבוצות זרקו באחוזים נמוכים.משחק המפתח הוא משחק מס' 2,איזה הבדל בין בוסטון בבית ובוסטון בחוץ

איציק אלפסי 6 ביוני 2008

כל הסיפור של הפציעה והחזרה הדרמטית של פול פירס נראה כמעט כאילו תוכנן מראש… ממש הפקה הוליוודית!
בכל מקרה, העיקר שהוא חזר והוביל אותנו לניצחון.
גם אני חששתי לפני הסדרה מהיתרון של הלייקרס בעמדת המאמן אבל אחרי המשחק הראשון אני הרבה יותר רגוע. בכדורסל שמשחקים היום ב-NBA, ובמיוחד שני הקבוצות האלה, ההשפעה של המאמן היא מינורית.
ניצחון במשחק השני והאליפות כמעט בכיס. בשיטה של סדרת הגמר יתרון הביתיות מאוד משמעותי, כמעט בלתי אפשרי לנצח שלושה משחקים רצופים נגד אותה קבוצה, גם בבית.

rondi 6 ביוני 2008

חבל שאתה כל כך נעול על תאוריית קבוצת האינסטנט שלך…

נכון שדוק ריברס מנהל משחקים הססן (שלא לומר פחדן) ונכון שפיל ג'קסון הוא רמה אחרת לגמריי, אבל בוסטון קבוצה שמגיעה למשחקים הכי חשובים הכי מוכנה בכל הליגה!!!

עבודת ההכנה של טום טיבודאו ביחד עם ההכנה המנטאלית של ריברס הם הסיבות למקום שבו בוסטון נמצאת היום, ובטח לא ה"וונריות" של גארנט או "מופע הויליס ריד" של פירס…

ובקשר לסדרת הגמר עצמה – הזן מאסטר כהרגלו ממשיך לשדר לקבוצה שלו שהכל בידיים שלהם עם הציטוטים שלו אחריי משחק מס' 1. המה מה, אני צופה שהלייקרס נמצאים בכינון ישיר לתוך המלכודת של טיבודאו…

ככל שהסדרה תתקדם נראה לדעתי את הסרט "שובו של הקובי נגד העולם", וכשזה קורה – הלייקרס מתפוררים…

תחזית – 4:2 לסלטיקס

go celtics!!!

עומר לביב 7 ביוני 2008

הנקודה הישראלית (תמיד יש כזו – כאלה אנחנו, פרובינציאליים!)

אי שם באמצע שנות התשעים נהגתי לצפות בשידורים הישירים של מכללת קונטיקט, שם כיכבו במשך שלוש שנים זה לצד זה דורון שפר ואחד, ריי אלן (ובשנה הראשונה גם דוניאל מרשל). דומני אפילו שבשנתם הראשונה היה זה שפר, המבוגר יותר, שזכה בתואר רוקי השנה של ליגת הביג-איסט. היה מדהים לראות את גמר האנ.בי.אי, את תפקודו של ריי אלן בו, ולהשוות למקום ולמצב בו דורון שפר נמצא היום. איזה מסלולים שונים כל כך השניים האלה עברו!

עומר לביב

Comments closed